נאום כיסא הגלגלים

"נאום כיסא הגלגלים"

נאום משה שרת בוועידה העשירית של מפא"י

תל אביב, היכל התרבות, 17 בפברואר 1965, ישיבה שניה

 

הקדמה מאת ד"ר תמר ברוש – מתוך הספר "נאום לכל עת", האוניברסיטה הפתוחה, 1983

התחשבנות נוקבת בוועידת מפא״י

הנאום שלפנינו הוא מוצר סופי של מועקה וטינה שאגר משה שרת (1965-1894) — מטובי הנואמים של מפלגת העבודה — כנגד מי שהיה ידידו ורבו, דויד בן־גוריון. במשך כעשר שנים, מאז הודח מתפקידו כשר החוץ בממשלת ישראל, אצר שרת בעצמותיו את העלבון הכפול שהנחית עליו בן־גוריון. בן־גוריון לא זו בלבד שהרחיק את שרת מן השלטון, אלא אף זלזל בו בנאום פומבי, בטענו שכל הסכמי הרכש עם צרפת ״נחתמו אחרי פיטורי שרת״. שרת העיד ביומנו כי ראה בדברים אלה ״עלבון מוות״.

שרת בחר בוועידת מפא״י העשירית שהתכנסה בפברואר 1965 כמעמד הולם להתחשבנות אחרונה עם בן-גוריון ועם המפלגה. הוא היה כבר חולה במחלה סופנית ומרותק לכיסא גלגלים — עובדה שהוסיפה מתח והתרגשות למתרחש על בימת היכל התרבות.

תסמונת הפרידה מתפקיד רם תוך מאבק ביורש איננה זרה לבעלי שררה ולפוליטיקאים. מפלגת העבודה בשנות השישים רחשה מאבקים יצריים, התחשבנויות וקנאות בשאלת הירושה. בוועידה העשירית סערו היצרים במיוחד, על רקע דרישתו של בן-גוריון לפתוח מחדש את החקירה ב״פרשת לבון״. באותה ועידה התנהל גם ויכוח על ההצעה להקים מערך חדש המשלב את מפאי"י עם אחדות־העבודה. על נושאים אלה, על מנהיגות וערכים ועל עוד עניינים נסב נאומו הנוקב של שרת, שעורר תגובות כבר בעת שנישא. היה זה נאום אחרון בדרכו הפוליטית, שבמהלכה מילא תפקיד מפתח בסוכנות היהודית ובממשלת ישראל. הוא כיהן כראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, הנהיג את המאבק להקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, היה שר חוץ בממשלתו של בן־גוריון למן הקמת המדינה ועד 1956 — ואף החליף את בן־גוריון כראש הממשלה בשנים 1955-1954. שרת נפטר חודשים מעטים אחר הדברים שלהלן.

 

חברים יקרים,

הרשוני נא קודם כל להודות לכם מקרב לב על קבלת הפנים שזכיתי לה מידיכם - במקרה זה מידיכם ממש. נדמה לי כי רשאי אני לקבל אותה כביטוי של אהדה לי במצבי המיוחד, אך אינני יודע אם זהו ביטוי ליחסם של חברים אל העמדה שיש בדעתי להציג פה ולהגן עליה.

אני מרגיש, כמו שמרגישים בוודאי כולכם, כי מקרקע נשמתה של המפלגה שלנו, כפי שהיא מיוצגת בכינוס הנהדר, כינוס רב העוצמה הזה, בוקעת – אני משתמש במילה שלחשש באטוזני חבר אחד מהיושבים או שישבו מימיני או משמאלי – בוקעת תפילה כי המפלגה הזאת, לא רק למענה, לגמרי לא למענה, אלא למען אותו העניין הגדול אשר בשמו היא באה לעולם, אותו העניין הגדול אשר הביא אותה לעולם - תצא מוועידה זאת מאוחדת ומלוכדת [מחיאות כפיים] ואני מוסיף: פעילה. לא ליכוד לשם עצמו, לא אחדות המתבטאת רק בהסכם לא לעשות שום דבר, אלא אחדות של פעולה, של התקדמות, של רוח עוצמה, של כושר כיבוש, של ראייה בהירה את העניינים העומדים על סדר יומנו, הדברים שעל המפלגה הזאת להיערך לקראת ההתמודדות אתם.

מדוע יש צורך להאזין לרחשי לב אלה? מה קרה שהדברים המובנים לכאורה מאליהם בחייה של כל מפלגה ־ ליכוד פנימי ואחדות של פעולה ־ יש להתפלל עליהם כי ינצלו מהרס, כי הם לא יָסוּפו? מפני שמתחולל בחיי המפלגה שלנו משבר חמור. ונראה-נא את הדברים בעין פקוחה – זהו משבר אשר לא היה עוד כמוהו בחיי המפלגה, ולא היה כמוהו לא רק מפאת דרגת חומרתו אלא מפני עצם טבעו ומהותו,  מפני שורש התפרצותו של המשבר הזה.

