עד היום לא נחקרה כדבעי פרשת שליחותו של יואל ברנד. לא מעט גרמה לכך מן הסתם העובדה, שהמקורות למחקר היו בעיקרם עדויות של אנשים שהיו שותפים למעשה.[1] מאורע זה עמד במידה רבה במרכז המשפטים על רקע השואה, משפט גרינוולד-קסטנר בשנים 1954-1952 ומשפט אייכמן בשנים 1962-1960,[2] אך היעדר מסמכים הנוגעים לפרשה, פרט לדו״חות של מוסדות יהודיים ולא יהודיים, שראו אור אחר המלחמה,[3] הכביד במידה רבה על מלאכתו של החוקר.

מבחינה זו חל בשנים האחרונות שינוי רב. עוד בימי משפט אייכמן הוגש לבית המשפט לקט תעודות של הסוכנות היהודית על המשא-ומתן שלה עם הממשלה הבריטית בעניין זה.[4] עתה ראו אור גם מסמכי מחלקת המדינה של ממשלת ארצות-הברית,[5] חומר רב-ערך, המבהיר לא רק את יחסה של ארצות-הברית, אלא גם של ממשלות בריטניה וברית-המועצות.

לכאורה מוזר - נוכח שפע התיעוד הגרמני מתקופת הנאצים - המחסור במסמכים גרמניים בני הזמן, שיבהירו לנו את מניעיה הכמוסים של התוכנית ״סחורה תמורת דם״. אך נראה לי, כי למיעוט התיעוד הגרמני בעניין זה גרמה מהותה של ההצעה. הרי לא עמד מאחוריה המשטר הנאצי על מוסדותיו ״הרשמיים״. היא לא הייתה, אלא פרי רוחו של ראש ס״ס, היינריך הימלר, שהחל עוד בשלהי שנת 1942- שעת שקיעת מזל המלחמה של הרייך השלישי - לנהל מדיניות חוץ פרטית משלו, שמטעמים מובנים לא שרדו ממנה עקבות רבים בארכיוני הרייך השלישי.[6]

גם לענייננו יש חשיבות לא מעטה לשאלה, אם היה רעיון ״סחורה תמורת דם״ מעשה אִלתוּר ובעליו לא ייחסו לו כל משמעות חוץ מזו שנאמרה בו במפורש, היינו לזכות באמצעות ״עסקה״ תימהונית בעשרת אלפים משאיות תמורת שחרורם של מיליון יהודים. האם שיערו כי יש סיכוי כלשהו לתוכניתם להתקבל כפשוטה על דעת הצד האחר? ואם לא, מה הייתה מטרתה הכמוסה?

כדי להשיב על שאלה זו, יש לזכור קודם-כל שהחל מסוף שנת 1942 - כלומר בערך מזמן שהחל הימלר על דעת עצמו בגישושי שלום כלפי הבריטים והאמריקנים - נגלתה גם נכונות בקרב חוגים בשלטון הנאצי לבוא בדברים עם גורמים יהודיים לשם משא-ומתן על שינויים במדיניות ״הפתרון הסופי״, ויש סברה שמאחורי ניסיונות אלה עמד הימלר עצמו.[7]

מימי ועידת ברמודה בראשית 1943 שקלו לדיין עם הנאצים, כדי להציל את יהדות אירופה. למוסדות היהודיים אף נראתה נכונותן של בעלות הברית לבוא בדברים עם גורמים נאציים בעצם ימי המלחמה כאבן-בוחן לכנוּת כוונתן לפעול ביעילות להפסקת ההשמדה.[8] בסוף 1943 גם החלה דעת הציבור בארצות-הברית לראות ברתיעתו של המימשל מפני מגעים כאלו סימן מובהק לעמדה שלילית המונעת סיכויי הצלה ממשיים בהיקף רחב. אך בכך גם באה לידי ביטוי כל הבעייתיות, שבכריכת פעולות ההצלה במגעים עם אויב שבעלות-הברית גמרו אומר, לפי יוזמתו של הנשיא רוזוולט, להכניעו ״ללא תנאי״. שתי בעלות בריתה של ארצות-הברית, בריטניה וברית-המועצות, כל אחת מטעמה שלה, לא ראו בעין יפה כל יוזמה דיפלומטית למגע עם הגרמנים או בעלי בריתם, ולוּ לשם הצלת המועמדים לטבח.

הסובייטים חששו מפני שימוש הגרמנים במגעים אלה לשם השגת שלום נפרד עם מעצמות המערב.

הבריטים חששו שמא תגרום הצלת יהודים רבים לבעיית פליטים חמורה, ומן הסתם ללחץ לפתיחת שערי ארץ-ישראל, דבר שישבש את חישובי מדיניות הספר הלבן משנת 1939.[9]

אומנם בתחילת 1944 החליטה ממשלת ארצות-הברית לנקוט מדיניות הצלה עצמאית משלה, שלשם הגשמתה אף הוקם גוף עצמאי, הוא ״ועד לפליטי המלחמה״ (War Refugee Board) ליד המימשל בוושינגטון.[10] אי לזאת לא הייתה ארצות-הברית כפופה עוד למסגרת השרירותית שנקבעה בוועידת ברמודה ובלמה למעשה כל פעולת הצלה יזומה בהגבילה את סמכות ״הוועד הבין-ממשלתי״ (Intergovernmental Committee), שהקימה לחיפוש מקומות מקלט ארעיים למעטים, שהצליחו להיחלץ בכוחות עצמם מהתופת הנאצית הוועד האמריקני היה פטור איפוא מהסייגים שכבלו את הוועד הבין-ממשלתי בפעילותו, ויכול בהתאם לכתב סמכותו לעשות כל הנראה לו חיוני להצלת הצפויים למוות, ואף לקיים לשם כך, מגעים עם הצד האחר. ההגבלה היחידה שהוטלה עליו הייתה, שלא תהיינה פעולותיו סותרות את ״הלחימה כדבעי״.[11]

כנגד נכונותו המוכרזת של מימשל ארצות-הברית לעשות להצלת יהודי אירופה, נכונות שגברה עם התקרב מועד הבחירות לנשיאות ארצות-הברית (נובמבר 1944), עמדו גם שיקולים שיכלו לסתור קו זה. ככל שקרבה המלחמה לסופה ראה הנשיא רוזוולט בשיתוף-פעולה הדוק עם ברית-המועצות את אחד מיסודות השלום שיבוא, ולשם כך לא היה מהסס להקריב את ענייניה החיוניים של בריטניה באירופה. הצבא הסובייטי כבר התקדם לגרמניה, והפלישה ממערב עדיין לא החלה (היא החלה רק בראשית יוני 1944).

כך נתגלגלו הדברים, שהבריטים היו מעוניינים בגורמים בקרב השלטון הנאצי, שעמם יוכלו לבוא בדברים - בלי להתחייב כלפיהם התחייבות של ממש - כדי לזרז את התפוררות הרייך השלישי בטרם תיפול גרמניה בידי הצבא האדום. כך נוצר רקע נוח למגעים בין הבריטים לחוגו של הימלר, אך הדבר האחרון, שיכול היה לעניין אותם היה נכונותו של ראש ס״ס להמיר את ״הפתרון הסופי״ באֶואקואציה המונית של שרידי יהדות אירופה. לעומת זאת התעניינה ממשלת ארצות-הברית באותה תקופה בכל הצעה גרמנית, שיש בה משום הצלת יהודים רבים ככל האפשר, אך המגע עם הימלר ושליחיו היה בהכרח כפוף לעקרונות הכלליים, שעליהם כאמור הושתתו יחסיה עם ברית-המועצות.

