פרק רביעי - הקרב על שרת

ויצמן הוא ״אסון לציונות״, מן ההכרח שהוא יפוטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית (ראו פרק תשיעי. תחילה, ביולי 1936, ראה בן־גוריון בויצמן ״סכנה לציונות״, אחר־כך, ביוני 1942, האשימו ב״כמעט בגידה״ בציונות, ראו קנא״ד ג עמ׳ 147 ואילך, עם׳ 416 ואילך). שכן ויצמן איננו רואה בתוכנית בילטמור תוכנית מדינית אופרטיבית והוא מחבל בסיכוי להקים, בתום המלחמה, מדינה יהודית. בהערכה זו יצא בן-גוריון בספטמבר 1942 מארצות-הברית.

ויצמן לא התרגש. את הרעיון של בן-גוריון להעלות מאירופה לארץ-ישראל בתום המלחמה, בתמיכה אמריקנית, שני מיליון יהודים במבצע חד-פעמי, הוא כינה ״תעלול״ ו״הפגנת רברבנות״ מדאיגה ומזיקה. הוא המשיך לנהל, תוך התעלמות מבן-גוריון, את מדיניותו ה״הדרגתית״. על כל אלה הוקיע בן-גוריון את ויצמן באוזני מנהיגי ציוני-אמריקה והודיע לוועד החירום שלהם (הוועד לשעת חירום הוקם ב-1939 על ידי המפלגות הציוניות בארצות-הברית כמכשיר פעולה משותף שלהן לשנות המלחמה. עקב ההכרח לפעול תמיד בהסכמת כל שותפיו, נבצר מהוועד להרכיב הנהלה מצומצמת (פחות מ-15 חברים) ולכן הוא היה נטול כושר פעולה) כי בירושלים יתבע את פיטוריו לאלתר.[1]

הדף ההתקפות על ויצמן בניו-יורק הניע את אמות הסִפים גם במשרדי הנה״ס בירושלים. לרב יהודה-לייב מיימון נודע שנתגלעו ״חילוקי-דעות חריפים״ בין השניים וכי בן-גוריון סירב להשתתף בישיבה שויצמן כינס במלונו ו״דרש שהפגישה תתקיים במקום נייטרלי״. שרת הודה בהנה״ס, כי ״היחסים שם אינם כשורה״, אבל הוא ניסה למעט מחומרת הקרע. במושב הוועד הפועל הציוני, שהתכנס בירושלים בספטמבר אמר שרת, כי ויצמן ובן-גוריון ידעו לא מעט ״רגעים קשים״, אך ״מי שעבד עם שניהם יחד יודע״, שרגעי משבר אלה נובעים מ״מושגים שונים של תיאום פעולה, של התייעצות, של אחריות משותפת, ולא של ניגודי עמדות״.[2] תפקיד המפייס, שקיבל עליו שרת עם פרוץ הסכסוך יתפתח לתפקיד של מתווך משיגיע הסכסוך לשיאו.

מלאכתו לא הייתה קלה, כי חסידי ויצמן בארצות-הברית פרנסו את ירושלים בידיעות שליליות על בן-גוריון. לואי ליפסקי, למשל, כתב להנה״ס, שבן-גוריון לוקה ב״אידיאה פיקס״: אין לבטוח בויצמן במשא ומתן מדיני ועליו להתפטר. דברים אלה ״פגמו במנהיגותו של ויצמן וגרמו לכך, שהחזית הציונית באמריקה תתבקע״. ידיעות ברוח זו נפוצו ברחבי העולם היהודי.[3]

בבואו ארצה, ב-2 באוקטובר 1942, שינה בן-גוריון את טעמו וגזר על עצמו שתיקה בכל הנוגע לביקורתו על ויצמן. בשלוש הישיבות שהנה״ס הקדישה לדיווחו על פעולתו בארצות-הברית הוא הזכיר את ויצמן, אך לא אמר מילה על המלחמה שאסר עליו. לאוזני עמיתיו גונבו הדים, שהוא חזר ארצה מכיוון שויצמן לא שיתף אותו במגעיו המדיניים ומנע ממנו מידע חיוני. עמיתיו ניסו למושכו בלשונו, אך הוא לא התפתה.

״הרושם שהיה לכם״, הוא אמר, ״שאני בודד, זה לא נכון... לא הרגשתי את עצמי מבודד, אלא הרגשתי שאי-אפשר לעשות ציונות בלי מגע עם ארץ-ישראל... הסברתי לויצמן את תפקידי הציונות, ושאלתי את עצמי אם יש צורך שאני אשאר...״.

הרב מיימון: ״פה נפוצה שמועה שהיחסים בינך ובין ויצמן לא היו טובים״.

בן-גוריון: ״איני מחויב לענות על כל השמועות״.[4]

גם במזכירות מפא״י וגם במסיבת העיתונאים הכחיש את הקרע ביניהם. לשאלה בדבר ״השמועות״ על חילוקי דעות ביניהם, השיב בן-גוריון:

״קיימת הנהלה ציונית כיחידה״.[5]

גם במושב הוועד הפועל הציוני הוא התחמק מעימות עם ויצמן. לצירים ששמעו

״על אי אלה חילוקי השקפה... על רקע מדיני, על רקע ציוני״, ושהתריעו על ״ויכוח מסתורי שאנחנו לא שמענו עליו מילה״, הוא השיב באריכות, אבל בעקיפין: ״מישהו רוצה להוציא לעז ולומר... ןש]היה ריב בין בן-גוריון וּויצמן, אני הייתי בעד ׳ג׳ואיש סטייט׳ והוא היה בעד ׳קומונוולט׳ והתפשרתי עם ויצמן על ׳קומונוולט׳. הדבר לא היה ולא נברא. כאשר הייתי בלונדון בזמן המלחמה ויצמן היה הקיצוני והשתמש במילה ג׳ואיש סטייט; אני באמריקה השתמשתי במילה קומונוולט. אם כן, בזה ויצמן היה קיצוני ואני הייתי פשרן״.[6]

מכיוון שלא תבע בוועד הפועל הציוני לפטר את ויצמן, ראה בן-גוריון את עצמו פטור מדיווח על מברק, ששיגר לו ועד החירום ב-6 באוקטובר לאמור:

״מחובתנו למסור לך את הדעות של כל חברי ועד החירום, פרט לאחד, על הצעתך בעניין ויצמן. אם תביע את דעותיך [על ויצמן] - ואנו מקווים בכנות שלא תעשה כן - על הוועד הפועל [הציוני] לדעת, שאנו מתנגדים לפעולה כזאת ונחשוב אותה לאסון לתנועה. אין המצב או העובדות מצדיקים זאת. יש למנוע משבר כזה״.

הוא השיב לוועד החירום:

״בעוד אני מכבד את דעתכם ונימוקיכם אני מרגיש שעלי למלא את חובתי כלפי התנועה לאור המצב והעובדות, שאינן ידועות לכם בשלמותן״.[7]

באותו האופן הגיב גם על ידיעה שהתפרסמה בביטאון רביזיוניסטי בדרום-אפריקה תחת הכותרת

״בן-גוריון תובע פיטורי ויצמן״. לפדרציה הציונית שם כתב: ״אין אמת בכך שתבעתי בישיבת הנה״ס בירושלים שויצמן יתפטר מנשיאות הסוכנות [היהודית] או שאפילו העליתי את הנושא בישיבה כלשהי של הנהלתה״.[8]

על ״חטאי״ ויצמן, שבעטיים נעכרו יחסיהם, סיפר בן-גוריון רק לחוג מצומצם של שותפי סוד במפלגתו: כצנלסון, שרת, קפלן וטבנקין. טבנקין סיפר למקורביו, כי בשיחת הערב הממושכת שלהם, ב-13 באוקטובר, אמר לו בן-גוריון כי ״נואש מויצמן״ וכי ״בא לארץ לשנות את הדבר״. לדעתו, ״רוזבלט יש לו אהדה לציונות״, ולכן יש סיכוי רב שאמריקה תסייע להעלאת שני מיליון יהודים בתום המלחמה. אבל ״ויצמן חושב שהציונות זה הוא״ ומפריע לממש תוכנית זו.

טבנקין התרשם, שבן-גוריון ״רוצה להתחיל במלחמה עם ויצמן, והתפלא שבה בעת הוא ממריץ את מפא״י שתקיא מתוכה את סיעה ב. טבנקין שאל את עצמו: האומנם אין בן-גוריון נותן את דעתו, שבכך הוא מחזק את תומכי ויצמן במפלגה? לחסידיו אמר טבנקין באירוניה:

״[בן-גוריון] בא ליצור מפלגה, שבעזרת קפלן, לבון ושפרינצק [תומכי ויצמן מושבעים] הוא ישנה את ביאת הכוח היהודית!! מה זה?״[9]

הכחשת הקרע בינו ובין ויצמן הבשילה, כנראה, בדעת בן-גוריון בדרכו ארצה. במסעו הממושך היה לו פנאי להרהר בביקורתה של מרים כהן, אהובתו בניו-יורק, על יחסו הבוטה כלפי ויצמן. הוא קיבל מן הסתם את עצתה לנהוג איפוק ומתינות. אישור לכך נמצא במכתב ששלח לה מטרינידד: הוא ביקש ממנה ומארתור לוריא להשמיט ״כל מה שאמרתי ביחס לויצמן״ מנאום שהפקיד בידיהם לקוראו בוועידה משותפת של ״הדסה״ והציונים הכלליים באמריקה.[10]

אפשר שבן-גוריון הצניע את תביעתו לפיטורי ויצמן גם מפאת מעמדו שלו כמי שהתפטר מהנה״ס. על התפטרותו זו הוא הודיע לוועד הפועל הציוני ב-29 בפברואר 1940 וחזר עליה בהנה״ס ב-8 באפריל, כאשר קו התגובה שהציע כלפי ״הספר הלבן״ וחוקי הקרקע נדחה על-ידי הנה״ס.

״אין מצפונו מרשה לו״, כך אמר אז, ״להמשיך בכהונתו, בדרך שאינה דרכו״.

(בדומה לפרוטוקולים של ממשלת בריטניה נכתבו גם הפרוטוקולים של הנה״ס בגוף שלישי. את התפטרותו מהנה״ס אישר בן-גוריון בכתב ב-18 באפריל. גם למרכז מפא״י הודיע במכתב מ-9 באפריל שהוא ״פורש לגמרי עד עת מצוא מכל פעולה פוליטית, מוסמכת ובלתי מוסמכת, בתוך המפלגה ומחוצה לה״. על התפטרויות בן-גוריון ראו קנא״ד ג עמ׳ 338 ואילך).

