ראיון עם הנציב העליון סר ארתור ווקופ                                               ירושלים, 8.7.1937

 

הוזמנתי לביקור אצל הוד מעלתו בשעה 12.30. כשהגעתי נודע לי בחדרו של המזכיר הפרטי, כי משלחת ערבית נתקבלה אותו יום בשעה מוקדמת יותר, ובה המופתי בלוויית עוני עבד אל-האדי ופואד סבא,[1] ואילו ראע'ב נשאשיבי ויעקוּבּ פאראג'[2] נתקבלו לחוד.

לאחר חליפת הברכות כרגיל – זה היה ראיוני הראשון עם הנציב מאז חזר מטיסתו לאנגליה – העלה הנציב את עניין המכתב, ששלחתי לו לפי בקשתו לפני צאתו מן הארץ, ואמר שהבעתי בו את השקפתי בבהירות גמורה. לאחר-מכן מסר על פגישותיו עם הנציגים הערבים. הוא אמר להם, שקיבל ידיעות כי הארץ שקטה, והוא מצפה מהם שיעשו כל אשר בידם להחדיר באנשיהם את הכרת הצורך לשמור על השלום ועל השקט. הם הבטיחו לו לעשות כמיטב יכולתם, אך הוא מצא שהם מדוכאים מאוד ממסקנותיה של "הוועדה המלכותית" ומהחלטותיה של ממשלת הוד מלכותו. הוא משער שגם היהודים מדוכאים מאוד.

אמרתי, שלדעת אנשינו מסקנות "הוועדה המלכותית" מדכאות ביותר. עדיין לא היה בידי לקרוא את הדין-וחשבון כולו, אך מן המעט שקראתי כבר ראיתי שהוא מכיל לא מעט הצהרות לטובתנו. דבר אחד ברור: ועדה מלכותית זו הבינה מה משמעותה של ציונות ליהודים ומה שורשיה בחיי היהודים. כל החקירות הרישמיות שקדמו לוועדה זו איכזבו אותנו עד מאוד, ומלבד אכזבתנו מן המסקנות של אותן חקירות ראינו תמיד מקום לקבול על שחוקרים אלה לא תפסו משמעותה ומהותה האמיתית של עבודתנו. לקובלנה זו, דומני, לא יהיה לנו מקום הפעם.

הנציב הפסיק ואמר, כי זה גם הרושם שלו.

הערתי, שהדין-וחשבון מכיל כמה אמירות נועזות כלפי הערבים, אשר כמותן, חושבני, לא שמענו מעולם מפי נציגים בריטים. "הוועדה" אמרה, למשל, כי בזכותה של הצהרת בלפור השיגה עיראק את עצמאותה.

הנציב הופתע לשמוע זאת ושאל האומנם אמרה הוועדה כך לעניין עיראק.

עניתי, שהם לא הזכירו את עיראק במפורש, אבל אמרו בבהירות כי אחר שאותן ארצות ערביות שהשיגו עצמאות לא זכו בה הודות לכוחן-הן, אלא הודות לניצחון בנות-הברית במלחמה, ובה במידה שהצהרת בלפור סייעה לבנות-הברית להשיג את הניצחון היא סייעה לעמים הערבים להשיג את עצמאותם. ברור לגמרי, שעיראק הייתה אחת הזוכות העיקריות, והדברים הגיוניים לחלוטין.

הנציב הסכים שהדבר נשמע הגיוני, והדגיש את המלה "הגיוני", כמבקש לומר – מסופקני אם מן התועלת המדינית הוא להגיד זאת.

המשכתי והסברתי, שכל האמירות הטובות עלינו המצויות בדין-וחשבון אין בהן כדי להכריע לגבי יחסנו אליו. כשנאמר עלינו דבר טוב בנאום או במאמר בעיתון, יכולים אנו למחוא כף לנאום או לשבח את המאמר. אך אם הדבר קורה בתעודה מדינית, עלינו לחקור למסקנות המעשיות של אותה תעודה ולפיהן לקבוע את עמדתנו. הדור הזה ביהדות למד לקח בבית-הספר החמור של הציונות, כי העיקר הוא הישגים מעשיים בארץ-ישראל וסיכויים להגברת כוחנו בה. הדור הזה אינו עשוי להתפתות בהבעות של הבנה ואהדה בלבד, תהא חשיבותן של הבעות אלה כשלעצמן אשר תהא.

