שבת, 27/2/1954
ב-9 בבוקר ישראל קסטנר [היה מראשי הת' הציונית בטרנסילבניה], המעיד זה ימים על ימים במשפט שנערך ביוזמת התובע הכללי להגנתו [כעובד מדינה] בפני הוצאת דיבה [האשמה בשיתוף-פעילה עם הנאצים] בשל חלקו במאמצי ההצלה בהונגריה, שהיה כרוך במו"מ עם הנאצים. המעליל רביזיוניסט [מלכיאל גרינוולד], ופרקליטו הוא שמואל תמיר המהולל. הבעיה היא כיצד להרחיב את הבסיס הציבורי של העדות כדי להוכיח צידקתו בעליל [בפסק הדין שהוציא השופט בנימין הלוי ב-22.6.55 אשר בו אמר כי י"ק "מכר את נפשו לשטן", זכתה התביעה והנאשם מ"ג נענש סמלית; ב-3.3.57 נרצח י"ק בת"א ע"י זאב אפשטיין, יוסף מנקס ודן שמר]. הצעתי להכניס לעניין את אהוד [אבריאל; עסק בימי מלחמת-העולם השנייה בהצלת יהודים ממזרח אירופה; ר' ספרו "פתחו שערים", "מעריב", 1976], והסכמתי להזמינו לשיחה.
ב-9.30 בבית ב"ג, מהלך דקותיים מדירתנו שברח' הירקון. הוא טרם בא - מטוסו איחר - וביליתי כמחצית שעה בחברת פולה ו[הבת] רננה. סוף שהגיע לבוש חאקי של חורף, שופע בריאות ורעננות אך מאוד לא צעיר במראהו. עלינו למעלה ואיתנו לבון ודיין. קור הספרייה נטולת רוח החיים אפפנו והשיחה שהתפתחה לא חיממה את הלב. לבון ודיין תיארו את אשר אירע בסוריה כמעלל עיראקי מובהק. אף על פי כן הצניע לבון לכת ובמקום תפיסת הגבעות שבתחום סוריה הציע לעת עתה רק כניסת צה"ל ל"מפורז". הסכמת ב"ג להצעה הייתה חשמלית. פתחתי בשאלות לברר מה יקרה אם נעשה זאת. הנפתח באש? לא, אנו לא נפתח. מה יהיה אם הסורים יפתחו אש? לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו - דמשק שקועה עכשיו בדאגות אחרות. כשאמרתי כי קלות דעת היא להניח כי הסורים יסתכלו חובקי-ידיים בכניסתנו לאזור האסור אשר הם טוענים לו כמעט כמונו - אמר ב"ג כי כמובן נשיב אש. ומה יהיה אם הסורים מצדם ייכנסו לחלקים שונים של "המפורז"? אז נירה בהם. ובכן זוהי מלחמה! משיכות בכתפיים במקום תשובה. דיין עצמו פיתח את המחשבה בהוכיחו כי לא נוכל להיכנס לכל חלקי האזור משום שיש בו פינות, כמו אל-חמה, שתיהפכנה למלכודת מוות בשבילנו, וגם במקומות אחרים, אם יתלקח קרב, ניאלץ להתקדם לתוך שטח סוריה כדי לתפוס משלט ולהחזיק מעמד. הודעתי כי אני נגד כל התוכנית העתידה להסתיים בכישלון מחפיר. זו תהיה התגרות במועב"ט - אולי גם ניתקל בהצהרה המשולשת [של ארה"ב, בריטניה וצרפת ב-25.5.50; השלוש הצהירו נגד מירוץ זיון ונגד שימוש בכוח במזה"ת ואיימו לפעול נגד כל הסגות גבול] כאיום ממשי - סופנו לסגת בבושת פנים. טענו כי כניסתנו מוצדקת נוכח המצב הפרוע בסוריה - אין אנו אלא מגינים על הספָר שלנו, כל שכן שתמיד הכרזנו על ה"מפורז" כשטח ישראל וזוהי השעה לקבוע עובדה. ב"ג הוסיף, כי נצטרך ללוות את הכניסה בהסבר והציע לומר אז כי אנו נכנסים למפורז "לעת עתה", כדי לשמור לנו פתח לנסיגה בלית ברירה. הוא לפחות הביא בחשבון אפשרות של התערבות מועצת הביטחון נגדנו, אבל כלום לא היה ברור לו כי התערבות זו מוכרחת? הרגשתי מחנק בהיאבקי יחידי נגד שלושה. ביקשתי מיפלט. אמרתי: "ממילא אין לקבל החלטה בשאלה כזו אלא על דעת הממשלה - הבה ונביא את העניין לישיבה מחר בבוקר". דיכאון ירד על פניו של פנחס - הבין כי זוהי סתימת הגולל. תלה עין בב"ג. פניתי אל ב"ג ואמרתי: "כלום אתה היית פוסק בשאלה כזו בהיותך רה"מ מבלי הביאו לפני הממשלה?" הימהם משהו שאני הייתי רשאי לפרשו כהסכמה.