היה זה דווקא ויצמן, שחילצו אז מהמצר בהצעה שיזם שרת ושהעניקה לו מוצא של כבוד: ״לדחות את ההחלטה״ ולבוא ללונדון לדון בפעולה המדינית. כך המיט ויצמן על עצמו צרה צרורה: חילוקי הדעות, שנתגלעו ביניהם בלונדון, היו לעילה שבגינה תבע בן-גוריון ב-1942 את פיטוריו. בן-גוריון נענה אז להצעה, ובמאי 1940 יצא ללונדון ״לעשרה ימים״. כשחזר אחרי עשרה חודשים, ב-13 בפברואר 1941, הזכיר להנה״ס כי ״מההנהלה הציונית לא יצאתי״ (להלכה הייתה הנה״ס מורכבת בחציה מחברי ההנהלה הציונית ובחציה מנציגי הלא-ציונים. לפיכך יכול בן-גוריון לטעון, שהתפטר מהנה״ס אבל נשאר בהנה״צ) והגדיר את עצמו כ״מטיף ציוני בקרב יהודי ארץ-ישראל״. ב-28 ביולי 1941 הוא יצא שוב ללונדון ולניו-יורק. עשרת החודשים שעשה בארצות-הברית, ששיאם ועידת בילטמור, היו מן המכריעים בחייו המדיניים.

התפטרותו, שלא חזר ממנה, נמוגה מאליה. בשובו ארצה הכירו בו הכול כיו״ר הנה״ס, הפועל מטעמה.[11] אבל עדיין היה אפשר ששאלת מעמדו תתעורר מחדש ועמה גם הספק בלגיטימיות של תביעתו לפטר את ויצמן. ייתכן איפוא, שאף חשש זה גרם לו להצניע את ביקורתו על ויצמן.

ועוד: קוצר יכולתו לגרום להתפטרות ויצמן בניו-יורק אולי העלה את הצורך לערוך מאזן מחודש של כוחותיו, וייתכן שהגיע למסקנה כי גם בארץ הניצחון אינו מובטח לו. היה עליו לכלכל את צעדיו בזהירות.

עם זאת ברור שבן-גוריון התכונן כראוי למאבק הצפוי: הוא בחר תכסיס, הגדיר זירה והתאים לה כלי נשק. בכך היה כוחו רב. דומה שזאת הייתה תוכניתו: את מתקפתו יערוך לא בלונדון ולא בניו-יורק, שם ויצמן נהנה מאהדה ומתמיכה, אלא בירושלים, במגרש הביתי שלו. כאן יוכל להפעיל ביעילות את הנשק הבדוק, שבו היכה גם את טבנקין: מרות הרוב. לצורך זה הציע בן-גוריון להזמין את ויצמן לביקור בארץ. עוד בהיותו בארצות-הברית התקבלה שם הצעתו, שמשלחת ציונית תבוא לירושלים להחלפת מידע, לדיון במצב ולתכנן דרכי פעולה לעתיד. המשלחת הזאת, כפי שיתברר להלן, הייתה כתף שעליה נשען בן-גוריון.

בישיבת הנה״ס, ב-6 באוקטובר 1942, ציין בן-גוריון, שההנהלה לא התכנסה במלואה מאז פרוץ המלחמה, והציע ״באופן רציני לדרוש שויצמן יבוא לארץ״. לכשיבוא, כך אמר, ״יהיו הרבה עניינים לדבר עליהם, שאיני מדבר עליהם ולא אדבר עליהם״, אך ״אמריקה״ היא אחד מהם. הוא תבע מהנה״ס להחליט על כך ללא דיחוי - ״חושב אני את העניין לחשוב, שאין לדחותו גם ליום א״ - ובכך רמז עד כמה אצה לו הדרך. חברי הנה״ס תהו מה בלבו על ויצמן וחשבו ש״מן הראוי שנשמע משהו על דעותיו״. אבל הוא לא נענה להם והסתפק בזאת: ״לי חשוב שההנהלה תשמע את דעת ויצמן, אני רק יכול למסור לכם, שהוא הסכים לפלטפורמה של בילטמור״. פרט לכך ״לא מסרתי על פעולותיו [של ויצמן באמריקה] ולא אמסור״.

״אני חושב״, אמר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות וחסיד של ויצמן, ״שהוויכוח קיבל כיוון לא רצוי״, ועלולים לחשוב ש״אנחנו מזמינים את ויצמן לבירור על חילוקי הדעות״. אך ״כיוון שבן-גוריון מציג פרובלמות רציניות מאוד על מהלך הפעולה הציונית בכללה ובאמריקה בפרט, יש תביעה מאוד הגיונית, שנשיא ההסתדרות הציונית ... ישתתף איתנו יחד בקביעת הקו לפעולה זו ... לית מאן דפליג, שחשוב שויצמן יהיה עכשיו איתנו״. קפלן הבין איפוא שבכוונת בן-גוריון להעמיד את ויצמן ל״בירור״ והסתייג; האם נעתר לדרישת בן-גוריון מהיותו משוכנע שויצמן יביס אותו גם בירושלים? כך או כך, הנה״ס הטילה על יצחק גרינבוים ועל שרת לנסח את מברק ההזמנה.[12]

אילו הרחיב בן-גוריון את הדיבור על ויצמן, ספק אם הנה״ס הייתה מזמינה אותו לירושלים לעמוד ל״בירור״. אך להזמנה לדיון מדיני לא יכלה לסרב. השתיקה שבן-גוריון גזר על עצמו הוכיחה את עצמה.

לכאורה הנחה את שני המנהיגים קו מחשבה זהה: עקב המלחמה נעתק מרכז הכובד העולמי מבריטניה לארצות-הברית, וגם הציונות צריכה להכיר בכך. אולם בזה הקדים בן-גוריון את ויצמן ואף פעל ביתר חריצות. כבר במרס 1938 השליך את יהבו על אמריקה. בשנים 1942-1937 ביקר בה ארבע פעמים. בביקור השלישי (1941-1940) עשה שם כארבעה חודשים, וברביעי (1942-1941) כעשרה חודשים. (על נסיעות בן-גוריון ועל אמריקה, שתהיה הכוח המכריע בציונות, ראו קנא״ד ג עמ׳ 296-289 ,231, 367-366, 375, 385-384, 389, 425-392). בביקוריו הניח יסודות ראשונים להקמת כוח צבאי - רכש, ריכוז משאבים והקמת תשתית לגיוס בעלי הכשרה צבאית בחילות היבשה, האוויר והים. עם הקמת המדינה יתבטאו מאמציו אלה במח״ל (מתנדבי חוץ-לארץ). המדיניות שהציע לאחרי המלחמה הושתתה על סיוע אמריקני, שבלעדיו לא תשיג הציונות את מטרתה.

לא כן ויצמן. בין 1926 ל-1942 הוא עשה באמריקה רק פעמיים, חודשיים ב-1940 וארבעה חודשים ב-1941. רק בביקורו ב-1942 הוא הכיר במרכזיותה, אך לא ייחס לסיועה את הבלעדיות שייחס לה בן-גוריון.

שני המנהיגים ביקשו פגישה עם נשיא ארצות-הברית. בן-גוריון היה בטוח כי בשיחת פנים אל פנים הוא ישכנע את רוזבלט בהכרח במדינה יהודית, ובדצמבר 1941 הקדים את ויצמן והפליג לארצות-הברית מצויד בהבטחה שהנשיא ייפגש עמו. אך ויצמן, שהגיע לארצות-הברית חמישה חודשים אחריו, הוא שזכה לכך. לטענת בן-גוריון היה זה ויצמן, שמנע את פגישתו עם הנשיא, ובפגישתו שלו הוא החמיץ את מטרתה העיקרית. (ראו קנא״ד ג עמ׳ 425 ,415-414 ,400-398 ,392-391).

שני המנהיגים גרסו, שיש להקים באמריקה משרד מדיני, סניף או שלוחה של הנה״ס. גם בעניין זה הקדים בן-גוריון את ויצמן. השניים פעלו איפוא במקביל, אולם במירוץ האישי זכה ויצמן. הוא זכה גם באהדת - אפילו הערצת - המוסדות הציוניים שם, והם האירו לו פנים וביקרו בחריפות את בן-גוריון בשל התקפותיו עליו.[13] הצלחת ויצמן הדליקה בבן-גוריון גם את אש הקנאה.

* * *

בבואו לאמריקה החל ויצמן למסד את פעולתו המדינית. ב-29 באפריל 1942 כתב לרבי סטיפן וייז:

״אני ניגש איפוא להקים, מייד, את מה שייוודע בשם לשכת הנשיא של ההסתדרות הציונית העולמית״.[14]

להקמת הלשכה והפעלתה דרש ויצמן וקיבל מהנה״ס בירושלים 3,200 דולר לחודש[15] אולם משרד מדיני לא הוקם. לימים יטען ויצמן, שבן-גוריון, הרוטן תמיד, הוא שהכשיל זאת.

״לו נמצא כאן במקומו שרת או חבר הנהלה אחר היה זה סיפור שונה בתכלית״.

ויצמן לא דייק: לעיכוב בהקמת המשרד היו שני גורמים:

ויכוחים אין-סופיים בשאלת ההרכב - מי וכמה מחברי ועד החירום ייכללו בו –

ומחלתו של ויצמן, שהוציאה אותו מכלל פעולה לשלושה חודשים.

רק כשהחלים וחזר לפעילות חלקית, וכשדימה שעלה בידו לפתור - בתמיכת וייז - את בעיית ההרכב, הוא נרתם שוב לפעולה בעניין זה. ב-3 באוקטובר באו וייז, ד״ר נחום גולדמן, לואי ליפסקי ומאיר וייסגל לבקרו בפרנדייל שבמדינת ניו-יורק, מקום החלמתו. הפורום המקרי הזה החליט להקים בניו-יורק שלוחה של ההנהלה הציונית העולמית (הקונגרס הציוני בחר את ההנהלה הציונית העולמית. מועצת הסוכנות העולמית בחרה את הנהלת הסוכנות היהודית, שכללה בנוסף להנהלה הציונית גם את נציגי הלא-ציונים. ההנהלה ציונית נבדלה מהנהלת הסוכנות בכך, שהלא-ציונים לא השתתפו בישיבותיה), שחברי הנהלתה יהיו ויצמן וחסידיו גולדמן וליפסקי. הם הבריקו לירושלים:

״יש לכונן כאן סניף של ההנהלה. מבקשים אישורכם. [סטיון] וייז, [אבא הלל] סילבר, [השופט לואיס] לוינטל או [רוברט] סולד [שלושתם מוועד החירום] יתבקשו להשתתף בדיונים ובהחלטות. מבקשים במפגיע, ששרת יצטרף אלינו כאן במהירות האפשרית והמעשית למספר חודשים לפחות. הבריקו החלטתכם מייד״.[16]

שני המנהיגים הסכימו, שיש צורך במשרד מדיני באמריקה, אבל הם נחלקו בשאלת כפיפותו. וכך היה המשרד - עוד בטרם הוקם - למוקד של מאבק הכוח ביניהם. במחלוקת הזאת הציג בן-גוריון שתי שאלות עקרוניות:

א. למי הבכורה, לירושלים או ללונדון? ויצמן אמר לונדון, מושב הנשיא. עתה, בשבתו בניו-יורק, תבע להכפיף את המשרד ל״לשכת נשיא ההסתדרות הציונית״ שהקים שם.[17] בן-גוריון, בטוח בתמיכת עמיתיו, אמר ירושלים, מקום מושבם של שישה משמונת חברי ההנהלה. הוא גרס, שהחוקה מסמיכה רק את ההנהלה בירושלים, באמצעות המחלקה המדינית שלה, להנחות ולנהל את המשרד.

