בעיית הלשון בשתי חזיתות

 

קולומבו-קאנדי,  18.10.1956

 

כל הבוקר – שרשרת מבקרים ציילונים.

ראשון הופיע צעיר, כולו אש מתלקחת של מסירות לישראל. היה בצבא הבריטי בארץ בימי המלחמה העולמית, נשתייר בשירות המנדט, ישב בחיפה בשנות המאבק ונשאר עד תום המשטר הבריטי בעיר, כנראה עזר לנו, אומר "שלום" ו"אדוני" ובוכה מרה על הזנחת ענייני ישראל בקולומבו, כולו דרוך לשירות ואין לו מושג מה עליו לעשות.

השני – אקדמאי משכיל ביותר ורציני, היודע בדיוק מה הוא רוצה. שימש מזכיר לוועדה ממשלתית בשאלת השפות – הביא בידו דוּח מודפס אנגלית על פעולות הוועדה והמלצותיה. חקר אותי חקור היטב על משטר השפות בארץ, הכל כדי לראות אם יש להסתייע בנוהג הישראלי לפיתרון בעיית הלשון בציילון. בין השאר שאל כיצד יתכונן נער ערבי לכניסה למיכללה העברית בירושלים אלא אם כן יבקר בבית ספר תיכון עברי. התעניינותו בהישגי ישראל ובסדריה התנהלה בשני מישורים: מעמד העברית כלפי האנגלית ומעמד הערבית כלפי העברית.

בעיה זו אינה יורדת פה מעל סדר היום הציבורי. אחד הסעיפים המרכזיים במצע הבחירות של המפלגה השלטת הייתה ההתחייבות להחליף את האנגלית בסינגלית כשפת ההוראה. לאחר הבחירות החליטה הממשלה לכבד התחייבות זו והכריזה כי ההחלפה תצא לפועל תוך שנתיים. מייד הגיב סנאט המיכללה בהודעה כי אין החלטת הממשלה בת ביצוע והדבר יימשך הרבה יותר משנתיים. הפקולטה לרפואה לא הסתפקה בתגובה זו אלא פירסמה גילוי דעת משלה, בו קבעה כי הנהגת הסינגלית כשפת הוראה ברפואה אינה באה בחשבון כלל "בעתיד שאפשר לראותו מראש". העיתונות כולה סוערת בוערת בוויכוח זה. הללו מתריעים על המרי של מוסדות החינוך הגבוה והללו טוענים כי הממשלה הסתבכה על-ידי ניסיון מלאכותי לדחוק את הקץ, ועליה לחזור בה ולא לגזור גזירות אשר אין כל אפשרות לעמוד בהן.

למעשה, הבעיה עוד יותר חמורה, כי גם בבתי ספר תיכונים רבים שפת ההוראה עודנה אנגלית ואילו ספרי הלימוד הם אך ורק אנגלים לכל המקצועות הכלליים בכל בתי הספר התיכונים. כשאתה מספר לאנשים משכילים פה, כי מעולם לא הייתה האנגלית שפת ההוראה בבתי הספר התיכונים שלנו – גם לא בתקופת המנדט הבריטי, כי כאשר נוסד בית הספר התיכון העברי הראשון לפני חמישים שנה לא הוכנו בשבילו ספרי לימוד עבריים מראש, אבל עכשיו יש לנו ספרי לימוד עבריים לכל מקצועות החינוך התיכון; כי גם באוניברסיטה לימדנו מלכתחילה, החל מ-1925, רק עברית וכי לאט לאט מופיעים אצלנו ספרי לימוד גם בשביל החינוך הגבוה, כי בכלל לא נתנו לאנגלית להשתלט על חיינו הציבוריים ואף על פי שלימדנו ועודנו מלמדים אנגלית כמעט בכל בתי הספר, תמיד דאגנו כי האנגלית לא תרים ראש יותר מדי (place in its English kept we) – הריהם מופתעים ומתמלאים הערצה וקנאה.

