קאנדי-פּוֹנוֹלארוּאה, 19.10.1956
צריחות ברווזים על האגם – או ההיה זה איזה עוף אגדי? - וזמירות אסיה בפי המשכימים להתפלל העירוּני משנתי.
לארוחת בוקר בא שר העבודה והסעד. ביקשתי לראותו בקולומבו והתברר כי הוא מבקר במחוז זה ונוכל להיפגש פה. זהו מחוז בחירתו והוא עושה פה לחיזוק מפלגתו – זו שזכתה בבחירות האחרונות כאילו מן ההפקר והיא שוקדת עכשיו על ביסוס מעמדה על-ידי ארגון סניפיה והרחבת רשתם. בא בלוויית מזכיר הסניף המחוזי – בחור גבוה ויפה תואר, נעים ונבון. בדרך כלל, הטיפוס האנושי באי זה נראה מעולה מאוד בהופעתו החיצונית ובתרבות נימוסיו. השר הבהיר לנו את המיבנה המפלגתי של הארץ, הביע תקווה לאיחוד מפלגתו עם סיעת שר החקלאות וראה סיכוי גם להתמזגות הפלג הטרוצקיסטי שבאופוזיציה עם המפלגה המאוחדת, מאחר שהללו ניערו חוצנם מהקומוניזם – אך תהליך זה עתיד להיות ממושך וכרוך בקושי, שכן תורתם נוקשה ולא על נקלה יתגמשו כדי השתתפות באחריות ממשלתית. הוסבר לנו, כי המפלגה הקומוניסטית חוקית בארץ, כוחה מועט, אין היא מהווה סכנה רצינית, אם גם היא בוחשת בכפר ומנסה לעשות נפשות. כן למדנו, כי אותן "אגודות הפיתוח הכפרי" מהוות בעיה בשביל הממשל החדש. אגודות אלו, שהיו ילדי טיפוחיה של הממשלה הקודמת, משמשות גם עכשיו בסיס לאנשי אותו משטר להתבצר בכפר ולגדל בו כוח נגד הממשלה הנוכחית. כיוון שהאגודות כשלעצמן מועילות, ומבחינת הכפר חשוב לפתחן, שוקדת עכשיו המפלגה השלטת להכניס לתוכן מאנשיה ולכבוש אותן מבפנים כדי ללכד את הברית בינה לבין היישוב הכפרי ולבסס בתוכו עמדות הן נגד הימין הן נגד הקומוניסטים. דיברתי עם השר גם על בעיות ועידת בומביי, אליה יבוא כראש משלחת ציילון.
יצאנו מקאנדי העיר ועלינו בהר תלול כשזיו העולם חוגג בוקרו על פני המרחביה ההררית. ביקרנו במטע תה המדורג במדרוני ההר ובבית חרושת גדול לעיבודו, הכל רכושה של משפחה אנגלית ותיקה בציילון, שמענו הסברים מעניינים ומשכילים מפי בעל המפעל, אנגלי פשוט, פיקח ובעל מרץ. התאונן מרה על הריבוי התלול של האוכלוסייה לרגל הילודה הגדולה מזה ותמותת התינוקות הפוחתת מזה. המצב הוא כי השלטון מחייב את המפעל הפרטי לפרנס את כל קהל עובדי המטעים ובית החרושת, המרוכז במספר כפרים, אך משנה לשנה מתרבה עודף הידיים העובדות בקרב ציבור זה והריהו אובד עצות וגם השלטון המקומי קצרה ידו, ומה יהיה בסופו של דבר? לא הייתה בפי תשובה חותכת על שאלה נוקבת זו, רק נתתי אל לבי כי כמעט בכל ארץ קיימות בעיות ללא פיתרון קל ומהיר ואפשר אפילו ללא פיתרון כלל.