ב. מעמד הנשיא. בן-גוריון אמר: ראשון בין שווים. ויצמן אמר: לא - לנשיא מעמד מיוחד, שמקנה לו את הסמכות לעמוד בראש קובעי המדיניות הציונית ולנהלה.

בן-גוריון הצהיר, שאין לויצמן סמכות להפעיל את המנגנון המדיני באמריקה, ובעשותו כך הוא פורק מעליו בשיטתיות עול של ״אחריות קולקטיבית״ ומקים לעצמו ״משטר אישי״. טענה זו הוכיחה את עצמה כנשק יעיל, שכן היה לה יסוד חזק במציאות. אפילו חסידי ויצמן התקשו לפוטרה בלא כלום.[18]

עוד טען בן-גוריון, שחברי השלוחה שהציע ויצמן אינם חברי הנהלה מן המניין.

ב-1939, בקונגרס הציוני האחרון לפני המלחמה,

נבחר גולדמן כנציג הציוני ליד חבר הלאומים בז׳נווה, ״עם מושב בהנהלה וזכות דעה - לא הצבעה - בעניינים מדיניים״.

ליפסקי נבחר לכהן כ״בא-כוח ההנהלה באמריקה, עם דעה מייעצת בהנהלה״,

ואילו וייז נבחר לוועד הפועל הציוני בלבד.

וייסגל, מזכירו-יועצו של ויצמן - האמור לייצגו בהיעדרו - לא נבחר לשום תפקיד.

בין חברי השלוחה המוצעת רק ויצמן היה חבר הנהלה כדת וכדין.

על כך שויצמן היה ער לבעיה העידה דרישתו לשגר לאמריקה את שרת: היותו חבר הנהלה נבחר הייתה חשובה בעיניו לא פחות מכישוריו הדיפלומטיים. ירושלים החליטה ״להשיב בשלילה״ למתכונת השלוחה ששרטט ויצמן, והוסיפה, שההצעה תישקל מחדש רק לאחר שהמשלחת מאמריקה תבוא לירושלים.[19] מודעים לרגישויות של ויצמן ולחושיו המחודדים ניסחו גרינבוים ושרת את מברק ההזמנה לויצמן כאילו לא בן-גוריון יזם אותה וכאילו היא חזרה תמימה על הזמנה קודמת. מלאכתם נתארכה ורק ב-19 באוקטובר 1942 שיגרו את המברק הבא:

״נוכח שלוש שנים [של] הפסקה במגע אישי בינינו ובהתחשב בבעיות החיוניות העומדות בפני התנועה הננו לחזור על בקשתנו הדחופה מאשתקד, שתבקר בארץ במועד המוקדם הנוח לך לשם התייעצות [ו]הבהרת עניינים שעל הפרק. [הננו] משוכנעים, שהדבר הכרחי לחלוטין למען תיאום יעיל של המאמצים בלונדון, אמריקה וארץ-ישראל. [הביקור] גם יאפשר לך לקבל במישרין רשמים מארץ-ישראל בימי מלחמה, הישגיה ובעיותיה. [אנו] מבינים שקשיי-המסע שמנעו אשתקד את ביקורך המיועד אינם עוד כאלה שאי-אפשר לגבור עליהם. אנא הברק״.

גם מרחוק הבחין ויצמן בפח, שטמן לו בן-גוריון והוכיח שגם הוא תכסיסן מנוסה. הוא ישמח מאוד לבוא ארצה, השיב במברקו, לחדש את הקשר האישי עם היישוב ולהשתתף בדיוני הנה״ס, אלא שרופאיו אסרו עליו, בינתיים, את המאמץ הכרוך במסע כזה. לפיכך, אם ירושלים מבקשת להציג את דעותיה ולעמוד על דעותיו, יבוא נא שרת לניו-יורק, ואחרי שיחליפו דברים יחזור שרת ארצה בלוויית גולדמן. בשובו לניו-יורק יביא עמו גולדמן את דעות חברי הנה״ס בירושלים וכך ייבנו עמדות משותפות. בו ביום הבריקו לירושלים גם וייז, ליפסקי וגולדמן, שמסע לארץ-ישראל יסכן את בריאותו של ויצמן (״אולי אינכם מעלים בדעתכם את ההרעה במצב בריאותו״). ועוד: נוכחות ויצמן בוושינגטון היא כה חיונית ״שכל חשיבות אחרת בטלה בפניה״.[20]

לחיזוק מברקו להנה״ס חיבר ויצמן, ב-22 באוקטובר, מכתב. הוא מרמז בו להנה״ס, שמזימת בן-גוריון גלויה לפניו –

״איני יודע אם האָצָתכם בי לבוא נובעת מגישת בן-גוריון והתנהגותו כלפי, שבאו לי כשוק וכהפתעה״. בן-גוריון התגלה לו כ״דיקטטור קטנוני״, מהסוג השכיח בימינו. אלה ״קרוצים מאותו חומר: הם נטולי-הומור, חשוקי-שפתיים, בעלי מוסר מוגבל, קנאים ועיקשים, מתוסכלים כנראה בשאיפתם״. בן-גוריון היה גרוע בעיניו מז׳בוטינסקי, ו״יהיה זה אסון אם נצטרך להיאבק בסוג חדש ומסוכן יותר של פאשיזם בהנהגת בן-גוריון״.

המכתב הזה, מ-22 באוקטובר, לא נשלח. ויצמן גנז אותו. אולם את דעתו על בן-גוריון הפיץ בקרב אישי הנה״ס והמקורבים אליהם בלונדון, בניו-יורק ובירושלים, במכתביו אליהם. לוייז כתב, שבן-גוריון הוא אדם היסטרי,

ש״נהג באווילות״. הוא ״זיעזע את שכלן הישר של הבריות ... החדיר אלמנט של מתח ופירוד דווקא בעת שעל כולנו להטות שכם אחד״, ו״הפגנת הרברבנות״ שלו מדאיגה ו״מזיקה ביותר״. ועל הכול - כך כתב למעריצו לואיס ניימיר, ההיסטוריון הנודע שסייע בידו בלונדון בהתנדבות - ״לדעתי האיש סובל מהפרעות נפשיות״.[21]

ויצמן סבר איפוא, שבן-גוריון דיבר נגדו גם בירושלים, כפי שעשה בלונדון ובניו-יורק. הוא יצא למתקפת נגד כמקדים מהלומה למכה שלא הייתה. האם משהו מהמכתבים האלה גונב לאוזנו של בן-גוריון? אולי. כך או אחרת, שתיקתו בירושלים הפכה את הקערה על פיה: הוא, התוקפן, היה למתגונן מאופק וסובלן, ואילו ויצמן המותקף היה לתוקפן משתלח. תמונה זו הגבירה את התמיכה בעמדת בן-גוריון, שלגופה הייתה עקרונית ועניינית: ויצמן ועמו ״משלחת״ חייבים לבוא לירושלים לדון בעניינים החשובים שעל הפרק. אפילו קפלן הסביר במברק ששלח לגולדמן, כי ״בואם של ויצמן, גולדמן״ ונציגי ציוני-אמריקה ״חשוב ביותר״.[22]

ויצמן עמד על שלו, ובין ירושלים לניו-יורק ניטשה מלחמת ביניים, שארכה שמונה-עשר חודשים (מאוקטובר 1942 עד התפטרות בן־גוריון ביוני 1943, ומכאן ועד התפייסותם כביכול במרס 1944) ואיימה לגרוף עמה לאבדון את ההנהגה הציונית כולה.

* * *

במכתביו הדגיש ויצמן, שרק כוח עליון מונע את בואו ארצה. תחילה נבצר ממנו לקבל זכות טיסה לו ולרעייתו. אחר-כך הכריעה אותם הידיעה, שבנם מיכאל, טייס בחיל-האוויר המלכותי, הוכרז כנעדר (בארצות־הברית ובבריטניה הוענקו אז מקומות טיסה בנתיבים הבין לאומיים רק באישור משרדי המלחמה. הידיעה שמיכאל לא חזר מטיסה קרבית בשמי המפרץ הבסקי השיגה את ויצמן ורעייתו ב-12 בפברואר 1942, בדרכם לארצות־הברית, והם שבו ללונדון. גופתו של מיכאל לא נמצאה מעולם). אחרי חודשיים הם טסו לאמריקה, ושם החל ויצמן לחזור לפעילות מלאה. אבל באוגוסט 1942 לקה ״לפתע במשבר בריאותי חמור״, וב-25 באוגוסט אושפז לשבועיים. באוקטובר טרם שב לאיתנו ולא היה מסוגל לעמוד בתלאות הטיסה הארוכה והמייגעת לארץ.[23]

במשך שנים רבות סבל ויצמן מהתקפי דימום מהאף (אפיסטקסיס). באוגוסט 1942 לקה בחום, שיעול ופליטת כיח דמי. הוא הובהל לבית-החולים ״הר סיני״ בניו-יורק ושם עבר ברונכוסקופיה, בדיקה קשה הכרוכה בהרדמה כללית. הבדיקה העלתה ממצא של הצטמקות האונה השמאלית התחתונה (אטלקטזיס) ו״דימום מהריאה (המופטיזיס) בעקבות קרע של דליה בווריד הריאה״. כל שיכלו הרופאים להציע אז - קודם לאנטיביוטיקה – היה

תרופות סולפה

משטר של מנוחה מוחלטת למשך שישה-שמונה שבועות

והגבלות קפדניות על עבודתו ונסיעותיו למשך כל החורף.[24]

 Hemoptysis due to rupture of a varix of the pulmonary vein)- כיום מטפלים במחלה זו על-ידי אנטיביוטיקה ועל-ידי פיזיותרפיה לצורך ״ניקוז תנוחתי״ (,(postural drainage ובמקרים קשים גם על-ידי כריתת האונה הנגועה)

המשבר הבריאותי החמור שפקד את ויצמן, אב שכול בן 68, השפיע גם על בריאותה של רעייתו ורה. במכתביו דימה אותה ל״ציפור פצועה המתאמצת לפרוש כנפיה״, וכי אומץ לבה השית עליה ״מחיר כבד״. למזכירתו דוריס מאי כתב בנובמבר, שעקב בריאותה הלקויה ״ורה לא תוכל לנסוע, ואין בדעתי להשאירה לבדה״. אובדן מיכאל נתן אותות בשניהם, ״אבל היא אינה חסונה כמוני״. לבאפי מקורבתו כתב ש״מסע בדרך האוויר, בחודשי החורף, יהיה מסוכן״ לשניהם, ועליהם לנהוג זהירות רבה בעצמם.[25] להחלטתו לא לנסוע בחורף זה לארץ-ישראל היו איפוא סיבות רפואיות ממשיות. חשדו של בן-גוריון, שהבריאות היא אמתלה, היה ב-1942 חשד-שווא. אבל באביב ובקיץ 1943 הוא עתיד להתאמת.