אבל למרבה הסבך קיימת כאן עוד בעיה, זו הנובעת מהעובדה כי ציילון עצמה היא ארץ דו לשונית. משמונת מיליוני התושבים רבע הם טמילים הדבקים בלשונם ומסרבים לראותה נחותה משפת הרוב. מגמת הרוב, המבוטאת על-ידי השלטון, היא אגב עקירת האנגלית להשליט את הסינגלית בארץ כולה ולהעמיד את השימוש הרשמי בטמילית על המועט שבמועט, ואילו הטמילים נאבקים על שוויון גמור בין שתי השפות הלאומיות. הממשלה מסכימה כי בבתי-הספר היסודיים והתיכונים ישמשו שתי השפות בהוראה, הכל לפי הלאום שאליו שייכים התלמידים, אבל את האוניברסיטה היחידה רצונה לבסס על הסינגלית בלבד. לעומת זה דורשים הטמילים הקמת שתי אוניברסיטאות מקבילות. מלחמה אפוא לממשלה מפנים ומאחור וההתרוצצות נטושה.

האורח השלישי היה הממונה על Y.M.C.A. בציילון וסיבת בואו הייתה כפולה.

ראשית, אביו היה מנהל בית-ספר בבומביי אשר רוב תלמידיו היו יהודים מעדת בני בבל, והוא למד להעריך את הכישרון היהודי. מלבד היותו מנהל היה גם מורה למתימטיקה ותמיד התפעל מתפיסתם של הנערים היהודים יוצאי בגדד.

שנית, הוא נוצרי ואביו היה נוצרי וכל משפחתו וידידיו נוצרים וכולם רואים בתקומת ישראל התקיימות הנבואות שבתנ"ך והתגלות ההשגחה האלוהית.

והאורח הרביעי הציקתו רוחו הנלהבת לדעת על התפתחות האמנות והתיאטרון והמחול בישראל...

 

חשבון-צדק על ועידת באנדונג

 

מסמר היום – ארוחת צהריים מטעם ראש הממשלה באחד מאולמות "עצי מקדש" למטה. בין המסובים - זקן-השופטים, נשיא הסנאט, יושב-ראש בית הנבחרים, שר הפנים, שרת הבריאות, מ"מ שר האוצר, מנהיג האופוזיציה ופקידים אחדים. זקן השופטים ונשיא הסנאט, שניהם קשישים, היו ערים וחביבים ביותר, שפעו התעניינות והרבו בשאלות. יושב-ראש בית הנבחרים, שהינו מוסלמי, היה יותר מאופק, אך גם הוא גילה עניין רב וללא הבעת טינה כלשהי. שרת הבריאות, אישה בשנות העמידה, הופעתה מזיגה של חן וכבוד, דיברה מעט אך לעניין. שרים אחרים החרישו. מנהיג האופוזיציה הוא איש האימים פּירירה (שוב שם פורטוגלי!), הטרוצקיסט השמאלי העומד במרדו, אישיות מאוד בולטת, בעלת רמה אינטלקטואלית גבוהה ומשקל אישי רב – שאל הרבה בענייני משק, משטר הבעלות, בעיות שכר עבודה וארגון פועלים, מצב השירותים הציבוריים ועוד. שמענו עליו כי כמו לי קוּאן יוּ שבסינגפור כן גם הוא היה מקורב מאוד להרולד לאסקי בלונדון ומקובל בחוגי השמאל של מפלגת העבודה הבריטית.

ראש הממשלה נתאחר במקצת. מן העיתונים למדתי יום-יום עד כמה הוא עמוס בימים אלה: בחירות מוניציפליות בכל הארץ, ומשבר הלשון וסכנת שביתת הרופאים, והלאמת התחבורה האבטובוסית בכל הארץ, וההכנות למשא-ומתן עם אנגליה על חיסול הבסיס הימי, ועוד ועוד. עד שבא היו פעילים בעיקר ראשי בתי הפרלמנט וזקן השופטים. הנושאים היו משטר הבחירות בישראל ומגרעותיה של שיטת הבחירות היחסיות, אשר יש דורשים להנהיגה בציילון, גם הרכב הקבינט הישראלי ובכלל עניין הדמוקרטיה אצלנו. נשיא הסנאט הופתע בשומעו כי כל חברי הכנסת שלנו נבחרים. אצלם יש עדיין מספר ממונים בכל אחד משני הבתים. חזר ושאל: האומנם אין אצלכם אף חבר ממונה אחד?

