ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 28.10.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 28.10.1936

 

 

ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                           ירושלים, 28.10.1936

 

 

הראיון נתקיים לפי הזמנתו של הנציב העליון, שהוא אישית מסר לי אותה יום קודם שעה שנפגשנו בחנוכת בית-החולים החדש ליד פתח-תקווה [בית-החולים ביילינסון].

 

פירוק הנשק

 

הנציב התחיל ואמר, כי לאחר שעיין שנית בשאלת פירוק הנשק הגיע לכלל החלטה, שעם כל דבקותו במדיניותו היסודית עליו לשנות את שיטתו. בתחילה היה כולו בעד נקיטת אמצעים תקיפים כדי לפרק את הנשק מעל היישוב הערבי. הוא אמר לגנרל דיל, שבל יחשוב כי כבר סיים תפקידו ושעליו לסייע לו בפירוק הנשק. אולם התייעצויות נוספות עם יועצים של הצבא ושל המשטרה הביאוהו לשנות את דעתו. כולם כאחד הביעו דעתם, שפעולה תקיפה לא תביא שום תועלת, ושהצבא לא יצליח לגלות את הנשק. על-כן החליט להניח למשטרה שתוסיף לחפש נשק כל-אימת שתקבל ידיעה על מציאותו אי-שם.

אשר לפירוק הנשק מעל היהודים, שמע מפי מר הול שאני אינני רואה סיכוי רב להשיג זאת בדרך של הסכמה הדדית והוא רוצה לדעת מה המצב בעניין זה. עניתי, שמאז שיחתי עם מר הול ומר ספייסר בשאלה זו ניסיתי לבדוק בכמה וכמה דרכים את הלך הרוח ביישובים והגעתי לתוצאות שהגבירו בי את הספק עוד יותר. ברור לי, שכל ניסיון לשכנע את היהודים למסור נשק שבידם ייתקל בקשיים שאין להתגבר עליהם. הם ידחו כל הצעה מעין זו בזעם. הם יטענו, שאף אם היה בידם נשק כלשהו, הרי מעולם לא השתמשו בו לרעה אלא להגנה על עצמם. הרי הממשלה הכירה בעובדה שאף אם יש בידי היהודים נשק, אם רב ואם מעט, צריך ליתן להם הגנה נוספת מיוחדת על-ידי גיוס 3,000 שוטרים יהודים מוספים. הם רואים, בלי ששמעו ממני מה ששמעתי הפעם מפי הנציב, שאין הממשלה עומדת לנקוט כל פעולה לפרק את הנשק מעל הערבים. ולאחר שהיו נתונים שישה חודשים להתקפות בלי שום סיבה, עלבון הוא לדרוש מהם שימסרו נשק. זהו סילוף גמור של המציאות, לעיני כל העולם, אם לאחר כל מה שקרה בארץ – הדבר הראשון שהממשלה רואה לעשותו הוא לפרק את הנשק מעל היהודים.

הנציב אמר כי תחילה, בשעה שדן עם הגנרל דיל בשאלת פירוק הנשק, הייתה דעתו של הגנרל נחושה שהפירוק צריך להיות כללי, היינו – לחול על יהודים ועל ערבים כאחד. התוכנית שהוא (הנציב) ערך, הקמת משטרת עזר להגנת היישובים היהודיים, הייתה מותנית בתנאי שהיהודים ימסרו את נשקם האי-לגלי. הוא רוצה מאוד לבוא בשאלה זו לידי הסכם ג'נטלמני. אם אין אפשרות לכך, יהיה צורך להביא שינויים בתוכנית זו. הוא חושב עתה על הסדר, שלפיו הנשק ששוטרי העזר יוצרכו להשתמש בו בשעת חירום יימצא כרגיל בתחנות -המשטרה ולא ביישובים. וכשתבוא שעת חירום יחלקו להם את הנשק.

הערתי שזוהי תוכנית אחרת לגמרי, והנציב אישר שאומנם כך היא.