מנקודת-ראות זו, הדין-וחשבון הוא בשבילנו תעודה מאכזבת עד מאוד. מסקנתו היא שהמנדט איננו בר-ביצוע. אנו כופרים בזה. בחלק השני שלו מנוסחת שורה של הצעות כיצד לבצע את המנדט במקרה שירצו לקיימו. בעינינו הצעות אלה אינן פירוש חדש למנדט. הן היפוכו הגמור. זוהי מדיניות של חנק בשביל הבית הלאומי היהודי לאורך כל הקו. העלייה נדונה לכליה, וכמוה האפשרות לקנות קרקע. כל תוכנו החיובי של המנדט, במידה שהוא נוגע לבית הלאומי היהודי, הוצא ממנו, והמנדט נשאר קליפה ריקה. חלק זה של הדין-וחשבון, שהיה נועד להיות כתוב על יסוד המנדט, הוא למעשה הריסתו הגמורה. לנו נראה, אמרתי, ש"הוועדה" שמה לה כרקע לכל הבעיה את מצב הדברים בארץ-ישראל כפי שמצאה אותו עכשיו בעקבות מאורעות 1936, ועל יסודו של המצב המיוחד הזה עשתה את המישגה של הכללה חסרת הצדקה.

הנציב הפסיק בהערת-ביניים, ש"הוועדה" עקבה אחרי ההיסטוריה של הארץ בשלביה הקודמים ונוכחה ששנת 1936 הייתה חוליה בשרשרת של התרחשויות.

אמרתי: אף-על-פי-כן, נראה כי המצב כפי שהתפתח בשנת 1936 היה ודאי הגורם המכריע שקבע את מימצאיה של "הוועדה". אשר לדרך שבה התפתח מצב זה אני מניח שהוד מעלתו יודע, כי עם כל הכבוד שאנו רוחשים לו, דעותינו על המדיניות שנקט בשנה האחרונה היו חלוקות מן היסוד. בעינינו המצב שמצאה לפניה "הוועדה המלכותית" בארץ-ישראל לא מידי שמים בא, אלא לרגל מדיניות מסויימת של מעשה או מחדל מצד הממשלה – מעשה או מחדל שאפשר היה להימנע מהם. קראתי מה שאמרה "הוועדה" על השנים שקדמו להתפרצויות של 1936. רחוק אני מלהגיד, שאילו הניחו את הערבים לנפשם היו באים לכלל חיבה לבית הלאומי היהודי, אף לא הייתי מפליג ומניח שהממשלה יכלה להטות את לב הערבים לאהבה את הבית הלאומי היהודי, או, כפי שיהודים רבים רגילים לומר, שלמעשה הממשלה היא שהטתה את הערבים לשנוא את הבית הלאומי היהודי.

אבל מה שאני מוכן בהחלט להגיד הוא ששנאת הערבים לבית הלאומי היהודי הייתה תמיד נתונה לבלמים שונים חזקים מאוד, והסרת הבלמים הללו בידי הממשלה בשנת 1936 היא שגרמה שההתפרעויות אגרו עוצמה והגיעו לבסוף לאותם ממדים שאליהם הגיעו. אילו נקטה הממשלה קו אחר, לא היו מגיעים לאותם ממדים, ו"הוועדה המלכותית" הייתה מוצאת לפניה מצב שונה לגמרי, ומסקנותיה היו שונות לגמרי.

הנציב לא העיר דבר.