כשאמרתי כי הדמוקרטיה שלנו ותיקה מהמדינה ויש לה שורשים עמוקים בעברנו, סברו השומעים כי הכוונה לעברם של העולים בארצות מוצאם. אמרתי כי ברוב המקרים המצב הוא בדיוק להיפך, אלא נתכוונתי לדמוקרטיה של חברתנו הטרום ממלכתית בתוך הארץ. הסברתי תהליכי ההתיישבות וגיבושי השלטון העצמי הנבחר, ותחולת העקרונות הדמוקרטיים על עצם המפעל ההתיישבותי, הבנוי בעיקרו על משק שיתופי אבטונומי, והפעולה הארגונית הענפה שצמחה מלמטה – כל הדפוסים והסדרים שנוצרו ועוצבו אצלנו לפני המדינה ושימשו יסודות איתנים לבניינה ולמשטרהּ. אשר למסורת הדמוקרטית שהביאו עמם העולים בצקלונם, הרציתי את העובדות והבאתי לדוגמה את עליית תימן, אשר הסיפור עליה נשמע כאגדה והיה חדש ומחודש.

אל השולחן ישבתי לימינו של ראש הממשלה כשלימיני פירירה. ברגע מסוים העביר ראש הממשלה את החיוך מעל פניו, הנמיך קול ושאל ברצינות עמוקה: "אמור נא, היש באמת סיכוי לשלום ביניכם לבין הערבים? האם אתה מאמין בזה?" אמרתי: "בהחלט, גם אם יחלוף זמן רב עד אז, אולי שנות דור. סוף סוף יקום דור ערבי אשר נולד לתוך עולם שישראל היא עובדה קיימת ועומדת בו זה עידן, ואילו הדור אשר ישראל קמה לעיניו ואשר כל ימיו לא יכול להשתחרר מהלם האפתעה, מאכזבת התבוסה ומתאוות הנקם - יִיתם לגווע. העיקר הוא כי אין ניגודי עניינים מהותיים בין ישראל לבין המוני העם שמסביבו, אלא להיפך, יש בסיס של שיתוף אשר סופו להתבלט ולהכריע. אומנם, עד שיבשילו תהליכים אלה עלולות להתחולל פורענויות ולכן חשובות ההשפעות שתופעלנה בינתיים על ארצות ערב – אם לחיזוק רוחות השלום או לליבוי יצרי המלחמה.

כאן ראיתי פתח להתקיף את ועידת בנדונג כדוגמה ממארת להגברת הנוקשות הערבית על-ידי כניעה לה ולהרחקת השלום. עד אז התנהלה השיחה ביני ובין ראש הממשלה בלבד, אך בשלב זה נשתתק השולחן והכל

החלו להקשיב. אמרתי: "איך יכולתם לנעול בפנינו את השערים – להשאירנו מאחורי המזוזה, כאילו היינו עדת טמאים האסורים במגע, מין מעמד "פּאריה" בקרב עמי אסיה? ועוד הריעותם לעשות: בהיות ישראל נעדרת ובלי שיישמע קולה תחילה – ניגשתם לדון ולחרוץ משפט על עתידה. איך לא הרגשתם, כי על-ידי נוהל זה אתם הורסים במו ידיכם את הבסיס המוסרי שעליו אתם ניצבים, מועלים בעקרונות הנעלים של כלליוּת ושוויון שאתם עצמכם הכרזתם עליהם, נותנים מופת לחוסר יושר משווע? הן על-ידי התנהגות זו השפלתם את עצמכם, חיללתם את המסורת המוסרית שאתם דוגלים בה ואשר אנו בישראל כה כיבדנו והערצנו אותה". נשתררה דממת מוות מסביב, הראשים היו רכונים, וראש הממשלה אמר בקול נמוך: "צדקת".

אז שאל זקן השופטים: "אבל מדוע אין שלום ביניכם לבין הערבים? מה שורש שנאתם זו אליכם?" אמרתי: "אדרבה, אנסה להסביר". הרציתי את תולדות העם ותולדות הארץ, מה יצרו בהיותם צמודים זה לזו ומה עלה להם בהיותם מנותקים זה מזו; את החורבן והגלות והפיזור וסבל הדורות והנאמנות למולדת הקדומה; את כורח החיים שבתנועת שיבת ציון והלהט העצור בה וההחלטה הנחרצת שמאחוריה; את התנגדותם הנפשית העזה של הערבים לשאיפתנו מאי-היותם שותפים לתודעתנו ההיסטורית; את חוסר השוויון ההיסטורי המכריע בין העוול שנגרם לערבים על-ידי ייחוד חלק של הארץ לעצמאותנו ובין העוול שהיה נגרם לנו על-ידי גזילת הארץ כולה מאיתנו; את ההפרש ההומם בין שטחי העצמאות הערבית והיהודית; את החזון היוצר שבהסכם פייצל-וייצמן; את התגייסות מדינות ערב למנוע הקמתה של מדינת ישראל אשר ראוה כגוף זר בתוכן; את מר-המפלה שנחלו ויצר הנקם הבוער בלבם; את הסכנה הנשקפת לנו וכוננותנו לעמוד בפניה; ואת אדיר חפצנו לחיות בשלום ונכונותנו להושיט יד לשיתוף.