כי המשבר הזה הוא פרי עמדה, קו, דרישה, מגמה של איש אחד ויחיד [קריאה מן הקהל: לא נכון!]. חברים האומרים ״לא נכון״ בוודאי משוכנעים כי דבריהם אמת. בוודאי, כאשר מתחולל משבר, כאשר יש למשבר הזה מוקד מסוים ־ אז מצטרפים למוקד עוד גורמים, עוד תהליכים, עוד עניינים, עוד חילוקי דעות, והם מרחיבים את תחום הניגוד הפנימי, עושים את המחלוקת ליותר מסועפת. אבל כאשר אמרתי מה שאמרתי ידעתי שהדברים לא ינעמו לאוזני הרבה חברים. התכוונתי לשאול את החברים לעילת העילות של המשבר וזאת אני מוכרח מבחינה פנימית לקבוע במילים ברורות כעובדה שאין לערער עליה.

חברים! עובדה זו היא מטבע שיש לו צד שני, והוא יקר מאד. נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, דבר אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, דבר שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, הזדהה עם אישיות אחת, במלוא הצדק. ודאי, אישיות זו עשתה הרבה גדולות, אבל לא הכל לבדה. האיש הזה עצמו מעולם לא אמר ומעולם לא יאמר זאת. אבל לא רק שהתמורה הסתמלה באישיות אחת, אלא האישיות הזאת היתה המניע העיקרי והראשי לרצון הלאומי הנמרץ והעשוי לבלי חת, אשר הוביל אל המטרה הזאת. הוא זכה למעמד יחיד במינו, הוא זכה לזר-תהילה של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה [מחיאות כפיים].

חברים יקרים, לי לעצמי, במסגרת המוגדרת והצנועה והנחותה שלי, אולי היה קצת חלק ביצירת התהילה הזאת. באופן אישי וישיר, כאשר באתי לדבר אל היהודים ברחבי תבל, היה לי קצת חלק בקשירת ההילה הזאת לראשו של האיש. ואף מילה אחה ממה שאמרתי בשנים ההן אינני לוקח חזרה.

דבר זה הרים את האיש לגובה מסחרר, ולדעתי זה הטיל עליו משא כבד ועצום, אולי כבד מנשוא, של אחריות, קרן העם התגלמה בו. כל צעד שלו, כל דיבור שלו, עשויות להרים את קרן העם או חלילה להוריד את קרן העם. כל דרך ההתנהגות שלו היא רשות הרבים. הוא איננו רשות יחיד עוד, איננו אך ורק רשות עצמו, הוא נחלת הכלל, הוא סמל של דבר שבקודשה בחיי הכלל.

זוהי פרשת יסורים, אבל זה נובע מן התהילה, מן התפארת, מן האמון, מן ההערצה. אמרתי: אמון. העם הנלהב, המעריץ, מגיע לפעמים בלהט נפשו לידי שיכרון של התלהבות, ואף על פי כן אין הוא מוותר על רגישותו לגבי דבר שבקדושה, איננו מוותר על כושר הבחינה שלו. לגבי הערך הנערץ והאמון הוא אחד מאותם הדברים אשר אדם איננו יכול לזכות בהם פעם אחת ולראות אותם כמשומרים. אמון זהו אחד מאותם הערכים, אותם הנכסים, אשר יש להצדיקם יומ־יום מחדש. וכאשר לאט־לאט נבעֵית סתירה בין האמון המגובש הזה, שהוא פרי הערצת שנים נוכח ההישגים האדירים, ובין ההתרשמות הבלתי אמצעית מן הדברים הנאמרים ומצורות ההופעה המקוממים את הציבור - כאשר נוצרה סתירה כזו אזי מתחוללת טרגדיה, והמצב הפנימי במפלגה הזאת שלנו הוא ביטוי לקרבן לטרגדיה שהתחוללה.

אני סבור שאחד הדברים המתחייבים מן העלייה המסחררת הזאת אל פסגת ההיסטוריה של אדם יחיד היא מידה קיצונית של עניווּת. בשבילי זוהי סגולה עיקרית בגדלותו של אדם. אכן אין זאת סגולה הכרחית. רבים הם האישים הגדולים בהיסטוריה, רבי עלילה, פותחי פתח לתקופות חדשות, שהסגולה הזאת לא נמנתה בין מעלותיהם, לא היתה כלולה באוצרם הנפשי. ויש עוד סגולה אחת, אשר הניסיון ההיסטורי מלמד שעם כל חשיבותה המוסרית המכרעת איננה סימן מובהק הכרחי לגדלותה של אישיות. כוונתי לסגולת הנאמנות לאמת.