בריאותם של חיים וּוֶרה ויצמן הדאיגה את כל מקורביהם, ומרים, שותפת סוד לבן-גוריון, אז מזכירה בכירה בוועד החירום, דיווחה לו, שהאהדה לויצמן גוברת בשל בריאותו הרופפת, ותביעתו לפיטוריו תהיה לו לרועץ. בתחילת נובמבר 1942 כתב לה, להרגיעה:

״צר לי באמת ובתמים לשמוע שויצמן אינו בקו הבריאות. זוהי סיבה נוספת לכך שלא העליתי את השאלה״. והוסיף: ״הסיבה האחרת והעיקרית היא הציפייה״

לבואה הקרוב של המשלחת מאמריקה.[26]

אם כך, הוא התכונן להשתמש גם במשלחת ככלי נשק במאבקו בויצמן.

ראשית, ביקורה הצפוי נתן סיבה טובה לדחות את הקמת השלוחה בניו-יורק: ״אנחנו בוחרים לדחות בירור עניין זה [השלוחה] עד שיבואו האנשים מאמריקה״.

שנית, אם תבוא משלחת מאמריקה, אפשר יהיה לזמן למושב של הוועד הפועל הציוני גם משלחות ציוניות מבריטניה, מדרום-אפריקה ומארצות החופש האחרות. בפני כינוס ציוני רם כזה יוכל להוקיע את ויצמן ולתבוע את התפטרותו.

הנה״ס, שעדיין לא ירדה לסוף מזימתו, קיבלה ברצון את רעיון המשלחת, ובאמצע אוקטובר 1942 הבריקה לוועד החירום בניו-יורק, שעליו לשגר ארצה ״מספר חברים אמריקנים אחראיים״.[27]

* * *

ב-1 בנובמבר 1942 דנה הנה״ס בנסיעתו הקרובה של שרת ללונדון. החברים באמריקה, אמר שרת, ״דורשים נמרצות״ שיבוא גם לשם, אבל הוא יענה להם בשלילה ״כי אינו יכול להיעדר מהארץ לזמן רב״. בו ביום כתב בן-גוריון למרים, שתודיע לגולדמן, ששרת לא יבוא לארצות-הברית: הוא ״נוסע... ללונדון ויחזור משם לירושלים״. בדיון נוסף, ב-15, נכרכה נסיעתו של שרת בהחלטה לדחות את הקמת השלוחה בניו-יורק, והנה״ס רשמה לפניה כי שרת ״לא יוכל לבקר בקרוב בארצות-הברית״.[28]

הנסיעה הצפויה של שרת עוררה את ויצמן לשוב ולדרוש, שיבוא גם לניו-יורק, לחילופי דעות ותיאום עמדות. אולם, כתב ויצמן להנה״ס בלונדון, הוא ״מסופק מאוד אם בן-גוריון ירשה לשרת לבוא לכאן״.[29] ויצמן קרא איפוא היטב את מחשבות יריבו. הוא גם ידע, ששרת רוחש לו כבוד וחיבה, ולא בנקל יסרב לו. דומה שויצמן ראה בביקורו של שרת בארצות-הברית הזדמנות לתקוע טריז בינו ובין בן-גוריון, ואולי אף להטות לגמרי את לב שרת לצדו.

כשיצא שרת מן הארץ, ב-27 בנובמבר 1942, היה מנוי וגמור עמו ״לחזור במהירות האפשרית״. אך משום כבודו של ויצמן הוא הודיע לו על כך בלשון דיפלומטית: ״הייתי מאושר ביותר להיענות לקריאתך, בעיקר משום שבמשך שנים השתוקקתי לבקר באמריקה״. אולם מחמת ״עניינים שוטפים דחופים״ עליו ״לחזור לירושלים במועד המוקדם ביותר״. שרת הגיע ללונדון ב-13 בדצמבר 1942[30].

עוד הוא עושה את דרכו ללונדון, נפגשו ויצמן וגולדמן עם תת מזכיר המדינה האמריקני סמנר וולס והציעו לו - בלי אישור מירושלים - לפתוח בשיחות עם מחלקת המדינה על מעמד ארץ-ישראל בתום המלחמה. ויצמן ביקש, שבשיחות ישתתף גם שרת, ומחלקת המדינה קיבלה עליה להסדיר בעבורו זכויות טיסה הלוך ושוב.[31]

כך יצר ויצמן, בנימוק של צורך מדיני, אמתלה ואפשרות מעשית להביא את שרת לארצות-הברית. יתר-על-כן, הוא העמיד זה כנגד זה את השיחות בוושינגטון בהשתתפות שרת מול הדיונים בירושלים בהשתתפותו. בכך השיג שתי מטרות:

סיכל את הזמנתו לירושלים

והבטיח את בואו של שרת לאמריקה.

באמצעותו התכוון ויצמן לחזק את סמכות השלוחה ולהעתיק את מוקד ההכרעה מירושלים לניו-יורק. שרת עצמו יכיר בכך.[32]

ימים אחדים אחרי שבא ללונדון קיבל שרת מברק מויצמן ומגולדמן:

״מפצירים בך מאוד לבוא להתייעצויות חשובות לשהות קצרה״,

לשבועיים. מחלקת המדינה מסדירה ״אפשרויות טיסה״ הנה וחזרה לארץ-ישראל, והשגרירות האמריקנית בלונדון כבר ״קיבלה הוראות״ בנידון.[33] במברק נוסף חזר גולדמן והפציר בשרת לבוא לאמריקה לשבועיים, והשיא לו עצת ידיד: את סירובו לבוא יפרש ויצמן ״כפגיעה אישית״. המברקים שכנעו את שרת - כך יספר להנה״ס - כי מן הראוי שייסע לאמריקה, מה גם שנלוותה להזמנה לשם

״הבטחה מפורשת... לטוס מאמריקה ישר לארץ״.

בלא אותה ״זכות קדימה״, שהוענקה על-ידי משרד המלחמה, לא היה אפשר אז לטוס. לפיכך יכלו מקבליה לראות בה אות הכרה בחשיבותם. אם ויצמן הימר על כך ששרת אינו אדיש לגילויים של הוקרה, הוא קלע למטרה. שרת בלע את הפיתיון. בשובו ארצה הסביר להנה״ס את החשיבות, שייחסו מארגני מסעו לאמריקה לשליחותו:

״הייתי בדרכי חזרה הציווילי היחידי בתוך מטען חומרי מלחמה. נפגשתי בצירֵי [שגרירי] ארצות-הברית, שחיכו חודשים לאפשרות טיסה, פגשתי קונסולים חשובים שהיו צריכים לעשות דרכם בים, ועוד כמה דוגמאות יכולתי לספר״.

אך דווקא נוכח הפיתוי הזה החל שרת לפסוח על שתי הסעיפים. הוא חזר והסביר לויצמן: ״נסיעתי לאמריקה אי-אפשרית לרגל המצב בארץ״, ואף-על-פי-כן, הוסיף, הוא ״מתקשר עם ירושלים מחדש בעניין זה״. שרת הבריק לבן-גוריון את תוכן מברקי ויצמן וגולדמן, וביקש שיודיעוֹ ״מייד״ את דעתו. ועוד, מכיוון ״ששהותי כאן [בלונדון] תתארך לרגל תוכנית פגישות ארוכה״, הנסיעה לאמריקה לשבועיים-שלושה לא תאריך באופן משמעותי את היעדרו מירושלים. ב-8 בינואר הכניס שרת לתמונה גם את ד״ר דב יוסף, ממלא מקומו במחלקה המדינית, והודיע לו: ״בינתיים ביקשתי ויזה״.

שרת עתיד לומר, שבן-גוריון לא עשה שום ניסיון לשכנעו שלא ייסע, וכי בפתק ששלח לו ללונדון ״לא היו כל נימוקים מדוע הוא מתנגד לנסיעתי״. שרת לא דייק: עצם העובדה, שבן-גוריון מתנגד לנסיעתו הייתה ידועה לו. גם דב יוסף הבריק לו ללונדון מפורשות:

״אתה יודע מהי דעת בן-גוריון. גם אני אינני שמח להארכה [של היעדרותך] הנובעת [מהנסיעה לאמריקה]״.[34]

לויצמן ולגולדמן לא היה ספק, ששרת ישאל לדעת בן-גוריון, ייוועץ באנשי הנה״ס בירושלים ובלונדון ולא בנקל יגיע לכלל החלטה. לכן חילקו ביניהם את לחצם עליו: ויצמן טיפל בלונדון, וגולדמן - בירושלים. לבאפי, הנאמנה במקורביו, כתב ויצמן כמה חשובה השתתפות שרת בשיחות עם מחלקת המדינה. אמנם ״אינני אופטימי ביחס לכך, שבן-גוריון ייתן לשרת את הסכמתו״, אבל על שרת ״להתעלם מזה, ולהקדיש שבועיים לשהות כאן, שתוכח, בתוקף הנסיבות, כחשובה לאין-ערוך״. ועוד, עם בואו ללונדון כבר עשה שרת את חצי הדרך וכבר סודרו לו גם זכויות הקדימה לטוס לארץ. ויצמן חתם ב״איני יכול אלא לחזור בתוקף, שנוכחותו כאן דרושה מאוד״.[35] חזקה על באפי, שמילאה את רצון ויצמן והשפיעה על שרת ברוח זו.

כאמור, גולדמן קיבל עליו את ירושלים. לקפלן כתב, שכבר נקבע מועד השיחה, שבה ישתתף גם שרת, ו״זה עתה [11 בינואר 1943] שמענו שהוא קרוב לבוא אלינו ואנו באמת שמחים מאוד. עתה כל העתיד של ארץ-ישראל יעלה בוויכוח רציני״. גולדמן הוסיף, כי בכוונתו לבוא ארצה ״לדווח לכם על השיחות האלה״. אשר למשלחת מאמריקה לירושלים, כתב, ״חוששני שדבר לא יצא ממנה״.[36]

קפלן הניף ברצון את דגל ויצמן בירושלים. כבר ב-10 בינואר הוא הציע לאשר את נסיעת שרת לניו-יורק. גרינבוים, שאמר כי ״חזקה על שרת שבלעדינו, ובייחוד בלי בן-גוריון, הוא לא יתחייב לשום החלטה״, הפציר עתה בבן-גוריון ״לקבל בעניין זה את דעתו של קפלן״.