בעולם זה של נבכי אסיה אין התנ"ך ידוע אלא ליחידי-סגולה, ולכן כל עובדות היסוד של קדמוניות ישראל, שהן אבני השָתוֹת של ההשכלה ההיסטורית והשקפת העולם הדתית בעולמה של הנצרות, הינן פה כספר החתום. יתר על כן, מספר היהודים ברוב חלקיה של יבשת אדירה זו היה תמיד כמוהו כאין. גם עכשיו, בכל המרחב העצום שממזרח לפרס ועד יפן ועד בכלל, כולל סין, שאוכלוסיו כמיליארד ו-350 מיליון, אין מספר היהודים עולה בהרבה על 25,000. מכאן, שגם פרשת ייסורי גלותנו – הגזירות, הגירושים, הרדיפות, השמד, הפרעות, והשחיטות – לא יכירנה מקומה בין חוויות היבשת, וגם הידיעות על אירועיה בחלקי תבל אחרים אינה נחלת הרבים. מכל אלה נובע הכורח להתחיל כאן כל הסברה מבראשית, בלי להניח מראש בקיאות כלשהי ביסודות ההוויה היהודית לא בימי קדם ולא בעבר הקרוב ובהווה.

חזר זק השופטים ושאל: "אך האין לערבים תביעות מאיתכם?" שוב נפתח פתח להרצאת סוגיה. הסברתי כי תנאיהם לשלום אינם אלא העמדת פנים ואחיזת עיניים – כאילו עקרונית הם לשלום, בעוד שלמעשה אין תנאים אלה אלא אסוואה למזימת הכחדת ישראל. הדגשתי, כי התביעה לשטחים פירושה חבלה בכושר קיומה של ישראל מבחוץ ואילו התביעה להחזרת פליטים משמעותה פיצוץ ישראל מבפנים.

ידעתי כי השעה מאוחרת ולפני אנשים עסוקים, אך בהיותי אוחז בציצית ראשם של ענייני יסוד וחולש על השולחן, אמרתי: "בי אדונָי! סילחו נא אם אנצל עוד קצת את סבלנותכם ואדיבותכם הנפלאה. אבל הן לא בכל שני וחמישי אזכה להיפגש אתכם. זוהי הזדמנות נדירה. יש לי עוד דבר להסביר, אנא האזינו עד אם כיליתי דברי". שוב נתהדק הקשב ונתחדשה הדריכות, ואז הרציתי יסודית ובמפורט עניין החלטת 1947: ההבחנה המתחייבת בין עיקרה של ההחלטה והחידוש היוצר שבה, שהוא דבר הקמת מדינה יהודית יחידה בעולם, לבין מסגרתה ותוצאת הלוואי שלה, שהם תוספת מדינה ערבית והגבולות המשונים שבין שתי המדינות והברית הכלכלית ביניהן; השילוב והתלות שבין כל חלקי ההחלטה העושים אותה בת-ביצוע רק במאוחד, כחטיבה אחת שלמה; ההנחה שעליה הושתתה התוכנית, כי כל שלושת הגורמים הנוגעים בדבר יקבלוה וישתפו פעולה בביצועה בלב שלם; כיצד הוכשלה התוכנית מלכתחילה על-ידי הפקרת הארץ מצד אנגליה ומלחמת התנופה מצד מדינות ערב; אופיה של ההחלטה כהמלצה לצדדים כיצד לפתור את הבעיה על יסוד הרקע העובדתי שהיה קיים בשעת קבלתה – מה הייתה בשבילנו מלחמת השחרור, במה איימה עלינו הפלישה הערבית ובאלו מאמצים וקורבנות ניצלנו; מדוע חוסר שחר מדיני ומעשי הוא, ומזימת קטל לישראל, הדיבור עכשיו על החזרת התוכנית לחיים לאחר שלמעשה נולדה נפל מעיקרה. קשרתי את ההסברה הזאת עם הודעתו האחרונה של נורי סעיד ותגובת משרד החוץ הבריטי עליה והוקעתי את התעתועים שבדבר.

נשארו רתוקים עד תום - עד שאמרתי לראש הממשלה: "גמרתי, תודה לך ולכולכם" – והתרתי את הרצועה. ראש הממשלה מיהר לישיבה ונפרדנו. כל השאר הודו מאוד על ההסברה. הזמנתי כולם לבקר בארץ בכל הזדמנות שתאונה להם.

מייד אחרי הארוחה יצאנו לדרך הארוכה צפונה, לסיור הגדול בפנים הארץ שנקבע על-ידי משרד החוץ בתוכניתנו. נסענו הלוך ונסוע - כאילו לא על פני נוף אלא בקרב גן שטוח ומתמשך והולך, ויהי האי כולו בעינינו גן-עדן עלי אדמות. נזכרתי בסיפור על ציילון שקראתי בשחר ילדותי, ודאי היה זה תרגום מאנגלית לרוסית, ושם תיאורי האילנות האדירים והצל העמוק, ונוכחתי כי בדיוק כך ראיתי אז לפני את האי בעיני רוחי כפי שאני רואה אותו כיום בעליל. העיניים צללו ביוֹרק הדָשן והמבהיק ובצל הכבד ונרהבוּ מהוד הגזעים הנישאים של דקלי-הקוקוס המהווים חורשות עבותות, מסורגות במטעי גומי, אף הם עצים רמים וגאים. הקוקוס הוא תנובת הארץ מקדמת דנא ואילו הגומי זמורת זר, הובא מברזיל רק לפני כשמונים שנה אבל קנה לו אזרחות גמורה בנוף ובמשק. בין חורשה לחורשה שדות אורז, רובם ריבועים או מלבנים הנתונים בין שלוש שורות של אילנות גבוהים, כשהצלע הרביעית פתוחה לכביש ומשווה להם דמות של תמונה במסגרת. וכל עשר או חמש-עשרה דקות - כפר שבתיו פזורים בחורשות והוא פולט מתוכו שורת חנויות ומסעדות ומוסכים משני עברי הכביש ואין לראות בצורתם של אלה דווקא פרי השראה פיוטית. אך העם הסינגלי נאה במראהו וכך מתמזגת תפארת האדם בהוד הטבע והמכונית שוטפת ומגמאת דרך והנפש רוננת משמש ומירק ומשפע ברכה.

התחלנו מתרוממים מעלה מעלה ונעשה יותר ויותך קריר, וביקשתי כי יסגרו עלי את ה"קדילק" הפתוח, להגנה בפני רוח הפרצים הצוננת, לאחר שלהט החום נשאר מאחורינו עם התקרבנו אל השקיעה ועם עלותנו בהר. סח לנו הקצין המלווה, כי סביבה זו מיוחסת בגזעה וגאה על יפי נשיה – ואף אומנם ראינו בחורות חסונות וזקופות, פניהן מלאות, עיניהן עגולות ויוקדות כאש שחורה – לא כעיניים הצרות והארוכות שבארצות בהן עברנו – ושיער ראשן עבות ומבריק בתשחרתו. וככל שעשינו דרכנו הלאה הלך הכביש והתפתל, הלך וטיפס לרום, ולא עוד משטח גן רצוף ראינו מסביבנו, אלא נוף אדיר הבהיק בהדרו ופרץ למרחבים, והיו הפסגות הרחוקות מעולפות חלומות קדומים והמראה כולו הפך אגדת קסם.

במרחק-מה ממחוז חפצנו היום ביקרנו בגן בוטני הקשור לאוניברסיטה – מפעל נהדר, ודאי מעניין ביותר לבעלי מקצוע, אך עשה רושם כביר גם על הדיוט כמוני. בייחוד התפעלתי משדרת דקלים אחת - מעודי לא ראיתי גזעים כה תמירים וגבוהים, על כל אחד אפשר להעלות את הכתוב ""וראשו מגיע השמימה".

לאחר שעברנו 72 מיל הגענו עם רדת היום לעיירת-ההרים קַאנדי, היא גם המושב העיקרי של מכללת ציילון, אשר רק כמה מאגפיה משוכנים בעיר הבירה ואילו מרבית גופה וגם משרדי הנהלתה כאן. תנוחתה וסביבתה של קאנדי מזכירות את פֶּרוג'יה שבאיטליה. בתוך העיירה אגם גבוה וטיילת לאורך חופיו. נכנסנו למלון והסתדרנו ובירכנו על המסורת הבריטית, שבזכותה מצאנו גם בפינה זו, נידחת לכאורה, חדר רחצה צמוד לחדר המגורים ומים חמים זורמים תמיד. שתינו תה וחטאתי באכילה גסה של הבננות הקטנות שטעמן מופלא, ומיהרנו לצאת החוצה לפני ארוחת הערב. מלבד היותה משכן המכללה, ובעיני רבים רב יתר מזה, מצויינת קאנדי במקדש השן של בּוּדא השוכן בתוכה – שן פשוטו כמשמעו, שריד ופליט מתוך פיו של האיש הקדוש, יליד האי ציילון, קדוש שנתגלגל ממקום למקום תוך 2,500 שנה שחלפו ומלכים נלחמו עליו ושללהו זה מזה וגילגלוהו מהיכל להיכל עד שמצא סוף סוף מנוחתו בהיכל הנקרא עכשיו על שמו, אליו נוהרים צליינים מכל חלקי האי ומארצות אחרות.

נזדמן בואנו לעיירה בליל הירח המלא, הנחשב למועד אצל הבוּדאים. כל הדרך עברנו על פני אבטובוסים צפופים שהסיעו את העולים להשתטח באותו מקדש ולהקריב מנחתם – פרחים או מטבע – ולהתפלל בכריעה ובצמידת כפות הידיים אליו. מלוונו מאנטי, בוּדאי נאמן, שהוריו חזרו בתשובה מהנצרות לדת אבות אבותיהם, והוא גם יליד המקום, השתוקק כל הזמן לעלות למקדש והיה מעוצבן פן יאחר ועורר אותנו ללכת איתו, שכן לא נוח היה לו להניחנו לבדד במלון זר. נענינו לו ברצון ויצאנו ברגל.

דרכי הגישה למקדש זרועים אביונים וסגפנים ובעלי מום. הללו מתפלשים בעפר, יושבים ושוכבים, מהם קפואים ללא ניע ומהם מרטיטים ומתעוותים, וכולם מפליצים עיני רואיהם באבריהם הכרותים, בגפיהם המעוקמים, בציפורניהם המגודלות כדי אמה ומעלה, ומצרימים אוזניים באנקותיהם, ביללתם ובצווחתם. כשהגענו למקדש, מבקיעים לנו בקושי דרך בקרב ההמון הצפוף, התברר כי כאן מהדרין במצוות יותר מבכל מקדש אחר שביקרנו – וגזירה עלינו לא רק לחלוץ נעליים אלא גם לפשוט גרביים ולהיכנס פנימה יחפי רגל. חצר המקדש והמדרגות המובילות אל הקודש שרויות באפלולית ואין כאן מרצפת אלא רצפת עפר שכולה אבנים וצרורות, וגם נעשית עכשיו במקדש עבודת בניין ושיקום, ומוטלים קרשים שמסמריהם מזדקרים בחודיהם החוצה וקיסמים הננעצים בכפות הרגל, וגם דריכתה על בוהן רגלך של איזו ציילונית ישישה ומתנודדת אינה מהתענוגות שיש לכמוה אליהם. ואחרי הכל, לא זכינו לחזות בשן הקדושה, יען היה הדוחק רב והיינו חייבים להמתין הרבה כשאנו מתקדמים עקב בצד אגודל, דחוקים מאחור ודוחקים קדימה, גוף בגוף, וסופגים ריחות משונים ונושמים דחס אנוש, והכל לשם מה? מאנטי עצמו נמלך כי עלינו לחזור בנו מההרפתקה, ואף על פי שאחד השמשים הציע מייד, בעד בצע כסף, להעבירנו באיזה מבוי עקיף ולהביאנו לפנַי ולפנים מחוץ לתור, פסק מאנטי כי אין יאה למכובדים כמונו לדוש בכללי התור הדמוקרטי לעיני קהל ועדה.

אבל מאנטי עצמו טרם בא על סיפוק רגשותיו הדתיים, שהתעוררו במלוא הכנוּת, כיוון שנקלע למקום הולדתו וגידולו. בצאתנו הסביר כי אומנם הוא בוּדאי, אך לאמיתו של דבר אין תורת בוּדא מכירה במושג של אלוהות, שכן בוּדא אינו אלא ילוּד-אישה ובן-תמותה שהגיע לשלב עליון של שלמות אנושית, ואין לייחל ממנו לישועה או לבקש מאיתו עזרה בצרה, יען אין בידו להיענות, אלא אפשר למצוא במגע הרוחני איתו רק עידוד ונחמה והנחיה נפשית. כל זה אמת ויציב וכל אלה הם יסוד מוסד של עולמו הרוחני, אבל אדם הוא אדם ואי-אפשר לו בלי אלוהות, ויש ויש אלים, ואין האמונה בהם סותרת דת בוּדא, ואין בוּדא עצמו גוזר על האמונה בהם, ויש ראיות חותכות וניצחות, כי תפילה להם וחילוּי פניהם מושיעים ומצילים ומחוללים נפלאות, ולכן ברצונו לגשת למקדש קטן של אחד האלים האלה ולהשתטח לפניו. היינו מוכנים ללכת אחריו כצאן אחרי הרועה, אבל הוא עצמו קבע כי מוטב לנו לחזור למלון ולנסוע לאותו מקדש-מעט במכונית.

הגענו לפינת רחוב שנראתה בחשכה כמזוהמת מאוד, וראינו לפנינו חצר קטנה וממנה פתח נמוך לאיזו לשכה פנימית הטובעת באפלה, ומעל לפתח דמות אליל נעווה פנים ומהלך אימים. בירכנו גורלנו על מתינותו ונכונותו לפשרות של אותו אל, שכן פה לא נדרשנו אלא לחלוץ נעלינו והורשינו לעבור את הסף ולהרוס לפנים החצר כשגרבינו לרגלינו. עמדנו והחרשנו שעה שמאנטי כרע והשתחווה אפיים ארצה בדבקות שקטה והזדקף בכריעה ושוב השתטח ומילמל אשר מילמל. אחרי כן נתן מטבע בידי נער מפרחי הכהונה והלה נכנס לפני ולפנים ונעלם במאפליה והחל נושא קולו עד שבקעה משם ספק יללה ספק שירה אנפּפנית. שאלתי את מאנטי מה הדברים שאנו שומעים ונעניתי כי תפילה היא לשלומו ולשלום אשתו ולשלום בנם הרך ולשלום הוריו והוריה. סוף שיצא הנער ונתן בידי מאנטי צלוחית, מתוכה זילף מאנטי על ידו ומרח על מצחו וכיבד גם אותנו במריחה והיה הנוזל סמיך ונקרש.

פרט מלבב: כשיצאנו מהמקדש מצאנו את ה"קדילק" מלופף ומגופף עוברי אורח והולכי בטל והכל מזינים עיניהם בבוהק צבעיו ובעוצם ממדיו ומתלחשים כי זהו רכבו של ראש הממשלה ותוהים מי ומי הנוסעים בו. אך ניגשנו והנה גח אלי בחור מגודל והושיט לי פנקס מלוכלך וביקש חתימתי. שאלתיו: "הידעת מי אני?" אמר בקריצת עין של אחד חכם, אשר אין רז אניס לו: "ודאי". שאלתי: "מי?" לחש באוזני: "הגנרל פרנקו!" פרצתי בצחוק וחתמתי שמי. פרש לפינה והסתכל היטב ופיענח את הכתוב וחזר כשעיניו אורות וכל פניו זוהרות והניע ראש כאומר: עכשיו ידעתי, ידעתי! אם באמת ידע את השם והכיר - לא התברר ותהי לחידה.

בדרכנו חזרה למלון, אגב שיחות בענייני דת, נודעה למאנטי בפעם הראשונה פרשת מעשי בראשית לפי התנ"ך – בריאת העולם בשישה ימים ומנוחת הבורא ביום השביעי ויצירת חוה מצלעו של אדם והגירוש מגן עדן וכו' – והוא הרי למד באנגליה והוריו היו נוצרים!

אחרי ארוחת ערב במלון ניגשו אלינו שני בחורים יהודים-אמריקנים, הלומדים כתלמידי מחקר במכללת ציילון שבקאנדי, לאחר שזכו במלגות מ"קרן פוּלברייט"[1].