זה היה הרקע הבינלאומי לשליחותו של יואל בראנד.

לא נחזור כאן על השתלשלות העניינים ב בודפסט מאז כבשו הגרמנים את הונגריה ב-19 במארס 1944 ועד שיצא יואל בראנד לאיסטנבול ב-17 במאי 1944. כבר עמדנו על דלות התיעוד הגרמני, שאפשר ללמוד ממנה, כי התוכנית הייתה פרי רוחו של הימלר.[12]

עדותם לאחר המלחמה של אותם מראשי הנאצים, שמילאו תפקיד בפרשה זו לא הוסיפה הרבה להבהרת התמונה, מה גם שהם מסרו את עדותם במעצר לפני העמדתם לדין.[13] גם עדותו של אייכמן לא היה בה כדי להבהיר את הפרשה, אך בחקירתו במשטרה הצביע בבהירות על מניעיו וציפיותיו של הימלר לגבי התוכנית.[14] הוא הזכיר, כי נכח בפגישה, שבה אמר הימלר, כי הוא רואה תקווה להשיג שלום טוב יותר מזה שהושג בהוברטוסבורג (חוזה-השלום, שסיים את מלחמת שבע השנים ב-1763), ובהקשר זה העיר, שמן הראוי לארגן את המחנות ״לפי הדגם האנגלי״. אייכמן הסמיך את דבריו אלה של הימלר לתוכנית ״סחורה תמורת דם״, ובכך יש רמז למניעיה. באותם הימים אומנם נודע להימלר, באמצעות שירות המודיעין שלו, כי יש באנגליה חוגים בעלי השפעה התולים בו תקוות כלשהן לקיצור המלחמה.[15] אך איך ימצא דרך אל מעצבי המדיניות של ארצות-הברית? הניסיון שהיה לו, באמצעות איש סודו פליכס קרסטן, עם נציג - ולו בלתי מוסמך - של ארצות-הברית בשלהי 1943 בשבדיה, בשעה שרמז ברור על שינויים אפשריים ביחס ליהודים, לא היה מעודד כלל. על כל פנים, החשש שמא יודלפו ידיעות על מגעים אלה אל הסובייטים הוא שגרם לניתוקם המוחלט.[16]

הפלישה הגרמנית להונגריה, שבה שרד הקיבוץ היהודי הגדול האחרון באירופה, ועתה אף הוא היה צפוי לכיליון, שימשה להימלר כקלף במשחק לפני הקץ הבלתי-נמנע. אם יוּבלו אף יהודי הונגריה לטבח, יהיו מן הסתם אחיהם בארצות-הברית מוכנים ללחוץ במלוא כוחם הכל-יכול לכאורה על המימשל בארצות-הברית כדי למלטם.

עוד בימים הראשונים שלאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה פתח ועד-ההצלה היהודי ב בודפסט, שהיה בעצם ארגון-גג של גופים ציוניים ושקודם הפלישה הגרמנית עסק בעיקר בעזרה לפליטי שואה יהודיים, במשא-ומתן עם דיטר ויסלצני, מאנשי מנגנונו של אייכמן, שהשתכן ב בודפסט. המגעים האלה היו על יסוד ידיעת התפקיד, שמילא ויסלצני בפגישותיו עם ראשי קבוצת העבודה בסלובקיה בסוף שנת 1942, בעניין ״תוכנית אירופה״. ויסלצני הקשיב גם הפעם בעניין לדברי הנציגים היהודיים, שניסו לגשש בנוגע להצלה תמורת כופר במטבע חוץ. אך הוא הדגיש בבירור, תוך רמיזה להימלר, שאין עניין מיוחד בהוצאת קבוצות יחידות של מהגרים, אלא בתוכנית הגירה רבה.[17] מסיבות לא ברורות יצא ניהול המשא-ומתן מידי ויסלצני ועבר לאייכמן עצמו. לבסוף, בפגישה הידועה עם יואל בראנד, הוצע שחרור מיליון יהודים תמורת רבבת משאיות ומצרכים, ובהם קפה, סבון ועוד. בהצעת אייכמן לבראנד היה התנאי, שהמשאיות יופעלו בחזית המזרחית בלבד.[18] עוד הודיע אייכמן, שבנדי גרוס יילווה אל בראנד בשליחותו.[19] בנדי גרוס, יהודי משומד ששמו הנכון גיורגי (Gyorgy), היה סוכן חשאי, שהיה קשור עד הפלישה הגרמנית עם שירות המודיעין הגרמני, שתחת פיקודו של אדמירל קנריס. לאחר שהועבר שירות זה לידי ס״ד (שירות הביטחון), שהיה מסונף לס״ס בראשותו של ד. קלאגס, הוסיף לשרת בו. תנאי הליווי של בנדי גרוס עורר חששות כבדים[20] בקרב חברי ועד-ההצלה.

מדוע בחרו הפעם הימלר ועושי דברו בהצעה, שהייתה מבוססת על מסירת סחורה בעלת ערך אסטרטגי דווקא? בניגוד לכל גישושיו הקודמים של הימלר לעבר הבריטים והאמריקנים היה הפעם סיכוי - ובכך לא טעה הימלר - שבהצעת ״סחורה תמורת דם״ יוכרחו לדון בכובד-ראש ובדרג הגבוה ביותר, וכי תזכה במידת אהדה במיוחד בממשלת ארצות-הברית. אף אם פרטי ההצעה לא יהיו נתונים למימוש, לא יתעלמו ממנה, כפי שקרה קודם.

פליאה יש בהדגשה, כי המשאיות ישמשו בחזית המזרח ובהצמדתו של בנדי גרוס אל יואל בראנד, דבר שעשוי היה לעשות את מטרת השליחות שקופה מראשיתה.

ועוד: כמה ימים קודם יציאתו של בראנד ב-14.5.1944 הוחל גירושם של יהודי הונגריה לאושוויץ, ובכך נפתח מסע השמדה, שנמשך בלי הרף עד 5.7.1944 וכילה כמעט את כל יהודי הונגריה מחוץ לבודפסט. האומנם היה הימלר סבור, שהדבר יועיל להצלחת שליחותו של בראנד?

