ישראל וערב - מלחמה ושלום
קישור לקובץ

 

ישראל וערב – מלחמה ושלום

הרהורים על השנים 1957-1947

משה שרת

 (הרצאה בבית ברל, אוקטובר 1957, פורסמה בירחון המערך "אות", ספטמבר 1966)

רציתי להקדיש שיחתי, הפעם, לבעיית הבעיות של מדיניות החוץ הישראלית: בעיית היחסים בינינו ובין העולם הערבי הסובב אותנו.

הבעיה הזאת ותיקה מהמדינה. ימיה כימי הניסיון שלנו לשוב לארץ ולהכות בה שורש מחדש. אי אפשר לומר, כי התנועה הציונית לא נתנה דעתה עליה. אבל נדמה לי שאפשר לומר בביטחה מסוימת, כי העם הציוני, התנועה בכללותה, המוני העולים והמתיישבים בארץ, לא הגיעו זמן רב (ואינני יודע אם הגיעו כבר עכשיו) להבנת הבעיה הזאת בכל סבכיה וקשייה. אין זה קיטרוג או כתב האשמה כלפי מישהו. אני מציין מצב הכרתי ונפשי שיש לו סיבות. אבל כשם שיש לעובדה מסוימת סיבות, כן גם נובעות ממנה תוצאות מסוימות.

הזכרתי כבר, שהתנועה הציונית נתנה דעתה על הבעיה. מזמן לזמן צצו והתגבשו תפיסות מסוימות במדיניות הציונית כיצד לפתור את הבעיה, כיצד להביא לידי מודוס-ויוונדי בינינו ובין העולם הערבי. תפיסות אלה, אף שהיה בהן מן היסוד של מחשבה מרחיקה לכת ונועזת, לקו, חוששני, בחדירה בלתי-מספקת לצד הפסיכולוגי של הבעיה. אנו היינו כה חדורים הכרת צידקתנו ההיסטורית, שלא נתנו את דעתנו על יחסיותו של צדק זה שלנו מנקודת ראותו של הצד השני. ועוד לקינו בהבנה הפסיכולוגית של הבעיה, שלא נתנו דעתנו במידה מספקת על עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי.

רואה אני את עצמי פטור מלהסביר את הגורמים להכרת צידקתנו: ההיסטוריה שלנו, מצוקת הגולה, הזכות לריכוז ועצמאות. כיוון שנוכחנו לדעת שאת הדברים האלה אפשר להסביר גם ללא-יהודים, נראה היה לנו שניתן להסבירם גם לערבים. בין השאר, אמרנו כי העולם הערבי גדול ורחב ידיים; יש בו הרבה עשרות מיליונים באוכלוסייה; הרבה מאות אלפי מילין מרובעים בשטח - מה ייגרע מחלקו של העולם הערבי, כחטיבה שלמה, אם פיסה זעירה ממנו, פינה אחת, תאבד את אופיה הערבי המוחלט ותקבל אופי יהודי מוחלט? מה משקל גריעה זה על מאזני ההיסטוריה לעתידו של העולם הערבי? אך הטיעון הזה לא היה קולע. קשה לשער שיבוא מישהו לארץ כצרפת או כאנגליה, או כארצות סקנדינביה, ויאמר לעמיהם שלמען פתרון בעיה בינלאומית הם צריכים להקריב חלק קטנטן משטחם; שאיזה מחוז קטן בדרום צרפת יחדל להיות צרפתי ויהיה ספרדי; כי זה דרוש לפתרון בעיה בינלאומית; כי יש בזה צדק שצרפת תוותר. איך היו הצרפתים מגיבים? קשה לשער שמישהו היה רואה את סירובה של צרפת כגילוי חשוך, ריאקציוני, בלתי מתקבל על הדעת.