עלי להוסיף כי בתחילת השיחה, כשסקר לבון את המצב ואפשרויות הפעולה, ציין כאחת התוכניות הבאות בחשבון את הגיחה מהנגב לחוף הים מדרום לרצועת עזה, על מנת לנתקה ממצרים, אך ב"ג דחה כל מחשבה על התגרות במצרים והציע להתרכז הפעם בפעולה נגד סוריה.
ב"ג פתח בעניין אחר. זוהי השעה לעורר את לבנון - זאת אומרת את המארונים שבה - להכריז על מדינה נוצרית. אמרתי כי זהו חלום שווא. המארונים מפולגים. הדוגלים בהתבדלות נוצרית ידם על התחתונה ולא יעזו דבר. לבנון נוצרית פירושה ויתור על חבל צוֹר, על טריפולי, על בקעת לבנון. אין כוח שיחזיר את לבנון לממדיה שלפני מלחמת-העולם הראשונה, מה גם שאז היא מאבדת כל זכות קיום מבחינה כלכלית. ב"ג הגיב בשצף. התחיל מוכיח הצדקה היסטורית ללבנון נוצרית מצומצמת. אם תיווצר עובדה לא יעזו המעצמות הנוצריות לצאת נגדה. טענתי כי אין גורם שייצור את העובדה ואם נתחיל לעורר ולדרבן נסתבך בהרפתקה שננחל בה רק קלון. כאן פרץ נחשול של תוכחה על חוסר העזה וצרות אופק. יש לשגר שליחים ולזרוק כסף. אמרתי כי אין כסף. התשובה השקולה הייתה כי זוהי שטות, הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אזי מהסוכנות(!) - לשם מטרה כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מיליון, מיליון ובלבד שיקום הדבר, ואז יבוא שידוד מכריע במערכות המזה"ת ותתחיל תקופה חדשה. עייפתי מלהיאבק עם גלגל סופה.
חילצוני מהמצר חברים שבאו להתייעצות המפלגתית. התחילו מדברים בערבוביה - כשב"ג שוחה בה כדג במים - על שתי שאלות נפרדות: התכונה לבחירות והפעולה החינוכית בקרב המפלגה. הצעתי לקבוע הפרדה על מנת שלכל בעיה יוקדש כנס נפרד של המועצה. נתקבל. אשר לבחירות טען ב"ג כי עלינו לחתור לרוב ויהי מה ולא נבצר מאיתנו להשיגו גם בבחירות יחסיות - או אז נשנה את חוקת הבחירות, אבל בינתיים עלינו להכריז על ביטול היחסות כתוכנית המפלגה. הסכמתי אבל טענתי
ראשית, כי יהיה צורך להקדיש מועצה מיוחדת לקבלת עקרון הבחירות הרובניות [אזוריות] במקום היחסיות,
ושנית, כי לשם השגת רוב על יסוד החוקה הקיימת הכרחית מדיניות ברורה כלפי מעמדות-הביניים ועל זאת יש לטכס עצה בכל כובד הראש ויש לכך צורך בוועדה מיוחדת. דובר עוד הרבה אבל מכיוון שהייתה זו שיחה פרטית לא נתקבלו שום מסקנות ברורות וגורלה של פגישה זו היה כגורל פגישות כה רבות שכינס ב"ג.