אני רואה למשל את האבחנה שנעשתה פה בין טובת המפלגה לטובת המדינה, והמסקנה כי חובה להעדיף את טובת המדינה על טובת המפלגה בדברים שאינם הולמים את המציאות, אלא מסלפים אותה. פה יש ניסיון לנתק את השלהבת מן הפתילה. מפלגה כשלנו, האמנם היא יכולה להתחבל, להיפגע באופן רציני, בלי שדבר יהיה בנפש המדינה? כאשר יש ויכוח רציני נוקב על דרכנו, כלום לרגע אחד אנו מתעלמים מהדבר שהוא עיקר נושא הוויכוח? הנושא איננו מה יהיה ארגון המפלגה ומה יהיה  מספר חבריה, אלא באיזו דרך היא תנחה את הציבור; כיצד היא תמלא את אחריותה כלפי הציבור.

אבל באה סטייה מדרך ההזדהות עם הכלל, הדאגה למדינה כולה, והיא מסוכנה. כולנו בתוך עמנו אנחנו יושבים, ומעולם לא היינו רק חברי מפלגה. אנחנו יהודים ואנחנו אנשי תנועת העבודה, ואנחנו עולים לארץ, אנחנו אנשי צבא מתנדבים, ואנשי צה׳׳ל ואנחנו מתיישבים - ואנחנו אנשים. והנה מתקבל הרושם כי איננו יודעים את הנעשה סביבנו, איננו מקשיבים למה שמתחולל בלבו של הציבור. מחלוקת זו שהושקענו בה, האם היא העניין העיקרי המדבר בלהט כזה אל לב הציבור? הציבור רוצה בה? הציבור מודה בחשיבותה המכרעת? הציבור מסוגל לעכל את התופעה המשונה הזאת, כי הכוח הציבורי המרכזי ורב המשקל ביותר בארץ שקוע ראשו ורובו בוויכוח שהוא בעיני הציבור ויכוח סרק, טפל לחלוטין ביחס לצרכים העיקריים של המדינה, נוכח הסכנות המאיימות עליהם מבפנים ומבחוץ?

היכולות להיות שתי תשובות, מנוגדות זו לזו, על השאלה הזאת? ולמה מחייבות כאן את המנהיג אחריותו ויוקרתו?

הוא יכול להיות כנה עם עצמו. הוא אינו יכול להשלים עם הדבר הנראה בעיניו כעוול משווע, אבל בעיניים פקוחות הוא חייב לראות שהוא לא הצליח לשכנע את המוני העם, את הציבור הרחב. [קריאת ביניים: מי אר זאת? – מחיאות כפיים]. במשפט הבכורה שישי לעניין הזה, המתיר לאישיות מרכזית בחיי האומה, עד היום, להשתקע אך ורק בו ולדרוש מהציבור שישתקע אך ורק בו, הציבור סולד זה.

הוא סולד מזה כפליים. יש דבר כזה אשר שמו "ציבור", וחברי מפלגתנו בהמוניהם, ברחבי הארץ, הם עצם מעצמו ובשר מבשרו של המושג החברתי הזה. הציבור סולד כפליים. ראשית, הוא סולד מזה שכופים עליו, אונסים אותו, להקשיב יום־יום - יום־יום לקרוא בעיתונות ולשמוע שידורים - על דבר שהוא בשבילו סיוט. אדיר חפצו של הציבור להשתחרר מסיוט זה ולעבור עליו לסדר היום. קצרה רוחו. קצה נפשו. כזה הוא! [מחיאות כפיים].

לא שהוא סתם בורח, לא שהוא סתם מבקש לו מקלט בד׳ אמות של חיי יומו מכל אתגר להתעוררות מצפונית. לא. נסו-נא באותה מידה, באותו להט, באותו מאמץ אדיר של שכנוע, להציג בפני הציבור בכל מוראה את חזות חיינו הכלכליים. האם תהיה בריחה מבירור זה? האם לא תהיה בזה תרומה ניצחת לחינוכו האזרחי, החברתי, הציבורי, הסוציאלי של הציבור? או, נסו מחדש, ובתנופה אדירה, לרכז תשומת לבו בבעיות הביטחון; או באותה בעיית חינוך, שלכאורה יש בה סתירה משוועות. הנה יש שפע בארץ ואף־על־פי־כן המוני נערים ונערות, כמוהם כבנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו הצעירים, מוכרחים, נאלצים להפסיק לימודיהם בשנה מוקדמה. לא אכנס לבעיה אם זה גיל 14 או 15, אבל על כל פנים קודם זמנם, וזה בארץ של שפע. איך מתיישב הדבר עם מצפון הציבור? איך מיישב הציבור את הסתירה הזאת? וראיתם אז, חברים יקרים, כיצד יגיב הציבור.

