"פרגמטיזם מוסרי" - פולמוס השילומים ממרחק של זמן
מס' מאמר
20

פולמוס השילומים - ממרחק של זמן

 

"פרגמטיזם מוסרי"

ד"ר עמוס כרמל

"כיוונים חדשים" 21, דצמבר 2009

 

ב-10 בספטמבר 1952, נפגשו בלוקסמבורג שר החוץ הישראלי, משה שרת, וראש ממשלת מערב-גרמניה, קונרד אדנאואר, כדי לחתום על הסכם השילומים. הקהילייה המאוגדת של גרמניה - כך תרגם שרת את הצירוף "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית", שמה הרשמי של מערב-גרמניה - התחייבה לשלם למדינה היהודית הצעירה 3,450 מיליון מרק במזומן, במשך שתים-עשרה שנים. חלק קטן מן הסכום הזה נועד לעבור לגוף בשם "ועידת הארגונים היהודיים" (או "ועידת התביעות").

 

ביסוד ההסכם האמור עמדה, ככתוב בראשיתו, ההכרה הגרמנית בכך ש"מעשי פשע שלא ישוערו נעשו בעם היהודי בימי משטר האימים הנאציונלסוציאליסטי", ולכן מוטל על הרפובליקה הפדרלית "לתקן, בתחומי יכולתה, את הנזק החומרי שנגרם על ידי מעשים אלה". עוד נאמר שם, כי הסכום האמור ישולם למדינת ישראל משום שזו "נטלה על עצמה את העול הכבד ליישב מחדש מספר כה רב של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו לפנים תחת שלטון גרמני". הסכום עצמו נקבע בהנחה שהפגיעה ברכוש היהודים בימי השואה הסתכמה ב-6 מיליארד דולר, וישראל זכאית לקבל רבע ממנו כנציגת היהודים שהושמדו ולא הותירו אחריהם יורש.

 

פרק סוער בשיח הציבורי

טקס החתימה בלוקסמבורג פתח פרק חדש בתולדות הכלכלה הישראלית. המדינה, שטרם מלאו חמש שנים לקיומה, הגיעה לפני כן כמעט עד כדי קריסה. העלויות הכספיות של פצעי מלחמת העצמאות וגלי העלייה ההמונית איימו לרוקן כליל את קופתה. מצבו הירוד של הייצור החקלאי פגע קשות באספקת המזון לאוכלוסייה, באופן שהביא להנהגת משטר קיצוב ו"צנע" ולהתפתחות של "שוק שחור". הייצוא פיגר הרחק מאחורי הייבוא; ההשקעות בתשתיות הצטמצמו במידה מבהילה; הדלק זרם במשורה; היו ימים שבהם נראה, כי אם לא יגיע מטען של גרעיני חיטה מעבר לים ולא יימצא למשרד האוצר מט"ח די הצורך לשלם בעדו, תישאר ישראל בלי קמח לאפיית לחם. השילומים מגרמניה שינו את התמונה הקודרת הזאת באורח דרמטי.

 

טקס החתימה בלוקסמבורג סיים, למעשה, פרק סוער ביותר בשיח הציבורי הישראלי והיהודי - פרק שהחל כמעט בחשאי שבע שנים לפני כן, והגיע לשיא עצימותו בשבועיים הראשונים של 1952.

 

ב-20 בספטמבר 1945, תבע חיים וייצמן "בשם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל", משר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, לדאוג ל"שילומים המגיעים לעם היהודי מגרמניה ומבעלות בריתה". הייתה זו תביעה ששום יהודי לא חלק עליה ושום בר-דעת לא העריך שיש לה סיכוי של ממש. המעצמות שהביסו את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה עדיין לא גיבשו את מדיניותן ביחס לעתידה ולפיצויים שייגבו ממנה, וממשלת בריטניה לא נטתה לפעול לטובת האינטרסים של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ-ישראל. התמונה החלה להשתנות לקראת תום שנות הארבעים. במאי ובאוקטובר 1949, בהתאמה, הוקמו בגרמניה שתי ישויות מדיניות - מערב-גרמניה (באזורי הכיבוש של ארצות-הברית, בריטניה וצרפת) ומזרח-גרמניה (באזור הכיבוש הסובייטי) ושתיהן החלו להסתמן, לכאורה, ככתובות לתביעת שילומים בשם העם היהודי. במהרה התברר כי רק אחת מהן, המערבית, אכן עשויה להיות כתובת כזאת - הן על רקע ההתפתחויות בזירה הבינלאומית והן על רקע המהלכים הכלכליים הפנימיים שהתרחשו בתוכה, בצמוד להתפתחויות הללו.

 

בצל "המלחמה הקרה" שניטשה בין הגוש הסובייטי - בהנהגת מוסקבה, לגוש המערבי - בהנהגת וושינגטון, התחוללה התאוששות מדהימה של המשק המערב-גרמני, ואפשר היה להניח שכוחו עמו לעמוד בתשלום פיצויים. זו העת "להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם, על כל העושק שבוצע ועל כל הרכוש שנשדד", כתב ציר ישראל בבלגיה, מיכאל עמיר, להנהלת משרד החוץ במאי 949ך. מצד אחר, אותה "מ

העתקת קישור