חזרתי ואמרתי, שמנוי וגמור איתנו להילחם נגד גזר-דינה של "הוועדה המלכותית" האומר, שהמנדט בלתי-ניתן לביצוע, והזכרתי מה שנאמר לעניין זה בהודעתה של ההנהלה בלונדון. האלטרנטיבה המוצעת לנו בדין וחשבון "הוועדה" היא התוכנית של החלוקה – אף אותה אין אנו יכולים לקבל. יש קו אחד טוב בתוכנית זו – הכללת כל הגליל עד גבול לבנון במדינה היהודית, אך כנגד יסוד חיובי אחד זה מכריעים בכל כובדם צדדיה השליליים. היא מנתקת את מדינת היהודים מירושלים. שבעים וחמישה אלף יהודים נזרקו החוצה. כל הזיכרונות ההיסטוריים והרוחניים האצורים ליהודים בירושלים היו כלא היו.

הנגב קוצץ ונמסר למדינה הערבית, בחינת "גם לי גם לך לא יהיה". השאירו אותנו למעשה בלי פאת קרקע לתוספת התיישבות – האופק צומצם ממש עד מתחת לאפנו. פינה אחרת של הארץ, שבין הירדן והכנרת מזה לבין הירמוך והגבול הסורי מזה, נקטעה גם היא. פינה זו, להוציא העיירה צמח, היא למעשה כולה יהודית. באזור הזה השיגו היהודים את ההצלחות המרשימות ביותר בחקלאות אינטנסיבית. רק בימים האחרונים הוקמה כאן נקודת-יישוב חדשה, ואתה הגיע מספר היישובים באזור זה לשמונה. גורלה של פינה זו מעלה שאלת מפעלי רוטנברג על הירדן, שלפי התוכנית אנו עומדים לאבדם.

כגורל מפעלי החשמל – גורל הזיכיון של ים המלח. ים- המלח עצמו הפך לאגם פנימי של המדינה הערבית וכל אוצרותיו המינרליים נמסרו לה. הממשלה הבריטית יודעת כיצד נולדו שני הזיכיונות האלה. מר רוטנברג עבר בחייו גלגולים הרבה, אך לבסוף מצא את כור מחצבתו בתודעתו היהודית ובא לארץ-ישראל. הוא לא בא הנה לעשות הון, או רק כדי להיות מנהל חברה. הוא בא למען הציונות ועיבד את תוכניתו על-מנת שתשמש בבניינו של הבית הלאומי היהודי. מר נובומייסקי היה ציוני משחר נעוריו. הוא נתפס לרעיון של ניצול אוצרותיו של ים-המלח עוד לפני המלחמה ומסיביריה בא לארץ-ישראל לשם חקירות מוקדמות. נכון הוא, שבשני המפעלים, בחברת החשמל הארץ-ישראלית ובחברת האשלג, יש הון בריטי, אך שניהם יצירי הציונות. לא הכוח ליצירת חשמל שהיה גנוז בירדן ולא האוצרות שבים-המלח לא היו זוכים לניצול בלי הכוח המניע של הציונות. שתי עמדות מיוחדות במינן אלה, שנוצרו בידי היהודים, נלקחות עכשיו מהם ונמסרות למדינה הערבית.

נוסף על כל אלה, השארת ארבע הערים בצפון[3] תחת מנדט בריטי גם לאחר שיוקמו שתי המדינות.

האם צריך אני לומר לנציב, שאין דבר רצוי לנו יותר מהישארות הארץ כולה גם להבא תחת המנדט הבריטי, בתנאי שהמנדט יהיה נאמן לרוחו המקורית? אך אם צריך המנדט להסתיים, ואם יש בתוכנית החדשה להבטיח הגנה על מיעוטים, מדוע נגזר עלינו לאבד את השליטה על ארבע ערים אלה? לפי התוכנית יוצא, שהעיר היחידה שתהיה לנו שליטה בה היא תל-אביב. למר בן-עמי ניתנה אמנם רשות להכתיר את נתניה בתואר "סיטי", אך הוד מעלתו ודאי אינו מצפה מן הסוכנות היהודית שתקבל זאת כנחמה. ונוסף על כל אלה עושים את המדינה היהודית נושאת מס לערבים. אילו לפחות היו מציעים זאת בצורה של פנייה ליהודים בבקשה לבוא לעזרת המדינה הערבית היו לדבר פנים אחרות. כגמול על יתרונות שהיינו זוכים מידי הערבים, אפשר שהיינו מסכימים לדבר. לפי מצב דברים הקיים אין זה אלא פגיעה בכבוד היהודים. על שום מה זכותם של הערבים שתהיה להם מדינה משלהם עדיפה מזכותנו? מדוע רוצים שהיהודים יהיו חייבים לשלם בעד כל דבר – בעד זכותם לחיות, בעד האוויר שהם נושמים?

הנציב העיר, שהצידוק להוראה זו בתוכנית הוא בעובדה שהמדינה היהודית עומדת לקבל את מיטב האדמות בארץ.

עניתי, שמה שהמדינה היהודית עומדת לקבל אינו אלא החלק החמישי של שטח ארץ-ישראל המערבית.

בסיכומו של דבר, אמרתי, אין הדין-וחשבון משאיר כל בסיס משותף לממשלת הוד מלכותו ולנו. עלינו יהיה להילחם במסקנותיו ולגייס למאבק הזה כל פירור של כוח שיימצא לנו בעולם.

בראש הפיסגה, המשכתי ואמרתי, עומדת הודעת ממשלת הוד מלכותו על החלטתה בדבר העלייה. עוד בטרם כל, אצה הממשלה לבצע את המלצתה של "הוועדה המלכותית" – לקבוע תחום מקסימום לעלייתנו ולהעמידו על מיכסה של אלף איש לחודש לעולים מכל הסוגים.

חזרתי והבהרתי, כי אף-על-פי שהצהרת המדיניות בסעיף המדבר על תוכנית החלוקה, מכילה כמה ביטויים ערבים מאוד לאוזנם של היהודים, הרי את ערכם האמיתי של הדברים שוקלים היהודים על-פי תוצאותיהם המיידיות הממשיות והן הרס העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית כבסיס להסדר העלייה והחלפתו בקביעת מספר שרירותי, שבסיסו שיקולים פוליטיים. היהודים יראו בהחלטה זו מבחן לתום-ליבה של ממשלת הוד מלכותו לגבי הגשמת תוכנית החלוקה. אם ממשלת הוד מלכותו רואה את יסוד המדינה היהודית כדבר רציני, הריהי ודאי יודעת שמדינה זו לא תיכון עד שלא ייכנסו אליה עוד יהודים רבים. בקובעה גבול זה לעלייה היהודית היא פועלת במגמה הפוכה לגמרי מזו הדרושה לכינונה של המדינה היהודית.

הנציב העיר, כי לאחר שתקום המדינה תהא העלייה אליה חופשית.

עניתי, שמנקודת-מבטה של ממשלה שהחליטה על חלוקה, עיקר העניין היה צריך להיות הגברת מעמדנו מיום זה ואילך ללא איבוד זמן בהכנות להקמת המדינה היהודית. זוהי דרך מוזרה מאוד לפתוח את העסק הזה בקיצוץ העלייה היהודית כבר מן הרגע הראשון.

הנציב חזר ואמר, שהוא שיער מראש כי יהיו בהחלטה זו דברים לא מעטים אשר ידכאו את רוח היהודים. אף-על-פי-כן קיווה, שהם ישמרו על כוח ההבלגה שגילו בעבר ושהסוכנות תוסיף לסייע בידי הממשלה בעניין זה.

עניתי, שעשינו הכל כדי להבטיח שאנשינו לא יאבדו את עשתונותיהם. השתדלנו אפילו להשפיע על הרוויזיוניסטים, שאין לנו שליטה עליהם, שיחזרו בהם מכוונתם המוצהרת לערוך הפגנות. אך באשר לעמדה של הבלגה בכלל במקרה של התחדשות מעשי האלימות של הערבים, הייתי רוצה שיהא להוד מעלתו ברור לגמרי כי הדבר יהיה תלוי כולו בהתנהגותה של הממשלה. אני מניח שהוד מעלתו יודע, שלא קל היה לנו לקיים הבלגה בקרב הציבור היהודי במשך כל ימי המאורעות של 1936. קו זה של התנהגות נשמר לא מטעמים של אתיקה מופשטת, שעל-פיה ייתכן שאסור להרוג אפילו רוצח שהוציא למוות ילד חף מפשע. היהודים לא נקטו קו של הבלגה כדוקטרינה של אי-התנגדות לאלימות. הם נהגו לפי תורת "האתיקה השימושית", שהיא תורת ההתנהגות היחידה האפשרית בחיי אנוש יום-יום, שעל-פיה יש צידוק לאלימות כשהיא משמשת להגנה עצמית או כדי למנוע קורבנות מרובים יותר.