אמרתי, מובטח אני שה. מ. מכיר את ההבדל היסודי בין שתי התוכניות. לפי הראשונה יכול כל יישוב, אם הוא נתקף בלילה, להשתמש בנשק של הממשלה להגנתו, ואילו לפי התוכנית השנייה אין ליתן את הנשק ליישובים אלא על-פי הוראות שיבואו מן הממשלה המרכזית, וזה ייתכן רק בשעת חירום כללית. איני רואה בתוכנית זו כל הגנה במקרה שיישוב נקרא לעמוד בפני התקפה בודדת, ללא קשר עם מהומות כלליות, ולא במקרה של התפרצות כללית הבאה על הממשלה כהפתעה. הממשלה מודה, שיישובי היהודים זקוקים להגנה, ונראה לי שהממשלה תיטול על עצמה אחריות כבדה מאוד אם לא תעמיד הגנה זו, שהיא רואה אותה כהכרח, על בסיס של קבע.

הנציב חייך ואמר, שהוא מניח כי אם ייווצר מצב של חירום ודאי תימָצא תמיד סוכנות יהודית שתבוא לפניו ותטען שיש הכרח לחלק נשק.

הערתי, שהאינפורמציה של הסוכנות היהודית על צרה הממשמשת ובאה יכולה להיות חסרה או לקויה לא פחות משל הממשלה. הדרך היעילה היחידה לטפל בבעיית הגנה היא לנקוט את כל אמצעי-המנע הדרושים. אסור להניח שהאינפורמציה תבוא תמיד בעוד מועד.

הנציב אמר, שאפשר להסדיר ששוטרי המקום יהיו מוסמכים לחלק נשק בשעת חירום בלי שיחויבו להמתין להוראות מן המרכז.

טענתי שגם זה אינו פיתרון במקרה של התקפת פתע בלילה. לפי התוכנית המקורית היה צריך להיות איש מן המקום מוסמך לחלק נשק לפקודיו תוך רגע כמימרה, והאנשים נכנסים מייד לעמדותיהם ומשיבים אש. עכשיו יהיה עליהם לחכות עד שיובא הנשק מתחנת המשטרה. זה לא ייתן אפשרות להדוף התקפת פתע.

הנציב אמר, שהוא ידבר שנית עם מר ספייסר בעניין זה. אולי יראו אפשרות להניח שחלק מסוים מן הנשק יוחזק ביישוב. אך אין לדבר על הפקדת כל הנשק כולו בידי המתיישבים אלא אם יוסכם על מסירת נשקם.

הדגשתי שוב את עניין אחריותה של הממשלה בדבר הזה, וניסחתי אותה כך: בידוע הוא, שבידי הערבים יש כמויות גדולות של נשק; הנחה היא שגם ליהודים יש נשק; בידוע הוא שהערבים השתמשו בנשקם להתקפה על יהודים, ואילו היהודים, אם היה להם נשק בכלל, במוסכם הוא שהשתמשו בו להגנה עצמית בלבד; הממשלה, מתוך ידיעתה שהערבים מתקיפים את היהודים, ולמרות הנחתה שליהודים יש נשק משלהם, ראתה הכרח לעצמה לזיין את היהודים לשם הגנה עצמית טובה יותר; המצב לא נשתנה, הערבים מחזיקים בנשקם; במה מצדיקה הממשלה את דרישתה ליטול את הנשק מידי היהודים?

הנציב נשאר בשלו. הוא ידבר עם מר ספייסר על אפשרות ליתן כמה רובים ליישובים שסכנה צפויה להם ביותר, אבל תוכניתו כולה תלויה בתנאי שהיהודים ימסרו את נשקם החשאי.

העליתי את שאלת השוטרים המוספים היהודים כיום הזה לרגל פירוקו ההדרגי של החיל הזה. אמרתי, שאנו נצטרך לשחרר בהדרגה חלק מהם לעבודות אחרות, באופן שיישארו רק 50 או 60 אחוז מהם עד שיושג הסכם על תוכנית ההגנה הכללית. הצעתי, שלפי שעה ירשמו את המשתחררים האלה כאנשי מילואים, ושנשקם יישמר עוד בתוך יישוביהם.

הנציב מיהר ונאחז בזה ואמר, שהנשק שלהם צריך להימסר לתחנות המשטרה ואינו יכול, בשום פנים, להישאר ביישובים.

ניסיון מצדי לחלוק על נקודה זו לא נשא פרי.

 

כוחות הביטחון

 

שאלתי אם סדר-יומו מרשה לי, אגב שיחה בענייני ביטחון, להעלות שאלה חשובה שהייתי, בכל-אופן, מעלה אותה לפניו בהזדמנות קרובה. זוהי שאלת עתידו של חיל הספר העבר-ירדני לגבי ארץ-ישראל.

לנושא הזה היסטוריה ארוכה, ואני מזכיר את שיחותיו ומכתביו של ארלוזורוב עם הנציב העליון, בהם השתדל, אומנם ללא הצלחה, להביא לידי שינוי רדיקלי באופיו ובהרכבו של חיל זה. המצב של היום הוא כך:

מצד אחד היה החיל הזה לתופעה קבועה במנגנון הביטחון של ארץ-ישראל;

מצד שני הריהו, לכל דבר שבמעשה, כוח ערבי טהור שאין לסמוך על יעילותו במצבים העשויים להתהוות בארץ מזמן לזמן.

לפי ידיעותינו, הוכיח הניסיון של המאורעות האחרונים שחיל-הספר יכול להיות מכשיר טוב כשהוא פועל כגוף שלם תחת פיקודו של קצין בריטי, אבל חסר-ערך, למעשה, כשהוא נפרד לקבוצות קטנות.

טבעי הוא הדבר שהחיילים והסמלים הערבים, כשהם נעזבים לנפשם, נסחפים בכוח רגשות קיצוניים. תמיד ביקשנו שחיל-הספר יכלול גם יהודים בשיעור יחסי ניכר. אנחנו מאמינים בהשפעה הטובה שיש למיזוג על אופיו של כוח צבאי לכל חלקיו. לאור הניסיון של הזמן האחרון הגענו לידי מסקנה, שיש צורך בשינוי-ארגון יסודי יותר. התוכנית שאליה אנו מתכוונים היא, בכללה, הקמת חיל הגנה, או חיל ספר, ארץ-ישראלי, להבדיל מחיל-ספר עבר-ירדני. אם הממשלה רוצה להגדיל כוחו של חיל-הספר העבר-ירדני, בתוך עבר-הירדן גופו, היא צריכה, לדעתנו, להעביר לעבר-הירדן את חטיבות החיל הזה המשרתות עתה בארץ-ישראל. ואם לא, אפשר שחטיבות אלה יהוו את החלק הערבי של חיל-ההגנה הארץ-ישראלי החדש אשר יקום. אנחנו חושבים שיש צורך בקיומו של חיל מאוחד לארץ-ישראל ולעבר-הירדן כאחת [---]. היינו מציעים שהחיל המאוחד ייקרא בשם חיל-ההגנה, או חיל-הספר לארץ ישראל ולעבר-הירדן, ובו שתי חטיבות שאחת מהן משרתת בארץ-ישראל והאחת בעבר-הירדן, כל אחת בנפרד. איננו רואים שום טעם, שארץ-ישראל תהיה כעין טפילה לעבר-הירדן בעניין הזה. החיל הארץ-ישראלי יכול, לדעתנו, להיות שליש בריטי, שליש יהודי ושליש ערבי. היינו מעדיפים שיהיו יחידות יהודיות לחוד ויחידות ערביות לחוד. סידור כזה היה מביא לשיעור גבוה יותר של רוח צוות, וממילא ליתר יעילות. עם זאת, יהיה בזה גם פיתרון טוב להרבה שאלות אחרות, כמו לשון, מזון וכו'.

הנציב נראה מופתע לשמע ההצעה. הוא התחיל מן הסיפא והעיר שהכנסת אלמנט בריטי לחיל-ההגנה הוא קו חדש לגמרי.

אמרתי, כי חשבנו שמעשה זה יעלה את רמת התועלתיות של החיל. אפשר שיהיו תפקידים שהממשלה תעדיף למסור אותם לידי בריטים מאשר לידי יהודים או ערבים. השימוש בחיל כולו יהיה גמיש יותר אם תהיה בו חטיבה בריטית.

אשר למפקדה העליונה, הביע הנציב דעתו, כי הכרח חיוני הוא שתהא אחת לשתי הטריטוריות, והעיר שמפקד חיל-הספר העבר-ירדני רואה כדבר חשוב שאנשיו ישרתו גם בעבר-הירדן גם בארץ-ישראל, כדי שירכשו ניסיון מקיף. (נראה היה שכוונתו של הנציב היא לרמוז על הקושי, ואולי אף על אי-האפשרות, להרשות לחטיבה היהודית של חיל-ההגנה לשרת בעבר-הירדן.)

הסברתי, שדרך זו היא הכרחית כל עוד חיל-הספר העבר-ירדני כולו מופקד גם על עבר-הירדן וגם על ארץ-ישראל. לא יהיה עוד הכרח ללכת בה אם יקומו שתי חטיבות נפרדות. הבעיה תהיה ליתן לחטיבה הארץ-ישראלית לרכוש ניסיון מקיף של שירות בארץ-ישראל, וזה ניתן לסידור על-ידי שהיחידות השונות ישרתו חליפות בגליל, בשפלת החוף, בנגב, אם דרוש, ובעמק הירדן. אשר לעבר-הירדן, הרי היהודים לא יתנגדו לשרת שם (הנציב רמז בתנועה כי ספק גדול הוא אם הדבר יהא בגדר האפשר), ואילו החלק הערבי של החיל הארץ-ישראלי יהא ניתן לחילופים עם החטיבות של החיל העבר-ירדני.

הנציב העיר לעניין יחידות יהודיות וערביות נפרדות והסביר, כי מדיניותה המקובלת של הממשלה היא שלא לעשות דבר שייראה כקרב בין יהודים לערבים. והדבר ייראה כך אם ישלחו יחידה שכולה יהודית לטפל בכנופיות ערביות.

אמרתי, שאפשר יהיה לאחד יחידות יהודיות וערביות לשם פעולה מסוימת, אך הנציב סבר שאי-אפשר להביא שינוי-ארגון של יחידות בשעת חירום. החלוקה שנקבעה בימים כתיקונם יש לקיימה עד הסוף.

עניתי, שלדידנו גם חיל המורכב תוך מיזוג של יחידות ערביות עם יהודיות עדיף על חיל שליהודים אין בכלל חלק בו.

הנציב חזר לשאלת מהימנותו של חיל-הספר העבר-ירדני, ואמר שהוא שמע אך תשבחות מפי קצינים שונים על השירות הטוב שחיל-הספר עשה במאורעות האחרונים.

הערתי, שהידיעות שאנחנו קיבלנו מפי קצינים בריטים הן אחרות.

הנציב אמר, נניח אפילו שאפשר לסמוך עליהם, מבין הוא כי עצם העובדה שכולם ערבים, ושהיהודים לא יאמינו להם, היא גורם מזיק לביטחון.

אמרתי שלא הזכרתי את אי-מהימנותו של חיל-הספר אלא כציון עובדה. אין אנו מבססים את תביעתנו להשתתפות בכוחות-ההגנה על יסוד אי-מהימנות של חיל ערבי. אפילו הייתה התנהגותו של חיל-הספר הירדני, בנסיבות השליליות הללו שהוא נתון בהן, טובה למופת, גם אז היינו דורשים השתתפות יהודית הולמת. אין אנו יכולים להשלים עם מצב שבו קיים כוח-הגנה מגויס מאנשי המקום לשירות קבע בארץ-ישראל והוא סגור בפני יהודים. בשבילנו פירוש הדבר להיות מושפלים למעמד של אזרחים מדרגה שנייה.

הנציב הסכים שוודאי ייראה הדבר כך, ושאל אם אני סבור שהיהודים יתנדבו לשירות בחיל הזה במספר מספיק. האם לא היה בעבר קשה מאוד למצוא מתגייסים לחיל-הספר העבר-ירדני?