כשהעמיד א. ביס, איש ועד-ההצלה, את דיטר קלאגס, ראש שירות הביטחון בהונגריה, שהיה לו חלק לא קטן בהצעת התוכנית ״סחורה תמורת דם״, על העובדה שהגירושים הנמשכים של יהודי הונגריה לאושוויץ, יחבלו בשליחותו של יואל בראנד, הודה קלאגס, שכל עוד לא נוצר באמצעות יואל בראנד הקשר עם וושינגטון, אשר לו כל כך משתוקק הימלר, אי אפשר לשים קץ למדיניות ״הפתרון הסופי״, אך אם תושג מטרתה זו העיקרית של השליחות יוכל לבוא מפנה.[21] ויסלצני, שמידיו יצא ניהול המגעים עם ועד-ההצלה, אך ודאי הוסיף להיות בסוד, הזהיר את קאסטנר עוד ב-0.5.19441 כי הוחלט לגרש את כל יהודי הונגריה למחנות המוות, והסיכוי היחיד לעצור את ההשמדה הוא בהצלחת שליחותו של יואל בראנד.[22]

אף שאנשי ועד-ההצלה היהודי לא יכלו אז להבין את ההצעה הגרמנית לאשורה, ואף לא ידעו מה מסתתר מאחורי צירופו של בנדי גרוס אל בראנד, הנה בעקבות דבריו אלה של ויסלצני יכלו להעריך עתה את חומרת הנסיבות שבהן יוצאת השליחות אל הפועל, ועם זה לחַשב כיצד בדרך התמרון הדיפלומטי הזהיר ייתכן לנצל את האפשרויות הגלומות בה להצלת יהודי הונגריה. על יסוד הערכת מצב מפוכחת זו דן ועד-ההצלה בהנחיות, שיש לתת ליואל בראנד במשימתו.

נאמר לו ברור לא להתקשר במישרין אף עם אחד מהגורמים הרשמיים של בעלות הברית, מתוך הנחה ודאית, שהצעה המבוססת על מסירת חומרי מלחמה תידָחה מניה וביה. הוטל עליו לדווח רק להנהלת הסוכנות היהודית ולנציגיה המוסמכים, כדי שהללו יפעלו להגשת הצעות-נגד לגרמנים. חברי ועד-ההצלה שיערו, כי יחסה של ממשלת בריטניה להצעה יהיה שלילי, אך תלו לא מעט תקוות בממשלת ארצות-הברית. במיוחד הוטל על בראנד למסור על הדבר לשגריר ארצות-הברית באנקרה, שטיינהארדט, בתקווה, שכיהודי יגלה אהדה מיוחדת לנושא.[23]

ב

המסתתר מאחורי שליחותו של בנדי גרוס נגלה ליואל בראנד רק בהיותם יחד במטוס, שהביאם מוינה לאיסטנבול, וביתר פרטות בשעת שבתם במעצר התורכים. התוכנית לשחרר מיליון יהודים תמורת משאיות לא באה, אלא לסייע לשלום נפרד עם ארצות-הברית ובריטניה. תפקיד זה הוטל במישרים על בנדי גרוס - לדבריו על ידי קלאגס בפקודתו של הימלר.[24] לימים, כשנפגש בראנד עם משה שרת בחלב, לאחר שעצרוהו הבריטים, הודה שדברים אלה, כפי ששמע אותם מפי בנדי גרוס, הם שערערו לא מעט את אמונתו בהצלחת שליחותו הוא.[25]

ב-1.6.1944, כשבועיים לאחר שהגיעו לאיסטנבול (ב-17.5.1944), הסגיר עצמו בנדי גרוס לידי השלטונות הבריטיים בעוברו מרצונו את הגבול הסורי. מקור בריטי מאשר עתה, שהעביר להם אותן ״הצעות שלום״, שהזכיר לבראנד.[26]

על בראנד הטיל אייכמן ברור לחזור תוך שבועיים. כך נעשתה המשימה, שהייתה גורלית להצלתם של שרידי יהודי אירופה, כמעט נטולת סיכויים מראשיתה. על יסוד זה יש להעריך את המערכה הדיפלומטית, שנפתחה סמוך לבואם של בראנד ובנדי גרוס לאיסטנבול ושנמשכה חודשיים בדיוק.

המשלחת של הסוכנות היהודית באיסטנבול עשתה מייד את כל הצעדים האפשריים. נשלח שליח לארץ-ישראל לדווח להנהלת הסוכנות היהודית, וכן נמסר על הדבר לשגריר ארצות-הברית באנקרה, שטיינהארדט.

באותה שעה נעשה מעין הסכם-ביניים בין המשלחת המייצגת את הסוכנות היהודית לבין יואל בראנד כנציגם המוסמך של יהודי הונגריה. ״ההסכם״ לא דחה את ההצעה הגרמנית במישרים והשאיר את הדיון פתוח, והוצעו בו הצעות-נגד, כגון העברת כספים, משלוח מזון, בגדים, צורכי רפואה וכו׳, שמחציתם נועדה לגרמנים, בתנאי שהמחצית האחרת תהיה שמורה ליהודים יושבי הגטאות ומחנות הריכוז. אחת התביעות העיקריות הייתה ההיתר להגירת יהודים, גם לארץ-ישראל, והודגש התנאי ההכרחי שיש להפסיק את הגירושים מייד.[27] לכך הייתה חשיבות מיוחדת, כי סמוך לבואו קיבל בראנד מקאסטנר ידיעה, שאומנם הגירושים נמשכים.[28] נוסח הסכם זה היה על בראנד להביא לשולחיו שב בודפסט, אך כיוון שהתמהמה בראנד, הועבר ההסכם בצינורות אחרים לבודפסט, והגיע ליעדו רק בראשית יולי 1944.[29]

ב-2.6.1944, בטרם עברו השבועיים שקצב אייכמן, הודיע בראנד במברק לוועד-ההצלה ב בודפסט על השגת ההסכם, וכי הוא עומד לצאת לארץ-ישראל כדי להכין פגישה שבה ישתתפו הוא, בנדי גרוס ויוסף שוורץ כנציג ג׳וינט ונציג גרמני מוסמך לשם דיון בהגשמת ההסדר שיושג.[30] עוד שני מברקים נשלחו מאיסטנבול לבודפסט, שבהם נאמר, כי ההצעה הגרמנית נתקבלה עקרונית אך קודם שאפשר יהיה להתחיל לדון בה, יש להפסיק את הגירושים. ועוד נאמר, כי בראנד לא יוכל לשוב במועד שנקבע וכי הוא עומד לנסוע הלאה לארץ-ישראל, אך נציג מיוחד של ארצות-הברית עומד להגיע לתורכיה.[31]

כאן נרמז על ראשית ההתערבות של ממשלת ארצות-הברית להצלחת שליחותו של יואל בראנד, שהייתה בעלת חשיבות מיוחדת לצד הגרמני, שהטיל על בראנד את שליחותו. הרי בואו של אותו הנציג - הכוונה לאיירה הירשמן, נספח ״הוועד לפליטי המלחמה״ ליד השגרירות האמריקנית באנקרה - היה מוכיח, כי יש בסיס כלשהו ל״הסכם״ הנזכר. שאם לא כן, היו ההודעות שנשלחו בשמו של בראנד נראות רק ככסות לחוסר-האונים של המוסדות היהודיים להשיב על הפנייה הגרמנית תשובה של ממש, ולגרמנים היו מתפרשות כניסיון שקוף להביא להפסקת ההשמדה בלי תמורה.[32]

עתה עלינו לסקור את מהלך הדברים עקב פעולתה של נציגות הסוכנות באיסטנבול. ח. ברלס, שעמד בראש נציגות זו, מסר כאמור את המידע לשגריר ארצות-הברית שטיינהארדט. ב-25.5.1944 דיווח השגריר על בואו של יואל בראנד, על ההצעה שהביא וגם על ראשית הגירושים ההמוניים של יהודי הונגריה למחנות המוות. במברקו למחלקת המדינה לא הוסיף שטיינהארדט דבר מצדו להערכת העניין.[33]

