ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 7.8.1936
שם הספר  יומן מדיני 1936
שם הפרק  ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ - ירושלים, 7.8.1936

 

 


ראיון עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ                                     ירושלים, 7.8.1936

 

 

הראיון נתקיים על-פי בקשתי.


 

 

ארכיטקטים


שעה שהמזכיר הפרטי קבע את הראיון, אמר לי שה. מ. מבקש לשוחח עמי בעניין הנוגע למר אריך מנדלסון[1] ובניין בית-החולים. חשבתי שהמדובר הוא באוניברסיטה ובבית-החולים "הדסה", וזאת לרגל כמה שאלות שהעלה ד"ר מגנס בראיון שהיה לו עם ה. מ. יום לפני כן, אבל נתברר שהעניין הוא אחר לגמרי.

הנציב אמר, שלפני שאני פותח בסדר-היום שלי הוא רוצה לשוחח בעניין ארכיטקטים יהודים. היה לו משא-ומתן ממושך בכתב עם משרד המושבות בדבר השימוש בשירותם של ארכיטקטים יהודים בבנייה הממשלתית בארץ-ישראל. הוא טען במכתביו כי הבית הלאומי היהודי משמעו לא רק גידול חומרי, אלא גם התקדמות תרבותית. בשדה המוסיקה, למשל, ניתן ליהודים לפתח את כישרונם ותרבותם באופן עצמאי. בארכיטקטורה יש להם מידה מסוימת של חירות הפיתוח בשדה הבנייה הפרטית, אבל לדעתו אין זה מן הנכון למנוע מהם אפשרות של ביטוי עצמי בשדה הבנייה הממשלתית. יבוא יום והיהודים לא ישבעו נחת כלל וכלל בראותם שהבניינים הממשלתיים המרובים שנבנו בארץ תוכננו כולם בידי בריטים. הם ירגישו שנשלל מהם משהו שהגיע להם.

נכון הוא שאין ארכיטקטים ערבים בעלי שיעור קומה, ואי-אפשר לעשות בשטח זה לערבים מה שאפשר לעשות ליהודים. אך אין זה בעיניו נימוק לשלול מן היהודים הזדמנות כשרה שבאה לידם. יש דרכים אחרות לסייע לערבים בהתפתחותם. כל ההסברים הללו הם דבר סוד כמוס בינו לביני. תחילה נתקל בהתנגדות נמרצת מצד משרד המושבות, שהוא שמרני בדרך כלל, אבל בסופו של דבר הצליח להשיג רשות להשתמש בשירותם של ארכיטקטים יהודים לבניינים ממשלתיים אחדים. ההתחלה תהיה בבית-החולים הממשלתי בחיפה – בניין חשוב מאוד. הוא מתכוון למסור עבודה זו לאריך מנדלסון לא משום שהוא במקרה ידידו, אלא משום שהוא בונה את האוניברסיטה ואת בית-התולים "הדסה", ויהיה בעל ניסיון בעבודה מעין זו.

אמרתי בהערת ביניים, שמנדלסון הוא על-כל-פנים ארכיטקט דגול.

הנציב הסכים לכך בכל לב, אבל שאל אותי איך יתייחסו לדבר ארכיטקטים יהודים אחרים, האם לא יאשימוהו בפבוריטיזם. מר חייקין,[2] למשל, אפשר שיתנגד. נכון הוא שמר חייקין כבר עשה עבודה בשביל הממשלה בבניין הדואר של תל-אביב (הייתה בזה מעין סתירה לדברי ה. מ., שהעסקת ארכיטקט יהודי בבניית בית-החולים בחיפה היא פתיחת דרך חדשה).

עניתי, שאם תהיה זו שיטת קבע למסור עבודות ממשלתיות לארכיטקטים יהודים, ודאי תהיה הסתדרות הארכיטקטים היהודים רשאית לתבוע שקבלת תוכניות תיעשה על דרך תחרות פומבית, אך מאחר שזהו המקרה החשוב הראשון שבניין ממשלתי עומד להימסר לארכיטקט יהודי, אני חושב שהציבור יקדם את השיטה החדשה עצמה בברכה ולא יקפיד בעניין ההסדר הפעם. לאמיתו של דבר, בית-החולים והאוניברסיטה אף הם נמסרו למנדלסון לפי סידור ישיר בלי תחרות.