נסענו לביקור במכללת קאנדי המהוללת. מצאנוה מורכבת ממערכת בניינים וביתנים המשתרעים על פני שטח רחב. הוכנסנו אל סגן הנגיד – לפי המסורת הבריטית הנגיד הוא המושל הכללי בעצמו ובכבודו ואין זה אלא תואר כבוד בעוד שהסגן הוא למעשה ראש המוסד, כאקדמי כמינהלי. שוב נחקרתי שתי וערב על משטר השפות אצלנו ועל דרגת התפתחות העברית כשפת הוראה. לא האמין איש שיחי למשמע אוזניו כשתיארתי את המצב – בייחוד כשאמרתי כי גם בפקולטה לרפואה ניתנים השיעורים בעברית. שוב ושוב הקשה: "האומנם גם רפואה בעברית?" והוסיף לשאול: "ומה בדבר ספרי-הלימוד?, אמרתי כי התלמידים נאלצים להסתייע בספרים זרים, לרוב אנגלים, אבל הנה בהיותי תלמיד בבית ספר תיכון לא היו לנו עדיין ספרים עברים והוכרחנו לרשום שיעורים מפי המורים כאילו היינו כבר סטודנטים באוניברסיטה, ויש שהסתייענו בספרי לימוד בלשונות אחרות, אך כיוון שבית הספר לא נרתע מפני הקושי, והחזיק בעברית כשפת הוראה, הגענו עכשיו למצב בו יש לנו בעברית כל ספרי הלימוד לחינוך התיכון ואנו בטוחים כי נגיע למצב זה גם בחינוך הגבוה. התריס: "אבל הפרופסורים שלי אינם יכולים ללמד מקצועות מדע בסינגלית! זוהי אומנם שפת אמם וחייהם הביתיים, אך הם לא הורגלו לבטא בה מחשבות מופשטות ומושגים מדעיים - למטרות אלו הם פשוט אינם יודעים את הלשון". נוכחתי לדעת מה עוללה כאן מרות הלשון הזרה והמפותחת ללשון הלאומית הנחשלת – השתלטות הראשונה בלמה את ההתפתחות הטבעית של השנייה.
ביקרנו בספרייה וביקשנו לראות את המדור על ישראל ותולדות העם היהודי. מצאנו אוסף קטן, אך לא מבוטל. לבסוף ראינו את מעונות התלמידים. במכללה שבקאנדי לומדים שלושת אלפים וכולם גרים בפנימייה. התשלום בעד המעון והמזון מועט שבמועט, בעוד ששכר לימוד אינו קיים כלל ועיקר. תקציב המכללה הוא מהאוצר. הוראינו דווקא מעון של תלמידות. אמרו לנו: "שם יותר נקי ומסודר". תנאי המגורים הפליאו: לכל תלמידה – והוגד לנו כי כן לכל תלמיד – חדר מיוחד, ולא אחד אלא חדר מגורים עם תא שינה מובדל ועם מרפסת. הריהוט פשוט אך נאה. חדרי הרחצה משותפים – אחד לכל שש בנות.
אכלנו ארוחת צהריים במלון ושוב חרקנו שן על המסורת האנגלית סרת הטעם, שלימדה ציילונים אלה להגיש עם הבשר רק גזר שלוק וכרוב שלוק, בלי שום ירק חי לרפואה, וזה בשעה שהוא מצוי בשפע בארץ הפורייה הזאת.
שרידי מלכויות-קדם וחידושי-פיתוח
יצאנו לדרך ונרדמתי ושעה ארוכה לא ראיתי דבר.
כשהתעוררתי היינו כבר בלב האזור היבש. אזור זה הוא בעייתה הקשה של ציילון החקלאית – זהו הנגב שלה, אם כי הוא במרכז האי – וכנגב הוא משמש אתגר והתגובה לאתגר היא התיישבות והשקיה ופיתוח, והקללה הופכת ברכה. ומדוע יבש האזור? מפני שהרים סגרו עליו והציבו תריס כלפי רוחות ים נושאי לחות מלהגיע אליו. אך לא תמיד היה האזור שומם. במאות י"א–י"ב קמו מלכים נאורים שנתנו דעתם להפרותו ובנו סכרים ואיגמו נהרות ואגרו מי גשמים והובילום בתעלות והשקו והפריחו; אלא קיטרג השטן והייתה חרב איש ברעהו ותוך שהשתקעו במלחמות הזניחו יישובו של עולם, וגם עלו כובשים מהודו והארץ הוכתה שאִייה ומשבאו האנגלים לא נתנו דעתם להחזיר את מפעלי השקיה לקדמתם ופשטה מארת הג'ונגל באזור והבריכות נחרבו והתעלות נתמלאו עפר; עד שלבסוף, ערב העצמאות, פתח השלטון הבריטי במפעל של פיתוח, אומנם בצעדים איטיים והססניים, ואילו השלטון העצמאי, ודווקא המשטר החדש, החלו מצעידים את המפעל קדימה בהיקף רחב של תכנון ובקצב מזורז של ביצוע.
עיקר מפעל הפיתוח נראה מחר. היום עברנו על פני שטחי ג'ונגל קודרים וזעיר-שם זעיר-שם ראינו חלקות מפוּנות – העצים נגדעו, אך שורשיהם לא נעקרו, ואיכרים "קורסים" שהסתננו מאזורים עודפי-אוכלוסים מתוך דלת הכפר המחוסרת קרקע, נאחזו על דעת עצמם בפינות אלו והם מעבדים קרקע בינות למצבות העצים, יפה כוחם לגדוע אך אין יפה לעקור, והם מתגוררים בסוכות בין האילנות שנשתיירו לצל, וכעבור זמן עוברים למקום אחר ומקיימים משטר של חקלאות פרע ניידת. אינם משתהים במקום אחד יותר משנה-שנתיים, כי מים טרם יהיו בארץ להשקיה, והגשמים זעומים, ומשנוצלה הקרקע פעם-פעמיים שוב אין כוחה להניב. זהו משטר של פיתוח עצמאי, "פרטיזני" המתנהל על דעתם של יחידים, בחינת מיד לפה וסופו שיהא מובלע ומיועל במערכת הפיתוח הממלכתי.