בינתיים החלה לפעול הנהלת הסוכנות היהודית. בירושלים נפגש ראש המחלקה המדינית, משה שרת, ב-26.5.1944 עם הנציב העליון לארץ-ישראל הרולד מק-מייכל וביקש להעביר את העניין מייד לטיפולה הדחוף של ממשלת בריטניה ולמסור באמצעותה על כך לנשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן. עוד ביקש משה שרת לצאת מייד לתורכיה, כדי לשמוע על כל הפרשה מכלי ראשון, וכן כדי להיפגש עם השגריר הבריטי באנקרה ולקבוע במקום מה ייעשה. על אף יחסו המסתייג דיווח הנציב מייד לממשלתו על הפגישה והבטיח לפעול להשגת אשרה תורכית לשרת.[34]

משרד החוץ הבריטי מסר את הנאמר בדו״ח של הנציב העליון לידיעתו של חיים וייצמן (בשיחה בינו לסגן שר החוץ ג. ה. הול).[35] הנשיא ודאי היה מופתע מאוד מהצעה גרמנית זו, ותגובתו הראשונה הייתה, שכל העניין נראה לו כניסיון גרמני להביך את ממשלות ארצות-הברית ובריטניה. משרד החוץ הבריטי דאג למסור התרשמות ראשונה זו של וייצמן מייד לידיעת ממשלת ארצות-הברית.[36] אך וייצמן ביקש לעיין בדבר וכן לקבל בהקדם ידיעות נוספות, והדבר הובטח לו. מלבד זה, סוכם, כי כל המידע על שליחותו של יואל בראנד יועבר באותם הצינורות לידי נציג הנהלת הסוכנות היהודית בארצות-הברית נ. גולדמן. ב-6.6.1944, לאחר שקיבל וייצמן בכתב את הידיעה על שליחותו של יואל בראנד על פרטיה, ביקש פגישה דחופה עם שר החוץ אידן, אגב הבעת תקווה, שייעשה הכל להשיג למשה שרת אשרה תורכית.[37] בשיחה אמר אידן, כי הממשלה הבריטית תטפל בפרשה זו

״למנוע כל שיוכל להיראות כטריקת הדלת״.[38]

אך עוד קודם לכן, ב-5.6.1944, מסרה השגרירות הבריטית בוושינגטון לידי ממשלת ארצות-הברית את הדו״ח הנזכר של הנציב העליון ואת עמדתה המפורטת כלפי התוכנית שהביא יואל בראנד.[39]

באותו תזכיר יש להבחין ברור

בין היחס הכללי של ממשלת בריטניה לתוכנית, שהוא שלילי ביסודו,

לבין ההצעות האופראטיביות, שאילו התקבלו כלשונן, היה בהן כדי לסייע להצלחה מלאה של שליחות בראנד.[40]

תחילה מובאים הנימוקים בעלי אופי אסטרטגי, כי מסירת רבבת משאיות תחזק את הפוטנציאל המלחמתי של האויב וכי פינוי המוני של היהודים דרך ספרד ופורטוגל, כפי שהציעו הגרמנים, יחבל בפעולות הצבאיות של בעלות הברית (רמז לחזית השנייה, שנפתחה בו ביום). וכן יש לראות בהצעה זו פִרצה בהסגר על גרמניה ופתח לסחיטה שאין לחזות סופה מראש. עוד מדגישים מחברי התזכיר, שאין להשאיר בידי הנאצים את הברירה את מי לשחרר מהכלואים בידיהם, כי רבים הם הנתינים הלא-יהודים של בעלות הברית העצורים בתחומי השלטון הנאצי בתנאים לא-אנושיים, ו״קיפוחם״ עלול לגרום מורת רוח לממשלותיהם. מתוך התעלמות גמורה מהסכנה הנשקפת ליהודים, אשר הם לבדם צפויים להשמדה גמורה, דואגת הממשלה הבריטית כבר עתה שמא ״יקפצו לראש התור״ בהיפתח פתח יציאה. היה בכך המשך לעמדה הבריטית מימי ועידת ברמודה, שיש כאן בעיית פליטים כללית ולא בעיה יהודית מיוחדת. בתזכיר אף נאמר ברור, שאין בעלות הברית יכולות לקבל עליהן אחריות להחזקת מיליון איש נוספים, אלא תמורת ויתור על משימות צבאיות חיוניות.[41]

הממשלה הבריטית הביאה איפוא כל נימוק סביר ולא-סביר, כדי לפסול את ההצעה הגרמנית, כפי שהוגשה, ובין השיטין ניכר ברור, כי נוח היה לה לולא הוגשה ההצעה. בעמדה זו לא היה חידוש, ואולם אז כבר נודע על שואת יהדות אירופה במלוא היקפה.[42]

אך בעוד הממשלה הבריטית מחמירה בהערכת התוכנית הגרמנית, היא נוחה הרבה יותר בנוגע לעמדה המעשית שיש לנקוט כלפיה. עם שלילת כל משא-ומתן על ההצעה הגרמנית למסור להם חומרים אסטרטגיים, וכן כל מגע ישיר עם גורמים נאציים, מוכנים הם לעיין בכל אפשרות

״לאכסן בספרד ובפורטוגל מספר יהודים הנתונים בסכנה חמורה״.[43]

בהמשך התזכיר נאמר, שעם כל ההתנגדות לאפשר למשה שרת או לאיזה אזרח אחר של בעלות הברית לבוא במגע עם הגסטאפו, אין להתנגד

״שהוא ימסור את תוכן הערותינו לידידיו הציונים מהונגריה״.[44]

בסיכום התזכיר נאמר, כי לשגריר הבריטי באנקרה ניתנה ההוראה לא למסור תשובה סופית בנוגע לעמדה הבריטית עד לאחר שיתאמו ממשלות ארצות-הברית ובריטניה את תגובותיהן.[45]

נראה, שבסופו של דבר גברו במשרד החוץ הבריטי שיקולי המדיניות הגלובאלית, שחייבו עתה, לאחר הפלישה למערב אירופה, הידברות עם הממשלה האמריקנית, מתוך ידיעה שזו מגלה עתה עניין רב בהצלת יהדות אירופה. מן הסתם קיוו הבריטים, שהסכם דו-צדדי עם האמריקנים בעניין רגיש של מגע עם האויב, תוך התעלמות מהגורם הסובייטי, יוכל לסייע להם במטרתם לסלול את הדרך לחזית אמריקנית-בריטית מלוכדת נוכח שאיפות ההתפשטות של הסובייטים באירופה. כך הועבר הכדור לממשלת וושינגטון, ובידה היה לתת לשליחות בראנד את מלוא תמיכתה בהסכמת ממשלת בריטניה, באופן שהיה חוזר להונגריה ובידו מענה שהיה משפיע במידה מכרעת על שיקוליו של הימלר למוטט את מדיניות ״הפתרון הסופי״.[46]