בראשית מאורעות 1936 ראו היהודים בהבלגה קו התנהגות שבו ניתן להשיג את מיטב התוצאות מבחינת הביטחון, וזה היה הטעם לקביעתו. ברבות הימים – ובמיוחד סמוך לסופה של התקופה השנייה מתוך שלוש התקופות שאפשר להבחין במאורעות הללו ולפני שהממשלה נקטה אמצעים חריפים יותר וציידה את היהודים בנשק והגנה עצמית רחבה יותר – נעשה קיום העמדה הזאת קשה על המוסדות היהודיים ומכביד והולך מיום ליום. הקושי היה לא רק מצד הדור הצעיר, שדמו רתח בקרבו, אלא גם מצד אנשים מיושבים שטענו ששיטת ההבלגה פשטה את הרגל, משום שהתחילה ללבוש צורת עיקרון מופשט של אי-התנגדות לאלימות, שאינו אלא מגביר את יצרם של הרוצחים. היהודים קיבלו עליהם עמדה של הבלגה כמסייעת לתגובה לה ציפו מהממשלה – מדיניות אמיצה של דיכוי מהומות.

תגובה זו איחרה מאוד לבוא, אבל העם הוסיף לצפות לה ימים רבים, ורק ציפייה זו היא שאפשרה לקיים את משמעת ה"הבלגה". כפי שכבר אמרתי, היו ימים שהסבלנות הייתה קרובה לפקוע. אבל אנשים לומדים מהניסיון, וטעות תהיה לחשוב שיהודי ארץ-ישראל ישובו וילכו באותה דרך של הבלגה. אם עתה יפרצו מהומות – תגובתה המיידית של הממשלה היא שתכריע: אם אנשינו יראו שהממשלה משיבה מכה תיכף ומייד, ללא דיחוי והיסוס, יגידו: "הממשלה ממלאה חובתה, אין זה מענייננו להכביד את משימתה במעשים עצמאיים משלנו". אך אם יראו שאין תקווה לתגובה כזאת מצד הממשלה, יגידו: "הממשלה שוב מערערת את המצב, הבה ניקח את החוק בידינו ונעשה את שיש בכוחנו".

הנציב אמר, כי יש הבדל יסודי בין שנת 1936 לשנת 1937. בראשונה לא הייתה לממשלה מדיניות קבועה. עכשיו התוותה לה מדיניות ברורה ולא תהסס להשתמש ככל הכוח הדרוש כדי להגשימה.

כאן קם ממושבו והלך אתי אל עבר הדלת.

לעת-עתה, אמר, שקטה הארץ והוא מקווה שתוסיף לשקוט.

הערתי, שאם כי מבחינה מדינית אנשינו מדוכאים וחרדים לבאות, הרי מבחינת הביטחון הציבורי הם מלאים רוח של אמונה. בוטחים הם שיהיה בכוחם לקיים את כל העמדות משנת 1936, ואלו שנוספו מאז תום המאורעות. הזכרתי את שטחי הקרקע שיישבנו זה מקרוב, והסברתי לו כי מאחר שבשנת 1936 לא היה בידינו להתמסר לייסוד יישובים חדשים, וממילא נצטברה עתודה מסויימת של אדמה, הרי אנו שוקדים עכשיו למלא את שהחסרנו בזמן שחלף לריק ולבצע את תוכנית ההתיישבות שנשתהתה מחמת המאורעות.

הנציב שמח לשמוע מפי אנדריוס, שהצלחנו להחזיר לידינו שטחי קרקע נרחבים שנלקחו מאתנו בימי המאורעות של 1936 – לדעתו, כ-10,000 דונמים. אגב כך הודיע לי, שאנדריוס עתיד להישאר בגליל.

הבעתי את קורת רוחי לידיעה זו אך הוספתי, שמכיוון שנגע בעניין מחוז הצפון, הייתי מבקש רשות לדבר גלויות בנושא זה. הרי אנו מדברים בתוך ארבעת כותלי הבית ואני יודע שרשאי אני לסמוך שיקבל ברוח נכונה את הדברים שאני בא להשמיע. [---] ברצוני להגיד משהו בקשר למושל מחוז הצפון מר קיתרוטש. אינני עויין אותו – הוא לא עשה דבר שיצדיק יחס כזה אליו. אף אין אני רואה בו אויב יהודים ברוח אנטישמית. היפוכו של דבר, יש לו כמה ידידים יהודים, אף מוכן הוא, לכשמזדמן, לעזור למפעל יהודי הקרוב לרוחו. אבל אנו מכירים אותו שנים רבות ואיני מהסס לומר שהוא מתנגד גמור למפעל היהודי בארץ. איני יכול לשער בנפשי שהוא נלהב להצעת הגליל ליהודים. אין אנו מדברים עכשיו בעניין החלוקה, אלא במצב הארץ למעשה כיום הזה. אני חוזה תוצאות קשות מהמשך שירותו של מושל מחוז שאינו משוכנע בצידקת החלטותיה של ממשלתו-הוא לגבי המחוז שהוא מושל בו. הייתי מציע, שמר קיתרוטש לא יוסיף להיות אחראי על המחוז. ב-1936 הורע המצב בצפון באופן ברור מן הרגע שהוא חזר ארצה. לפני שחזר היה מר ביילי אחראי למחוז. אין אני חושב את מר ביילי בשום פנים לידיד היהודים, אבל הוא מילא את חובתו ושלט בדברים בהגינות.

הנציב אמר, שהוא עצמו כבר הגיע לכלל מסקנה שמחוז הצפון הוא עניין גדול מדי בשביל קיתרוטש. הוא רוצה לומר בסוד גמור, שהוחלט לחלק את מחוז הצפון לשניים ולמנות את אנדריוס למושל מחוז הגליל בפועל הכפוף במישרין לממשלה המרכזית בירושלים ולא לקיתרוטש.

אמרתי, שאני שמח עד מאוד לשמוע על השינוי הזה, שבטוח אני כי תקנתו תהיה מרובה. אך אין זה פותר את הבעיה במלואה. פירוש הדבר הוא, שמר קיתרוטש יישאר בחיפה. אינני מתאר לעצמי שהוא יהיה נלהב להצעה לכלול את חיפה העיר במדינה היהודית. זה יהיה אסון, אם הלאומנים הערבים של חיפה ירגישו, שהמדיניות החדשה של ממשלת הוד מלכותו אינה זוכה לנאמנות שלמה של נציג המלך במקום. בנסיבות כאלה עלול המשך כהונתו של קיתרוטש להתפתח לסכנה ציבורית. אני הייתי אומר, שיש לתת לו חופשה ארוכה לכל משך תקופת חוסר הביטחון בארץ.

הנציב אמר שהוא מכיר היטב את קיתרוטש. הוא אדם חולה הסובל הרבה גם מחמת מחלתה של אשתו שמצבה קשה. בימים של בריאות רעועה הוא עלול לאבד את שיווי משקלו הנפשי ולהרים קול על היהודים, על הערבים, על הממשלה, ועל מי לא?

אמרתי, שאני יודע צרותיו של קיתרוטש ואני משתתף בצערו, אף אם הוא צפוי לסטיות או נקיעות נפשיות פתאומיות מסוג זה, על אחת כמה שמסוכן הוא להניחו בעמדה אחראית כזאת. [---]

הנציב אמר שיחשוב בדבר.

 

הערות