דבר שני שלא נתנו את דעתנו עליו זו התחושה וההכרה הלאומית. כאן התקבלה תמונה משונה. הציונות בנויה כולה על התודעה הלאומית. היא אינה מבססת את עצמה על טובת ההנאה הכלכלית של העם היהודי. היא אינה מבססת את עצמה על שאיפת העם היהודי לשידוד מערכות חברתי בתוכו. אלה הן תוצאות לוואי. אם יקום דבר הציונות, אם תיפתר הבעיה הלאומית של העם היהודי, ממילא זה גם יבריא את כלכלתו; ממילא, זה גם ישמש רקע לשידוד מערכות חברתי בתוכו. אבל לא הבראת הכלכלה שלנו ולא שידוד המערכות החברתי הם שורשי המפעל. לא הם האתנע. לא הם הכוח המניע העיקרי.

לעומת זאת, כאשר ניגשה הציונות אל הערבים בארץ, משום-מה ציפתה מהם שהם יתנו דעתם על טובת ההנאה הכלכלית שלהם ועל הסיכוי להתקדמות חברתית – בהשמטה גמורה של הבעיה הלאומית.

מה היתה ראייתנו כל השנים – לפני היות המדינה? לא ראינו סיכוי ששני שלישים של היישוב הערבי בארץ יקום וייעקר פתאום מתוך שטחנו. ראינו חיים בצוותא, איתם, כגזרת גורל. אמרנו: אנחנו מביאים להם ברכה. ההתיישבות היהודית מתבטאת בעליית רמתם הכלכלית; האמצעים שהיא מזרימה לארץ מאפשרים שירותים ציבוריים יותר רחבים ומשוכללים; הם נעשים עדה יותר משכלת; זוכים בפיקוח רפואי מתקדם; סיכויי ילדיהם הם אחרים; מעמד האישה הוא אחר.

כלומר, אנחנו הופענו כלפי הערבים בהפגנת כל היש שאנחנו תורמים מבחינה כלכלית-חברתית. אנחנו ציפינו שהם ימכרו את בכורתם הלאומית בארץ הזאת בנזיד העדשים הכלכלי והחברתי. כשאני אומר לכם דברים אלה, אני אומר אותם מבחינתו של הערבי. בדברים אלה ממש נפגע כבודו של הערבי. בהרבה חלקים מן הפובליציסטיקה שלנו נשתררה הנחה, בין מפורשת בין משתמעת, שהיות והערבים עומדים ברמה ירודה מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית – עינם לפת לחם, לדברים שבחולין. אין אצלם הבנה לערכים לאומיים; כאילו אין הווייתו של הערבי כבן-לאום תופסת מקום רב בחייו.

ולא היא! זה זמן רב נתברר לאנשים שהעמיקו בנושא, ויש להם אפשרות להשקיף על הדברים מנקודת תצפית המקיפה גם את הגיזרה הערבית, שלא כן הדבר. הטיעון המקובל עלינו, יותר משהוא משיג הוא מחטיא את מטרתו; יותר משהוא מועיל הוא מזיק, מגרה יצרים שליליים שמקורם ברגש עלבון על שאנחנו רואים אותם כבני-אדם נחותים שאינם מתפעמים ברגשות לאומיים וכל מעייניהם בפת לחם ובשירותים רפואיים.

התברר במשך הזמן, שבקרב הציבור הערבי יש התרוצצות ומאבק פנימי. אצלנו שררה הרמוניה בין השאיפות והרגשות הלאומיים לבין טובות ההנאה החומריות והתרבותיות. אלה גם אלה היו תלויות בהצלחת המפעל הציוני בארץ. אצל הערבים נוצר מעין ניגוד. הערבי הכיר שטובת הנאה נודעת לו ממכירת חלקות קרקע ליהודים, אבל הוא ידע שמכירת קרקע ליהודים הוא מעשה בגידה לאומית והוא לא יכול להפיק גם הנאה וגם כבוד מהרווחה שהביאו היהודים. הנאתו היתה כרוכה תמיד בהשפלת כבודו העצמי.