מה הייתה איפוא תגובתה של ממשלת ארצות-הברית, כשנודעה לה ההצעה שהביא יואל בראנד? סגן שר החוץ סטטיניוס הזמין אליו ב-7.6.1944 לשיחה את נחום גולדמן וגילה לו את יחסו האוהד של הממשל לתוכנית בהסתייגות אחת ברורה. הוא הוא דחה כל אפשרות, שיימסרו לידי הגרמנים משאיות, אך רמז שבנוגע למצרכים, שאינם בעלי אופי אסטרטגי פתוחות האפשרויות. על כל פנים, על הגרמנים לדעת, שיתייחסו להצעתם במלוא הרצינות.[47] ב-9.6.1944 מסר מנהל .W.R.B ג׳ון פלי (John Pehle) לידי סטטיניוס מיזכר על יחסו של הנשיא רוזוולט להצעה ובו צוין, שהנשיא התעניין בה מאוד.[48] ב-30.6.1944 הודיע עוזר המזכיר לענייני המלחמה מק-קלוי (McCloy) לסטטיניוס, שמשרד המלחמה מזדהה עם העמדה כפי שהוצעה שם בתת-סעיף .E[49] בתת-סעיף זה כלולות אותן הפסקאות של יחס חיובי לשליחותו של יואל בראנד, והעיקר שהן, לעומת שאר הסעיפים, לא בעלות אופי הצהרתי גרידא, אלא מעשיות.

אפשר איפוא לסכם, שיחסו של המימשל בארצות-הברית על כל שלוחותיו וגם יחס הנשיא עצמו לשליחות בראנד היה כה אוהד, עד שנראה כאילו התגלגלה לידי האדמיניסטרציה הדמוקראטית מתנה מִמָרום ערב מערכת הבחירות לנשיאות. לכאורה הייתה עתה הדרך סלולה להסכם בין הבריטים, שנאלצו לענות אמן בעל-כורחם, לבין האמריקנים, שלכאורה ששו לקראתה בלב שלם.

על רקע עמדה אמריקנית אוהדת זו נולדה אותה שליחות דחופה של איירה הירשמן לתורכיה, שעליה הודיע סטטיניוס לשגריר שטיינהארדט ב-9.6.1944.[50] בהודעה זו מביע סגן שר החוץ את הסכמתו להצעה הבריטית, שאין לדחות בשום פנים את התוכנית הגרמנית לחלוטין,[51] ומדגיש שמטרת בואו של הירשמן היא לעמוד על פרטיה, ולהעביר לגרמנים, באמצעות יואל בראנד, שממשלת ארצות-הברית דעתה נתונה למצוקת יהדות אירופה, והיא מוכנה לבחון כל דרך אפשרית להצלתם.[52] אף על פי שהירשמן לא ניתנה לו סמכות לפתוח בדיונים עם שום גורם גרמני, הרי מובן מההוראות שניתנו לשטיינהארדט, כי בשליחותו של הירשמן לתורכיה יש פתח תקווה לשינוי קיצוני בגורל שארית היהודים באירופה. מטרתה היחידה, כפי שנאמר בהוראות של סטטיניוס לשטיינהארדט - היא החזרות כמעט מילה במילה על ההגדרה הבריטית - היא להודיע לגרמנים, שממשלת ארצות-הברית לא נעלה את השער.

כאמור, הגיעה הידיעה על שליחותו של הירשמן לנציגות הסוכנות היהודית ונמסרה מייד לבודפשט,[53] אך השליח איחר את המועד האחרון, שבו אפשר היה להפיק מהידיעה את מלוא התועלת.

ג

עתה עלינו לעמוד על שני מהלכים, שהתרחשו בזמן אחד והיו תלויים זה בזה ופעלו כל אחד בדרכו להכשיל את שליחותו של יואל בראנד.

האחד היה קשור במדיניות הגלובאלית של ארצות-הברית, שעליה כבר עמדנו ושחייבה בכל הנוגע ליחסיה עם שתי בעלות בריתה, ועל אחת כמה וכמה בנושא עדין של מגע עם גורמים נאציים בימי המלחמה, את מלוא שיתופה של ברית-המועצות. בעוד שיקולי מדיניות-הפנים מחייבים להיענות להצעה הגרמנית במידת האפשר, הצריכו שיקולי מדיניות החוץ לפחות מגע מוקדם עם ממשלת ברית-המועצות.

אין לפי שעה כל יסוד ברור לשפוט אם ובאיזו מידה חש המימשל האמריקני מייד כי יש כאן דילמה ללא מוצא. ייתכן שהבינו בחוגי ,W.R.B. כי שליחותו של הירשמן אינה אלא מירוץ טראגי עם הזמן, כדי להציל את שליחות ברנד. כבר בהוראות ששלח סטטינוס לשטיינהארדט נאמר, שממשלת ארצות-הברית תיוועץ בעניין זה בסובייטים.[54]

ב-19.6.1944 השיבה ממשלת ארצות-הברית באופן רשמי לתזכיר הבריטי מ-5.6.1944.[55] התשובה כתובה ברוח ההסכמה להצעות המעשיות של התזכיר הבריטי, אף שמגמתו שונה בתכלית. החסר בה אולי ראוי לציון יותר ממה שיש בה. אין בה כמעט נקודת הסכמה אחת לתלי ההסתייגויות שבתזכיר הבריטי, אף שהיא שוללת את פרטי ההצעה הגרמנית בדבר המשאיות, אך כמו במתכוון היא מנסה ליטול את עוקצה. הדגש שבאיגרת הוא על כך, שייתכן כי ההצעות הגרמניות אינן אלא פתח להצעות אחרות, שתהיינה יותר סבירות, ודחייתן על הסף עלולה ליטול משתי הממשלות את האפשרות לעיין בהן בעתיד[56].

עוד מבליטה האיגרת האמריקנית את ההשקפה, שהעיקר אינו הידרשות לפרטי ההצעה הגרמנית, אלא שעצם המשא-ומתן עם הצד האחר עלול לשים קץ למסע ההשמדה הנאצי, על יסוד הנחה מרומזת, שבינתיים אפשר יבוא קץ המלחמה. רק בנקודה אחת מקבלת האיגרת האמריקנית את דעת הבריטים בפירוש, והיא, שאין אפשרות להעביר פליטים מתחום שלטונו של הרייך השלישי לתחום בעלות-הברית, אם יפגע הדבר בפעולות הצבאיות ההכרחיות. לעומת זה היא מדגישה את העיקרון, שממשלת בריטניה וארצות-הברית יהיו מוכנות להבהיר לגרמנים גם במעשה וגם בדיבור, שיהיו מוכנות לתת מקלט זמני לכל היהודים, שהגרמנים ירצו לשחררם[57].

בסיכום האיגרת נאמר, שממשלת ארצות-הברית מוכנה להוסיף לקיים מגעים עם נציגי ממשלת בריטניה בעניין זה. מן הראוי לציין, שהעמדה האמריקנית, כפי שסוכמה באיגרת, מיזגה נכונות להיחלץ למעשה הצלה מקיף עם ראייה מציאותית של התנאים המדיניים, שבמסגרתם הוא יכול להיעשות. העיקרון, שהמשא-ומתן הוא העיקר, ולא תוכן ההצעה הגרמנית, תואם להפליא את הלך רוחו של הימלר לפי העדויות הגרמניות שהבאתי. נראית לי גם ההנחה - לא השימוש לרעה שבה, המאפיין את התזכיר הבריטי - שבתנאי המלחמה יכבד לאַפשר למעשה הגירה המונית, אך מה שחשוב במיוחד הוא להוכיח את הנכונות להצלת המועמדים לטבח על ידי קליטת מספר פליטים, ולו מצומצם. בכך נראה לי גם צידוקו של קו הפעולה שנקטו ב בודפסט קאסטנר וחבריו, והוא שיציאת קבוצות קטנות של יהודים מגבולות הרייך השלישי יש עמו סיכוי של פדות גם לנשארים, כי בה מפתח לערעור מדיניות הפתרון הסופי.