בן-גוריון, שקרא את מחשבות ויצמן באותה מיומנות שויצמן קרא את מחשבותיו שלו, לא נעתר, ובתוך כך חשף את קלפיו:

״נסיעתו של שרת לאמריקה... [עכשיו] תביא נזק. [שכן] התייעצות עם שרת תפורש שם כגושפנקה של ההנהלה בארץ-ישראל; ההתייעצות על הפוליטיקה הציונית צריכה להיות בארץ-ישראל עם ההנהלה... [מה גם] שנסיעתו של שרת תגרום למשלחת מאמריקה לבטל את ביקורה בארץ... ומשום כך, הכריז, לא ישתתף בהצבעה... [בהנה״ס] העלולה לקבוע את עבודת הציונות לשנים רבות״.

מיימון תמך בבן-גוריון: ״הכרחי שמשלחת מאמריקה תבוא לארץ-ישראל למען קבוע פה את המדיניות הציונית. אם שרת יבקר באמריקה לא תבוא משלחת לארץ-ישראל״. אך גרינבוים תמך בדעת קפלן וזו הייתה לדעת הרוב. שלושה (גרינבוים, קפלן ושמורק) הצביעו בעד ״לבקש משרת לבקר בארצות-הברית על מנת להביא איתו משלחת לארץ-ישראל״. מיימון הצביע נגד. בן-גוריון לא השתתף בהצבעה.

מורת רוחו של בן-גוריון גברה כשהגיע לידיו ב-12 בינואר, באיחור של שבוע, מברקו של גולדמן:

״לרגל פתיחתן של שיחות עם ידידים חשובים באשר לתוכניות העתיד נוכחות משה כאן לשבועיים דחופה. הוסדרו לו זכויות קדימה [במטוס] לשובו [לארץ] אחרי שהות קצרה. מפציר בך שתפציר במשה לבוא לכאן״.[37]

היה זה תמיד סימן מבשר רע, כשבן-גוריון כתב לחבריו בעת שיכול לדבר איתם ישירות. ביום שקיבל את המברק של גולדמן שלח אותו לעמיתיו בירושלים בצירוף מכתב. ״ברור״ לפי המברק, כך כתב, ״שויצמן דורש את בוא שרת לא לשם קבלת אינפורמציה, אלא למען קביעת המדיניות הציונית בעניינים מכריעים (לי היה נראה כך גם מקודם)״. לא ייתכן ״שדבר זה ייעשה בלי דיון מוקדם בהנהלה״ בירושלים.

״כי אסור לדעתי, שבתנאים אלה ייסע שרת לאמריקה, אלא יש צורך לדרוש, שגולדמן יבוא מייד הנה (אם ויצמן לא יכול לבוא) למען נדע מה הם העניינים ומה הן השאלות ואז נדון ונקבע עמדתנו אנו. אם שרת יכול לנסוע לשבועיים - יוכל גם גולדמן לבוא הנה לשבוע או לשבועיים. רק לאחר שנדע מה הוא הדבר ונקבע עמדה, ויהיה צורך גם לאחר בוא גולדמן ששרת ייסע, נחליט על נסיעתו וניתן לו הוראות מה לעשות. בלי זאת אני רואה סכנה חמורה להכרעה בניו-יורק בלי דעתנו ובלי אחריותנו״.

את מכת המחץ השאיר בן-גוריון לסיפה. ושוב שלף את נשקו הבדוק, איום בהתפטרות:

״אני בכל אופן לא אשתתף באחריות זו. ואני מציע להתכנס ביום ה׳ [14 בינואר 1943] לישיבה דחופה להחליט בדבר, ולטלגרף בינתיים לשרת [הנמצא בלונדון], שלא ייסע עד שנחליט בדבר מחדש״.

בו ביום, 12 בינואר, הבריקה ירושלים לשרת: ״דחה סידורי הנסיעה עד לבירור נוסף אצלנו נוכח המברק שהתקבל מגולדמן״.[38] שרת לא השתכנע.

למחרת הבריק בן-גוריון לגולדמן - וממילא לויצמן - ש״חיוני הדבר למסור אינפורמציה לוועד הפועל [הציוני] כאן ולהיוועץ בו״ בטרם ייפתחו השיחות בוושינגטון. לשם כך על גולדמן לבוא לירושלים ״מייד, לביקור קצר. אם יהיה צורך בכך יוכל שרת לנסוע [לאמריקה] לאחר מכן עם דעותיו והוראותיו של הוועד הפועל״. בן-גוריון, שמצא את עצמו במיעוט בהנהלה, העתיק את זירת מאבקו בויצמן למוסד הציוני העליון בימי המלחמה, שבתמיכתו היה בטוח יותר.

העתק מחילוף המברקים הזה הבריק בן-גוריון למרים ולרוברט סולד, נאמניו בניו-יורק, ולשרת בלונדון.[39] אולם בשל המלחמה והצנזורה הגיעו כל המברקים - לירושלים, ללונדון ולניו-יורק - באיחור של ימים אחדים. הישיבה שבן-גוריון דרש לקיים ב-14 בינואר לא התקיימה, משום שלא היה טעם לשנות את ההוראות שניתנו לשרת כל עוד לא נתקבלה תשובת גולדמן למברק בן-גוריון.

* * *

כשהבריק בן-גוריון לשרת את חילופי מברקיו עם גולדמן ואסר עליו לנסוע לוושינגטון, הוא הניח מן הסתם, שנימוקיו נהירים לשרת:

ויצמן פותח בוושינגטון בשיחות מדיניות על עתיד ארץ-ישראל בלי לשאול את ירושלים ובלי להיוועץ בה.

כלום אין זו הוכחה ברורה, שברצונו לקבוע בכך את עליונותו כנשיא ולהנהיג ״משטר אישי״?

על ההנהלה להגיב בתוקף ולשמור על מעמדה הבכיר.

נסיעתו של שרת לאמריקה תקלקל את השורה הזאת.

לא כך נראו פני הדברים לשרת. ב-18 בינואר הוא פנה אל בן-גוריון במברק כאל חבר ובעל ברית:

״ההנהלה ואתה יכולים לסמוך עלי שאעשה הכל לתאם את החשיבה והפעולה עם מדיניות ירושלים. אני משער שהשיחות [במחלקת המדינה] תתקיימנה בכל מקרה, השפעתי בהשתתפי יכולה להיות רק לטוב״. ועוד: ״יותר רצוי שאסע לאמריקה ואחזור עם גולדמן כאשר הדו״ח שלנו על מה ששמענו [בשיחות] יאפשר להנהלה להחליט על הצעדים הבאים״.

הוא ציין גם, שביטול הנסיעה לאמריקה עלול ״להחמיר את העניינים באורח אישי ובכלל״. משפט זה מתפרש לשתי פנים:

החמרת הקרע בן-גוריון ויצמן,

או קלקול היחסים בין שרת לויצמן.

שרת הוסיף כי ״בינתיים קיבלתי ויזה [ואני] מצפה לזכות הקדימה [במטוס] כל יום״. שלושה ימים לאחר מכן הגיב במברק על ההוראה, שידחה את נסיעתו: ״מפציר בכולכם שתשאירו לשיפוטי להחליט ולשקול את כל התנאים, שחלקם אינו ידוע לכם״.

ימים של התלבטות עברו על שרת, אך ב-26 בינואר 1943 הוא הבריק להנה״ס כי ״אחרי חיבוטי נפש רבים החלטתי לנסוע ולצאת מכאן בהקדם, כי אני משתוקק להביא עניינים מסוימים לידי סיכום״. לארתור לוריא בוושינגטון הודיע, שהוא ממריא בשבת, 6 בפברואר, בטיסת ״פאן אמריקן״, וינחת בניו-יורק למחרת, ומבקש שיוזמן לו מקום לטיסה חזרה ב-1 במרס.[40] שרת לא העלה על דעתו, שהטיסה לארצות-הברית וחזרה ארצה יארכו עשרה ימים לכל כיוון.

את זעמו על נסיעתו של שרת שפך בן-גוריון בוועדה המדינית של מפא״י ב-18 בינואר. כצנלסון רשם בפנקסו, כי הוועדה דנה ״בתביעת בן-גוריון״. מה הייתה התביעה, סתם ולא פירש.[41] ככל הנראה נתלווה אליה איום בהתפטרות. שכן אחרי ימים אחדים הפתיע בן-גוריון את הנה״ס בהודעה, שהוא יוצא לחופשה לזמן בלתי מוגדר. פרסום בדבר –

״בן-גוריון יצא אתמול [25 בינואר] לחופשה לשבועות אחדים מטעמי בריאות״ –

נתן לצעד זה גושפנקה רשמית. למרים בניו-יורק כתב שהוא יוצא לחופשת מחלה.[42] שני המברקים משרת - מ-18 ו-26 בינואר - התקבלו איפוא בהיעדרו וכמוהם גם מברק התשובה מגולדמן, שנשלח מניו-יורק ב-22 והגיע לירושלים ב-28: ״משתדל להסדיר זכות קדימה לסולד. אני עצמי מתכנן לבוא במרס״.

בפברואר 1943, כשנמסרו לבן-גוריון מכתבי גולדמן לקפלן, הוא יכול להיווכח, כי לבו ניבא לו נכון: ויצמן לא יבוא והמשלחת מאמריקה לא תבוא. מכאן שגם כינוס-העל של הוועד הפועל הציוני עם משלחות ציוניות מעבר לים - שבו התכוון להוקיע את ויצמן - לא יתכנס. גרוע מכול, שרת התעלם מהוראותיו וטס לאמריקה. ויצמן זכה בסיבוב הראשון.[43]

* * *

חופשה בלתי מוגבלת, כאזהרה להתפטרות, הייתה חידוש באשפת התכסיסים של בן-גוריון והיא נועדה, ככל הנראה, לתת ארכה לאיום בהתפטרות שלו. ואכן, את נימוקיו שמר לעצמו, ורק מכתבו למרים בניו-יורק, הכתוב בצופן השגור ביניהם, שופך מעט אור על דאגתו הגוברת מפעולותיו של ויצמן.[44]

החל ב-31 בינואר 1943 נעדר בן-גוריון מישיבות ההנהלה. חבריה, הרגילים לאיומיו, סברו, כהרגלם, שהדרך הבטוחה להחזירו מהתפטרותו היא להניחו לנפשו. דעתם של ד״ר ורנר סנטור ומיימון הייתה אחרת. סנטור, נציג הלא-ציונים, טען

ש״צריך לבקש מבן-גוריון שישוב לעבודתו״, אבל ״אם בן-גוריון החליט סופית לא להמשיך בעבודה, הרי מחובתנו לדון על הגברת המחלקה המדינית״.