הסברתי, שוודאי יהיה קשה מאוד להניע צעירים יהודים לצאת אל מדבריות עבר-הירדן כדי להצטרף לחיל ערבי. יתרה מזו, לא ניתנה לנו מעולם הזדמנות להכניס מגויסים יהודים במספר רב בבת-אחת, אלא היה עלינו תמיד לשלוח אותם טיפין טיפין. אני מבטיח לנציב, שאילו ניתנה לנו הזדמנות לגייס 250 או 300 איש כגוף אחד, היינו לא רק משיגים את מספר המתנדבים הדרוש, אלא אף מספקים את מבחר האנשים.

הנציב העלה לבסוף את השאלה של ההוצאות הכרוכות בדבר. הוא בטוח שאני מיטיב ממנו לדעת כמה ארץ-ישראל כבר משלמת בעד החזקת חיל הספר העבר-ירדני.

עניתי, שבשנים שחלפו הייתה ארץ-ישראל משלמת חמש שישיות של ההוצאות, אבל עכשיו אנו משלמים רק שני שלישים, ואילו השאר ניתן על-ידי אוצר האימפריה. הוספתי, שהשתתפותו של האוצר הארץ-ישראלי היא בלבד משמשת נימוק שקול לשיתופם של היהודים בחיל-הספר.

הנציב העיר, שהגיוס החדש שאני מציע פירושו תוספת גדוד אחד. רגע נראה כמחשב בפני עצמו בכמה יעלה הדבר, ואמר כי ניתן לעמוד בהוצאה זו. הבטיח להיכנס לעובי העניין.

[---]

 

ראשות עיריית תל-אביב

 

הנציב נגע בשאלה זו לגמרי כלאחר-יד, אם כי יש לי הרושם שזו הייתה מטרתו העיקרית בהזמינו אותי לבוא אליו. הוא אמר, כי בהיותו ביפו יום קודם-לכן דיבר עם מר קרוסבי בדבר מינוי ראש עיר חדש לתל-אביב.היש לי איזו השקפה בעניין הנידון?

עניתי, כן. אני מצטער מאוד שהעירייה לא יכלה להגיע לידי איחוד בבחירת איש אחד. מצער הדבר ביותר שסכסוך זה פרץ כה סמוך לאחר פטירתו של מר דיזנגוף. אולם בחיים הציבוריים אי-אפשר להשיג תמיד אחדות, ויש להקביל את פני העובדות כמות שהן. לפי דעתי, לשאלה זו יש שתי פנים: היא בעיה עקרונית והיא בעיה מעשית. אשר לצד העקרוני הדברים ברורים: מועצת העירייה בחרה ברוב דעות אחד מחבריה להיות ראש העיר.

הנציב הפסיקני בהערה שאין הוא יכול להסכים שהייתה בחירה.

הודיתי ברצון, כי לנוכח המצב המשפטי, שעל-פיו ראש העיר מתמנה על-ידי הנציב העליון, המונח "בחירה" הוא מבחינה טכנית לא נכון. אני חושב, בכל זאת, שלא אחטא לאמת אם אגיד, כקובע עובדה, שהייתה הצבעה ושאחד המועמדים זכה ברוב קולות. נכון שהרוב היה רוב פשוט. "שבעה כנגד שישה", הפסיקני הנציב.

"שמונה כנגד שבעה", תיקנתי. זה היה רוב של קול אחד, אבל בכל-זאת רוב. הדמוקרטיה עדיין לא המציאה שיטה אחרת למקרים כאלה מאשר החלטה ברוב דעות, ואין זה מקובל לפסול רוב דעות אך משום שהוא קטן מכפי שיכול להיות. הקהילות היהודיות בארץ הזאת עומדות על בסיס של שלטון עצמי. כל יישובינו, מימיהם הראשונים, היו מנוהלים תמיד בידי ועדים נבחרים ברוב דעות, והוועדים הללו העמידו עליהם יושבי-ראש, ושוב ברוב דעות.