מותר גם להניח, שאילו בוועידת ברמודה הייתה שולטת אותה המגמה, שבאה לידי ביטוי באותה איגרת, אולי אחר היה גורלם של יהודי אירופה בימי השואה.

אך אליה וקוץ בה. לכאורה נכתבה האיגרת על יסוד יחסי אמון מלאים בין שתי הממשלות בהסבירה את מטרת שליחותו של הירשמן. אף כלולה בה בקשה מפורשת, שממשלת בריטניה תיתן לשגרירה באנקרה הנחיות דומות לאלה שניתנו לשגריר שטיינהארדט, היינו לקיים את המשא-ומתן ללא כל התחייבות על הסכם עם הגרמנים מצד שתי הממשלות. אך אין בה כל זכר, שיש לבקש גם את עצתה של ממשלת ברית-המועצות.[58] יש לשער, שהדבר נעוץ בסיבה עקרונית, בהתאם לקו הפעולה של הנשיא רוזוולט לקיים את היחסים עם ממשלת ברית-המועצות ובריטניה על מישור שווה, ולא ליצור רושם, כי יש חזית אמריקנית-בריטית מול הסובייטים. ייתכן שהאמריקנים חששו, שאם ייוודע לבריטים כי האמריקנים מוכנים להכניס את ממשלת ברית-המועצות בסוד הדבר, יראו הבריטים בכך נקודת אחיזה להכשלת העניין כולו. אומנם לא פעם לאחר ועידת ברמודה נופפו הבריטים את הדחליל הסובייטי, כשהעלתה ממשלת ארצות-הברית בלחץ דעת הקהל בארצה את האפשרות של מגע ישיר עם הנאצים למען הצלת יהדות אירופה. אך, כפי שכבר ראינו, אם אומנם היה חשש כזה בחוגי המימשל של ארצות-הברית, לא היה לו יסוד הפעם.

על כל פנים, אם נודע לממשלת בריטניה על המגע שיוזמת ממשלת ארצות-הברית עם ממשלת ברית-המועצות בעניין שליחותו של יואל בראנד, אין להבין כלל את המשך מגעיה שלה עם הסוכנות היהודית בקשר לכך ואת אופיים, כפי שעוד יתברר.

ההוראות למסור לממשלת ברית-המועצות מלוא המידע על הפרשה נשלחו, יחד עם העתק ההנחיות לשגריר שטיינהארדט באנקרה, בו ביום, היינו ב-9.6.1944, לשגריר ארצות-הברית במוסקבה, הארימאן, בצירוף הסבר, שממשלת ארצות-הברית מעוניינת ככל האפשר להשאיר את השאלה פתוחה למשא-ומתן, ולא תבוא לכלל הסכם עם הגרמנים, אלא לאחר התייעצות עם ממשלות בריטניה וברית-המועצות.[59]

הסובייטים דחו לחלוטין את הרעיון, שהיה כלול בשליחותו של בראנד, ולא הניחו מקום לספק, שאין הם רואים מקום לדון בהצעה הגרמנית באיזה אופן שהוא. תשובה סובייטית זו נתקבלה באמצעות מברק של השגריר הארימאן, שהגיע ליעדו ב-20.6.1944.[60] למחרת היום קיבל השגריר שטיינהארדט הודעה מאת מחלקת המדינה, שאין לו לנקוט כל צעדים נוספים עד לקבלת הוראות חדשות.[61]

רק חודש לאחר בוא יואל בראנד לקושטא הוסרה איפוא החסות הדיפלומטית האמריקנית משליחותו, ורק זו יכלה לסייע להצלחתו. מה שהתרחש מעתה במשך עוד חודש עד להסתלקותן הסופית של ממשלות ארצות-הברית ובריטניה מן העניין, לא היה אלא אפילוג ממושך, שלא היה בו כדי לשנות את העיקר.

אך מותר להניח, כי גורל שליחותו של יואל בראנד נחרץ לא רק על ידי מהלכי הדיפלומטיה האמריקנית שתיארנו, אלא גם על ידי החלטה של משלחת הסוכנות היהודית לשלוח את יואל בראנד לארץ-ישראל, ולא להחזירו להונגריה. אף אם אין לקבוע את הדבר בוודאות, הרי שיבָתו לבודפסט בצירוף לשליחות הירשמן עלולה הייתה לבטל את השפעת הווטו הסובייטי, שתוצאותיו היו אז מבוששות, ואפשר שהדבר היה מסייע להפסקת ההרג ביהודי הונגריה ויהודי אירופה בכלל.[62]

יש לציין, שהחלטה הרת גורל זו של המשלחת נתקבלה מתוך היסוסים כבדים,

קודם-כל מתוך הנחה, שאין לאלץ את בראנד לשוב לבודפשט בלי תשובה של ממש להצעות הגרמניות, במיוחד מכיוון שהודיע להם בראנד, כי לפי ההנחיות שקיבל מאייכמן חלילה לו לשוב בשום פנים בלי בנדי גרוס. והרי זה הסגיר עצמו לידי הבריטים.[63] משה שרת עצמו העריך נכונה, כי לכשייכנס יואל בראנד לתחום שליטתן של בעלות-הברית, לא תהיה עוד כל ודאות שיוכל למלא שליחותו. לכן דרש שייעשה כל מאמץ להשאירו בקושטא, אבל שלטונות תורכיה לחצו שיצא מייד, כשם שלא אפשרו את בואו של משה שרת, למרות כל מאמציו להשיג אשרה תורכית.[64] אף על פי כן הייתה המשלחת מבכרת את שיבת בראנד לבודפסט, ולו על יסוד רעוע של ״הסכם הביניים״ שהזכרנו, מאשר לשולחו לארץ-ישראל, שבכך תסתכן התקווה התלויה בשליחותו.

אך מה שהכריע את הכף למען נסיעתו של בראנד לארץ-ישראל היה הבטחתם של שליחי המודיעין הבריטי בקושטא, שעמם פוּתחו קשרים הדוקים בימי המלחמה, כי בראנד יורשה לחזור לאחר שייפגש עם משה שרת, והלה, כשהועמד לפני העובדה, כי בראנד נוסע לארץ-ישראל, לא יכול אלא להשיג גם מהשלטונות הבריטיים הבטחה, שבראנד יורשה לחזור לקושטא, וזה בתנאי שפגישתם תהיה בחלב, כלומר ליד הגבול התורכי.[65]

היום נוכל להניח, שאותה הבטחה בריטית לא הייתה הטעיה, כדי להפיל בפח את בראנד ואת הנהלת הסוכנות היהודית, כפי שאפשר היה להסיק מהעובדה, שהוא נלקח על ידי הבריטים מחלב לקהיר. גם אין אחיזה לדעה, שבגלל לחץ בריטי נמנעה ממשה שרת האשרה התורכית. התזכיר הבריטי, שעל תוכנו עמדנו, שולל, חרף נימתו שאינה אוהדת את שליחות בראנד, אפשרות של הכשלתה הפעילה.