מיימון, בעל בריתו מאז גלותם בניו-יורק במלחמת העולם הראשונה, עמד יחידי לימינו. הוא האשים את ויצמן ״וגם חברים אחרים״ באמריקה, ״הרואים בעבודתם המדינית נחלתם הם״ ואינם מתחשבים ״בהחלטות בילטמור״. הם אינם מתייעצים עם שום סיעה ציונית, ״וההנהלה מוכרחה להיכנס לעובי הקורה על מנת לתקן את המעוות״. על כן יש לבקש מבן-גוריון לשוב מייד למשרד, ״העניינים המדיניים הולכים ומחמירים, ולא ייתכן שהוא ייעדר מהעבודה לשעה כזאת״.

רק בישיבה השלישית בלעדיו נקטה הנה״ס יוזמה והחליטה שגרינבוים, מיימון, קפלן ושמורק ״יתראו עם בן-גוריון במשך השבוע״. ב-18 בפברואר 1943 רשם בן-גוריון ביומנו, שארבעה אלה באו אליו ודרשו ממנו לשוב. הוא לא הבטיח דבר, ואולי אף נהנה מיכולתו ״למתוח״ אותם שבוע נוסף. ב-28 בפברואר הוא חזר לשבת ראש בישיבות ההנהלה. ואולם בזאת לא תמה הפרשה. קרן קיימת לישראל, בישר בן-גוריון לעמיתיו, ביקשה ממנו לנסוע בסוף מרס לדרום-אפריקה, לפתיחת המגבית שם. בכוונתו לעשות שם שבועיים, ולחג הפסח ישוב לארץ.[45] אך הוא לא נסע לדרום-אפריקה, ואפשר שהודעתו זאת הייתה מעין תזכורת לאיום בהתפטרות.

שלושה שבועות נקפו בלא שנדרש לעניין ויצמן, ועמיתיו התברכו בלבם שהמחלוקת מאבדת מתנופתה. את המדורה הצית מחדש מכתב של גולדמן לקפלן מסוף ינואר. בן-גוריון דיבר עליו בישיבת הנה״ס ב-21 במרס והוקיע בחריפות החלטה שקיבלה ועידת פיטסבורג (כך נקרא כנס נציגי 32 ארגונים יהודיים (מ-35 שהוזמנו), שנועדו ב-23 בינואר 1943 בפיטסבורג, כדי לכונן ועידה של כלל יהודי אמריקה כמוסד של קבע) בעניין ארץ-ישראל –

״פעולה בכל התחומים שעניינם הגשמת הזכויות של העם היהודי״.

בוועידה החשובה הזאת ייצג גולדמן את ויצמן, והיא לא כללה בהחלטותיה את תוכנית בילטמור. בנוסחה שאימצה במקומה לא צוינה ארץ-ישראל כפתרון היחיד לבעיה היהודית.[46]

בן-גוריון דיווח להנהלה, כי הוא התריע, במברק לסולד ולגולדמן, שוועידת פיטסבורג ״עלולה לחסל את תוכנית בילטמור״ ולפטור את ״מנהלי הפעולה הפוליטית [באמריקה] מתלות בהסתדרות הציונית״.[47] התעלמותו המכוונת מויצמן, שנשא באחריות למחדלי גולדמן, ומשרת, שלא נמנה עם נמעני המכתב, הייתה רועמת. סימנים כגון אלה, אצל בן-גוריון, היו תמיד מבשרי רע. כלום הוא, שכבר תקוע בשתי מערכות כבדות, מול טבנקין ומול ויצמן, עומד לפתוח חזית שלישית, נגד שרת?

* * *

שמונה שבועות דחוסים עשה שרת בלונדון. הוא נפגש עם שרי ממשלה, אנשי צבא, חברי פרלמנט, פקידים בכירים ועיתונאים; וכן עם מנהיגים ודיפלומטים זרים, בהם הגנרל דה-גול והשגריר הסובייטי מאייסקי, ועם יהודים וציונים לרוב. הוא המריא לניו-יורק ב-8 בפברואר 1943 ונחת שם אחרי עשרה ימים. אבל לחזור ארצה היה יכול רק בטיסה שיצאה ב-10 באפריל לקהיר ועליה הוקצה לו מקום. לפיכך עשה שרת באמריקה לא שניים-שלושה שבועות, כפי שנאמר לו, אלא יותר משבעה.

אילו נועד הביקור הזה לפגישות, לחילופי דעות ולקבלת מידע מכלי ראשון, היה אפשר לומר כי תכליתו הושגה בשלמות. אולם מטרתו המוצהרת הייתה השיחות במחלקת המדינה בוושינגטון. בשיקוליו אם להיענות להזמנת ויצמן ״הכריע את הכף״, כאמור, המשקל הרב שייחס ל״שיחות רשמיות עם מחלקת המדינה״ בוושינגטון. רק בבואו לארצות-הברית גילה שרת שהטעו אותו.

״המחזור הראשון״ של השיחות החל ונגמר ב-19 בינואר, בעוד שרת בלונדון. יתר-על-כן, רק השיחה הראשונה נערכה בדרג הרם, עם תת-מזכיר המדינה סמנר וולס. לאחריה כיהן כ״ממשיך הבירורים״ ואלאס מארי, הממונה על ענייני המזרח התיכון. ויצמן מחל על כבודו וניאות ״לשוחח עם ראש לשכה״. ויצמן, עם גולדמן, ליפסקי וסולד, נפגש פעמיים עם מארי ועוזריו.

על כך שמארי לא הבין את הבעיה הציונית העידה העובדה שהוא העלה כסעיף עיקרי את ״שאלת היהודים והקומוניזם״. שכן למארי, ״אחד מעמודי הריאקציה״ במחלקת המדינה, כך סיפר שרת, יש ״תפיסה אנטי-ציונית מסורתית, מזדהה עם תפיסת משרד המושבות [הבריטי]... הוא רואה ביהודים בולשביקים״.

בשיחה עם מארי ציטט ויצמן מפי צ׳רצ׳יל שאחרי המלחמה ״יהיה סידור חדש״, שיקבע גם את מעמדה של ארץ-ישראל. אבן-סעוד, מלך ערב-הסעודית, ימלא אז ״תפקיד מרכזי בעולם הערבי, וכדאי שתבואו איתו בדברים״. מארי ואנשיו נדלקו. אבן-סעוד, הם טענו בחום, ״זהו האיש שאיתו צריכים לבוא בדברים, וטוב יעשו היהודים אם יתקשרו איתו וינסו לבוא איתו לידי הסכם״. כך הועמדה במרכז תוכנית הנפל, שהגה סנט-ג׳ון פילבי, היועץ הבריטי של אבן-סעוד: תמורת 20 מיליון ליש״ט שיקבל מהיהודים יכיר המלך בזכותם לארץ-ישראל המערבית ויקלוט את האוכלוסייה הערבית שתועבר בטרנספר לארצו.[48] ויצמן הבטיח לבני שיחו האמריקנים לפעול לפי הנחיותיהם והתחייב לבוא לידי הסכם עם אבן-סעוד. כשנודע הדבר לשרת הוא התחלחל: ויצמן שוב עשה שגיאה אופיינית! שרת העמידו מייד על הנזק שמהלך זה עלול לגרום: הן ״לא תיתכן החלטה שנתחייב למפרע [מראש] לבוא לידי הסכם עם מישהו״. ויצמן הכיר בטעותו והסכים, ששרת יתקן את המעוות על-ידי כך שיציג בפני מארי וחבר עוזריו, ״בכל הבהירות והפירוט״, את עמדתו הפוסלת את תוכנית פילבי.

ב-3 במרס, שבועיים לאחר בוא שרת, נפתח והסתיים המחזור השני: לפני הצהריים עם סמנר וולס ואחרי-הצהריים עם מארי ועוזריו. השיחה עם וולס ״ארכה 22-20 דקות״ בלבד. ב-12 דקות, כך דיווח שרת,

״הייתי צריך להרצות על המצב בארץ ובמזרח, על המאמץ המלחמתי של היישוב, על הידיעות שקיבלנו מהגולה, על חרדת היישוב למצב העניינים בגולה... על ענייני ההצלה כפי שזה משולב בענייני העלייה, המסקנות מכל אלה הבאות לאשר את הפרוגנוזה הציונית... ועל אפשרות של עלייה גדולה״.

הייתה זו איפוא שיחה ״קצרה מאוד, מכווצת״.

״חלק הגון״ מהשיחה עם מארי הוקדש ״להריסת עניין אבן-סעוד ונדמה לי שהרסתי״. כשסיפר על כך לחבריו בהנה״ס ירושלים, לא יכול שרת שלא להביע קורטוב של קורת רוח מעצמו: בתום דבריו אמר לו מארי: My״ ״!congratulations. בזה ״שעניין אבן-סעוד חוסל״, דיווח שרת, ״ראיתי כיסוי הוצאותי״ באמריקה. עשר שנים לאחר מכן, ב-1953, הוא יכתוב ביומנו, כי נסע לאמריקה ״כדי להציל את העניין הציוני מפח יקוש, שטמן לו אז הסטייט דפרטמנט (שליחתנו למשא ומתן עם אבן-סעוד), אשר ויצמן ונחום גולדמן כמעט נפלו לתוכו״.[49]

שרת נוכח איפוא, שערכן של השיחות לא היה רב, מה גם שהן לא שיקפו את דעת הנשיא רוזבלט. הוא הבריק לירושלים כי בוושינגטון ״אין כל התפתחות מדהימה״, ועל ״תוכניותינו לעתיד ארץ-ישראל״ לא דובר כלל.

מאחר שהשיחות בוושינגטון החלו והסתיימו ביום אחד, נותרה לשרת עת לטפל בשני מוקדי המחלוקת שבין שני המנהיגים:

הקמת שלוחה של הנה״ס בניו-יורק

ושיגור משלחת לירושלים.

בשני אלה נשא שרת ברמה את העקרונות החוקתיים שבהם דגל בן-גוריון:

נשיא ההסתדרות הציונית הוא רק ראשון בין שווים וסמכויותיו מוגבלות,

ומעמד הבכורה של ההנהלה בירושלים אינו ניתן למיקוח.

בשני אלה נחל שרת כישלון חרוץ. עיניו גם נפקחו לראות, כי בן-גוריון צדק, והזמנתו לאמריקה נועדה אך ורק כדי שנוכחותו תשמש גושפנקה להקמת השלוחה נוסח ויצמן.

