בן-גוריון ושרת בקווים מקבילים
מס' מאמר
21

 

בן-גוריון ושרת בקווים מקבילים

 גבריאל שטרסמן

"כיוונים חדשים" 21 דצמבר, 2009

 

האם היה משה שרת שוחר שלום, כפי שהספר [שוחר שלום] שבו אנו דנים קובע בפסקנות, או שמא כוונת עורכי הספר לחזור ולומר לנו שבהשוואה למנהיגיה האחרים של ישראל, לבטח מול בן-גוריון, לא היה שוחר שלום כמותו?

 

האם משמעות קבלת ההגדרה הזו היא שבן-גוריון ותומכיו היו מחרחרי מלחמה, או שמא יש דרך אחרת להבין את הדברים אלא שכישראלים אנו נוהגים להקצין עמדות?

 

האם הולמת הגדרה זו את מי שהיה שר החוץ של המדינה שבדרך, כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - מאז שחיים ארלוזורוב נרצח בחוף ימה של תל-אביב, בשנת 1933 - ושר החוץ בממשלת ישראל מאז קמה ועד לסילוקו ממנה על ידי דוד בן-גוריון, שותפו-יריבו המר במשך שנים, בשנת 1956?

 

אכן, בהשוואה לבן-גוריון ול"נצים" אחרים בממשלה ומחוצה לה (ממקורבי בן-גוריון, שמעון פרס נשיא המדינה היום ומשה דיין, רמטכ"ל ושר לימים), היה משה שרת לבטח מוקע בימינו אלה - על ידי אנשים כמו השר משה יעלון - כ"וירוס" שיש לחסלו.

 

משה שרת היה דיפלומט בנשמתו, חסיד דרך הביניים, הפישור והגישור, פטריוט ישראלי שאין להטיל ספק בכנות כוונותיו. אם לשאול משם ספרו של חיים וייצמן משל להדגמת היחסים בין שרת לבין בן-גוריון, הראשון היה איש המסה, והשני איש המעש. היטיבה לתאר את התהום הפעורה בין השניים גולדה מאיר, שליוותה אותם בימי המאבק על הקמת המדינה וירשה את שרת במשרד החוץ כשהודח: "בן-גוריון היה אקטיביסט, אדם שהאמין בעשייה יותר מאשר בהסברה, והיה משוכנע כי החשוב באמת, בסופו של חשבון - ומה שתמיד יהיה החשוב באמת - הוא מה הישראלים עושים ואיך הם עושים זאת; לא מה שיחשוב או יאמר עליהם העולם שמחוץ לישראל." ואילו "שרת, מצד שני, היה חרד במידה עצומה לדרך תגובתם של קובעי המדיניות במקומות אחרים על מעשיה של ישראל ולמה שעשוי להעניק למדינה העברית דימוי 'נאה' בעיני שרי חוץ אחרים או בעיני האומות המאוחדות" (עמ' 188).

 

כהכללה, תיאורה של גולדה מאיר הולם היטב את היחסים בין השניים, אך מן הראוי להיזהר בהגדרות, בעיקר כשמנתחים את מדיניותו ואת אישיותו של אדם במבט לאחור, בבחינת חוכמה שלאחר מעשה.

 

יחסי שרת-בן-גוריון לא ניתנים לגישור

 

הנה, אפילו אורי אבנרי, איש שמאל מובהק (שמאמרו מובא בספר), כתב על שרת מייד לאחר פטירתו כי "כמו בן-גוריון, [שרת] לא האמין כי השלום עם הערבים אפשרי", הוא "לא הבין את התנועה הלאומית הערבית, לא ניסה למצוא לשון משותפת לה ולתנועה הלאומית העברית..." (עמ' 42).

 

בתולדות ימי העמים ידעו מנהיגים פוליטיים חדורי אמונה ולהט, יריבים מבית, לא רק מבחוץ, שחלקו על דרכם. ככל שהדבר נוגע לנו, ספק אם ידע עם ישראל צמד שדבקו זה בזה ונפרדו זה מזה בדרכם המדינית לאורך כל חייהם כמעט, כמו בן-גוריון ושרת - שניים מנפילי הקמתה של ישראל, שטעמו את המאבק הלאומי עוד בימי הקיסרות העותמאנית, שלמדו תחילה באותה אכסניה, האוניברסיטה של איסטנבול, ותמכו ב"התעתמנות" בראשית מלחמת העולם הראשונה, ומאז נפרדו דרכיהם. זה קצין בצבא התורכי, זה בין מקימי הגדודים העבריים. כך נעו על קווים מדיניים ואישיים מקבילים שבהם הלכו זה עם זה לעבר הקמת מדינת ישראל.

 

משנפרדו דרכיהם הפוליטיות, נפרדו גם האישים. התהום שנפערה בין השניים, הניגודים האישיים בכל התחומים, באורח ההתנהגות, הלבוש, השפה, המזג, כל אלה לא היו ניתנים לגישור. ספק אם אמני הפשרה במפלגת פועלי ארץ ישראל האמינו בסתר לבם כי אפשר לגשר בין השניים. ההבדל בין איש המאמין ש"או"ם-שמום" לבין חסיד הדיפלומטיה ודרכי הנועם והמתינות, הוליד יותר מחלוקות מפשרות. סילוקו של משה שרת מכהונת שר החוץ בשנת 1956, היה סוף הדרך עבור מי שהניף את דגל ישראל בבניין האו"ם בניו-יורק בשנת 1949.

 

שוחר שלום הוא פרי עבודת לקט ועריכה. חלק ניכר מן המאמרים הכתובים בו ראו אור לראשונה יום לאחר מותו של שרת, ב-7 ביולי 1965, חלק נכתבו שנים לאחר פטירתו ולא מעט מהם נכתבו בעודו בחיים. חלק הארי מדברים בשבחו, באחדים נמצאים דברי ביקורת על הקו המדיני שנקט. ברבים מהם ימצא הקורא קווים אישיים החושפים את נפשו - המיוסרת ברוב הימים, יש להודות - של מי שנמנה עם דור המייסדים, מקימי מדינת ישראל, ששמם חרוט לנצח על כותל המזרח של תקומת המדינה.

 

הלקט שליקט יעקב שרת - בעזרת רעייתו, רנה - לבטח מובחר שבמובחרים. יש בו מפרי עטם של עשרות אישי ציבור, פוליטיקאים, מדינאים, דיפלומטים, עיתונאים, קרובים ורחוקים, בעלי ברית ויריבים.

 

ניתוח כמשחק רולטה

 

זהו ספר חשוב על פי כל קנה מידה. מי שמתעניין בתולדות מדינת ישראל ייעזר בו ככלי שחפץ רב בו. לא יחסם האישי של כותבי שפע ההערכות, הסקירות, המאמרים והראיונות אל משה שרת או אל בן-גוריון, הוא המכתיב את הנראטיב העולה ממנו. ככלות הכל, חילוקי הדעות בין שרת לבן-גוריון לא היו אפיזודה חולפת, הערת שוליים בתולדות המדינה. הם היה מהות שבמהות, לטוב ולרע, הם השפיעו השפעה מכרעת על לא מעט מהחלטותיה של ממשלת ישראל בשמונה שנותיה הראשונות. מלומדים יוכלו ללמוד הרבה מן הלקט המובחר הזה. יימצאו לבטח מי שיאמרו כי לולא אותם חילוקי דעות היו פניה של המדינה מעוצבים אחרת משהם היום; לבטח יימצאו לא מעטים שיאמרו - נוכח ההתפתחויות באזורנו, בעשורים האחרונים - כי אפשר היה להגיע למציאות מזרח תיכונית אחרת לו נקטו ממשלות ישראל בקו יוני, "שוחר שלום", כשמו של הספר; או להפך, מי שיטענו כי לו נקטו ממשלות ישראל בקו של שרת, לא הייתה המדינה מתקיימת עוד כיישות עצמאית.

 

ניתוח של פוליטיקאים הוא בבחינת משחק רולטה: הכל אפשרי, לפי טעמו של הנשאל.

 

מבחינה מקצועית ותוך ניתוח לא אמוציונלי, יש בשוחר שלום הרבה כדי ללמוד לא רק על אישיותו של משה שרת ולא רק על יריבו בן-גוריון, אלא בעיקר על תהפוכות המזרח התיכון, שנותר אחד המוקדים הקשים ביותר בתבל לפיתרון בדרכי שלום.

 

בלי לשקול כלל את משקלו של הספר, ראוי יעקב שרת להוקרה על מפעל חייו. בן 82 שנה הוא כיום, ובמשך עשרות שנים לא נח ולא שקט כדי לבנות את כותל המזרח לאביו. עוד ספר, עוד מאמר, עוד יד ומצבה, עוד הערכה ועוד כותרת, ולו כדי להאדיר ולהלל ולשבח את שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני.

 

עיסוקו הכפייתי של יעקב שרת בהוצאתם לאור של כל מכתבי אביו, עורר עליו לא אחת דברי כיבושין. היו שסברו שלא כל שכתב משה שרת ראוי שיתפרסם ברבים. הוא נהג, כידוע, לבלות את שולי שעות היממה בכתיבת יומנו האישי, שבו לא היסס להעלות על הכתב את הגיגיו בעברית שאין שנייה לה ובגילוי לב מביך, לעתים קרובות. אך לבטח אין לחשוד בכשרים: יעקב שרת בנה - ועודנו ממשיך במלאכה - את המצבה הכתובה הזו לאביו באמונה ובלהט בלתי נלאים. מצבה ראויה, שראוי לבקר בין דפיה כדי להשכיל מה היה, ואולי גם להסיק מסקנות לגבי השאלה: מה עוד עלול להיות.

העתקת קישור