לפי שעה אין בידינו כל מקור, שיבהיר את גורמי ההחלטה הבריטית למנוע את שובו של בראנד. אפשר רק לשער, כי העובדה, שבנדי גרוס הסגיר עצמו לידי הבריטים, קודם לבואו של בראנד, היא שטרפה את הקלפים בנוגע לתוכנית הגרמנית כפי שהציגה קודם משה שרת לפני הנציב העליון. עלינו לזכור, שבכל המערכה הדיפלומטית המתוארת, שבאמת כבר פסקה בעניין, נודעה רק שליחותו של יואל בראנד. שליחותו של בנדי גרוס עדיין כמוסה. לא ממשלת בריטניה, באמצעות הנציב העליון בירושלים, ולא ממשלת ארצות-הברית, באמצעות השגריר שטיינהארדט באנקרה, לא קיבלו על כך כל ידיעה, כשקבעו את עמדותיהן הבסיסיות לגבי ההצעה הגרמנית, אך רק עתה הוברר לממשלה הבריטית מלוא משמעותה של השליחות על הנסתר מאחריה.[66]

ד

אפשר איפוא לסכם, כי השתלשלות העניינים בקושטא מאז הגיע לשם בראנד הכשילה את שליחותו לא פחות ממה שאירע בזירה הבינלאומית. יש להניח, שכבר ב-1.6.1944, או סמוך לכך, גילה בנדי גרוס את סוד שליחותו לבריטים. ברנד יצא מתורכיה לחלב ב-6.6.1944 ואת ההודעה על בואו של איירה הירשמן שלחה מחלקת המדינה לשגריר האמריקני באנקרה רק ב-9.6.1944. ממשה שרת נמנע להגיע לתורכיה, כדי לסייע בניסיונו הדיפלומטי לחברי משלחת הסוכנות להחליט החלטה נכונה בעניין. והם לא יכלו כלל לחדור לעומקו של דבר, שאי אפשר היה אז כלל לאמור את מידותיו הבינלאומיות במלואן ושלא כל מסתריו נגלו עד היום.

הבשורה על בואו של הירשמן איחרה ולא יכלה להציל את שליחותו של בראנד, אך גם הודעת וושינגטון מ-21.6.1944 לשגריר שטיינהארדט, בהיוודע העמדה הסובייטית, להקפיא כל פעולה, איחרה להשיג את הירשמן. הוא הגיע לאנקרה ב-11.6.1944 ומצא שבראנד אינו עוד על אדמת תורכיה. גם נודע לו שבראנד הועבר לקהיר.

הירשמן אץ למצרים כדי לנסות למלא את שליחותו.

עתה הגיעה - אך כפי שאנו יודעים היום, רק למראית עין - ההתערבות האמריקנית לשיא, ונתנה תנופת יתר לפעילותה הדיפלומטית של הסוכנות היהודית כלפי ממשלת בריטניה, לאחר פגישתו של משה שרת עם יואל בראנד בחלב ב-10.6.1944.[67] בקהיר נתאפשר להירשמן להתראות עם בראנד, ואף להיפגש עם שר המדינה הבריטי למזרח התיכון לורד מוין. עתה נראתה ממשלת בריטניה נכונה להתחשב בלחצו של מימשל ארצות-הברית, שעל מגעיו עם ברית-המועצות ועל המפנה בעמדתו בעקבות אלה ודאי עוד לא ידעה כלל. לורד מוין הזמין את הירשמן לבוא ללונדון ולהשתתף בדיונים עם שר החוץ אידן, שבהם עמד להשתתף גם משה שרת. לשרת, שאף הוא הגיע לקהיר, הבטיח מוין שאין לשלטונות הבריטיים כל התנגדות לשיבת בראנד, אך התנה את הדבר באישורו של משרד החוץ. הוא רק הקדיש, כי אין הממשלה הבריטית יכולה לקחת חלק בעסקה הקשורה במסירת ציוד צבאי לידי האויב. נסיעתו של שרת ללונדון סודרה מייד, אך הירשמן לא בא עמו, ויש להניח, משום שבינתיים שונתה העמדה האמריקנית. התוצאה הישירה משליחותו של הירשמן הייתה הסכמתם של הבריטים לשגר בצינורות ניטרליים הודעה לבודפסט, כי נושא שליחותו של יואל בראנד נתון למשא ומתן.[68]

התוצאה העקיפה מהתערבותו של הירשמן הורגשה מייד, כשהגיע שרת ללונדון. ב-30.6.1944 נפגש סגן שר החוץ הול עם וייצמן ושרת. על דרישתם של נציגי הסוכנות היהודית לאפשר ליואל בראנד לשוב מייד להונגריה השיב הול, כי הפנייה תובא מייד לפני קבינט המלחמה הבריטי וההכרעה תתקבל ככל האפשר בתיאום עם ממשלת ארצות-הברית.[69] ב-6.7.1944 נפגשו וייצמן ושרת עם שר החוץ אידן לאחר ישיבת קבינט המלחמה, שדנה בעניין.[70] אין בידנו לפי שעה פרוטוקול של אותה ישיבה, ועלינו לנסות לשחזר את מהלכה לפי המקורות המצויים.

לפי עדותו של אידן עצמו - ואין לנו יסוד להטיל ספק בדבריו - הרי הוא הפליג בנכונותו לעשות כבקשת הסוכנות היהודית בעניין שליחותו של יואל בראנד, וזה ודאי מתוך אמונתו, כי בכך הוא גם נענה למשאלותיהם של האמריקנים. חברי קבינט אחרים התנגדו. הושמעה הדרישה, שבעניין כה רגיש אין לעקוף בשום פנים את ממשלת ברית-המועצות.[71] ראש הממשלה וינסטון צ׳רצ׳יל הסתייג מכל מגע עם הגרמנים. עם כל רגישותו לטרגדיה של יהודי הונגריה אי אפשר לו אלא להמליץ, שכל שותף לפשע יוזהר, כי אחר המלחמה יועמד לדין ויוצא להורג. הוא אף דחה את ההצעה לפעול למען יהודי הונגריה[72] אצל הגרמנים, באמצעות המדינה המופקדת על ענייני בריטניה כלומר שוויץ.