הוספתי שאני שמח מאוד לשמוע את ההשקפה שנקט ה. מ. בעניין זה. תמיד התמרמרנו על כך שאין הממשלה משתמשת במידה מספקת בכוחות הטכניים היהודיים. זה מקרוב הערתי את דעת הממשלה על העובדה, שמודעות בדבר משרות טכניות פנויות בשירות של ממשלת ארץ-ישראל מתפרסמות בעיתונות באנגליה ולא בארץ-ישראל, שיש בה אנשים מצוינים לתפקידים אלה. בסופו של דבר קיבלתי תשובה שניתנה הוראה לפרסם מודעות אלה גם בארץ-ישראל.

 

הפסקת העלייה


אמרתי שברצוני להסב תשומת-לבו של ה. מ. למה שהופיע ביום ה' בבוקר בעיתון "א-ליוא" בעניין הפסקת העלייה. העיתון כולל דין-וחשבון מלא, כביכול, של הדיונים בעמאן, שעה שהאמיר הזמין אליו את נכבדי הערבים הפלשתינאים לפגישה איתו ולשוחח על המצב. לפי דברי העיתון אמר האמיר, בין השאר, דברים אלה: "הנציב הבטיח לי, שאם תיחלש האלימות והדברים ישובו למצבם הנורמלי, תופסק העלייה. כמובן, הבטחה שאפשר שתקוים ואפשר שלא תקוים, אבל אני בטוח שהנציב העליון יקיים את הבטחתו".

ידיעה זו היא שאילצתני אתמול לבקש את הראיון. בינתיים נתפרסמה הכחשה מנוסחת במילים כלליות ללא הזכרה מפורשת של הפסוקים האלה. מאחר שה. מ. נמצא מעורב בדבר באורח אישי, הייתי מציע לו לשקול אם אין להכחיש דוח זה הכחשה רשמית. הכחשות לדברים שנתפרסמו בעיתונים עבריים אחדים נכללו בשבועות האחרונים בתמסירים[3] רשמיים. היו גם מקרים של הכחשות דברים שהופיעו בעיתונים ערביים. אני חושב שלפנינו עניין בולט מן הסוג הזה.

הנציב אמר, שהוא יגיד לי גלויות מה היה בינו לבין האמיר בנושא ההפסקה. נכון הוא שהאמיר לחץ עליו בעניין הזה, אך הוא לא נתן לו שום הבטחה. אולם עלי להבין כי בדרך כלל, ובמיוחד לעת שכזאת, מחשבותיו של הנציב הן מחשבותיו של מיניסטר המושבות. לפיכך הסביר לאמיר שאין ביכולתו לסור ממה שאמר מיניסטר המושבות בתשובה לשאלה שנשאלה בבית הנבחרים – כי עדיין לא נתקבלה שום החלטה ושהיא לא תתקבל אלא לאחר שייפסקו מעשי-האלימות, ואז תידון השאלה לפרטיה. הוא הבטיח לי, מכל-מקום, לשקול את הצעתי ולאחר שרשם אותה לפניו שאל אם "א-ליוא" איננו העיתון של המופתי. עניתי בחיוב.

הוספתי, שידיעה מסוג דומה הופיעה היום ב"א-דיפאע",[4] והיא שמיניסטר המושבות ייפה כוחו של הנציב העליון ללא סייג להפסיק את העלייה היהודית לפי שיקול דעתו בלבד. אני עניתי שידיעה זו בשקר יסודה, והייתי מציע שהנציב העליון ישקול אם ראוי להכחישה רשמית. הנציב רשם את הדבר. (הכחשת ידיעה אחרונה זו נתפרסמה בתמסיר רשמי מס' 254/36, ששודר ברדיו במוצאי שבת, 8.8.1936).

העליתי את עצם שאלת הפסקת העלייה, הגורמת לנו דאגות גוברות והולכות. אין לי להוסיף הרבה על מה שבן-גוריון ואנוכי כבר אמרנו לנציב העליון, או על מה שאמרתי במכתבי על נושא זה לאחר הראיון שלנו; אולי רק זאת, שלדאגות שלנו מצטרפים במידה גדלה והולכת כל הציבור היהודי בארץ ובחוץ-לארץ.