ציבור אי אפשר לרמות. עם אי אפשר להוליך שולל. אם הוא רואה איזו עמדה כיוצאת דופן, אי־אפשר ליישר אותה בעיניו. אם הוא רואה איזו דרישה והתעקשות עליה כמחוסרת שחר, אי־אפשר לעקור בלבו את ההכרה הזאת מן השורש. מנהיג איננו יכול לדחוק את עצמו לקרן זווית ומשם להתריע ולהזעיק את הציבור לתמיכה בו. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת־עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מזה לפני ארבע־חמש שנים, ובעיני הציבור לעשות זאת על חשבון המחשבה ההתרכזות בבעיות העתיד. או-או. או שהוא מושך ידו מזה ומקדיש את מעייניו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי או שהוא מוותר על כתר מנהיגות. ואם הוא מתעקש על עניין טפל ורואה בוא חזות הכל, הרי הוא מחלל כבודה של מנהיגות [מחיאות כפיים]. והוא הורס, על כל פנים מערער, את יוקרת המדינה הזאת - נזר תפארת זה לעטרתו ההיסטורית של העם היהודי - בעיני העם ובעיני אומות העולם. זוהי הסלידה השנייה.

חובת המנהיג כלפי המחנה היא להקשיב לרחשי לבו - יותר שחייב המחנה להיענות למנהיג. בוודאי, יש אמון שהצטבר משנים, יש הוכחות שהנה בזה ובזה הוא צדק, יש יחס נפשי עמוק לאישיות נערצת. אבל כל זה איננו בחלל ריק. אם חלילה נפטר האיש לעולמו, כך הוא נשאר בזיכרון העם. אבל אם הוא חי - והכל רוצים לראותו חי לאורך ימים ־ עליו להישאר שקול ומאוזן, דרוך למשימה הלאומית המרכזית, ואין להשוות מה שהוא חייב למחנה עם מה שהמחנה חייב לו.

אומר החבר בן־גוריון כי יש שאלה שהיא מעל לכל: יש ערך עליון ומכריע, וזאת האמת. רצוני לומר, שאם נכנסים להיכל קודש זה, האמת, יש להיכנס לתוכו בעיניים פקוחות, בראש זהיר. כי גם אחרים דוגלים באמת, ושמא אין שתי האמיתות תואמות זו את זו? אם זהו העניין, לשמש מופת במלחמה על האמת, אם זה המבחן [קריאות ביניים] - נדמה לי שגם בוועידה רבת משתתפים כזאת, שאני בטוח כי כמותה איננה על חשבון איכותה, אני מניח שגם בוועידה רבת עם כזאת, ודווקא בוועידה כזאת, אין החברים חייבים לקום על רגליהם ולהפריע, אלא דבר מובן מאליו שהם חייבים להקשיב בשקט. - אני יודע שהדברים קשים. אמרתי מראש כי באתי הנה להגן על עמדה שהיא עמדתי – עמדה שהתגבשה זה זמן ובאה לידי ביטוי על במות מפלגתיות למקוטעין, אבל אך ורק על במות מפלגתיות. אומר אולי דברים מרים במקצת. החבר בן־גוריון קרא פה מכתב שכתבתי לו. גם אני הבאתי אותו עמדי. הח' בן-גוריון הזכיר אה המכתב הזה פעמים אחדות בעיתונות. הוא הסתמך פעמים אחדות על העובדה, כי בשלב מסוים, כאשר הוא חשב להתפטר - ואחר־כך באמת התפטר ־ הוא קיבל ממני מכתב בו דרשתי ממנו לא להתפטר. הציבור שקרא את הדברים שנמסרו לפרסום בעיתונות לא קרא את המכתב. לא עלה בדעתו לשאול אם זוהי אמת. אני לא התעוררתי להגיב. בדרך־כלל מתעורר אני להגיב רק לעתים רחוקות מאוד. אפשר זאת חולשה שלי. אבל לקראת הבירור הזה פשפשתי בניירותי וראיתי את מכתבי וגם את מכתבו של בן־גוריון. הוא אמר שהוא מקווה כי המכתב שמור. המכתב שמור. ועין זר לא שזפה אותו.

ובכן מישהו קורא בעיתון כי אני, משה שרת, לאחר שנפלו ביני ובין דוד בן־גוריון דברים קשים מאוד, דברים שהוא אמר עלי ואשר מרירותם עדיין כאש מתלקחת בלבי, אך לצורך הבירור הזה אני כובש אותה [צעקות באולם, אחדים יוצאים].