על רקע זה התפתח תסביך נפשי בקרב הציבור הערבי ובאישיותו של כל ערבי וערבי בפרט. כל ערבי, זקן או נער, התחבט בשאלה הלאומית במושגיה הפשוטים ביותר: מה יהיה אופיה של הארץ? מה יהיה גורלה של הארץ? מה יהיה עתידה של הארץ? האם הארץ תישאר ארץ ערבית או תחדל להיות ארץ ערבית? האם אוירת הארץ הזאת, אורח חייה, סגנונה, משטרה, הכרתה ותרבותה יהיו כאלה שהערבים ירגישו את עצמם בני-בית בהם – הם יהיו הקובעים, המעצבים – או שמא עם אחר יהיה המעצב והם יצטרכו להסתגל אליו? הם ראו את תהליך גידולו והתגברותו של היישוב היהודי בארץ. היה זמן שהערבים היו 100%. אחר-כך נעשו 90%, אחר כך 80%, 70%, ירדו מה-70%... אם יימשך תהליך זה, תצא הארץ מידיהם. הם ראו חלקים של הארץ שיצאו כבר מידיהם – כאשר הם נקלעים לתוכם הם כזרים בתוך ארצם. ההכרה הזאת יצרה גירויים חמורים מאוד.

כך נתגלגלו הדברים. נוצרה המדינה. היתה מלחמת השחרור. היה מה שהיה. היו הסכמי שביתת-נשק. אנחנו ראינו בחתימתם דבר גדול. מצבנו היה לגמרי לא רע. פעם, לפי הצעת אונסקו"פ (ועדת או"ם המיוחדת לארץ-ישראל) היינו צריכים לקבל 62% משטח הארץ והערבים היו צריכים לקבל 38%. בדיון שהיה באו"ם על יסוד הצעה זו, שונתה הפרופורציה לרעתנו ולטובת הערבים תוך מאבק קשה מאוד. במאבק זה הצלחנו לשמור על מספר עמדות מפתח, תוך התנגשות חריפה מאד עם ארצות-הברית ועם גורמים אחרים, אבל היינו נאלצים לוותר ויתור גלובלי על שטח, בעיקר בנגב. לפי החלטת או"ם, פסקו לנו 55% משטח הארץ ולמדינה הערבית 45% - שטח מחולק לשלושה משולשים, שחוברו בנקודה אחת. ובתוך 55% שלנו, היה הישוב הערבי צריך להוות 45% מן האוכלוסייה. זו היתה החלטת או"ם ב-29 בנובמבר 1947, שכל העם היהודי צהל לקראתה ויצא מדעתו מרוב שמחה. גמר מלחמת השחרור השאיר אותנו במצב כדלקמן: לערבים 20%, לנו 80% משטח הארץ – שטח רצוף, לא מפוצל, שהאוכלוסייה הערבית בתוכו מהווה בקושי 15%.

זו היתה התוצאה של מלחמת השחרור. משום כך היה הסכם שביתת-הנשק, שאישר את המצב הזה, הישג בינלאומי עצום בשביל מדינת ישראל. זו היתה מהפכה גמורה. אבל לא זו בלבד; היתה גם עובדה מדינית רבת משמעות: מדינות ערביות חתמו על הסכם מהפכני עם מדינת ישראל באופן מפורש ביותר, בשם ובמלכות, וההסכם הזה הובן כשלב מעבר לקראת הסדר של שלום. הסכם זה חייב התקדמות לקראת הסדר של שלום.

אנחנו כולנו חיינו באמונה שהשלום עומד מאחורי כותלנו; כי ישנה קבלת דין בעולם הערבי; כי זו אומנם, שאלה של זמן, אבל זמן לא רב, שנים אחדות. לא אוציא איש מן הכלל. כולנו חשבנו שכבר נוצר רקע נפשי לקראת שלום בעולם הערבי; כי עניין השלום עתיד להתבסס ולהתגבש יותר ויותר.

בנקודה זו נחלה המדיניות שלנו את האכזבה הגדולה ביותר שלה. החזון לא נתקיים! התברר שלא ראינו נכוחה את העתיד. אנחנו כיום עומדים בפני השאלה הזאת כאילו לא חלה כל התקדמות , כאילו הלה נסיגה.