כשקמו חברים ללכת משכתי את ב"ג לקרן זווית ואמרתי: "שים לב, לעת עתה, בשתי ההפיכות שהתחוללו, הן במצרים הן בסוריה, לא נורתה ירייה ולא נשפכה טיפת דם. אם ניכנס ל'מפורז' תיפתח אש ונמצאנו אנו הגורמים לכך. לכאורה נצדיק כניסתנו כאמצעי זהירות להבטחת השקט והביטחון והתוצאה תהיה, כי אנו שהבאנו לידי סכסוך מזוין בינלאומי, והכותרות בעולם כולו תצגנה את ישראל ככוח תוקפני המוכן תמיד לשחק באש המלחמה". סבור הייתי, כי אמרתי דברים כמתלהמים שאין כל תשובה עליהם - ולא היא! ב"ג לא הראה כל נטייה נפשית להתפעל מהחזות שציירתי. "אנו תוקפנים? הן הסורים יפתחו באש - הרי שבהם ולא בנו תלוי הקולר!" טענתי כי הן אנו נופיע כיוזמי הפעולה וממילא נצטרך לתת את הדין. לא קיבל, אלא חזר על שיגרתו עד שהרפיתי ממנו בפחי נפש. אמרתי לעצמי: סוף סוף אני רה"מ ולא הוא והפעם אעמוד על דעתי במסגרת סמכותי הרשמית.
הלכתי לדירתי עם זיאמה שביקש לשוחח על בעייתו בממשלה. בדרך סיפרתי לו על הוויכוח - החל מהדין-ודברים עם פנחס אצל ורה [וייצמן] ביום ה' וכלה בשיחה האחרונה שביחידות עם ב"ג. התפלץ והחמיר מאוד בדין, בייחוד כלפי פנחס. טען כאילו מהניסיון כי יש לו תקופות של ליקויי שיקול דעת וכשר ביטחון הוא מהווה סכנה חמורה.
כשהגענו לדירה פתח זיאמה שוב בשאלת תקציב ההסברה - עד מתי יתהלך באפס מעשה ומתי סוף סוף יוחלט סופית על עבודתו ומסגרתה? אמרתי לו, כי אכנס התייעצות של שנינו ועם אשכול, נביאו לידי מסקנה גמורה ונתכנן שלבי הפעולה בממשלה.
אחר הצהריים קיבלתי את הסופר והעיתונאי [בנימין] גלאי, מהצעירים, שחשקה נפשו לנסוע ליפן והחליט כי אני יכול לסדר לו אחת-שתיים מישרה בצירותנו שבטוקיו. הסברתי לו את המצב ויצא מעל פני מצונן.
כל אחה"צ ישבתי על הניירות ולסירוגין חשבתי על בעיית הפלישה ל"מפורז". כרגיל אצלי לאחר שמתנפלים עלי באיזו הצעה יוצאת דופן במפתיע - רק זמן-מה לאחר ההלם הראשון מצטללת עלי דעתי ומתחילות להתגבש תגובותי האמיתיות, המחושבות והמנומקות. באתי לידי מסקנה מוחלטת כי זוהי עצת כסל וטירוף וכי מחר בישיבת הממשלה אערוך לה קבורה כדת. טילפנתי לפנחס והודעתי לו כי יותר אני חושב על הרעיון שלו פחות אני מתרשם ממנו.
קרוב ל-6 יצאתי לירושלים ובדרכי ביקרתי את תמיק.
אך יצאנו את העיר והנהג יוסף שאלני אם ברצוני לשמוע חדשות. אמרתי אדרבה ופתח את מישדר החדשות של 6.15. שמעתי מה ששמעתי על האנדרלמוסיה הנמשכת בסוריה בין צפון לדרום ולבסוף שמעתי את הקריינית מכרזת: "והנה ידיעה חדשה שאך זה קיבלנו מחדר החדשות: בקאהיר החליטה מועצת המהפכה להחזיר את גנרל נגיב לנשיאות המדינה". רק תמול-שלשום העתירו עליו דברי נאצה והתעללו בו כאילו היה פגר מובס והתפארו כי בגודל חסדם לא שילחו בו כדור שהיה ראוי לו - והנה שוב מרכיבים אותו אלוף לראשם, אומנם בוודאי בסמכויותיו של [יצחק] בן-צבי, אך בכל זאת כנראה נוכחו כי בלעדיו לא ילך העניין. איזה שיא של רצינות ועקיבות וכושר החזקת מעמד!
בהגיעי הביתה קראתי אלי את וולטר ואת גדעון וסיפרתי להם על רעיון הכניסה ל"מפורז". הרציתי נימוקי התנגדותי והם הוסיפו כהנה וכהנה.