דומה שהלך הרוח השלילי בקרב הממשלה הבריטית כלפי ההצעה הגרמנית עבר לא במעט משום שבינתיים נודעו פרטיה, ובתוכם לא רק שליחותו של בנדי גרוס, אלא גם ההבטחה, שתחילה לא נודעה, כי המשאיות יופעלו רק בחזית המזרח. לבריטים נודע הדבר לראשונה רק משיחה של בראנד עם משה שרת בחלב, שבה נכח גם קצין-מודיעין בריטי.[73] וושינגטון קיבלה ידיעה על כך לאחר שיחתו של הירשמן עם בראנד.[74] ובכן, כל הפעילות הדיפלומטית מסביב לשליחות של יואל בראנד עד ״להקפאת״ יחסה של וושינגטון עקב הווטו הסובייטי, התנהלה מתוך אי-ידיעה מוחלטת בנקודה זו. אך כפי שראינו, לא נצרכה ממשלת ארצות-הברית לידיעה על שליחותו של בנדי גרוס ומשמעותה, כדי להגיע לעמדה מסתייגת לעומת יחסה הנלהב בתחילה. ואולם מעניין, כי לאחר כל הדיון בעניין החליט קבינט המלחמה הבריטי החלטה ברורה, שמבחינה עקרונית יש לאפשר את שובו של בראנד לבודפסט, כשבפיו הודעה מוסמכת, שהשלטונות הגרמניים יקבלו בקרוב תשובה להצעתם באמצעות ממשלת שוויץ, המדינה המופקדת על הגנת ענייני בריטניה.[75] יש להניח בוודאות, שכך החליט הקבינט, בלחצו של שר החוץ אידן. משה שרת הבין מייד, שהעברת העניין בצינורות רשמיים, הקשורים במשרד החוץ הגרמני, שאולי לא ידע דבר על כל התוכנית, תוכל לסכן את מטרת שליחותו של בראנד בכללותה.[76] אך את הצעתו הנגדית, להטיל את המגע עם הצד הגרמני על נציג .I.G.C (הוועד הבין-ממשלתי לפליטים מיסודה של ועידת ברמודה), דחו הבריטים בנימוק, שאין מוסד זה יכול לנהל משא-ומתן עם הגסטאפו.[77] מלבד זאת, כאמור, התנתה עתה הממשלה הבריטית גם הגשמת הצעה זו בהסכמת ממשלות ארצות-הברית וברית-המועצות.

אך כאן יש לעמוד על הבדל מהותי בדרך הטיפול של משרד החוץ הבריטי בפנייה לסובייטים, לעומת דרכה של מחלקת המדינה בוושינגטון. הבריטים מסרו על צעדם זה תחילה לממשלת ארצות-הברית, נועצו בה ותיאמו עמה בטרם יפנו לממשלה הסובייטית בעניין שליחותו של יואל בראנד, ודאי משום שכלל לא ידעו, שזו כבר הביעה את יחסה השלילי המוחלט לכל העניין. אף לפני שהודיעו לסובייטים על הפרשה ביקש משרד החוץ את חוות דעתו של השגריר הבריטי במוסקבה, מה יכולה להיות תגובת הקרמלין. במיוחד נתבקש השגריר לדווח כיצד יכולה להשפיע על העמדה הסובייטית מסירת הפרט בהצעה הגרמנית בדבר שימושן של המשאיות בחזית המזרח, כנראה מתוך הנחה סבירה, שהדבר לא יחזק את נטיית הסובייטים להסכים לשובו של בראנד לבודפסט. נתבקשה גם דעת השגריר אם בכלל למסור להם על כך. עמדת השגריר הייתה חד-משמעית: אין לאפשר את שובו של בראנד לבודפסט בטרם הביעה הממשלה הסובייטית את עמדתה בעניין זה, מתוך הנחה ודאית, כי עניין המשאיות יגרום לתשובה שלילית לחלוטין. במבוכתם ביקשו הבריטים את עצת ממשלת ארצות-הברית, וזו תמכה בדעה, שיש למסור גם את עניין ההצעה בדבר הפעלת המשאיות בחזית המזרח לידיעת הסובייטים, בידיעה מלאה, שבכך ייסתם הגולל על שליחותו של יואל בראנד.

ברוח זו נשלחו עתה הנחיות של מחלקת המדינה לשגריר הארימאן במוסקבה. הפעם, למען הכשלת התוכנית שהביא יואל בראנד, נתבקש השגריר לשתף פעולה עם עמיתו הבריטי, כדי שיובהר לממשלה הסובייטית למעלה מכל ספק, כי אין הממשלות נופלות בפח שטמנו להן הגרמנים.[78]

אך כפי שכבר ראינו, לא ייחסו הסובייטים כל חשיבות לנקודה זו או זו בהצעה הגרמנית. כל מגע שניסה גורם נאצי לקיים עם הבריטים והאמריקנים מאחורי גבם עורר את חשדם העמוק, ובעיית ההצלה של היהודים כשלעצמה לא הייתה בעיניהם נימוק בעל משקל, כדי לבדוק מחדש את עמדתם הבסיסית. אגב זה עולה פרט מעניין בהצעות הבריטיות, כפי שנמסרו לסובייטים ולאמריקנים בעקבות דיוני קבינט המלחמה, ושמשמעותו עודה לוטה בערפל. נאמר בהן במפורש, שיחד עם יואל בראנד ישוב גם בנדי גרוס לבודפסט.[79] כאן מן הראוי לציין, שכל הגורמים שלחצו למען שובו של יואל בראנד לא גילו כל עניין בשובו של בנדי גרוס. משה שרת, לאחר ששמע על שליחותו של בנדי גרוס מפי יואל בראנד, הכיר מייד כי זה עלול להביא את התוכנית כולה עד משבר.[80] אך מה שמתמיה יותר: בשיחתו עם איירה הירשמן בקהיר ניסה לורד מוין להזהיר מפני המזימה המסותרת בהצעה הגרמנית, בהסתמכו על תוצאות חקירתו של בנדי גרוס, ועל כך השיב הירשמן, כי לממשלת ארצות-הברית אין כל עניין באיש, והיא מעוניינת רק בשליחותו של יואל בראנד ובמשימה שהוטלה עליו.[81]

ב-20.7.1944 החליט אנתוני אידן להדליף את דבר שליחותו של יואל בראנד, כששוב לא היה בידו להפיק ממנה כל תועלת, כ״הסדר כולל״ עם ממשלת ארצות-הברית ביחס לעניינים חיוניים לבריטים, כגון: הסדר ענייני אירופה נוכח קִצה הקרב של המלחמה.[82]

באותו היום הזדרז משרד החוץ הבריטי להודיע לוושינגטון, כי ההצעות הגרמניות הוקעו כטכסיס סחיטה, אגב רמיזה ברורה למהות שליחותו של בנדי גרוס.[83] אנו מבינים יפה מדוע ניערו הבריטים עתה חוצנם משליחותו של יואל בראנד ודאגו לפרסם את עמדתם. העניין כולו הטרידם מראשיתו, ורק למען יחסיהם עם ארצות-הברית טרח שר-החוץ הבריטי, שלא לנעול את הדלת. והנה נכזבה תוחלתם. אך מדוע רק עתה העמידו את ממשלת ארצות-הברית על טיבה האמיתי של המשימה שהוטלה על בנדי גרוס, שנמצא בידיהם כבר מראשית יוני? הרי על פי הסכם מפורש היה עליהם למסור לבעלי בריתם מייד על כל גישוש-שלום מהצד האחר[84].

אך הם לא עשו כן. ולא זו בלבד, אלא גם חרף יחסן השלילי ללא סייג של ממשלת ארצות-הברית והסוכנות היהודית כלפי בנדי גרוס, עמדו על כך ששניהם יחד יחזרו לבודפסט. מדוע? הדבר עודנו תעלומה.[85]

הערות: