"פרגמטיזם מוסרי" - פולמוס השילומים ממרחק של זמן
מס' מאמר
20

פולמוס השילומים - ממרחק של זמן

 

"פרגמטיזם מוסרי"

ד"ר עמוס כרמל

"כיוונים חדשים" 21, דצמבר 2009

 

ב-10 בספטמבר 1952, נפגשו בלוקסמבורג שר החוץ הישראלי, משה שרת, וראש ממשלת מערב-גרמניה, קונרד אדנאואר, כדי לחתום על הסכם השילומים. הקהילייה המאוגדת של גרמניה - כך תרגם שרת את הצירוף "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית", שמה הרשמי של מערב-גרמניה - התחייבה לשלם למדינה היהודית הצעירה 3,450 מיליון מרק במזומן, במשך שתים-עשרה שנים. חלק קטן מן הסכום הזה נועד לעבור לגוף בשם "ועידת הארגונים היהודיים" (או "ועידת התביעות").

 

ביסוד ההסכם האמור עמדה, ככתוב בראשיתו, ההכרה הגרמנית בכך ש"מעשי פשע שלא ישוערו נעשו בעם היהודי בימי משטר האימים הנאציונלסוציאליסטי", ולכן מוטל על הרפובליקה הפדרלית "לתקן, בתחומי יכולתה, את הנזק החומרי שנגרם על ידי מעשים אלה". עוד נאמר שם, כי הסכום האמור ישולם למדינת ישראל משום שזו "נטלה על עצמה את העול הכבד ליישב מחדש מספר כה רב של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו לפנים תחת שלטון גרמני". הסכום עצמו נקבע בהנחה שהפגיעה ברכוש היהודים בימי השואה הסתכמה ב-6 מיליארד דולר, וישראל זכאית לקבל רבע ממנו כנציגת היהודים שהושמדו ולא הותירו אחריהם יורש.

 

פרק סוער בשיח הציבורי

טקס החתימה בלוקסמבורג פתח פרק חדש בתולדות הכלכלה הישראלית. המדינה, שטרם מלאו חמש שנים לקיומה, הגיעה לפני כן כמעט עד כדי קריסה. העלויות הכספיות של פצעי מלחמת העצמאות וגלי העלייה ההמונית איימו לרוקן כליל את קופתה. מצבו הירוד של הייצור החקלאי פגע קשות באספקת המזון לאוכלוסייה, באופן שהביא להנהגת משטר קיצוב ו"צנע" ולהתפתחות של "שוק שחור". הייצוא פיגר הרחק מאחורי הייבוא; ההשקעות בתשתיות הצטמצמו במידה מבהילה; הדלק זרם במשורה; היו ימים שבהם נראה, כי אם לא יגיע מטען של גרעיני חיטה מעבר לים ולא יימצא למשרד האוצר מט"ח די הצורך לשלם בעדו, תישאר ישראל בלי קמח לאפיית לחם. השילומים מגרמניה שינו את התמונה הקודרת הזאת באורח דרמטי.

 

טקס החתימה בלוקסמבורג סיים, למעשה, פרק סוער ביותר בשיח הציבורי הישראלי והיהודי - פרק שהחל כמעט בחשאי שבע שנים לפני כן, והגיע לשיא עצימותו בשבועיים הראשונים של 1952.

 

ב-20 בספטמבר 1945, תבע חיים וייצמן "בשם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל", משר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, לדאוג ל"שילומים המגיעים לעם היהודי מגרמניה ומבעלות בריתה". הייתה זו תביעה ששום יהודי לא חלק עליה ושום בר-דעת לא העריך שיש לה סיכוי של ממש. המעצמות שהביסו את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה עדיין לא גיבשו את מדיניותן ביחס לעתידה ולפיצויים שייגבו ממנה, וממשלת בריטניה לא נטתה לפעול לטובת האינטרסים של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ-ישראל. התמונה החלה להשתנות לקראת תום שנות הארבעים. במאי ובאוקטובר 1949, בהתאמה, הוקמו בגרמניה שתי ישויות מדיניות - מערב-גרמניה (באזורי הכיבוש של ארצות-הברית, בריטניה וצרפת) ומזרח-גרמניה (באזור הכיבוש הסובייטי) ושתיהן החלו להסתמן, לכאורה, ככתובות לתביעת שילומים בשם העם היהודי. במהרה התברר כי רק אחת מהן, המערבית, אכן עשויה להיות כתובת כזאת - הן על רקע ההתפתחויות בזירה הבינלאומית והן על רקע המהלכים הכלכליים הפנימיים שהתרחשו בתוכה, בצמוד להתפתחויות הללו.