חרדה גדולה מאוד, סמויה מן העין, חודרת את היישוב. עדיין אין היא באה לידי ביטוי אלא פה ושם במאמר בעיתון, אולם יש בה כל סימני הוודאות של התפרצות זעם אדירה אם בסופו של דבר יוחלט להפסיק את העלייה. הפסקה זו תנחית מהלומה חזקה על היחסים שבין העם היהודי לבין הממשלה הבריטית. לא יהיה כל ספק בדבר, שהפסקה זו אין לה שום סיבה אחרת זולת הפרעות שפרצו בארץ-ישראל. הממשלה חזרה וטענה שהיא לא תיכנע לאלימות, אבל זו תהא כניעה לאלימות בדיעבד – ולמעשה פרס על מעשי-אלימות. הסבר אחר לא יתקבל על דעתו של שום אדם.

אשר ל"ועדה המלכותית", הרי ההפסקה אך תכביד מאוד על הנהלת הסוכנות להצדיק את השתתפותה בעבודת "הוועדה" לאחר שהעלייה הופסקה. גם כבודה של "הוועדה" כגוף בן-חורין, הניגש לדון בנושא באופן חופשי, ייהרס כליל בעיני העם היהודי ואולי גם בדעת הקהל בעולם כולו.

ההפסקה תביא לידי סילוף מוחלט של כיוון חקירותיה של "הוועדה". אנשינו יאמרו לנו: איך יכולים אתם להתייצב לפני ועדה זו? האין אתם רואים שהיא כולה בידי הממשלה, ושמגמת פעולתה נקבעה מראש על-ידי הממשלה בהפסקת העלייה?

מלבד כל אלה תהיה להפסקה זו השפעה כלכלית הרסנית על המצב בארץ. דווקא בשעה שהארץ צריכה למקסימום של מאמצים כדי לעודד את החיים הכלכליים, יופסק זרם ההון החדש מן החוץ. ואין זו רק שאלה של פחיתת סכומי הכסף המגיעים לארץ, אלא של ערעור האמון בעתידה של הארץ.

אני יודע, אמרתי לבסוף, שההחלטה היא בידי מיניסטר המושבות, או יותר נכון, בידי הממשלה כולה, אבל יודע אני גם עד מה רב ערכה של דעת הוד מעלתו במשרד המושבות ובקבינט, ובלי שמץ של רצון להפעיל לחץ על ה. מ., אלא רק מתוך רגש של חובה כלפיו, אני חייב לבקש ממנו לסלוח לי אם אגיד, שהעם היהודי יראה זאת ככתם על שמו הטוב אם הוא עצמו תמך בהצעה להפסיק את העלייה.

סיכמתי את דברי בניסוח שלוש טענות עיקריות נגד הפסקת העלייה:

א. השפעתה על יחס העם היהודי לממשלה הבריטית;

ב. היותה מכשול על דרך שיתוף הפעולה עם "הוועדה המלכותית";

ג. השפעתה על המצב הכלכלי.

הנציב, שפניו היו רציניים מאוד, הראה לי כי בשעה שרשם לפניו את דברי, תוך כדי אמירתם, הכתיר אותם בשלוש כותרות אלה שבהם סיכמתי. והוסיף, שוודאי מבין אני שאין בידו עתה כל אפשרות לומר משהו בעניין זה. כל מה שאמרתי יישקל בהקפדה.

 

עליית הנוער מגרמניה


אמרתי שהייתה זאת אכזבה גדולה בשבילי, שעה שחזרתי לירושלים מסיורנו בעמק, בו ראינו קבוצות נערים ונערות מגרמניה מתחנכים ביישובינו, ומצאתי על שולחני מכתב מאת מר מילס המודיעיני – מטעם הוד מעלתו – שאין הממשלה יכולה לתת לנו עוד סרטיפיקטים בשביל עליית ילדים יהודים מגרמניה.

ביקשנו בתחילה 450, ולאחר שסירבו לנו חזרתי והפצרתי שיתנו לנו לפחות 300. והנה, סירוב שני.

מר מילס הדגיש במכתבו, בצדק, שהוא הזהיר אותנו עוד בחודש מרס, שייתכן כי לא תהא אפשרות לתת סרטיפיקטים נוספים לעליית ילדי גרמניה, ושעל-כן עלינו לנהוג בזהירות ולא ליתן לילדים להתקבץ במרכזי ההכשרה. נראה שהיה בדעת הממשלה להביא שינויים בחוק לגבי סוג זה של עולים, ולא רצתה להמשיך בינתיים בנוהג שהיא עומדת לשנותו. אבל העניין הוא בזה שכבר במרס היו לנו במרכזי ההכשרה שבגרמניה כ-400 ילדים יותר ממספר הסרטיפיקטים שקיבלנו, ולאזהרה לא היה כבר כל ערך.

התהליך הזה של קבלת בקשותיהם של ההורים, סינון הבקשות, ברירת המועמדים, הבאתם למרכזי ההכשרה ואימונם בהם הוא עניין ממושך מאוד, וכדי למנוע צרות עלינו לקבל הודעה מוקדמת הרבה יותר. הסירוב עכשיו הוא בנסיבות אלה אמצעי חריף מדי. סוף סוף, החוק עדיין לא שונה ואיני רואה כל סיבה מינהלית המונעת מהמשיך בנוהג הקודם בסייגים מסוימים.

אני רוצה לבקש עכשיו רק 100 סרטיפיקטים כדי לאפשר לנו סידורם של מספר מקרים קשים ביותר. איני טוען מכוח נימוקים פוליטיים, אלא על יסוד ההשפעה המוסרית שיכולה להיות להפסקת עליית הנוער על הרוחות בגרמניה ובארצות אחרות. אלה הם שיקולים חשובים מאוד, אבל אין אני מבקש אלא לקבל הקצבה מינימלית בשביל המקרים הדחופים ביותר.

הנציב אמר שאחרי ה"שדיול" האחרון לא תוכל להיות עלייה עד שתבוא "הוועדה המלכותית".

עניתי, שלפי דעתי אין לדבר כל קשר לעניין ה"שדיול". לפי שעה הורשתה כניסתם של ילדים מגרמניה בחזקת תלמידים, והוא סוג אחר לגמרי. כניסתם של תלמידים לא הופסקה. גם כניסתם של סוגים אחרים לא הופסקה. העלייה בכללה מתקיימת. אינני רואה מה מונע את הממשלה ליתן אותם מאה סרטיפיקטים על-פי הנוהג הקודם. אם ה. מ. סבור שפרסום המתן הזה עלול להזיק, הריני מקבל עלי שהדבר לא יפורסם בעיתונות העברית שבארץ. מובן מאליו שהדבר לא יכול להישאר בגדר סוד לאחר שהילדים יגיעו סוף סוף לארץ, אבל הם יבואו כחלק מתנועת העלייה הכללית, שהיא כרגע גדולה למדי, בהתחשב עם המצב, וכך תהיה עוד שניים–שלושה חדשים.

הנציב שאל אם אני חושב שמר מילס שייר עוד סרטיפיקטים הרבה מעל להתחייבויותיו. מכל-מקום, עניין הילדים הוא מסוג אחר, שונה משל מקבלי סרטיפיקטים לפי "שדיול" העובדים, והבטיח לעיין בדבר.

[---]

 

ושוב הפסקת העלייה


כשקמתי ללכת ביקשתי עוד רשות לחזור לעניין הפסקת העלייה. אמרתי שעד כאן הצלחנו לשמור על הקו הנכון בהתנהגותו של היישוב היהודי. הגורם להצלחה זו היה יכולתנו להבטיח לציבור, שעיקר העיקרים המעניין את היהודים בארץ – זכותם לעלות אליה – שמור בשלמות ואין בו כל פגיעה. הפסקת העלייה פירושה לגבי הסוכנות היהודית הפרת ההבטחה. היהודים יבואו ויגידו: "הממשלה הפסיקה את העלייה משום שהערבים רצחו ושרפו. אתם אמרתם לנו לא לעשות כן ולסמוך עליכם שתגנו על זכויותינו, אולם שיטתכם נחלה כישלון. אילולא מנעתם אותנו מעשות כמעשה הערבים, היה מצבנו טוב יותר. אתם הכזבתם אותנו".

איני צריך לומר, שהסוכנות היהודית לא תסור מן הדרך שנקטה בה מלכתחילה –דרך הנראית לה לא רק מסייעת בידי הממשלה, אלא גם חיונית לטובת עניינינו, אולם חוששני מאוד מאוד שאנחנו ניתקל בקשיים גוברים והולכים לאכוף קו זה של התנהגות לאחר הפסקה כלשהי בעלייה. איני רוצה שיקרה כדבר הזה, אך מכיוון שאני חושש שיקרה, ראיתי חובה לעצמי להזהיר על כך את הנציב העליון.

הנציב אמר שייתן דעתו על כך במלוא הרצינות.

[---]

הערה:

במוצאי-שבת צלצל אלי מר מילס והודיע, שהוא מוכן למצוא ברזרבה שלו 100 סרטיפיקטים בשביל ילדי גרמניה. הנציב העליון דיבר איתו בעניין זה, לאחר הראיון איתי ביום ו', וזה הפיתרון שהחליטו עליו.

הדגשתי שמתן סרטיפיקטים לעליית הנוער מתוך ה"שדיול" הוא שיטה חדשה, ושאלתי אם ההחלטה היא סופית.

מר מילס ענה בהן מוחלט, והוסיף שאין עוד להתווכח על כך. עדיין קיימת גם בעיית התזמורת של הוברמן, שבשבילה היה תחילה בדעתו לתת 40 סרטיפיקטים מתוך אותה הרזרבה. הוא מציע שניפגש לסידור הפרטים ומייעץ לי מאוד לא לדחות את הדבר. הוא מציע שעוד הערב יבוא הוא אל ביתי או שאני אבוא אל ביתו. יש בדעתו לצאת למצרים ביום ב' ולשוב ביום ג', אבל הוא חושב שהדבר אינו סובל דיחוי. כדי לסבר את אוזני מדוע הוא רואה זאת כדחוף כל-כך, אמר לי שידועות לו שיחותיי עם הנציב העליון על הבעיה בכללותה (כלומר, הפסקת העלייה).

סינַטוֹר ואנוכי באנו אל מילס למחרת הבוקר והוא הודיע לנו שהוא מוכן להעמיד לרשותנו 140 סרטיפיקטים מתוך הרזרבה שלו – 100 סרטיפיקטים לילדי גרמניה ו-40 לתזמורת הוברמן. כדי להסביר לנו מדוע הוא רואה את העניין כה דחוף, התחיל מחשב כמה ימים יהיו דרושים למחלקתו בשביל מסירת הסרטיפיקטים, וכמה זמן יידרש להעבירם לגרמניה, ואם יישאר עוד לבסוף זמן כדי ליתן בידי הילדים את הוויזות שלהם לא יאוחר מ-30 בספטמבר.

כדרכו, שעה שהסכים לעשות דבר, הקפיד שייעשה כהלכה, וברור היה עכשיו שהוא חושש פן תבוא הפסקת העלייה ו"תערוף" מספר ילדים בטרם יספיקו לצאת לדרכם אל ארץ-ישראל.

[---]

הוא העיר סרקסטית, שבימים שעברו היה הוא רגיל לזרזנו בנוגע ללוח הזמנים של ה"שדיול", ומוזר הוא שכיום הפוכים הדברים. [---]

 

הערות


[1]  אריך מנדלסון (1887–1953) – נולד בגרמניה. בשנים 1934–1941 פעל בארץ-ישראל. שני הבניינים הראשונים שבנה בארץ: ביתו של וייצמן ברחובות וביתו של זלמן שוקן בירושלים. מפעלו הגדול הוא תכנון האוניברסיטה על הר הצופים. כשהחל לתכנן היו כבר כמה בניינים עומדים והוא הוסיף את התכנון הכללי, את בית-הספר לרפואה, בית-הספר לאחיות ועוד. תכנן את בית-החולים הממשלתי בחיפה, בנקים, בתי-ספר ועוד. ב-1941 עבר לאמריקה ושם עבד עד מותו.

[2]  בנימין חייקין-צ'ייקין (1885-1950). מ-1920 בירושלים. ממתכנני הספרייה הלאומית בהר הצופים. תכנן את בניין מכון זיו ברחובות, בתי הבריאות ע"ש שטראוס בירושלים ובת"א ובניין עיריית חיפה.

[3] תמסיר=comunique.

[4]  "א-דיפאע" (עברית: ההגנה) – עיתון שנוסד באפריל 1934 על-ידי אֽבּראהים א-שנטי, שהיה גם עורכו. הופיע ביפו. נחשב לשופר מפלגת "איסתיקלאל". שנים אחדות היה אנטי-בריטי ומקורב להלכי רוח פשיסטיים.

 

העתקת קישור