ועדיין אנו לוקים בהעדר הבנה מספקת לרקע הנפשי של הבעיה מבחינת העולם הערבי. אביא ראיה אחת לדבר:

עם גמר הקרבות בחצי האי סיני ב-5 בנובמבר 1956 (לא הייתי בארץ, ואני דן על פי עיתונים שהגיעו אלי מן הארץ ועל-פי דברים ששמעתי מרחוק ב"קול ישראל"), התרשמתי כי הארץ נתפסה מחדש לאשליה של שלום קרוב; כאילו הניצחון המכריע שלנו בסיני יצר רקע לשלום. אינני תולה את הקולר בממשלה, אבל ברוח זו נכתבו מאמרים ראשיים, ברוח זו דיברו חברי כנסת, לאו דווקא חברי ממשלה, מחשבה זאת באה לידי ביטוי בשידורים שונים ב"קול ישראל".

אנשים חשבו כי דווקא תחת מחץ המהלומה הקשה והאנושה שהנחתנו על ראשו של נאצר, יבינו בעולם הערבי הנדהם והמזועזע שאין להם ברירה ויעשו שלום לאלתר. אכן, הרגשתי-שלי היתה קשה. הירהרתי כיצד לא למדנו לקח מספיק מן האכזבה הראשונה שלאחר הסכמי שביתת-הנשק. לא פעלנו כלום בחינוך הציבור שלנו לראייה אמיתית של המצב ושל הבעיה. ראיתי לפני, בעיקר, אי-חדירה למהותה הפסיכולוגית של הבעיה.

שאלת השלום לא תיפתר לא על-פי האינטרס ולא על-פי ההיגיון. זוהי, בתחילת כל ובאחרית כל, שאלה של רצון. זוהי השאלה אם נוצר רקע נפשי מסייע לשלום או, לפחות, אם סולקו מהרקע הנפשי יסודות העומדים לשטן על דרך השלום. אין זה צריך להיות דווקא תהליך חיובי. אבל הכרחי, לפחות, שיתקיים התהליך השלילי – שיסודות נפשיים המפריעים לשלום ישותקו או ייעקרו משורש.

ההלם שנגרם לתודעה הערבית על-ידי תקומת מדינת ישראל היה הרבה יותר חזק והרבה יותר עמוק מששיערנו. בהלם הזה אשם גם החינוך המדיני של הציבור הערבי. ציבור אחר היה מקבל את המאורע בהזדעזעות הרבה יותר קטנה. לנו יש עניין עם ציבור מסוים בעל אופי מסוים, הנמצא ברמת התפתחות מסוימת, ועלינו לקבל אותו כמות שהוא. הציבור הזה לא עמד על משמעותה הרצינית של התנועה שלנו בזמן שהיה לו סיפק לעמוד עליה. נטו למעט את העניין, לזלזל בו. ראו בזה איזה חלום משונה של כת קנאים קטנה, איזו נרגנות אימפריאליסטית בת-חלוף, איזה ניסיון יוצא דופן של בטלני דור, אנשים משוללים כל חוש מציאותי.

כגודל ההתעלמות והביטול כן היה גודל ההלם משהפכנו למציאות מדינית אדירה, שכפתה את עצמה עליהם. עכשיו אינם יכולים לסלוח לעצמם שלא ראו מראש. אבל ההיתקלות במציאות החדשה אינה דוחפת אותם להתפשרות. ככל שהאישיות הערבית מלאת זעם כלפי עצמה, הריהי מלבה יותר ויותר את אש השנאה ואת ההחלטה הנפשית שלא להתפשר. גם אם מפלה אחר מפלה מוכיחה בעליל, כי הכרעה צבאית אינה אפשרית; גם אם מוכיח הניסיון כי המדינה הזאת, ההולכת לכאורה ממשבר למשבר, מחזיקה מעמד אף על פי כן; כי העם היהודי אינו עייף מתמיכתו – וגם אמריקה אינה חדלה מעזרתה – עדיין אין זה יוצר את הנכונות הנפשית להתפשר. זה אולי מרתיע מכניסה למלחמה בשלב זה או אחר, כמו שבסיני נרתעו ירדן וסוריה מלהיכנס למערכה, אבל עדיין אין זה מכשיר את הנפש להתפשרות ולשלום.

אנחנו עוסקים כאן בתמורה שהבשלתה אינה בתהליך של שנים, אלא של עשרות שנים. הדברים אמורים, לא מפני שאיננו רוצים להתייאש לגמרי מסיכוי של שלום ולכן דוחים אותו לשנות דור, אלא על-פי היגיון מעשי המביא בחשבון את הפסיכולוגיה הציבורית-הלאומית.

אני אומר: כל זמן שחי, פועל, קובע ומשפיע הדור שההלם הזה בא עליו כחוויה אישית ישירה, אין כמעט סיכוי, או יש אך סיכוי קלוש, שתבוא ההתפשרות הנפשית שבלעדיה לא ייתכן שלום.

באומרי זאת אינני מתכוון לשלול שתי אפשרויות: (א) אינני שולל אפשרות של החשת השלום – ואני אומר זאת לא רק לגבי העתיד אלא גם לגבי העבר, ויש דברים בגו; (ב) אינני שולל אפשרות של דחייה נוספת של השלום. מכל מקום, אינני בא לידי מסקנה שאין מה לעשות, או שאין זה משנה מה אנחנו עושים. אינני גורס, שיכולים אנו ורשאים לשבת בחיבוק ידים עד אשר ייתם כל הדור ההוא לגווע. אני גורס, שיש ערך ויש משקל למה שאנחנו עושים, חיובי או שלילי, הן מבחינת הסיכוי שבקירוב השלום והן מבחינת הסכנה שבהרחקתו.

 

- ב -

איך אנו נוהגים, איך עלינו לנהוג נוכח ההתנגדות והאיבה הערבית?

יש פנים לכאן ולכאן, אך אפשר לומר כי קיימים כמה יסודות שביחס אליהם יש הסכמה מגובשת של דעת קהל אחראית בתוך המפלגות ובין המפלגות.

יסוד ראשון הוא הביטחון. על שלמות הטריטוריה של מדינת ישראל, על חיי אזרחיה, על רכושם, על אפשרות התנועה, העבודה, הפיתוח – יש להגן ויהי מה. בעניין זה לא יכול להיות ויתור ולא יכולה להיות רתיעה, כי בנפש המדינה הדבר, בנפש קיומו של העם.

יסוד שני היא בעיית הפליטים הערביים. אולי פה אי-אפשר לדבר באותה מידה של הכללה והחלטיות כמו בנושא הביטחון. אף על פי כן, נדמה לי שאפשר לקבוע כי העמדה הלאומית הכללית היא התנגדות להחזרת הפליטים. ויש לעמדה זו הצדקה הן בטווח קצר והן בטווח ארוך. אינני רוצה להיכנס לבעיה שאפשר להקדיש לה הרצאה שלמה. אני רוצה לומר, שבניסוח שלנו אף פעם לא אמרנו כי בשום פנים ואופן לא יחזור אף פליט ערבי אחד. אמרנו כי אין החזרת הפליטים הערביים לארץ יכולה לשמש פתרון לבעייתם. פירוש הדבר, שאם, נניח, יש תוכנית לאיחוד משפחות, אפשר להרחיב מסגרת זו – במקום להחזיר בנים עד גיל 15 אפשר להחזיר גם בנים עד גיל 18. אפשר להחזיר גם אחות, דודה וכדומה. זו היענות לסבל של פרט, של משפחה. המשפחות הערביות, היושבות בארץ, היו נושאות באחריות קליטתם של בניהן וקרוביהן. כאן התחשבות אנושית ולא זכות מדינית. אין המדינה מכירה בזכות החלטית של מישהו מהפליטים לחזור, ואין המדינה מוכנה להעמיס על עצמה את הדאגה לקליטתם ושילובם בריקמה הכלכלית והחברתית של הארץ.

ויש יסוד שלישי המקובל על הכלל, ובכלל זה "חרות": החזון והיעד של המדיניות הישראלית אינו מלחמה עדי עד, אלא שלום עם העמים הערבים שמסביב.

אולם הסכם לאומי זה, בשלושת סעיפיו, אין די בו לפתור את בעיות מדיניות היום-יום. עדיין יש מקום לשתי גישות, ולפי דעתי קיימות שתי גישות:

גישה אחת אומרת שהערבים מבינים רק לשון של כוח. מדינת ישראל היא כה קטנה, כה בודדת, היא אולי כה חלשה – אם לנקוט קני-מידה של שטחים, אוכלוסיות, פוטנציאלים – שאם לא תכפיל את הכוח הממשי שלה במקדם גבוה מאוד של פעילות מופגנת – רעה נגד פניה. מדינת ישראל צריכה מזמן לזמן להוכיח בעליל כי היא חזקה, כי היא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה. היא עלולה להימחות מעל פני האדמה. אשר לעניין השלום – אומרת גישה זו – הוא בין כה וכה מפוקפק. על כל פנים הוא רחוק מאוד. אם יבוא השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו שאי-אפשר להכריע את המדינה הזאת. יש יותר סיכויים שהשלום יבוא באמצעות שכנוע שבכוח מאשר באמצעות דיבורים על רצונה הכן והאמיתי של ישראל בשלום. בעיית השלום אינה צריכה, לכן, להופיע כשיקול מסייג כאשר עומדת על הפרק שאלה של הפגנת כוח בקנה-מידה גדול למען פתרון בעיית ביטחון שוטף. אם פעולות אלה – מעשי תגמול, מערכות חדשות – מלבות מחדש את אש השינאה, אין להיבהל מזה. האש מלובה ממילא. לעומת זאת, אם נימנע מתגובה חריפה מחשש ליבוי נוסף, יצא שכרנו בהפסדנו.

אם נוסיף לטענות אלה את הנטייה האנושית הטבעית להגיב; אם נוסיף את הרגישות המיוחדת ליהודים – שמא חושדים בהם בחולשה; אם נצרף את קירבת הזמן לתקופת הזוהר של מלחמת הניצחון, את זר התהילה הענוד לראשו של צה"ל – נבין את הגורמים שמהם מצטרפת האוירה המסייעת לגישה זו בנוסף לשיקול המדיני והביטחוני, שהוא רציני מאוד כשלעצמו.

מה אומרת הגישה האחרת? אסור שייעלם מחשבוננו, אף לרגע אחד, עניין השלום. אין זה רק חשבון מדיני. בטווח ארוך זה חשבון ביטחוני מכריע. בלי להפחית בחשיבות שיקולי ביטחון שוטף, עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו. ועומדת תמיד השאלה: האם באמת הוכח, כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הביטחון שלשמה נועדו?

נניח ששלטת הגישה הראשונה. ברור שעל כל מקרה התנכלות צריכה לבוא תגובה. תגובה יכולה להיות רק צבאית. האם שוקלים שתגובות צבאיות, כשהן חריפות יותר מסיבותיהן, מעוררות תהליכים חמורים המרחיבים את הפרץ, הדוחפים את שכנינו למחנה הקיצוני? כיצד ניתן למנוע הידרדרות כזאת?

השאלה היא אם מקדישים לכך מחשבה, או שהשתלטה שגרה צבאית ובזה נגמר העניין?

לאור ההתפתחויות בשנים האחרונות יאמרו בעלי הגישה הראשונה: כל שהתרחש היה בלתי נמנע; השינאה הערבית לישראל היא יסוד בל-יימוט; שילוב הסכסוך הערבי-ישראלי במלחמה הקרה הפך חלק מהמציאות העולמית; הדברים מוכרחים היו להסתבך יותר ויותר; הסכנה לישראל התגברה בהכרח. אילמלא מעשי תגובה נמרצים היה המצב עוד יותר גרוע, המשבר היה בא עוד קודם, היה מצב חמור ביותר. רק תודות לפעולה מסוימת השגנו נשק, נאמר מצרפת. רק תודות לאותם ניצחונות ביצרנו את ביטחוננו. קיווינו שתחת לחץ המהלומה נקרב גם את עניין השלום, כיוון ששכנינו אינם מבינים שפה אחרת. אם לא נתגשם סיכוי זה – בין כך או כך לא היה מתקיים. המצב חמור. איננו אומרים שהמצב נפלא, אבל בנסיבות החמורות שלנו נחלנו, בגישה זאת, הישגים גדולים מאוד.

קשה אומנם לערער על הישגים אלה. אף על פי כן, יכולה להיות גישה האומרת שאילו נקטנו שיטה אחרת, אילו באנו לתפוס את הדבר במיעוטו ולא ברובו, אילו לא הלכנו בשיטת פעולות התגמול בקיביה (דצמבר 1953), בעזה (פברואר 1955) וכו', כי אז אפשר שההיערכות בצד הנגדי היתה שונה. נאצר אולי לא היה נדחף לעסקה הצ'כית. ברית-המועצות לא היתה מוצאת פתח מרווח כל כך לחדור למזרח התיכון. אפשר שהיינו סובלים קצת יותר בינתיים, אבל מצבנו הכללי היה פחות חמור.

אני מביא את שתי הגישות ואיני בטוח שאני ממצה אותן ועושה צדק כלפי שתיהן. אני רק משרטט בקווים כלליים מאוד שתי גישות, שיש להן קיום ונביעה מהגיון המצב שלנו. אינני יכול להגיע לשום סיכום ולשום הכרעה. אינני יודע גם אם יוכל ההיסטוריון שבעתיד להכריע: מי צדק? אולי ימצאו שצריך היה למזג בין שתי הגישות. אולי יקבעו שעצם ההתרוצצות היתה רעה – צריך היה להכריע ולפעול בעקיבות על-פי גישה אחת.

אינני יודע. כמרצה המתבקש להגיש הלכות פסוקות, אני מאכזב. אבל כמדינאי, או כמי שהיה מדינאי, אינני יכול להתעלם מהסבך האורגני של הבעיה.

 

- ג -

והנה נשאלתי לגבי כדאיותו של מבצע סיני. ברור, שעל יסוד הרקע שנוצר יש רגליים חזקות מאוד לדעה ולהערכה, שמסע סיני היה מסע ישועה. אבל זה אינו ממצה עדיין את הבירור ההיסטורי והפוליטי.

יש שאלה קודמת ונוקבת יותר: האם מוכרח היה להיווצר הרקע שעשה את מבצע סיני להכרח? יש מקום לחשבון נפש. לא אפסוק משפט שלילי, אבל, בשום פנים ואופן לא אקבל דין היסטורי שיאמר : כן, מוכרח היה להיווצר רקע כזה.

יש מקום לבירור נוקב. כי מה הביא למסע סיני? צבירת הכוח המצרי בחצי-האי סיני והתפקיד שהוא מילא כבסיס לפעולות פידאיון. זה עיקר התיזה. איש אינו מכחיש שנוצר מצב כזה, אבל השאלה היא מה הביא לצבירת הכוחות, מה הביא לעמדה הזאת של המצרים? כאן היתה התפתחות, שעם כל הצניעות לא אשלול ממדינת ישראל את הזכות והכבוד של השתתפות פעילה בה. אנחנו היינו גורם פעיל בהתפתחות זאת, מפעולות עזה וחאן-יוניס ועד המשפט של "העסק הביש" במצרים.

יש, כמובן, ערך רב לכך – אינני אומר בזה את דעתי, אבל יכולה להיות דעה כזאת – שמדינת ישראל תהיה מדינה חזקה, שיצא לה שם בעולם של מדינה קטנה, אומנם, אבל חזקה. לוז קשה. יש, ללא כל ספק, ערך רב לכך שלמדינת ישראל יצא שם תהילה של מדינת גיבורים.

אך יכול מישהו לתהות: האם כדאי או לא כדאי למדינת ישראל, שיצא לה שם של מדינת אמת? זה נכס או אין זה נכס?

יכולה להיות דעה שאין זה חשוב, שמוטב למדינת ישראל שלא תתגדר יותר מדי במורשת הנבואה, בחזון הצדק, החסד והאמת. אבל אם מדינת ישראל דוגלת בערכים אלה, היא חייבת משהו בקיומם אפילו זה עולה בקורבן. אם לא כן, היא מתמרנת עצמה לתוך מיצר שאין מוצא ממנו מבחינה מוסרית – ובטווח ארוך גם מבחינה מדינית.

אני שולל שלילה מוחלטת את הגישה, שמותר לדרוש מישראל ויתורים כלשהם למען שלום. אני שולל את ההנחה שאפשר לקנות שלום במחיר ויתורים. אפשר לקנות את השלום במחיר הנאות הדדיות. הנאות הדדיות אינן ויתורים.