אני אומר כי כל מי שקרא את הסתמכותו של הח' בן-גוריון בעיתונות על מכתבי זה; כיצד מוכרח היה להתרשם? שהנה משה שרת עצמו דרש מבן-גוריון לא להתפטר, לא לפרוש מן הממשלה. כך אמר בן-גוריון כמה פעמים בפומבי ובעיתונות. והנה היום שמעתם את המכתב. גם אני אחזור ואקרא אותו. הוא בן שמונה שורות בסך הכל. הוא נכתב אל בן-גוריון לטבריה. הוא אומר: ״ראש הממשלה, אם ברצונך להתעלות בעיני הציבור בארץ ובעיני העם כולו, למנוע את התפוררות המפלגה ולעצור את תהליך ההתמוטטות הפנימית במדינה ־ (זה נכתב בינואר 1961, לפני ארבע שנים) - כי אז תקום ותודיע, כי אתה מסיים עד מהרה את חופשתך וחוזר למילוי תפקידך כראש ממשלה, ללא כל תנאי, כי אינך דורש שילוחו של שום חבר ממשמרתו וכי אתה מסתפק במה שאמרת, מותח קו ועובר לסדר היום״. [מחיאות כפיים]. זאת סתם דרישה לא להתפטר? פה יש תנאים: לא להתפטר, על מנת לנהוג כך וכך. והתנאים האלה מפורטים פה. כלום זה היה הרושם של האנשים שקראו בעיתון? והח' בן-גוריון ודאי סבור כי בעיתון נאמרה האמת!. [ד. בן-גוריון: קראתי את מכתבך כמו שאתה קראת!] אני השוויתי את נוסח המכתב כמו שהוא עם ההסתמכות עליו נאומים ובעיתונות משך כל החודשים האלה.

מעמדה, עתידה של מדינת ישראל תלויים בנו בעצמנו. אבל הם תלויים אולי לא פחות מזה ביחסן של אומות העולם. אבל זוהי תגלית שגילה הח' בן־גוריון רק בזמן האחרון. מפני שאני זוכר היטב את הזמן שבו הוא הטיף לתורה אחרת ואמר: עתידנו תלוי לא במה שיאמרו הגויים אלא במה שיעשו היהודים. הוא עכשיו נוקט לשון אחרת: מעמדנו ועתידנו תלויים, כמובן, בראש ובראשונה במה שיעשו היהודים, אבל הם תלויים גם במידה רבה במה שיאמרו הגויים על המדינה הזאת – ביחסן אליה בדמות שיהיה לה בעיניהן. והנה אם ידונו אותה לפי דמותה המצטיירת כלפי חוץ, כי אז עלי לומר כי בשנים שעברו לא יצא הח' בן-גוריון מגדרו כדי להנחיל למדינת ישראל מושג מכובד בעיני אומות העולם. ולגבי העניין העומד על הפרק, מהו הרושם בעולם עכשיו מכל ההתעסקות בפרשה? פלצות בקרב היהודים ותדהמה המביאה לידי לגלוג ולזלזול בקרב אומות העולם [מחיאות כפיים].

עכשיו רצוני לברר את העניין, מבחינה מעשית. מהי הדרישה? - חקירה. מה ייחקר? מי יחקור? כיצד תהיה החקירה? הלא זהו בלבול רוכב על בלבול ומחמר בבלבול. יום אחד נאמר: תהיה חקירה רק לגבי שיטת עבודתה של ועדת השבעה, והטענה היא כי אסור היה לוועדת השבעה לפסוק בין שני אנשים. אנחנו שומעים יום אחר־כך, כי אסור היה בוועדת השבעה לפסוק בין שני אנשים. היועץ המשפטי של הממשלה אומר ושר המשפטים מאשר, כי במסקנות של ועדת השבעה יש דברים פסולים, מסולפים וכו'. לכן, יש לחקור את עניין 1954. הרי שאי־אפשר לחקור את עניין ועדת השבעה, מבלי להיכנס לכל הסבך של 1954. ואיך אפשר לחקור את פרשת  1954, מבלי לצרף את כל החומר? ואתם עדים כולכם לוויכוח בין המשפטנים. איזו תסבוכת, איזו מבוכה שוררת בעניין זה. הלאה. מה זאת חקירה משפטית? פה היו הרבה מחיאות כפיים לסיסמאות אשר אולי הושמעו מתוך כנות, אבל נכנסו לאוזני אנשים שיש להם מושג קלוש מאד מרקע העניין. [רעש באולם] – חברים, אל תפריעו. אני זוכר כי פעם הייתי בעצרת המונית במצרים, בה נאם נחאס פשה. הקהל הריע לכל מילה שלו ואז הוא אמר: "אל תריעו, תקשיבו לדברים של טעם!" – אני שואל: מה זאת חקירה משפטית? בן-גוריון אומר: מוסד משפטי או בית משפט. אבל הדרך לבית המשפט פתוחה תמיד ולשם כך אין צורך בשום ועדה מיוחדת. אך מה זה ועדת חקירה משפטית? דבר כזה אינו קיים בחוק הישראלי. [קריאה מהאולם: מי קובע את זה? יש שר משפטים בישראל והוא יכול לקבוע!]. ועדת חקירה, אבל לא ועדת חקירה משפטית. אומרים: שלושה שופטים של בית המשפט העליון. מי ימנה אותם? [קריאה מהאולם: בית המשפט העליון!] נניח שהם יסרבו לכהן בכהונה הזאת; אי אפשר בשום אופן להכריח אותם. הם לא התחייבו למלא תפקידים כאלה. ומניין שהעדים יסכימו להופיע? מניין שאלה שיופיעו יזכרו את פרטי העניין? מניין? מה הביטחון הזה והאמירה הסתמית הפסקנית כי באופן כזה יבוא העניין לידי בירור סופי?

ועדת השבעה היתה מוסד ממלכתי. אפשר לגנות אותה, אפשר למתוח את הביקורת החמורה ביותר על מעשיה; אפשר להיות צודק בביקורת הזאת, אפשר להתנגד למסקנותיה, בהחלט מותר להתנגד, אפשר להשמיץ ולנאץ את הוועדה הזאת עד דור אחרון. אי אפשר לערוך חקירה עליה, אם איננו רוצים למוטט את יסודות הדמוקרטיה הממלכתית שלנו. הח' ד. בן-גוריון דוגל תמיד ביסודות הדמוקרטיה של המדינות המתוקנות, יראה-נא לי עובדה אחת מניסיון העבר של המדינות הדמוקרטיות, כי ממשלה חקרה באופן רשמי איזו פעולה של ממשלה קודמת ע"י מוסד משפטי, והמשפט הזה הוציא פסק-דין. איפה ומתי קרה דבר כזה? בכל מדינה דמוקרטית היתה הצעה כזאת מעוררת צחוק ותימהון על הבערות הטמונה בה!

יש חברים האומרים: נסכים עקרונית כי לעתיד לבוא נקיים בעניין כזה חקירה. אני בעד שלום, אני בעד כל הסדר והבנה הדדתי. אבל הח' בן-גוריון יצדק אם ידחה פתרון זה. מה זה  עקרונית? אני זוכר שהמנוח ד"ר וייצמן אמר לי פעם שאם בן עם ידוע (ואני לא אפרש את שמו של העם, משום היחסים בינינו) אומר לך "עקרונית אני מסכים", פירושו של דבר שהוא מתנגד לזה תכלית ניגוד [מחיאות כפיים], מפני שאילו באמת הסכים, לא היה אומר "עקרונית"?

ובכן, בחו"ל זה מעורר מבוכה וצחוק, בארץ – זהו סיוט בשביל הציבור. אף-על-פי-כן, אם הח' בן-גוריון מרגיש כפי שהוא מרגיש – זכותו היא. הוא אזרח המדינה. כלום העובדה שהוא חבר המפלגה מפקיעה אותו ממעמד של אזרח המדינה? יש עוד חברים הדורשים את הדבר כמוהו. אבל האם חייבת המפלגה להזדהות עם דרישה זו - לראות בה עניין של האמת והמוסר המחייב אותה? הוא יכול לעשות כל מה שהחוק מתיר לו לעשות לגילוי דעתו ולהמשך המלחמה. אבל באיזו סמכות מוסרית הוא בא להטיל את העניין הזה על המפלגה? מה זכותו המוסרית לקבוע אותו כנקודת מוקד בוועידת המפלגה, ועל-ידי כך להעיב ולטשטש את העניינים האמיתיים העומדים באופק ואשר הם החייבים להעסיק את מרכז המפלגה [רעש וקריאות באולם].

[היו״ר מרדכי נמיר: הח' שרת טרח לבוא הנה, כדי להסביר את עמדתו. וברור שבשאלה זאת אין דעה אחת. וגם אם הוא מסיים פסוק בסימן שאלה, אין לפרש זאת שהוא מבקש תשובה מהצירים. זוהי שאלה רטורית, אשר אחריה הוא בעצמו ישיב. אני מבקש מאד את החברים, לנו צפוי עוד ערב עם נואמים חשובים מאוד, שאחדים מהם ידברו למעלה מ-10 דקות כ"א ותהיה גם תשובתו של המרצה. אני מבקש שכל אחד יתן לזולתו דוגמא להאזנה מתוך סובלנות מוחלטת. ובזה תיבחן הדמוקרטיה לשמוע דברים המעוררים התנגדות. אני מבקש שקט מוחלט].

אני מסיים פרק זה. הפרק הבא יהיה קצר. אני מסיים פרק זה ואומר: התנועה חייבת לשאוב השראה מן המנהיג, אך המנהיג איננו יכול להכניע את התנועה, לשתק את מחשבתה ולכפות עליה את עמדתו האישית אך ורק בתוקף סמכותו העצומה.