גם מאמציו ״להביא איתו משלחת״, כפי שהוחלט בהנה״ס,[50] עלו בתוהו, שכן כל המפלגות הציוניות שבוועד החירום עמדו על זכותן להשתתף בה, ולמשלחת כה גדולה לא היה אפשר להשיג מקומות טיסה. אפילו סולד לא הצליח ״לקבל מקום״, וגולדמן ״לא היה משוכנע כי הוא [גולדמן] מוכרח לנסוע״. במאמצים רבים, אמר שרת, ״הכרעתי אצלו לכלל נסיעה״. לכן אם גולדמן יבוא לירושלים, ״אזקוף זאת לזכותי״[51]

שרת דחה את טענת ויצמן ותומכיו - גולדמן, ליפסקי וייז - שלנשיא סמכות לכונן לעצמו מנגנון מדיני ללא זיקה להנהלה בירושלים ולהקים ״סניף של ההנהלה״ בניו-יורק בהנחייתו. הוא טען, שאם יקום סניף כזה, ייווצר

״מושג כאילו ההנהלה מפוררת במרכזים שונים: יש לה סניף בניו- יורק, יש לה סניף בירושלים, ולא ברור איפה מרכז הסמכות״.

הוא היה נאמן לחלוטין לעמדת ירושלים, היא עמדת בן-גוריון, והגן עליה בדבקות: יש להקים בוושינגטון משרד מדיני, שיסור למרותה של ירושלים. זו הייתה גם ההמלצה היחידה, שהביא עמו ארצה: ״הכרחי שלהנהלה יהיה משרד פוליטי בוושינגטון״.[52]

אך ויצמן דבק בעמדותיו. הוא התלונן, שהתניית השלוחה בניו-יורק בבואה של משלחת לירושלים גרמה לו ״עלבון גדול״ ועמד על זכותו להקימה.

״הוא רצה ליצור עובדה״, דיווח שרת, ״אני מנעתי אותה. זה לא היה קל. אז הוא רצה להתפטר״. ויצמן הודיעו על כך ב-30 במרס, בשיחה שהתפתחה לכלל עימות. שרת נחרד מהחשש, שמא יש לו יד בצעד זה של ויצמן. אז הריץ לו ויצמן איגרת בכתב יד ובה הבהיר בגלל מי הוא מתפטר.

״משה יקירי״. כתב ויצמן, ״אל לך לחשוש, שהָחְלטתי הוּאצה באיזו צורה, או התקבלה, בשל ביקורך. היא באה כתוצאה ממחשבה רבה ולא מעט כאב - והיא הייתה צריכה לבוא. יש הנהלה בארץ-ישראל, שלדעתי אבד עליה כלח ויש לה יו״ר אחד [בן-גוריון], שאני מוצא עצמי באי-הסכמה איתו בנושאים חיוניים רבים. הוא הדובר המוסמך של התנועה והוא משתמש בעמדתו זו בכל הזדמנות ובכל עת-מצוא בצורה המזיקה לדעתי למיטב האינטרסים של התנועה. בהשפעתו מנעה ממני האכסקוטיבה לארגן כאן את הפעולה המדינית, חתרה תחת סמכותי והוציאה את זמני לריק.

אם אחרי שבועות מספר יבואו לידי החלטה אחרת, יהיה זה מאוחר מצדי להפיק ממנה תועלת כלשהי. וכפי שכבר אמרתי [לך] אפרסם בלונדון את התפטרותי ברבים... אני מבטיחך שהחלטה זו לא תשפיע על יחסינו האישיים״.[53]

למחרת הכתיב ויצמן רישום מלא ומנומק של שיחתו עם שרת בצורת מכתב אליו, ובאמצעותו להנה״ס. את המכתב הזה הוא הצפין במגירה, מן הסתם כעדות לעמדותיו וכתדריך לתומכיו ולעורכי איגרותיו ולכותבי דברי הימים.

עמדת ירושלים, כתב ויצמן - שהחוקה אינה מעניקה לו, הנשיא, סמכות לכונן ״מנגנון מדיני... ללא זיקה להנהלה״ - תגרום לכך ״שעוד שישה, שמונה חודשים יצאו לריק בהיעדר מכשיר מדיני יעיל באחת הגזרות החשובות ביותר של חזיתנו המדינית״. את האשם בכישלון מאמציו בתשעת החודשים שחלפו ״לבנות מכשיר כזה - קרא לו כרצונך מחלקה, לשכה, או ועדה״ זקף ויצמן לחובת ״הגישה האומללה שנקטה ההנהלה בירושלים״ ולחובת ״היו״ר ודובר ההנהלה בירושלים עצמו״. את הדמורליזציה והחתירה תחת אושיות סמכותו כנשיא גרם איפוא בן-גוריון, ונוצר ״מצב העושה את העבודה, לגבי דידי, בלתי-אפשרית ובלתי-נסבלת לחלוטין״.

כבן-גוריון שמר גם ויצמן את מכת המחץ - האיום בהתפטרות - לסיפה של מכתבו:

״בנסיבות אלה הגעתי חרף רצוני למסקנה, שלא נותר לי מוצא אלא לבקש מההנהלה לשחררני מכל אחריות לפעולה המדינית הנעשית כאן או במקום אחר ולעשות בהקדם את הסידורים הדרושים לניהול הפעולה המדינית הזאת כטוב בעיניה. בהיות הנסיבות כמות שהן לא אוכל עוד ליטול על עצמי אחריות.

זה מכבר היה בדעתי להעמיד את ההנהלה על כך. דחיתי צעד זה עד בואך הנה... אם לא תחזור בה ההנהלה מדעתה רצוני שהתפטרותי תיכנס לתוקפה באורח רשמי חודש לאחר שובי ללונדון. כמו תמיד, שלך בחיבה״.[54]

המכתב לא נשלח. אבל תוכנו, על איום ההתפטרות הכלול בו, נודע למקורבי ויצמן ומהם לאחרים. ללמדנו, שכל התכסיסים שנקט בן-גוריון היו מוכרים גם לויצמן. בן-גוריון יצא לחופשה לזמן בלתי מוגבל, גם ויצמן רוצה ״להשתחרר״ מנטל האחריות הרובצת עליו; בן-גוריון מאיים בהתפטרות אם לא תבוא משלחת לירושלים, גם ויצמן יאיים, בתוך חודשים אחדים, בהתפטרות אם לא תבוא משלחת מירושלים.[55]

* * *

אם בניו-יורק ניסה שרת להלך בין הטיפות, אך נרטב עד לשד עצמותיו - בירושלים, שאליה חזר ב-23 באפריל 1943, ניתך עליו מטר כבד. כשנפתל עם ויצמן במאמצי הפישור שנטל על עצמו, לא שיער שמתחת ידיו של בן-גוריון הוא יֵצא שבר כלי.[56] בן-גוריון פגשו ״כאיש זר״, פנה אליו ב״שרתוק״ (זה היה שם משפחתו לפני שעִברת אותו ב-1948 לשרת. במפא״י נהגו לפנות לחבר בשם הפרטי, למעט בעלי שמות פרטיים זהים, כיוסף אהרונוביץ ויוסף שפרינצק. יצא מכלל זה בן-גוריון שהכול, ובכללם אשתו וחבריו הקרובים, פנו אליו בשם המשפחה בלבד. בהנה״ס נהגו נימוס אירופי והכול פנו אל הכול במר או ד״ר, בתוספת שם המשפחה) ולא ב״משה״, כפי שהיה רגיל. בן-גוריון גם הודיע לו כי ״פסו כל יחסי אמון בינינו״, דיבר אליו ״בלשון איומים ופקודות״ ונהג בו כאילו נסיעתו הייתה ״בגידה והצטרפות לאויבו בנפש״. כך רשם שרת ביומנו מקץ שנים.[57]

התמורה ביחסו של בן-גוריון לשרת לא באה מייד. היא התפתחה במשך שלוש ישיבות ארוכות של הנה״ס, ושתי ישיבות, ארוכות לא פחות, של הוועדה המדינית של מפא״י, שבהן דיווח שרת על מסעו. את הישיבה הראשונה של הנה״ס, שהוקדשה כולה לדו״ח על הביקור באנגליה, פתח בן-גוריון ברוח אוהדת - ״אנחנו מקבלים בשמחה את חברנו שרתוק לשובו משתי נסיעות קשות״ - ושאלותיו והערותיו היו כולן לעניין. בישיבה השנייה, שהוקדשה לדו״ח על אמריקה, לא פצה פה. גם הישיבה הראשונה במפלגה עברה בשלום.

ב-2 במאי, בישיבה השלישית של הנה״ס, שהוקדשה לוויכוח ונמשכה מבוקר עד ערב, הציג בן-גוריון לשרת עשר שאלות, מכוונות כחצים ממורטים כלפי ויצמן, ואחת שיכלה להתפרש כקנטרנית ומאשימה כלפי שרת: מה היה הנימוק להזמנתו לאמריקה, ״והאם הזמנה זו גרמה לדחיית נסיעת[ם של] אלה שצריכים היו לבוא מאמריקה הנה?״[58]

למחרת, בישיבה המורחבת של הוועדה המדינית של מפא״י, הלמה הסופה בשרת הנדהם במלוא עוזה. בן-גוריון, עתיד שרת לכתוב ביומנו, ״התעלל בי. פשוטו כמשמעו״.[59] הוא פתח את הישיבה באומרו, כי שמע בהנה״ס ״במשך ארבע שעות״ את הדו״ח ״של שרתוק״ על אמריקה. אולם ״הדברים שלא היו ברורים לי לא נעשו ברורים, אם מפני ששרתוק לא ידע אותם, או לא רצה לדבר עליהם בהנהלה״. בן-גוריון חזר בהרחבה על שאלותיו בהנה״ס, כשהוא משווה להן אופי של חקירת שתי וערב של נאשם או של שותף לדבר עבירה. כך הציב לשרת ברירה מעליבה: או שהוא אינו מסוגל להבחין במה שהתרחש באמריקה מתחת לחוטמו, או שהוא חשוד בהעלמת האמת.

מה העלים שרת? למשל, שבבית מספר 41 ברחוב 42 בניו-יורק, שבו שוכנים משרדי ועד החירום וקרן קיימת לישראל, נפתח משרד שלישי, המשמש את ויצמן; או שעמנואל ניומן - מי שהיה מזכיר ועד החירום - פועל בשירותו של ויצמן.

״מה תפקידו?״ שאל בן-גוריון.

שרת השיב: ״אמרתי לך זאת שלוש פעמים, ולא אתעייף לומר לך ברביעית!״.

בן-גוריון: ״אני הקשבתי מאוד במשך ארבע שעות, לא מובן לי המצב שם... אינני סקרן, שרתוק, אבל לדעתי העניינים אינם בסדר, והעניינים יכולים להיות יותר רעים״.