 

בצל "המלחמה הקרה" שניטשה בין הגוש הסובייטי - בהנהגת מוסקבה, לגוש המערבי - בהנהגת וושינגטון, התחוללה התאוששות מדהימה של המשק המערב-גרמני, ואפשר היה להניח שכוחו עמו לעמוד בתשלום פיצויים. זו העת "להגיש חשבון לפיצויים על כל ההרס שנגרם, על כל העושק שבוצע ועל כל הרכוש שנשדד", כתב ציר ישראל בבלגיה, מיכאל עמיר, להנהלת משרד החוץ במאי 949ך. מצד אחר, אותה "מלחמה קרה" עצמה סיפקה לממשלה המערב-גרמנית תמריץ ניכר להיערך לתשלום כזה. מעצמות המערב היו אמנם להוטות בלאו הכי להגיע לנורמליזציה ביחסים אתה, אבל צעדים פרו-יהודיים מצדה הצטיירו כתרומה חשובה להכשרת דעת הקהל בעולם המערבי לקראת השגתו של יעד זה. בעת ובעונה אחת, לא נותר שום מקום לספק ביחס לעמדתה של מדינת החסות הסובייטית במזרח-גרמניה בעניין השילומים. שליטי ברית-המועצות דאגו להפקיע ממדינה זו את מיטב משאביה ולהעבירם לידיהם, וטענו כמעט בנשימה אחת כי תהליך הדה-נאציפיקציה שהחלו עליה פטר אותה מכל אחריות לעוולות שחוללו הנאצים.

 

"לא תהיה לנו ברירה"

חסידיהם השוטים בישראל דאגו להדגיש את הטיעון הזה שוב ושוב. "החזית הפושעת של טרומן-צ'רצ'יל-אדנאואר," אמר מנהיג מק"י, שמואל מיקוניס, בדיון בכנסת שעוד יוזכר להלן, "מתכננת התקפה על ידידי השלום ועצמאות העמים, על ברית-המועצות ומדינות הדמוקרטיה העממית." ואילו חברתו לסיעה, אסתר וילנסקה, קבעה באותו מעמד כי "ממשלת אדנאואר מבצרת את הכוח הצבאי של הפשיזם שנועד להיות חיל חלוץ במלחמת עולם שלישית", ומנגד ב"ממשלת גרמניה המזרחית, שכאילו לא הגיבה על תביעות השילומים [...] עוקרים בהתמדה את הפשיזם מן השורש [...] [ו]זהו אחד הפיצויים החשובים ביותר לעם ישראל ולמדינת ישראל".

 

ממשלת ישראל החלה לדון בבעיה בקיץ 1949, ונדרשה לכך, יותר ויותר, בגלל המצוקה הכלכלית הנזכרת לעיל, במרוצת השנתיים הבאות. שום שר לא פקפק בצורך לתבוע פיצויים ממערב-גרמניה - גם משום שכל השרים היו מודעים למצבו הקשה של המשק הישראלי - אבל הדעות נחלקו על הדרך להגשת התביעה הזאת. היו מי שטענו כי אפשר לעשות זאת באמצעות מעצמות הכיבוש; הנציבים העליונים של שלוש המעצמות המערביות ישבו ברפובליקה הפדרלית עד 24 בספטמבר 1951, והיו יכולים, לכאורה, לשאת ולתת ולהתחייב בשמה. אדרבה, הפנייה אל מעצמות הכיבוש הוצגה ככורח, כנגזרת של המחאה הבלתי מתפשרת כלפי העם הגרמני ושל הצורך להחרימו לדורות. אחרים העריכו כי הגישה הזאת לא תוכל להצליח. "לא תהיה לנו ברירה," אמר משה שרת בישיבת הממשלה, בפברואר 1950, "אלא אם נבוא במגע ישיר ורשמי עם ממשלת גרמניה. [...] אי אפשר להשיג פיצויים אם אין באים במגע אתם."

 

ועם זאת, ב-13 במרס 1950, הודיע שרת בכנסת כי יום לפני כן שיגרה הממשלה איגרת למעצמות הכיבוש ובה תביעה לקבל משני חלקי גרמניה 1.5 מיליארד דולר. הוא אמר באותו מעמד כי "לא תוכל להיות כפרה על העינויים ולא תוכל להיות כפרה על המוות", אבל "לא ייתכן שהעם הגרמני יוסיף ליהנות מהגזלה בעוד ששיקום הקורבנות [...] יפול למעמסה על אותו העם היהודי". לכך הוסיף, כי מדינת ישראל "נושאת זכויותיהם של המיליונים שנשחטו וזכאית לתבוע את עלבונם בהיותה ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם, אשר עקב שייכותם אליו נגזרה עליהם כליה". מנהיג תנועת החירות האופוזיציונית, מנחם בגין, דרש לתבוע מהגרמנים את מלוא הגזל, 6 מיליארד דולר, ועל כך השיב שרת שמדובר בתביעה שיש סיכוי למימושה והיא חיונית בשל חומרת המצב הכלכלי, ויש להבחין בינה ל"תביעה המוכרחה להישמע פנטסטית".

 

מערכת הקליטה הייתה לפני קריסה

שרת ובכירי משרדו היו משוכנעים אז לחלוטין כי התביעה "הלא-פנטסטית" לא תיענה בלי מו"מ ישיר עם ממשלת מערב-גרמניה - לאמור, בלי שבירת החרם הטוטלי שהטילו הארגונים היהודיים, ולימים מדינת ישראל, על כל גורם גרמני רשמי מאז השואה - ובמהרה לא נותר מקום לספק בצדקתם. ב-25 ביוני 1950, פרצה מלחמת קוריאה, שהייתה התנגשות בין-גושית אלימה (הגם שמבוקרת), וכעבור כמה שבועות הודיעו שלוש מעצמות הכיבוש על סיום מצב המלחמה עם גרמניה-המערבית. ממשלת ישראל התבקשה להצטרף להכרזה זו, וסירבה, אבל שוב לא נותרו אשליות ביחס לפרטנר לעניין השילומים. "לא נוכל לעכב או אפילו להאט במידה ניכרת את תהליך הרהביליטציה של גרמניה," כתב בעניין זה, באותה תקופה, מיכאל עמיר, הנזכר לעיל, "ולפיכך תתנדף האפשרות הקיימת עוד להשיג פיצויים."

 

הפוליטיקה הפנים-ישראלית השעתה את ההכרעה לזמן מה. שורה של משברים פוליטיים הביאה להתפטרות הממשלה בפברואר 1951, והמאמצים להקים ממשלה חדשה עלו בתוהו. בהמשך לכך, הוקדמו הבחירות לכנסת השנייה (שנערכו ביולי 1951), ובינתיים היה השלטון בידי ממשלת מעבר שנבצר ממנה לקבל הכרעות של ממש. באותו זמן גם הידרדר המשק הישראלי במהירות מבהילה ומערכת הקליטה עמדה לקרוס. לא היה זה מפתיע, אפוא, שהממשלה שהקים דוד בן-גוריון לאחר הבחירות, באוקטובר 1951, הזדרזה להחליט על פתיחת מגעים ישירים עם ממשלת מערב-גרמניה. להחלטה זו קדמה פעילות דיפלומטית חשאית שהולידה הצהרת כוונות פומבית של הקנצלר המערב-גרמני, קונרד אדנאואר. ב-27 בספטמבר, הוא הכריז בבונדסטג כי ארצו מכירה באחריות הקולקטיבית של העם הגרמני לפשעיו כלפי העם היהודי - ולכן עליה לתת לכך ביטוי כספי - והכרזתו אושרה בקימה. ב-25 באוקטובר, נוסף למשוואה האגף השלישי שלה: ביוזמה ישראלית כינס נחום גולדמן בניו-יורק את הישיבה הראשונה של "ועידת הארגונים היהודיים" (או "ועידת התביעות"), שנועדה לשאת ולתת על השילומים יחד עם ממשלת ישראל. גולדמן היה גם מי שנפגש עם אדנאואר, ב-6 בדצמבר 1951, וקיבל ממנו התחייבות עקרונית לתשלום 1.5 מיליארד דולר.

 

יידוי אבנים על בניין הכנסת

כל המהלכים האלה עוררו, כצפוי, ויכוחים סוערים בישראל - בתוך מפלגות הקואליציה, ובראש ובראשונה, במפלגת השלטון מפא"י, ובין הקואליציה לאופוזיציה על שני אגפיה. מפ"ם (שעדיין הייתה מאוחדת) ומק"י משמאל, והציונים הכלליים ותנועת החירות מימין, יצאו חוצץ נגד המו"מ על הסכם השילומים. דובריהן הציגו אותו, בווריאציות שונות, כפסול מכל וכל מבחינה מוסרית וכפגיעה שאין לה כפרה בזכר הנספים בשואה ובכבוד הלאומי. זה היה, לדעתם, פתח לנורמליזציה של היחסים עם גרמניה במרחק זמן קצר מהשואה - ביטוי מובהק לפשיטת רגל של הממשלה שיש לעשות הכול כדי למנוע אותה. הדיון בכנסת בעניין זה החל ב-7 בינואר 1952, ונמשך שלושה ימים. בן-גוריון פתח אותו בנאום שהסתיים במילים: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו."

 

שרת, שסיכם את הדיון, התריס כלפי שוללי המשא ומתן: "אתם עדיין שוגים במושגים שעבר זמנם." השלילה, אמר, מתאימה ל"הוויה של עם מפוזר תלוי על בלימה, ללא כל שליטה על שטח, ללא כל השתלבות ממשית מכרעת במערכת גורמי עולם".

 

בין לבין התבטאו נציגי מק"י בנוסח הנזכר לעיל. יעקב חזן, איש מפ"ם, קבע כי "משא ומתן על שילומים עם ממשלת בון זוהי הכרה בגרמניה נאו-נאצית. זהו העיקר". יוסף ספיר, איש הציונים הכלליים, טען כי המצב הכלכלי אינו חמור עד כדי כך "שכדאי בתנאים אלה לבוא ולעשות דבר שבוודאי וודאי מסוכן הרבה יותר מן התועלת שתצמח מן המשא ומתן הזה". והיה ביום הראשון לדיון גם נאומו של מנחם בגין, וליתר דיוק, היו באותו יום שני נאומים של בגין.

 

תחילה הוא נשא את דברו בעצרת שארגנה מפלגתו בכיכר ציון בירושלים, ואמר בין השאר:

 

או חירות או מוות! אין נסיגה! ["",] חרם על דורשי שלום עם גרמניה! ממשלה זו שתיכנס למשא ומתן אתה - פושעת היא! בן-גוריון - פושע! שרת – פושע! הדבר לא יקום ולא יהיה אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמנו,

 

בהמשך לכך, הוא ביקש רשות ללכת כדי לנסות להעביר את רוע הגזירה ברגע האחרון, וקרא למאזיניו: "לכו אתי!" לאחר שהשביעם "לא להבליג נוכח החרפה". רבים מבאי העצרת אכן יצאו בעקבותיו להפגין ליד הכנסת, ואליהם הצטרפו משתתפי הפגנה נגד השילומים מטעם מק"י. שתי הקבוצות התנגשו עם השוטרים שהוצבו בקרבת "בית פרומין", משכן הכנסת דאו, ואלה ניסו לפזר את המפגינים גם בגז מדמיע (שעורר מיד אסוציאציות מימי השואה). חלק מהמפגינים יידו אבנים שניפצו חלונות בבניין הכנסת וחדרו לאולם המליאה יחד עם האדים המדמיעים, בעת שבגין ניצב על דוכן הנואמים. "כשדה קרב נראתה אמש הרחבה שליד בניין הכנסת," נכתב למחרת בהארץ. עשרות נפצעו. המתח באולם הכנסת גאה והישיבה הופסקה לאחר שבגין כינה את בן-גוריון "חוליגן". בן-גוריון עצמו הודיע אחר כך מעל גלי האתר כי "הטרור נגד ריבונותה וחירותה של מדינת ישראל ייעקר מן השורש".

 

ה"ריאל-פוליטיק" לא נגד את המוסר

בהצבעה שמית שנערכה במוצאי ה-9 בינואר, תמכו 61 ח"כים בהצעת הממשלה לפתוח במשא ומתן עם ממשלת מערב-גרמניה על השילומים, 50 התנגדו ו-9 נמנעו או נעדרו. בגין הורחק מישיבות הכנסת עד פגרת הפסח, ובמשך שנים רבות הוזכרו לו ההפגנה וחלקו בה כהוכחה לנטיותיו האנטי-דמוקרטיות. המגעים הגלויים והישירים עם הגרמנים החלו והסתיימו, כאמור, בהסכם מפורט, כעבור עשרה חודשים. מדינת ישראל נחלצה מהמשבר הכלכלי האקוטי שאיים עליה וכל המתנגדים בזירה הפוליטית קיבלו את הדין חרף הצהרותיהם הדרמטיות. כך, למשל, כל שרי החוץ יוצאי תנועת החירות לא נמנעו, במרוצת השנים, מביקורים בגרמניה.

 

מי שחפץ לעמוד על פרטי הסערה ועוצמת הוויכוח, על נפתולי הדיונים בממשלה, בכנסת ובמפלגת השלטון ועל מגוון הטיעונים שהושמעו בהם ימצא את מבוקשו בספר פולמוס השילומים, שהוציאה העמותה למורשת משה שרת. כנאמר בפתח הספר, זהו קובץ רב מסמכים המוקדש למאבק הרעיוני-פוליטי שהתנהל בארץ בעניין השילומים ותכליתו "להאיר את חלקו המרכזי של משה שרת בו". שרת היה מי "שניצח על צעדי משלחת ישראל במשא ומתן עם הצד שכנגד" וגם מי "שנשא בעול הפולמוס הרעיוני-פוליטי עם שוללי המשא ומתן עד להבשלתו". שותפיו המרכזיים בכך היו, כפי שמצוין בהקדמתו של יחיעם ויץ לספר, ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, והיו"ר בפועל של הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, אבל חלק הארי של המלאכה היה שלו עצמו.

 

בנימין נויברגר, ב"אחרית דבר" לספר, קובע:

 

התואר ההולם את המדיניות שאימצו מנהיגי ישראל בשנות החמישים כלפי גרמניה הוא "פרגמטיזם מוסרי"" המדיניות הייתה פרגמטית בצורתה אך מוסרית בתוכנה ושורשיה בחשבון נפש מוסרי עמוק" [...] ה"ריאל-פוליטיק" של שרת בנושא הגרמני לא נגד את המוסר. [...] הוא ראה במדינת ישראל העצמאית מגן לניצולים, וראה חובה מוסרית לחזק את המדינה כדי למנוע שואה נוספת, הוא גם לא ראה פסול מוסרי בהשבת הגזלה, בהחזרת מקצת הרכוש היהודי שנשדד בעת השואה, במניעת מצב של "הרצחת וגם ירשת".

 

העתקת קישור