הייתי רוצה להיות בטוח כי כל החברים התומכים בחבר בן־גוריון בעניין הפרשה, תומכים בזה לגופו של עניין. הן לא זהו המצב. לפי דעתי מתחייבת כאן תגובה חזיתית כוללת של המפלגה, ואני מקווה כי המפלגה תתאחד בנקודה זו ופעם אחת תנער מעליה, פעם אחת ולתמיד תנער מעליה את הסיוט הזה, תשתחרר מן הדיבוק הזה, תנשום לרווחה ותיגש לבעיות העתיד.

מתוך גישה זו מתחייבת תמיכה חזיתית מלאה בתכנית המערך. אומרים כי אין זה איחוד. וכי מי אמר כי זה איחוד? אבל זהו צעד לקראת איחוד. על כל פנים, זה לא צעד נוסף לקראת פירוד, ולכן מותר, הגיוני, מוצדק, לראות בזה צעד, אולי פסיעה קטנה, לקראת האיחוד. מגמת הצעד הזה היא הקובעת. מה הפסול במערך אם איננו מביא לידי איחוד לאלתר? אנחנו זה כבר נואשנו מפתרון בעיות על־ידי איחודים כוללים ושלמים. אתם יודעים מתי? נואשנו בוועידת היסוד של ההסתדרות, בחיפה, לפני ארבעים וכמה שנים. כבר אז אמרנו: אי־אפשר להשיג את הכל - נשיג מה שאפשר. אינני מבין מה קרה לחברים הפוסלים את המערך. היש בתוכנו חבר שאיננו דואב עד היום על מה שקרה ב־1944, על פרישת סיעה ב׳? האם יש בתוכנו חבר שלא ראה את זה אז ולא רואה את זה היום כאסון בחיי התנועה? עברו עשרים ושתיים שנים מאז. בוודאי שנפלו דברים במשך הזמן - איחוד עם מפ״ם ופרידה ממפ׳׳ם. היו לבטים מלבטים שונים. ברור שקל לצאת, מרימים יד ויוצאים. הדרך לשוב מלאה חתחתים ומכשולים. כי בינתיים נוצרת איזו נאמנות לכל מיני סיסמאות, כל מיני תורות, וקשה להתגבר. הן ברור כי מתנהל שם ויכוח פנימי חריף מאוד. מה עלינו לעשות במצב כזה - לפתוח פתח לאלה שאולי יחזרו, על כל פנים יצטרפו יחד עם מפלגתנו להקמת גוף חזק - או לנעול בפניהם את הדלת. אם המערך הזה יידחה - היש מישהו המצביע על דרך אחרת, הדרגתית, איטית, אבל דרך ממשית לקראת יתר איחוד, יתד ליכוד, יתר אחריות משותפת? כניסת אחדות־העבודה לקואליציה בלי מפ׳׳ם, ללא כל ספק היתה תחנה חשובה בתהליך השותפות. יש לראות את המערך כתחנה נוספת, אולי יותר חשובה, יותר מרחיקה לכת.

מאמרים לאין ספור קראתי, וכולם בתחום הפלפול השכלתני, שבאו לשלול את המערך. מעט מאוד קלטתי איזו חרדה לעתיד התנועה, חרדה נפשית, חרדה הבוקעת מעומק הלב. בעלי המאמרים האלה השתקעו בדקדוקי עניות של ניתוחי סעיפים וסידורים . הם לא ניסו כלל לשאול את עצמם מה תהיה האווירה שיכול ליצור מערך זה, עם כל מגבלותיו, ומה תהיה האווירה המוכרחה להיווצר אם גם מערך מוגבל זה לא יקום; איזה אקלים עשוי להשתרר בתוכנו על יסודות מערך זה ואיזה אקלים מוכרח להשתרר ולהתגבר אם ניענה בשלילה.

האם עניינים חברתיים, עניינים אנושיים, הם כאלה שאפשר תמיד לראות אותם מראש בדיוק, כאילו היו נתונים של פיסיקה? אתה מכניס מצב מסוים למקרר והוא שומר על טמפרטורה מסוימת – או שהדברים משתנים ויש רוחות מנשבות. מדוע לא להתנבא על פתיחה הדדית של לבבות שתתאפשר במסגרת המערך, מדוע דווקא להתנבא שזה יביא לידי אטימות לבבות? לא די לנו באטימות שסבלנו עד כה?

לא אכנס לפרטים. יש חברים הבקיאים בהם יותר ממני. אני מדגיש את הנקודה הנראית לי כעיקרית . זהו מפנה, זה מפנה חיובי ־ נירתם לזה. התחייבנו להצלחה? אין קבלנות כזו בהיסטוריה. הקבלנות היא רק על מאמץ – זהו הצו המוסרי. מה יזמו, הציעו אלה שעכשיו מתנגדים למערך - איחוד יותר מלא? מי איננו רוצה בזה? השאלה מה אפשרי בשלב זה ואני סומך על מנהלי המשא ומתן בשמנו, כי הם מיצו את האפשרות הזאת עד תום.

עניין משטר הבחירות, שימו לב, חברים, איזה ויכוח ער, נבון, משכיל ואחראי מתנהל רק עכשיו בעיתונות שלנו בשאלה זו. ההחלטה של המפלגה קיימת ועומדת, אבל ברור כי מאז הוספנו לחשוב והוספנו לשקול, וברור שמתחייב איזה בירור יסודי בתוכנו. זה ייקח חודשים? מה מזה – כלום בינתיים יש סיכוי כלשהו כי נתקדם לקראת שינוי השיטה? פה אנחנו מחייבים לבירור עוד קבוצה אחת. אולי נעשה את זה יחד, אולי נשפיע, אולי נשכנע. על כל פנים על רקע של מערך יש יותר סיכוי - אינני אומר שיש ביטחון כלשהו – יש יותר סיכוי להגיע לידי הבנה גם בעניין זה מאשר בלי המערך.

אני קורא לחברים לתת למפנה הזה את מלוא האפשרות להתפתח ולהביא לידי מה שיביא. אחר כך נגיד: טעינו. כלום מעט מפלות נחלנו בחזית הזאת של האיחוד? אבל היו אלה מפלות, כי היו פירודים. נעשה מאמץ לקראת יתר איחוד, ואם חלילה לא תושג המטרה – תהיה זו מפלה בכבוד. אבל אני בטוח, ורבים כמוני בטוחים, כי לא תבוא מפלה.

קראתי מאמר, בתחילתו מאד נבון, המוכיח באותות ומופתים שלא הרי אחדות העבודה כהרי מפ"ם. תמיד אמרתי זאת. ואף על פי כן הוא מגיע למסקנה: זה – לא, מערך כזה פסול. ויש לו עצה מעשית מחוכמת מאד: מוטב כי התנועה הקיבוצית תתאחד קודם. אנחנו יודעים את המען הזה של התנועה הקיבוצית. הן שם יש מפ"ם, שהיא פסולה בשביל הרישא של המאמר. ואנחנו יודעים היטב כיצד מגביל ומחבל הפירוד המפלגתי בתהליך איחודה של התנועה הקיבוצית. אבל אדרבה, הבה נשיג יתר איחוד בתנועה הקיבוצית. הן חיינו מתנהלים במישורים שונים בעת ובעונה אחת, במישור ההסתדרות, במישור הקיבוצי, במישור הפרלמנטרי של הכנסת, במישור המוניציפלי. בכל מישור ומישור הבה נצעד ונקדם את העניין לקראת יתר איחוד, במידה שהדבר ניתן. לא מוכרח להיות לנו קו אחיד. צבא כשהוא מתקדם, איננו מתקדם בחזית שהיא קו ישר. יש פלוגה שתופסת עמדה קדמית, יש פלוגה הנסוגה, לפעמים באותו זמן, אבל המחנה כולו דרוך וחותר להתקדמות.

מה שנדרש עכשיו זהו ליכוד פעיל, שמירת יציבות נגד זעזועים, שמירת הצירוף הקיים בממשל, צירוף הכוחות הקיים, אשר הוא, עם ראש הממשלה הנוכחי בראשו, המלוכד ביותר, היעיל ביותר, היציב ביותר כלפי העם בארץ ובתפוצות וכלפי אומות העולם שאפשר להשיג עכשיו במדינה, והיעיל ביותר כמרכז, כעמוד־תווך לקואליציה חיובית.

מפלגתנו דגלה תמיד בערכים, ראתה את עצמה כגוף נושא ערכים. ועם זאת מפלגתנו היא מכשיר של שלטון. לפעמים נדמה לך, ואתה נבהל כשהדבר נדמה לך, שעניין השלטון, יצר השלטון, חשבון השלטון מתגבר על עניין הערכים, שאנחנו חדלים להיות גוף נושא ערכים ונעשים רק מכשיר של שלטון. ועל רקע זה פורצים יצרים, התנגשויות ומריבות ומתפתחים כל מיני חשבונות נפתלים. ובכן, אני בעד חזרה לתפקיד המרכזי, לשליחות של ערכים, אבל אינני חולם חלומות בהקיץ ולא אתעלם מהתפקיד הכבד והמכריע שנועד למפלגה זו בתחום השלטון. ולכן, אל נזעזע יציבות. ערעור היציבות הזאת פירושו העמדת המדינה על עברי פי פחת, על סף של תוהו ובוהו. המפלגה נקראת לגייס את מלוא צלילות דעתה, חוש האחריות שלה, כושר ראיית הנולד שלה, למאמץ מאוחד של קיום ערכים, של השתחררות ממבוכה, ועל הכל ־ עוז רוח להכריע.

[מחיאות כפיים סוערות]

העתקת קישור