כעבור שעתיים הגענו למחוז חפצנו הראשון – מצודת הסלע המפורסמת סיניגיריה. מעשה במלך אכזר, שחי במאה החמישית לספירה, אשר בהיותו נסיך נשא אחת מבנות המלך לאישה, והנה שרף חותנו המלך חיים את אמה משום שזו היכתה את כלתה בת המלך עד זוב דם; ויתעבר הנסיך לנקום נקמת יולדתו ויקום על רוצחה וימגרו מכיסאו ויקברנו חיים בתוך קיר וימלוך תחתיו, גם ביקש לרצוח נפש את אחיו לבל יחמוד את כתרו ויתנקש בחייו, ואז ברח האח והחל לאיים על המלך החדש ממרחקים. נתפס המלך הרוצח למרה שחורה וחי חיי פחד ובלהות וכדי להתבצר ולהתחסן בנה לו טירת מצודה על פסגת סלע איתן ורם, אשר לתימהון ליבם ובלבול דעותיהם של כל הגיאולוגים מזדקר עד היום, תלול ועירום, מתוך המישור החלק שמסביב, יחיד ומפתיע. סלע זה ושרידי המבצר שעליו והמדרגות החצובות בו והסולמות הצמודים אליו הם אחת ממצבות הקדומים של האי – תלפיות לכל תייר וחידת מחקר לאנשי מדע.
חנינו בבית מרגוע לתיירים במרחק-מה מהסלע ושתינו תה שהיה לברכה. קיבל שם פנינו פקיד מחלקת העתיקות היושב בכפר סיניגיריה ועולה על אותו סלע כמעט מדי יום ביומו והוא בקי בו ובכל תולדותיו ובכל מעלותיו ומורדותיו ממש כשמריה גוטמן איש נען במצדה שלנו. באמת מרנין היה לפגוש בבחור משכיל השולט היטב במקצועו ויודע את השרידים שהוא ממונה עליהם לפרטי-פרטיהם ומסור לתפקידו ומסביר בחשק ובהצלחה. נסענו עד רגלי הסלע ועלינו עליו ברגל. גובהו 600 רגל – הרבה פחות ממצדה – אך מעלהו הרבה יותר תלול, אם כי הוא מצויד ומסודר כהלכה, תערובת של ישן וחדש, וחיזוק הישן על-ידי החדש. פשוט יש לעלות ולעלות במדרגות חצובות ובסולמות בנויים, וכן לטפס בשיפועי סלעים חלקלקים, אשך נעשו בהם שקעים לאחיזת רגלים, תוך החזקת הידיים במעקה ברזל שהוצב לביטחון. מהפסגה מראה שגיא על מרחביה. אבל את הים לא ראינו משום עבר – להזכירך כי האי ציילון גדול מישראל פי חמישה לפחות. הירידה הייתה לא פחות מאומצת מהעלייה, אך הרבה יותר מהירה. כשהגעתי אל "הבסיס" הייתי רטוב עד לסחיטה וטוב שהייתה איתי המזוודה וחילפתי במכונית והייתי שוב לבן-אדם.
נסענו צפונה. ירדה השמש והחשכה השתלטה כהרף עין. הכביש חצה בעיצומו של הג'ונגל. מאנטי סיפר, כי מרובים פה הפילים והלישים ויש אורבים להם בלילות על-יד מקומות השתייה כדי לראותם חיים וטבעיים. לארוחת ערב הגענו לבית המרגוע של פונולרוּאה – אף הוא מקום תיור מפורסם. וללמדך מה קטן כדור הארץ, הרי עם כניסתי לחדר האוכל נפלתי לתוך זרועותיו של ידידי הצרפתי לוז'יה, לשעבר סגן למזכיר הכללי של או"ם, איש רעים נלבב, אשר עשה עימדי מייד חשבון צדק על הצבעה אחת של ישראל באונסקו, שלא ישרה בעיניו מבחינה מוסרית. אם ישראל, טען, דשה במוסר האנושי – אנה אנו באים? אך כיוון שהוא עכשיו תייר ודעתו זחוחה עליו, נתפייס עד מהרה וחזרנו להיות ידידים.