תל אביב עצמה, מיום היותה שכונה קטנה של 40 או 50 בתים, הייתה מנוהלת בדרך זו. לא תמיד הייתה אחדות דעים בוועד שלה ובמועצתה העירונית. מר דיזנגוף עצמו נלחם מלחמות בחירות ועמד במועצתו לפני אופוזיציה. פעם היה אף נאלץ להתפטר ולפנות את מקומו כראש העיר. רק בשנים מעטות אחרונות הוא עלה למעמד של דמות לאומית, מוכרת ומקובלת על כל חטיבות הציבור. אם הממשלה תבוא ליישב את הסכסוך הקיים על-ידי מינוי המועמד של המיעוט, תהא שוברת מסורת חשובה מאוד, ומעשה זה יפגע לא רק בתל אביב אלא באופיו של השלטון העצמי בקרב היישוב היהודי כולו.

הסברתי לו, שהסוכנות היהודית נוהגת, דרך כלל, שלא להתערב בסכסוכים פנימיים הפורצים מזמן לזמן בחיים הציבוריים, אלא אם עיקרון של חשיבות לאומית כרוך בעקבם. את השמירה על המסורת של שלטון עצמי, שהיכה שורש ביישוב היהודי, אנו רואים כעניין של חשיבות לאומית מסוג זה.

אשר לצד המעשי של הבעיה, הרי השאלה כאן היא של בחירת הרע במיעוטו. ברור לגמרי, שאם יתמנה מועמדו של הרוב לא יהיו לו חיים קלים בניהול ענייני העירייה כשהוא ניצב בפני אופוזיציה של כל הגוש הימני. אך לעומת זאת, אם מנהיג הגוש הימני יהיה לראש העיר, פשוט אינני רואה כיצד יהיה בכוחו לנהל בכלל את העירייה נגד אופוזיציה שהיא רוב. כל הצעה שלו תידָחה, יתקבלו הצעות שהן בניגוד גמור לקו פעולתו ואין בידו לבצע אותן. ישתררו קיפאון מוחלט ותוהו-ובוהו בכל ענייני העירייה. המוצא היחיד יהיה אז בחירות חדשות. ייתכן, כמובן, שנבואתי בטעות יסודה, אך אם היא נכונה, הריני סבור שמוטב לקיים בחירות תיכף ומייד ולהציל את העירייה משיבושים וממרירות שאין בהם צורך.

הנציב העיר שבחירות חדשות הן דבר יקר ובזבזני, גם כרוך בהפסד זמן רב.

הסכמתי לדבריו בכל לב, אך אמרתי שמכיוון שמינויו של מועמד המיעוט יביא, לפי דעתי, בהכרח לבחירות חדשות, הרי מוטב לעשות את הניתוח בהפסד זמן פחות ככל האפשר. קיצורו של דבר, אני רואה שני פיתרונות בלבד: או מינויו של מועמד הרוב או בחירות חדשות.

הנציב אמר, כי עד שפרץ הסכסוך ראתה הממשלה את מר רוקח כיורש טבעי. ואפילו אם צפויות בחירות חדשות, היה הוא נוטה בכל-זאת למנות את מר רוקח ולראות אם יעלה בידו להשתלט על העניינים. אולי יצליח. אם ייכשל - יהיה, כמובן, צורך לקיים בחירות חדשות.

חזרתי על מה שאמרתי, שרצוי הוא להימנע משיבושים בעבודת העירייה ללא צורך. יתרה מזו, הדגשתי שדאגתי העיקרית היא לנקודה העקרונית שבדבר, ומינויו של מר רוקח יהיה בניגוד לעיקרון הזה. הנציב אמר, כי מעולם לא ראה עצמו חייב לקבל החלטת רוב של מועצת עירייה בעניין מינויו של ראש העיר, והוא שאל אותי אם זוכר אני מה שקרה במינויו של סגן ראש עיר יהודי בירושלים.

עניתי, שזוכר אני את הדבר היטב. אבל המצב בירושלים היה שששת חברי המועצה היו חלוקים בעניין בחירת סגן ראש העיר שווה בשווה. בנסיבות כאלה טבעי שהממשלה צריכה להכריע לפי שיקול-דעתה. ואילו בתל אביב העניין הוא של רוב ומיעוט. עד עכשיו נהגה הממשלה תמיד ללכת בעקבות הרוב, ואני חושב שזהו נוהג נבון ומעשי. אנו יודעים שהחוק נתן לנציב העליון בעניין זה שיקול דעת בלתי-מסויג, אבל היינו בטוחים תמיד כי ביחס ליישוב היהודי תקבל הממשלה את המלצתו של הרוב. אני חושב שמעניינה של הממשלה הוא לטפח בקרב הציבור היהודי רוח זו של אחריות ציבורית ושל אמונה עצמית, שהיא קו אופייני בחייו החברתיים והעירוניים.

הנציב אמר, כי לפי מה ששמע על מר שלוש,[1] לא נראה שהוא מכובד ומקובל ביותר על הציבור בתל-אביב. אמרתי שאין בדעתי לדון באישים. מה שמדאיג אותי הוא,

ראשית, הצד העקרוני שבדבר,

ושנית, כושר הביצוע למעשה של הסדר זה או זה.

על מר שלוש אין אני יכול לומר אלא זאת, שמר דיזנגוף הזמין אותו להיות מועמד ברשימתו. ה"מ יודע ודאי, שבבחירות האחרונות לעיריית תל אביב חלה סטייה מסוימת בעמדתו של מר דיזנגוף. הוא בא לידי מסקנה, שאין באפשרותו עוד להמשיך בקו ההזדהות עם האגף הימני. הוא פרש מחבריו הקודמים לדעה והחליט לעמוד בראש רשימה עצמאית, כדי להבהיר שאין הוא שייך לימין יותר מאשר לשמאל. ודאי שמר שלוש איננו משיעור קומתו וטיבו של מר דיזנגוף, אבל עצם הזמנתו להיות מועמד ברשימתו של מר דיזנגוף מעידה שראה בו אדם נייטרלי.

הנציב העיר, שיתרונו של מר רוקח הוא בניסיון שרכש בניהול עניני העירייה.

עניתי, שניסיון הוא ודאי דבר חשוב, אך לפי דעתי אין זה המכריע במקרה שלפנינו. הבעיה היא למנות אדם שהעיר תראה בו את נציגה הנכון, וזה לא יושג אם הממשלה תתמוך במיעוט כנגד הרוב. בחירה כזאת תעורר רוגז רב. הקהל יאמר, שמי שנתמנה כך איננו נציגו אלא פקיד הממשלה, ואין הם חייבים לנהוג בו כבוד יותר מכבכל פקיד ממשלתי אחר. [---]

במנדט יש הוראה המחייבת פיתוח מוסדות של שלטון עצמי בארץ-ישראל. מקובל הוא לראות זאת כהתחייבות כלפי הערבים. למעשה, הרי זו התחייבות כלפי כל תושבי הארץ. נכון הוא שיש חילוקי דעות בינינו לבין הנציב בדבר הקצב והצורה של ביצוע התחייבות בשטח מסוים של השלטון העצמי – הוא שטח מוסדות השלטון המרכזי. אולם חושב אני, שהמינימום המסתבר מאותה התחייבות הוא שאין ללכת אחורנית בענייני השלטון העצמי, ושאין לכפות על היישוב היהודי שייסוג מעמדות של שלטון עצמי, שרכש במסורת ארוכת-ימים.

הנציב נראה מושפע מטענה זו, ואמר שעדיין לא קיבל שום החלטה בדבר. אין לו שום דעה קדומה והוא יקדיש לדברי את מלוא תשומת-הלב.

[---]

 

הערות


[1]  משה שלוש (1892-1968) – יליד יפו. בן למשפחה ספרדית נכבדה וענפה. אביו היה מראשוני תל אביב. ב-1928 נבחר למועצת עיריית תל-אביב, וב-1935 נבחר שנית ברשימתו של מאיר דיזנגוף. לאחר מותו של דיזנגוף הוצע לכהונת ראש העיר על-ידי קואליציה של רשימת ההסתדרות ורשימתו של דיזנגוף. לעומתו הוצע ישראל רוקח כמועמד חוגי הימין האזרחי (ישראל רוקח נתמנה לבסוף על-ידי הממשלה לראש עיריית תל אביב אף-על-פי שלתומכי שלוש היה רוב יחסי).

 

העתקת קישור