אם נציע, למשל, לירדן, שהיא עכשיו סגורה ויש לה רק מוצא אחד אל הים, בעקבה, לפתוח להם דרך אל הים התיכון, אין בזה שום ויתור. אם אני נותן אפשרות מעבר לאנשים ולסחורות ויוצר בחיפה קטע של נמל חופשי – איני הופך את חיפה לנמל חופשי! – מכניסים ומוציאים סחורה במובלעה שבה עומדים שוטרים ישראליים ואין משלמים מכס – בזה איני מצמצם את ריבונות ישראל. אני מפעיל ריבונות ישראל למען כינון יחסים הדדיים הוגנים עם מדינה שכנה לטובת שני הצדדים.

ישב אדם ברכבת בקהיר, ייסע ויגיע דרך ישראל לביירות כדי לבלות נופש בלבנון – האם יש בזה ויתור? ויתור  פירושו ויתור על שטח, ויתור על ריבונות. ויתור יהיה אם למען השלום נגביל את העלייה. אלה דברים שאין לדבר עליהם. הם לא יקרבו את השלום, כי אם נתחיל ללכת בדרך זו, יאמר הצד הערבי: עשר שנים התעקשנו – עכשיו הם מתחילים לרדת במחיר; נתעקש עוד קצת – הם ירדו עוד ועוד.

השאלה היא שאלת האקלים המדיני האופף את הבעיה. באקלים מדיני מסוים יכולים להגיע לשלום גם בלי ויתורים. באקלים המזרח-תיכוני אנחנו מהווים גורם. איננו גורם יחידי או מכריע, אבל אנחנו גורם נכבד. אל נזלזל באקלים ובתפקיד שאנו ממלאים ביצירתו. כמובן שהמעצמות הגדולות ממלאות כאן תפקיד נכבד ביותר. בימי המנדט, כאשר עשינו ניסיונות הידברות עם הערבים, היה לערבים יסוד להניח, שבלחץ על אנגליה יוכלו להשיג יותר מאשר בהתפשרות עם היישוב היהודי. למה להם להתפשר עם ישראל כל עוד יכולים הם ללחוץ על אנגליה?

בשיחה האחרונה שהיתה לי עם המנהיג העיראקי נורי סעיד בחיפה ב-1945, סמוך לגמר המלחמה העולמית, אמרתי: "הבט, המלחמה עוד מעט נגמרת. יבואו שליטי עולם להחליט על גורל ארצות אלה. מדוע נניח להם להחליט? מדוע לא נחליט אנחנו? אם אנחנו מחולקים – יחליטו הם. אם אנחנו מאוחדים – אין להם מקום להחליט. אבל נורי סעיד השיב: "לא. אין לנו כוח למנוע זאת. מוטב נחכה ונראה מה יחליטו – אז נראה אם נוכל להסתגל למסגרת שהם יצרו". זה היה דיבור דיפלומטי. הוא חשב שאצל אנגליה ואמריקה ישיגו יותר על חשבוננו.

עכשיו נוכחת ברית-המועצות באזור וממלאה תפקיד דומה. אם לערבים יש תמיכה כזאת, מדוע ללכת לקראת פשרות עם ישראל? אני בהחלט מסכים לדברי ראש הממשלה, שרק בידי המעצמות, עכשיו, להפיג את המתיחות הזאת. אבל אינני סבור שאפשר לשחרר את מדיניות ישראל מאחריות כלשהי. מוטב לנו, שלא נתבטל בעיני עצמנו. יש ערך למה שאנחנו עושים. יש אפילו ערך למה שאנחנו אומרים. העניין מורכב. אני מבין את זה. אינני בא בהרשעה סיטונית, חס וחלילה. אבל לא נינצל ממצב מורכב על יד התעלמות מהאופי המורכב שלו.

 

הערות
גירסה חדשה - כשתהיה בסדר, מחק הישנה וזאת שב"מאמרים על"

להעתיק מהדף ש"בארכיון"???
להכניס תמונה - בבית ברל?

פורסם בירחוון המערך "אות" 1/9/1966
DOC טקסט
1831
העתקת קישור