ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 9.9.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 9.9.1936

 

 


ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                       ירושלים, 9.9.1936

 

הראיון נתקיים לפי בקשת הנציב העליון.

 

הוא רצה לראותני יום קודם לכן, אך הייתי בתל-אביב לראות את בן גוריון. צלצלתי מתל-אביב למזכיר הפרטי והצעתי שאבוא בו-ביום אחר הצהריים, אך הוא חשב שהדבר אינו דחוף במיוחד. בינתיים קיבל הנציב היום בשעות-הבוקר המוקדמות את המופתי ואת נשאשיבי. מסתבר שרצה לראותני לפני שיקבל אותם.

הנציב פתח והסביר שהוא הזמין אותי לבוא אליו כדי להודיעני שהוא עומד, כנראה, לראות את חברי "הוועד הערבי העליון". יודע אני שהוא לא ראה את "הוועד" זה זמן רב, וכדי שאני, לאחר שייוודע לי שקיבל אותם, לא אתמה מה קרה כאן, ביקש להודיע לי על כך לפני המעשה.

שאלתי אם כבר קיבל אותם או עדיין עומד לעשות זאת.

הנציב אמר שהיום בשעה מוקדמת יותר ראה את המופתי ואת נשאשיבי, שנתנו לו הבטחות מסוימות. עדיין לא החליט סופית אם עליו לקבל את כל "הוועד", אך אפשר שיעשה כן תוך יומיים או שלושת הימים הקרובים.

שאלתי אם המופתי ונשאשיבי באו יחד.

ענה שהוא הזמין אותם בנפרד, והמשיך לספר לי מה יש בדעתו לומר ל"ועד". הוא יודיע שהממשלה החליטה להשתמש בכוח ללא רתע כדי לדכא את המהומות, ושלא יהיו שום ויתורים. אם חפצים הם למנוע את הפורענות של אמצעים דרסטיים מידי הצבא, יש בידם לבטל את השביתה ולהניח את הנשק.

אמרתי, שלפי ידיעות שבידי עדיין לא החליט "הוועד" מהו הקו שינקוט. עדיין הם מחכים לשמוע מנורי, שהם מפציצים אותו במברקים ועד עכשיו לא קיבלו עליהם כל תשובה. הייתה להם ישיבה אתמול ודחו אותה להיום, ונראה שיתכנסו שוב מחר. יש בהם האומרים שהודעת ממשלת הוד מלכותו היא עלבון איום לערבים, ועליהם ללמדה לקח איך להתנהג עם ערבים, ושעל-כן יש להמשיך במלחמה. אחרים מייעצים להיכנע. בקרב בעלי הפרדסים, בייחוד, שוררת דאגה גדולה לגורל עונת יצוא ההדרים הקרובה. מעולם לא עלה על דעתם שהעסק יתמשך זמן רב כזה, עד שיסכן את סחר תפוחי הזהב. קשה מאוד לומר ידו של מי תהיה על העליונה בסיכומו של דבר.

שאלתי את הנציב, האם הוא חושב ש"הוועד הערבי" ייענה לקריאתו.

הנציב ענה שאיננו יודע ואיננו מקווה הרבה. רוחי עבד אל-האדי[1] אמר לו, לאחר שנתפרסמה הודעת ממשלת הוד מלכותו,[2] שהערבים נרגזים מאוד ואין ספק שיחליטו להמשיך, ללא התחשב בתוצאות. בהיפוך לציפיותיו מצא הנציב את המופתי ואת ראע'ב במצב רוח מפויס. כל אחד מהם הסכים שהדבר הנכון שעל "הוועד" לעשות עתה הוא לוותר. והוא יכול לומר לי בגילוי-לב, שאיננו מאמין להם כהוא-זה לאחר הניסיון שיש לו איתם.

שאלתי, ומה יקרה אם "הוועד" יוותר?

ה. מ. השתמש בביטוי "להניח את הנשק". איני יודע מה משמעו למעשה – כלומר, מה יהיה על הנשק המצוי עתה בידי הערבים?

הנציב מיהר להסביר לי, שהשתמש בביטוי זה שלא בהבחנה מדויקת. מה שרצה לומר הוא שיהא קץ למהומות.

אמרתי שהעניין הוא רציני מאוד. במשך החודשים האחרונים הוברחו לארץ והופצו בקרב הכנופיות והכפריים כמויות גדולות של כלי נשק, וזה בנוסף על הנשק שהיה בידיהם משכבר. הכנופיות הוכיחו לממשלה, גם לעצמם, שאם הם מזוינים יש בכוחם לגרום לממשלה ולצבא צרות צרורות ולשבש את כל חיי הארץ. אם יניחו להם עתה לשמור את נשקם, ישתמשו בו יפה יפה בהזדמנות שתבוא לידם בעתיד.

הנציב אמר שזו נקודה חשובה שהממשלה ודאי תיתן דעתה עליה. אין הוא סבור שביטול השביתה צריך למנוע את הממשלה מלטפל בבעיה זו.

שבתי והדגשתי שאין די בקריאה למנהיגים הערבים "להניח את הנשק". השאלה היא אם פירוש הדבר למסור את הנשק לממשלה או רק לחדול מלהשתמש בו. יש להסתייע בכוח הצבאי הרב הנמצא עתה בארץ כדי לפרק את הערבים מנשקם. יש להפעיל לחץ חזק מאוד על הכפרים כדי להשיג מטרה זו.

הנציב חזר ואמר שהעניין יזכה לתשומת לב רצינית מאוד.

הוספתי לשאול מה יהיה אם המופתי ייכנע לאזהרת הנציב ויפרסם קול-קורא להפסקת האלימות. האם יוסיף לכהן במשרתו לאחר כל מה שהתרחש? את כושרו להביא פורענות לארץ הוא הוכיח די והותר. אם יישאר על כנו, איני רואה איך ישרור שלום בארץ-ישראל.

הסברתי את עמדתנו כלפי ההחלטה של ממשלת הוד מלכותו. אנו מכירים שזוהי החלטה חמורה המחייבת את הממשלה לקורבנות עצומים. איש מאיתנו איננו שמח למצב זה המצריך להחיש ולקיים תגבורת צבאית גדולה כל כך, אך אם נתנו לדברים שיגיעו לדרגה כזאת, הרי החלטה זו, הנראית לנו כיחידה הנכונה בנסיבות אלה, גורמת לנו קורת רוח מרובה. אך נדמה לי שמאמץ בלתי-רגיל זה, שעושה הממשלה הבריטית כדי להחזיר את השלום לארץ-ישראל בעת הזאת, יהיה כדאי באמת רק בתנאי שמציאותם של כוחות הצבא בארץ תשמש להניח יסודות לשלום בר-קיימא. ולא יהיה שלום בר-קיימא בארץ כל עוד הראש הדתי של העדה המוסלמית נהנה מן החופש שניתן לו כיום לעסוק בפוליטיקה.

אין כל הצדקה לכך שראש עדה דתית יקיים בידו כוח מדיני כזה. אף אחד מראשי הכנסייה הנוצרית לא העז להתעסק בפוליטיקה כמופתי של ירושלים. מסורת זו שעלה בידו ליצור צריכה עכשיו לבוא לקצה – שאם לא כן, לא יהא שלום. איני חושב שאפשר לקצץ את כנפי המופתי הקיים. הדרך שיש ללכת בה היא לפטר אותו ולשלחו מן הארץ ולמנות במקומו איש אחר, שיקבל את ראשות המועצה המוסלמית בתנאים חדשים לגמרי. תקופת כהונתו צריכה להיקבע למספר שנים מוגבל, כי אז ידע שמינויו שנית תלוי ברצונה הטוב של הממשלה. ייאמר לו במפורש שאין זה מעניינו להתערב בפוליטיקה, כי הוא ראש דתי ותו לא. בימים כתיקונם היו פיטוריו של חאג' אמין באים כרעם ביום בהיר, אבל בימים כאלה, כשהציבור יודע שהממשלה עומדת לנקוט אמצעים בלתי-רגילים, יכול הדבר להיעשות בלי שיעורר רעש. חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית היה מעודד שינוי כזה.

הנציב העיר שמקור הפורענות הוא באמת בעובדה שתקופת כהונתו של המופתי לא נקבעה אלא נשארה בלתי-מוגדרת.

הוספתי ללחוץ בנקודה זו והדגשתי את הכוח הרב שניתן לו לרכוש ולקיים בידו. הוא עשה את ארץ-ישראל למרכז דתי לכל העולם המוסלמי ובכך ביצר את עמדתו-הוא והגביר את יכולתו להטריד את הממשלה הבריטית. הוא גייס השפעות איסלאמיות חזקות מאוד מסביב לארץ-ישראל ומסביב לאישיותו-הוא. מסופקני אם ה. מ. יודע שמשאת נפשו הכמוסה היא להיות לכליף.

הנציב ניסה לבטל את ההנחה הזאת, שכן אין להעלות על הדעת כינון כליפות בארץ-ישראל אי-פעם.

עניתי שאין זה חשוב אם יש למופתי סיכוי מעשי להיות לכליף ואם אין. החשוב הוא שבעמקי לבו הוא מטפח אמביציה זו ושהיא פועלת בו ככוח מניע עצום.

חזרתי וטענתי, שעכשיו השעה לסלק את המופתי ולחסל את המסורת הממארת הזאת שפיתח. ובכלל, אמרתי, הכרח הוא שהכוח הצבאי הגדול המתרכז עתה בארץ ישמש לראשית מדיניות חדשה – מדיניות שתבהיר לכל כי הממשלה גמרה אומר שמכאן ואילך לא תסבול עוד מצב, שאישים או קבוצות שמטרתם המוצהרת היא לסכל את המנדט ייהנו מחופש גמור של ארגון ותעמולה פוליטיים.

הנציב אמר ששתי השאלות שהעליתי – הנשק והמופתי – הן חשובות מאוד והממשלה תקדיש להן מלוא תשומת הלב.

הוספתי, שמה שאמרתי על המופתי כוחו יפה גם לגבי ראש עיריית ירושלים. גם אותו יש למנוע מהתערב בפוליטיקה. ערבי שעלה למעלת ראש העיר ירושלים – עיר הקודש ובירת הארץ – צריך שיסתפק במנוחה על זרי הדפנה העירוניים ולא ישחר תהילה בשדה הפוליטיקה.

הנציב לא העיר כל דבר מיוחד לעניין זה. הוא רמז שאין לו עוד נושאים לבירור. הוא אך הזמינני לבוא אליו כדי להודיע לי על אפשרות הראיון שלו עם "הוועד הערבי".

שאלתי, אם כשתופסק השביתה יחול שינוי-מה בתנועת כוחות הצבא.

הנציב ענה שאין הוא אופטימי עד כדי לקוות שהשביתה תופסק מייד, אך אם באמת תופסק והמהומות ישוכו במידה ניכרת, ייתכן שלא יהא צורך בדיוויזיה החדשה.

הזכרתי את בואו של הגנרל החדש ורמזתי שהיינו רוצים לכונן מגע עמו. הנציב אמר שהוא ישמח להציגני לפניו.

הוספתי שמחשבתנו היא להקים קשר מיוחד, כדי להתמיד במגע עם המפקדה החדשה ולמען נוכל לסייע ככל האפשר לכוחות הצבא. אני מתכוון לקרוא לתפקיד זה איש בעל ניסיון בעניינים אלה שיעזור לנו בקיום הקשר. [---]

 

הערות


[1]  רוחי עבד אל-האדי (1885–1954) –  בן משפחתו של עוני עבד אל-האדי. שירת כ-15 שנה בשרות החוץ התורכי. חזר ארצה ב-1920 ונכנס כפקיד בכיר לאדמיניסטרציה הארץ-ישראלית. ב-1923 היה מזכירו הערבי של הנציב העליון. בשנים 1929–1944 היה עוזר למזכיר הראשי. היה מקורב לנשאשיביים ובדעותיו המדיניות היה מבין המתונים. נטה להסכים לאוטונומיה יהודית בארץ בתנאי של הפסקת העלייה.

[2]  ה-7.9.1936. ר' מסמך 61 הע' 1.

 

העתקת קישור