עיקר אשמתו של שרת, לפי בן-גוריון, היה שבנסיעתו לארצות-הברית העניק גושפנקה להקמת לשכת הנשיא ו״טרפד״ את בוא המשלחת. שרת חזר והסביר, כי המשלחת לא באה משום שחבריה ״לא השיגו רישיון נסיעה״. בן-גוריון דחה תשובה זאת: ״אם אפשר להשיג אפשרות לאיש אחד לבוא ולנסוע, אפשר להשיג רישיון לאחרים שייסעו ויבואו״. לחיזוק דבריו סיפר, שידוע לו כי נמנעה נסיעתם של מי שרצו לנסוע. בן-גוריון ציין גם את זהותם של מי ״שרצו למנוע״ את נסיעת המשלחת: ״אני יודע שלזה קיים משרדו של וייסגל״. עמדת הכוח שהוענקה לו - המוציא והמביא בלשכת הנשיא - סימלה בעיני בן-גוריון את ״המשטר האישי״ שהנהיג ויצמן. ״נראה שמאיר [וייסגל] מנהל את התנועה״ באמריקה, כך כתב למרים.[60]

״אני יודע שבאמריקה נוצרה תיאוריה על ידי ויצמן, וייסגל וליפסקי שענייני ההסתדרות הציונית הם בידי הנשיא״, אמר בן-גוריון להנה״ס, בלא לציין את מאמצי שרת לסתור אותה. לא הועילה לשרת טענתו החוזרת ונשנית, שהוא אכן אמר לויצמן ״שהוא נשיא... במעמד שיש לו אופי נציגותי מיוחד בתוך ההנהלה, אבל ההחלטות צריכות להתקבל על-ידי ההנהלה כולה. הוא אינו יכול לקבל החלטה על דעת עצמו״, כשם שלא הועילו לו הסבריו, ש״הנימוק״ להזמנתו לאמריקה, ולהיענותו לה, ״היו השיחות בוושינגטון״. בן-גוריון הלם, וחזר והלם באותן נקודות תורפה: השיחות בוושינגטון היו רק פיתיון לצוד בו את שרת ולהביאו לאמריקה, כדי להטביע את ״הגושפנקה של ארץ-ישראל״ על סמכותו של ויצמן, כנשיא, ״לנהל על דעת עצמו את הפוליטיקה הציונית... זוהי ההסברה שלי לעניין נסיעת שרתוק״. שוב ושוב הטיח בן-גוריון בפניו: ״חשבתי את נסיעתך לנזק עצום כי כרגע הוא [ויצמן] ידבר בסמכות ארץ-ישראל, ואיני יודע מה ידבר, ולא יהיה איש שיתקן״. תשובת שרת, ״לשם זאת באה נסיעתי, שהוא [ויצמן] לא ידבר לבדו בשיחות אלו״, לא ריצתה את בן-גוריון כלל. הוא סגר על טרפו: ״אין בנסיעה של שבועיים לתקן שיחותיו. הייתה נחוצה לו גושפנקה שהוא יוכל לנהל לבדו את העניינים... מנין שלא היו שיחות קודם, ולא תהיינה אחר-כך, ומנין שלא תהיינה שגיאות?״

שרת חזר והתגונן: הוא פעל רק לפי קו ירושלים, אך בן-גוריון התעלם מדבריו והטיל עליו עוון נוסף: הוא לא דיווח על שיחות שניהל ויצמן עם השגריר הבריטי, הלורד הליפקס, שעליהן כבר הרעיש בן-גוריון עולמות בניו-יורק ביוני 1942. ״לא הייתי בשיחה״, זעק שרת הנעלב, ״איני יודע מה אתה רוצה ממני״. אך בן-גוריון אטם את אוזניו.

בן-גוריון לא רצה ששרת יהיה איש הביניים בינו ובין ויצמן. הוא רצה ששרת יעמוד לימינו ללא סייג, וכי גם הוא יפעל לפיטורי ויצמן. בן-גוריון חשב כנראה שעל שרת להבין זאת מעצמו, שהרי לשם כך סיפר לו ״יותר מאשר לחברים אחרים״ על חילוקי הדעות שבינו ובין ויצמן. אבל שרת לא ירד - או שלא רצה לרדת - לעומק כוונתו זו של בן-גוריון. הוא דווקא ראה חובה לעצמו לפייס בין שני המנהיגים, כדי שימשיכו לפעול יחד, ועמד על זכותו לפעול לפי שיקול דעתו. הוא הכיר בחסרונותיו של ויצמן - ״השיטתיות אינה מן המידות שהוא מצוין בהן״, ו״ראיתי אותו מתבוסס בחולשותיו״ - ועם זאת היה משוכנע, שלמרות הכול תרומתו עולה על נזקו.[61]

כעונש על שהמרה את פיו הציע בן-גוריון להנה״ס לשלוח את שרת לוושינגטון ״לזמן ארוך״, לנהל שם את משרד הנה״ס.[62] עד מהרה הגה עונש אחר: להורידו בדרגה.

ב-1933 בחר הקונגרס הציוני בבן-גוריון כמנהל המחלקה המדינית. אז תבע לבחור בשרת כמנהל שותף של המחלקה. בן-גוריון היה הבכיר בשניהם, אבל הוא הסתפק בקביעת הקו המדיני ובהכרעות החשובות והותיר את ניהול המחלקה ואת כל העבודה המדינית - לרבות ייצוג הנה״ס בפני ממשלת המנדט - לשרת. שרת היה איפוא למעשה, אם כי לא להלכה, מנהלה היחיד של המחלקה המדינית, ובתואר זה פעל והוכר זה עשר שנים. עתה הודיע בן-גוריון במפתיע, במזכירות מפא״י ב-5 במאי 1943, שיש בדעתו להתערב גם בניהול השוטף של המחלקה. הדים שגונבו לאוזניו מדברים שאמר שרת - רכלנים וסכסכנים לא חסרו - חיזקו בו את נטייתו זו, וב-17 במאי העביר לשרת את הפתק שלהלן:

״שרתוק - הגיעו אלי הדים מ׳אינפורמציה׳ שאספת באמריקא והבאת לארץ. אם יש לך עניין במלאכה זו - הרי זה עסקך. איני שופט ואיני מוכיח. גם לא אכפת לי המדובר מאחורי גבי. אלא שאיני אוהב יחסי-לא-אמת.

מיום שנכנסתי להנהלה אני שוקד על יחסים קולגיאליים עם כל אחד מחברי ההנהלה... לא אפלה שום אחד לרעה. אבל אני מסתפק בצמצום יחסי איתך להבא בעניינים של ההנהלה בלבד... בלי קשר עם דברים אלה יהא צורך, בעוד שבוע או שבועיים, להגדיר את סידורי הפעולה של המחלקה הפוליטית, כי הבסיס לסידורים אלה... נעקר. הייתי רוצה שתחזיר פתקה זו. בן-גוריון״.

שרת החזיר לבן-גוריון את הפתק - אחרי שהעתיקו - בצירוף תשובה. כך החלו חילופי פתקים שנמשכו גם למחרת. שוב טען שרת ״אץ לי מושג על מה אתה מדבר״, והכחיש שאסף ״אינפורמציה״ או דיבר מאחורי גבו של בן-גוריון. ״יחסי אני לאישיותך לא נשתנה״, הבטיח שרת, אבל עם זאת, ״אני בוכה על הרס יחסֵי עשרות שנים, שאתה מחולל במו ידיך, על לא דבר״.

בתגובה למילים נרגשות אלה הבהיר בן-גוריון מדוע יש צורך להגדיר מחדש את ״סידורי הפעולה״ של המחלקה המדינית: ״במשך עשר שנים נהגתי (לא מתוך חוקה קבועה, אלא מטעמים שאינם תלויים בחוקה) כאילו היה רק אחד מנהל המחלקה - אתה. זו לא הייתה חוקה. הנימוק והנוהג האישי שלי אינו קיים עכשיו ויש צורך במידת מה של רגולציה״.[63]

הקרע הלך והעמיק. אולם האיום של בן-גוריון להוריד את שרת בדרגה ולכונן ״סידור חדש״ במחלקה המדינית - להטיל את הנהלתה השוטפת על ד״ר דב יוסף - לא יצא אל הפועל (אך הגיע - באיחור, לאחר שהשניים השלימו - לעיתונים, ככוונת או כהצעת בן-גוריון לפטר את שרת).

ב-18 במאי 1943 התעלף בן-גוריון במשרדו. הוא הובהל לבית-חולים ״הדסה״ שעל הר הצופים ואושפז לשבועיים. יט״א הבריקה על כך ללקוחותיה בחו״ל, אבל בארץ נשאר הדבר בגדר סוד. רק ביום ו, 28 במאי, ידעו העיתונים לדווח על אשפוזו ״בסוף השבוע שעבר״. הרופאים אבחנו מתנת, שפעת ואפיסת כוחות וציוו עליו מנוחה מוחלטת בבית החולים. ב-1 ביוני נפרד בן-גוריון בדברי תודה מהרופאים ומהאחיות וגם מהגנן - שהביא פרחים לחדרו - ויצא לבית ההבראה בקיבוץ גבעת-ברנר.[64]

אם שכך זעמו על שרת, הדבר לא היה גלוי לעין. ב-20 ביוני 1943 שוב נתגלעה ביניהם מחלוקת, הפעם בנושא הגיוס לצבא הבריטי (ראו פרק עשרים וחמישה). אחרי הישיבה היה מי שהעיר לבן-גוריון, שבדבריו פגע בשרת ״פגיעה אישית״. בן-גוריון מיהר להריץ לו פתק שכולו פיוס:

״שרתוק - ...אם זה נכון הרי עלי להגיד לך שאני מצטער על כך צער רב. גם בוויכוח החמור ביותר לא הייתי רוצה לפגוע אישית בבר-פלוגתא, פחות מכל הייתי רוצה לפגוע בדיון על הגיוס - פגיעה אישית בך... אני רואה פעולת הגיוס עד עכשיו כמעשה רב, שהיה כרוך בקשיים עצומים ומכאיבים, ואפשר היה להתגבר עליהם... רק מתוך התמדה, מסירות ושקידה יוצאת מן הכלל. ואיני יודע איש שיש לו חלק במעשה זה כחלקך אתה״.

בשעת בוקר מוקדמת ענה שרת לטלפון בביתו. ״משה?״ שאל הקול מהעבר השני. נעימת הקול בישרה לשרת שחמתו של בן-גוריון שככה.

״מקולו הצרוד, הבינותי כי עבר עליו ליל נדודים... לא חשוב מה אמר כי העיקר היה

שקרא לי שוב ׳משה׳ וזו הייתה מטרת השיחה״.

אם גם שמח משה בפיוס הזה, הצלקת בלבו לא תגליד. עשר שנים לאחר מכן דימה את יחסיו עם בן-גוריו לכלי יקר שנסדק:

״הכלי נשאר קיים ועומד וצלח כמקודם לשימוש, אבל הסדק נשאר אף הוא בעינו, ושוב לא הייתה לו תקנה״.[65]

הערות: