"בין שני הרים": משה שרת ביחסיו עם דוד בן-גוריון וחיים וייצמן
מק"ט
4044ל"א
מחבר/עורך
גורני יוסף
title
"בין שני הרים": משה שרת ביחסיו עם דוד בן-גוריון וחיים וייצמן
שנת הוצאה
1999
נושאים/תקציר
יחסי מ"ש, ב"ג, וייצמן, מתוך: גשר 142
ספרות עזר
+
תוכן


 

מאמר זה מבוסס על הרצאה בכנס ״משה שרת, האיש ומדיניותו׳׳, תל-אביב, דצמבר 1999. עשיתי בו שימוש רחב במובאות מפיו של שרת, הן כדי להבליט את שפתו העברית, שהייתה אחד ממרכיבי הכוח הציבורי שלו, והן כעדות עצמית על אישיותו.

 

בשנת 1945 כתב משה שרת אל משה סנה על מקומו בין בן-גוריון ווייצמן, כאשר אלה היו בשיא המחלוקת שביניהם, בזו הלשון:

״מצבי ׳בין שני הרים׳ מורכב כשהיה, אך דומני שמעולם לא סבלתי מקשיי הידברות עם דב״ג כהפעם״.[1]

הכותרת למאמרי, הלקוחה מקטע זה, משקפת את המורכבות במעמדו של משה שרת בין שני המנהיגים ההיסטוריים ואת יחסו הדו-משמעי כלפי דוד בן-גוריון במיוחד.

דבָרָי מתמקדים במשולש האישי בן-גוריון, וייצמן, שרת בשנים 1948-1933, בין כניסת תנועת העבודה להנהגה הפוליטית של התנועה הציונית לבין הקמת המדינה. לתקופה זו היה אופי מיוחד ביחס לשתי תקופות שקדמו לה.

בראשונה - 1914-1882 -

הונחו היסודות לחברה היהודית הלאומית בארץ-ישראל, על-ידי ההתיישבות החקלאית על שתי צורותיה, זו של האיכרים וזו של הפועלים;

בניין העיר העברית הראשונה - תל-אביב;

מיסוד החינוך העברי

והקמת כוח מגן יהודי.

בתקופה השנייה, בין השנים 1928-1917, נבנתה האוטונומיה הלאומית היהודית בארץ-ישראל על כל רבדיה:

הפוליטיים-דמוקרטיים;

הכלכליים, בעיקר האוטרקיים,

והתרבותיים-לאומיים.

ראוי לציין את העובדה כי בזירה הבינלאומית, אחרי מלחמת העולם הראשונה, במיוחד בשנות העשרים, היה היישוב היהודי בארץ-ישראל ההצלחה הגדולה ביותר וכמעט היחידה של רעיון מתן האוטונומיה הלאומית למיעוטים לאומיים, כפי שחזה אותה הנשיא האמריקני ווּדרוֹ וילסון וכפי שנקבע בחוזי השלום בפריס. וזאת לא רק מפני תבונתם הפוליטית ונחישות רצונם הלאומי של היהודים, אלא גם מפני מדיניותה של ממשלת המנדט, אשר הניחה ליהודים, מטעמי האינטרס הבריטי העצמי, לארגן ולבנות את חייהם הציבוריים על-פי השקפתם הלאומית.

התקופה השלישית 1948-1929, עומדת בסימן המאבק הלאומי היהודי הכפול:

המאבק המדיני עם ממשלת בריטניה

והמאבק הצבאי עם התנועה הלאומית-הערבית בארץ-ישראל.

ראשיתה במאורעות תרפ״ט-1929, וסופה בהקמת המדינה במאי 1948.

בתקופה זו דעכה דמותו של חיים וייצמן כמנהיג לאומי ועוצבה דמותו של דוד בן-גוריון כמנהיג מדיני, ביישוב ובתנועה הציונית. הגורל הדו-סטרי אשר פקד את שני המנהיגים היה ללא ספק אחת הסיבות למצוקתו האישית של משה שרת, אולם כמובן לא היחידה.

מעמדו של משה שרת בהנהגת התנועה הציונית היה מיוחד. הוא היה מדינאי אבל לא מנהיג. מפאת גילו הוא לא נמנה עם האבות המייסדים:

וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית ו״אבי״ הצהרת בלפור;

בן-גוריון, מזכיר הסתדרות העובדים;

ברל כצנלסון, ״האב הרוחני״;

יוסף שפרינצק המעשי

ויצחק טבנקין הסוער.

יתירה מזו, גם בקרב בני גילו, הדור הצעיר בהנהגה הלאומית ביישוב, הוא היה יוצא דופן.

לא היה לו הברק האינטלקטואלי של חיים ארלוזורוב,

הסמכותיות השקטה של אליהו גולומב,

והקסם האישי השופע של יעקב חזן -

כל אלה הוותיקים והצעירים היו ״מנהיגים משוררים״, נושאי חלום אוטופי, דבר שבא לביטוי לא רק במחשבתם אלא גם בשפתם, ואילו שרת, האיש ששפתו העברית הייתה בהירה כבדולח, מדויקת ועם זאת ספוגה רגשות עמוקים, לא היה ״מדינאי משורר״ ולא מנהיג נושא חזון אוטופי. ולכן בתקופה זו אשר קדמה להקמת המדינה לא יכול היה להיות אלא איש ביניים, הנושא התקיף של שיקול הדעת ושל הפשרה המדינית.

הקושי של שרת ביחסיו עם שני אישים סמכותיים אלה, בן-גוריון ווייצמן,

היה בתלותו הרגשית בהם מחד גיסא,

ובהכרתם את התכונה הזו שלו, מאידך גיסא.

לכן שניהם ציפו ממנו לנאמנות אישית שהיא מעבר להסכמה מדינית ושיתוף פעולה פוליטי. על כן, לסירוגין, קירבו אותו והרחיקו אותו, חיבבו אותו וזעמו עליו, אולם תמיד העריכו את כישרונותיו האישיים ואת כישוריו המדיניים.

תלותו של שרת באישיות סמכותית באה לגילוי במכתב אשר שלח אל ברל כצנלסון בראשית שנות העשרים בהיותו סטודנט בלונדון, והנוגע, ללא ספק, גם לקשר הרגשי שלו אל בן-גוריון ווייצמן. הוא יצא ללימודיו בלונדון בתחושה קשה כי הדבר היה בניגוד לרצונו של ברל. וכך כתב שרתוק, הצעיר בעל המצפון המיוסר, לברל:

ויותר מחטא העזיבה והיציאה קשה ומכאיבה ההרגשה, כי כאילו לא הובנתי. עליך בייחוד חושב אני כל הזמן ומעמיד את עצמי למשפט - הרחוק והקרוב אלי כל כך, היקר והאהוב, הלא אין אתה יכול לשער מה הינך לי. איני חושש להגיד לך זאת פשוט וגלוי, אני עושה זאת גם בכדי לחייב אותך באחריות, אחריות בעד עצמי. אל תעזוב אותי ואל תרחק ממני. אתה דרוש לי כאוויר לנשימה, כאור לעיניים. אני אומר את כל הדברים האלה יען כי יש לי לפעמים רגעים קשים, בהם עולים חששות רעים על התנכרות העלולה להיכרך עקב פרידה ארוכה. אל תעזוב אותי, חשוב עלי (ההדגשות במקור - י״ג).[2]

ההערצה של שרת אל בן-גוריון באה לידי ביטוי במכתב אישי אשר שלח אל רעייתו צפורה בהיותו בקונגרס הציוני העשרים, שהתקיים בשנת 1937. בנאומו במליאת הקונגרס מצא וייצמן את ההזדמנות להיפרע מבן-גוריון על הביקורת הקשה אשר מתח עליו שנה קודם לכן על רקע המרד הערבי ובואה של ועדת פיל לארץ-ישראל. בהאשימו אותו בנכונות להפסקה זמנית של העלייה לארץ-ישראל, עשה וייצמן את הדבר בדרך מקורית, אולם בכך לא פחות עוקצנית ופוגעת. בדברי הסיכום שלו בישיבת הנעילה הקדיש דברים לשבחו של משה שרת והתעלם במכוון מבן-גוריון. שרת, אשר התשבוחות של וייצמן נעמו לו תחילה, מצא את עצמו עד מהרה במצב ״אומלל״, כדבריו, מפני שווייצמן הגדיש במתכוון את הסאה, הפריז והגזים בשבחו, כדי לפגוע בבן-גוריון. הקהל באולם הבין את הכוונה, ואילו משה שרת חש כי

״להיות מורם על נס כדי שיושפל חברך הגדול ממך - זה עינוי לבלתי נשוא... בן-גוריון נפגע מאוד מהדבר ואני עצמי הייתי אומלל״.[3]

לא רק בן-גוריון נפגע מיחסו של וייצמן אליו, אלא גם רעייתו, פולה, חשה עלבון צורב. היא נתנה, כנראה, ביטוי לעלבונה זה במכתב אל בן-גוריון, ובו באה אליו בטענה על שהוא מבליג לנוכח יחסו המשפיל של וייצמן כלפיו. על כך ענה לה בן-גוריון:

״לא מעניין אותי כלל איך הוא מתייחס אלי, אין אני תלוי בו, ואין אני זקוק ליחסו. אני רואה בו מכשיר חשוב בשביל המפעל שלנו - והמפעל ורק המפעל מעניין אותי״.[4]

משה שרת לא היה מסוגל להסתר רגשות כזה כמו בן-גוריון, מפני שיחסו אליו היה שונה מזה של בן-גוריון לווייצמן. בשנת 1953, בזמן אחת המתיחויות המחזוריות ביניהם, רשם ביומנו זיכרונות על העימות בינו לבין בן-גוריון, שהתרחש עשר שנים קודם לכן ושנבע מן ההתנגשות הדרמטית בין בן-גוריון לווייצמן בארצות-הברית בשנת 1942 - אשר עוד נחזור אליה בהמשך הדברים. וכך כתב:

״ב״ג עמד אז בניתוק קשרים גמור עם וייצמן. היה נעלב עד עמקי הנפש עקב יחס וייצמן אליו באמריקה, וראה בהיענותי לווייצמן בגידה בו והצטרפות לאויבו בנפש. ברל [כצנלסון] והמפלגה עמדו אז לימיני ונסעתי. ב״ג לא יכול היה לסלוח לי זאת - היה כה נתון בחשבון האישי, שלא השגיח כלל בעניין הכללי שעמד אז על הפרק ובאחריותי לגורלו - פגשני כשחזרתי כאיש זר. חדל לקרוא לי משה והחל מכנה אותי שרתוק, הודיע כי פסו כל יחסי האמון בינינו, ערך לי חקירה ודרישה קטלנית בישיבת הוועדה המדינית של המפלגה והתעלל בי פשוטו כמשמעו, בכל מיני צורות, עד שפעם פקעה סבלנותי וקטרגתי עליו באוזני חברים - טענתי מדוע לא פנה אלי אף פעם בהסברה חברית על שום מה אסור לי לנסוע לאמריקה, מדוע לא דיבר אלי אלא בלשון איומים ופקודות, מדוע התיר לעצמו לא להתחשב במעמדי ואחריותי וכו׳ וכו'. למחרת אותו הערב המזעזע טלפן לי בשעה מוקדמת מאוד ומקולו הצרוד הבינותי, כי עבר עליו ליל נדודים. ואיני זוכר בדיוק מה אמר לי, ולא חשוב מה אמר, כי העיקר היה שקרא לי שוב משה וזו הייתה מטרת השיחה״.[5]

באשר לווייצמן, שרת היה מוקסם מאישיותו החמה, אף-על-פי שמעולם לא התעלם מתכונותיו הרודניות, וגם על כך מצוי רישום ביומנו. היה זה בשנת 1939, מייד אחרי שנודע בהנהלה מה יהיה תוכנו של ״הספר הלבן״ אשר הממשלה עתידה הייתה לפרסם אחרי כישלון ועידת סן-ג׳יימס. בישיבת ההנהלה בלונדון, ב-15 במארס, שררה רוח נכאה. וכך כותב שרת:

״חיים מסר דין-וחשבון על שיחותיו אתמול, דיבר אנגלית, אחר כך עבר ליידיש ופנה אל החברים. מייד הייתה רוח אחרת - במקום הרגשת הדיכאון נוצרה אווירת-מרעים מלוכדת, המוצאת נוחם בצרה ומתעודדת על-ידי הקרבה הנפשית הפנימית. חברים, אמר, ידידים שלי, הנה אנו יושבים כולנו יחד, חבורת אנשים קטנה, ידידים שעבדתי איתם מי עשר ומי עשרים שנה... אני אומר לכם: לבי לא נפל בקרבי, האמונה שהייתה בי בהיותי ילד בחדר פועמת בי גם עכשיו. כולנו יודעים מה מרגיש כל אחד, ואתם יודעים מה אני מרגיש. אך אין דבר, נתגבר. נסתגל למצב החדש, ונמשיך לעבוד. לא נתנחם במה שקרה לצ׳כוסלובקיה. אך נדע כי שעת ניסיון קשה היא לעמנו - נעמוד בה״.[6]

תיאור זה מעיד יותר מרבים אחרים על אישיותו המקרינה ביטחון, על החום האנושי והסמכות של וייצמן ה״צ׳יף״, כפי שכינו אותו בקרב חבריו בתנועה. שרת היה זקוק לכך, כשם שהיה קשור במנהיגותו הנמרצת ולעתים אף הרודנית של בן-גוריון.

השאלה היא: האם התחושה הפסיכולוגית של ״בין לבין״, שבה היה שרוי שרת ושגרמה לו לא פעם להימצא במצב של ״נאמנות כפולה״, באה לידי ביטוי גם בתפיסתו המדינית הייחודית ובמאבקים הפוליטיים שהתנהלו בתנועה הציונית?

דומני כי אפשר לאפיין את השיטה המדינית של שלושת המדינאים כ״פשרה מקדמת״, לפי הגדרתי. כלומר, כל דרכם בהנהגת התנועה הציונית אל יעדיה המדיניים נעשתה בדרך ההתפשרות המתמדת עם המציאות הפוליטית, אבל תוך התקדמות מתמדת אל היעדים אשר קבעו לעצמם. כך עמדו שלושתם בראש המובילים את התנועה הציונית להקמת המדינה. כמובן, היה הבדל ביניהם ביחס לשיטה זו.

בן-גוריון היה איש ה״פשרה המאוחרת״ - נקודות המוצא שלו היו לרוב קיצוניות, ובעקבותיהן באה תמיד ההתפשרות עם המצב הקיים.

וייצמן ושרת היו אנשי ה״פשרה המקדימה״, הם חיפשו מראש את מוצא הפשרה מן הסבך המדיני שלתוכו הייתה נקלעת התנועה.

אלא ששרת, בגלל תכונותיו האי-אוטופיות, היה המפוכח יותר ביניהם. זאת ניתן לראות בהערותיו כלפי שתי הבעיות המדיניות המרכזיות שבפניהן עמדה התנועה הציונית:

השאלה הערבית

והיחסים עם בריטניה.

בשנת 1921, אחרי המאורעות, הציע דוד בן-גוריון, שזה עתה חזר מאנגליה, תוכנית לשיתוף פועלים ערבים בהסתדרות העובדים הכללית, שכוונתה הייתה

׳׳קביעת יחסי חברים בין העובדים העברים והמוני העמלים הערבים על יסוד פעולה משותפת כלכלית, מדינית ותרבותית, כתנאי לגאולת הפרולטריון היהודי מעקת הגלות ולשחרורו החברתי״,

הוא טען כי שיתוף הפעולה הוא תנאי לשחרור כל הפועלים, בני שני הלאומים, אבל החתירה לקראתו מוטלת בראש וראשונה על הפועל היהודי,

״שתעודתו ההיסטורית... היא לעמוד בראש השחרור והתחייה של עמי המזרח התיכון״.

אלה היו הצעותיו של בן-גוריון:

לשתף פועלים ערבים בקבוצות הקבלניות המועסקות בעבודות ציבוריות בתנאי שכר שווים לאלה של הפועלים היהודים, וכן לשתף פועלים ערבים בהנהלת קבוצות אלה;

לקבל את הפועלים הערבים לקופת חולים של ההסתדרות;

לארגן אגודות מקצועיות ערביות שיפעלו בשיתוף עם האגודות המקצועיות היהודיות:

ליצור שיתוף פעולה בין הקבוצות החקלאיות היהודיות ובין הכפרים הערביים השכנים בתחומים שונים.

על הצעות מרחיקות לכת אלה הגיב משה שרתוק (שרת), ששהה אז בלונדון, במכתב ששלח אל בן-גוריון. אין סיכוי לשיתוף פעולה בין פועלי שני העמים, כתב שרת. הדעה הרווחת ב״אחדות העבודה״, כאילו רק האפנדים מעוררים את ההתנגדות ליהודים, היא אשליה. וכך כתב שרת:

״ואיך יקום [השיתוף] ויהיה עכשיו? [״עכשיו״ פירושו אחרי מאורעות מאי 1921, י.ג.] האומנם די כי נבוא בדברים? ודברי מי ימצאו מסילות יותר, דברינו אנחנו, הזרים השנואים, או דברי המוכתר והשיח׳ היושבים בתוך עמם והשולטים במכשירים כבירים כאלה כמו אינסטינקטי הגזע והלאום, כוח השפה, קדושת המסורת, תוקף האינרציה? וכלום רק האפנדי והשיח׳ מפריעים? לשם אשליה עצמית עשינו כל עניין קל ופשוט: קומץ אפנדים והמוני עמלים... לא, דוד, אל נתברך עוד כי ׳זו הדרך׳, עוד אין דרך, ומי יודע אם ישנה כזו בכלל. מי יודע אם אין הדרך היחידה לעת עתה - וכמה יימשך לעת עתה זה? - עלייה, התבצרות והגנה; הגנה, התבצרות ועלייה, כאשר אמר המשורר, על פגרינו אנו אנחנו פוסעים ועוברים, אנו עולים!״[7]

כעבור חמש-עשרה שנים, עם פרוץ ״המרד הערבי״ בשנת 1936, בניגוד לדעתם של משה ביילינסון, יצחק טבנקין וברל כצנלסון, לא ראה שרת בהתקוממות הערבית אך ורק תופעה פשיסטית של המון מוסת בידי הנהגה שאינה מייצגת או מבטאת את רצונם האמיתי של המוני העם הערבי. לדעתו,

״אין ערבי בארץ-ישראל, שאיננו נפגע מכניסת יהודים לארץ״,

אמר שרת, והטענה שהציונות מביאה טובה רבה להמוני העם הערבי אינה קבילה עליהם. הם יודעים,

ש״׳ארץ-ישראל׳ היא יחידה עצמאית שהיו לה פנים ערביות, והן הולכות ומשתנות״.

לערבים יש זכות סובייקטיבית לתבוע ריבונות לאומית על הארץ.

נכון, יש אומה ערבית אחת באזור;

נכון, אין ערבי שאינו רואה את עצמו כבן לגזע הערבי ששלט מאות בשנים על הארץ הזאת,

אבל

״הוא איננו מוכרח לראות אותו כחלק מהעם הערבי הגדול שיש לו ארצות בעיראק, בחיג׳אז ובתימן״,

ועל כן אי אפשר לדרוש מהם לוותר על מה שניתן או יינתן לבני גזעם או אומתם שמחוץ לארץ-ישראל. זאת תנועת המונים, אשר רגשי התנגדותם ליהודים מובנים וכנים ואשר יש להם הנהגה

״מורכבת מאותם האנשים שהנחשול העלה אותם, ואי אפשר לטעון כי מאחר שמנהיגות זו לא נבחרה בבחירות כלליות אין זו מנהיגות. אין גורם אשר אינו רואה בהם מנהיגות״.

שרת הגדיר את המהומות לא כהתפרצות של פורעים, אלא כהתקוממות עממית, שממשלת המנדט לא יכלה למנוע אותה לגמרי, אף שהייתה מסוגלת לצמצם את ממדיה, והסיק מסקנה כפולה:

״עלינו להיות מוכנים למתן ערובות לאי-השתלטותנו על הערבים ואי-נישולם מן הקרקע״,

ועם זאת, על היהודים לא להסכים לתביעת הערבים לבעלות יחידה על ארץ-ישראל.[8]

אותו פיכחון מאוזן מצא את ביטויו גם ביחס להערכת הכוונות של מפלגת הלייבור הבריטית כלפי הציונות ערב הבחירות באנגליה, אשר העלו אותה לשלטון בשנת 1945. ועידת מפלגת הלייבור, אשר התקיימה בשנת 1944, כללה במצע הבחירות שלה את הפסקה הבאה ביחס לארץ-ישראל, וראוי שנביא אותה במלואה לנוכח ההתלהמות הבלתי פוסקת כיום נגד ״תוכניות הטרנספר הציוניות״ מצד כל מיני היסטוריונים וסוציולוגים ״ביקורתיים ומחדשים״. כדי שיוברר כי ״חטא״ בלתי נסלח זה רובץ לא רק לפתחם של ה״קושרים״ הציונים נגד העם הפלשתינאי, אלא גם שייך ללא-ציונים, לא-יהודים, לאלה אשר נטו להאמין כי לסכסוכים חברתיים ולאומיים יש פתרונות רציונליים ואפילו הומניים. ואלה הם הדברים:

״ארץ-ישראל. כאן אנו נעצרים במחצית הדרך, בלא הכרעה בין מגמות מנוגדות. אולם ודאי שאין כל תקווה וכל משמעות ל׳בית לאומי יהודי׳, אלא אם כן הננו מוכנים לתת ליהודים הרוצים בכך להיכנס לארץ זעירה זו, במספרים העשויים לעשותם לרוב. לפני המלחמה היה לכך צידוק ניכר. עתה יש לכך צידוק שאין לעמוד בפניו, לאחר הזוועות שאינן ניתנות לביטוי, שהיו כרוכות בתוכנית הגרמנית-הנאצית, הקרה והמחושבת, להרוג את כל יהודי אירופה. גם פה, בארץ-ישראל, יש צידוק מטעמים אנושיים ולמען קידום תוכנית קבע, להעברה של אוכלוסין. יש לעודד את הערבים לצאת ככל שהיהודים נכנסים. צריך לפצותם בנדיבות בעד אדמתם ולארגן בקפדנות את יישובם במקום אחר ולממנו ביד רחבה. לערבים יש טריטוריות רבות ונרחבות במקומות אחרים. אל להם לתבוע למנוע מהיהודים שטח קטן זה של ארץ-ישראל, שהוא פחות מוויילס. ואכן, עלינו לשקול את האפשרות להרחבת הגבולות הנוכחיים של ארץ-ישראל, על-ידי הסכם עם מצרים, סוריה או עבר-הירדן. יתר על כן, עלינו לחתור לרכישת אהדתן המלאה של ממשלות אמריקה וברית-המועצות לביצועה של מדיניות ארץ-ישראלית זו (ההדגשות שלי - י״ג)״.[9]

רעיון מרחיק לכת זה, שאומנם היו לו מהלכים בצורת הרהורים ומחשבות בקרב ההנהגה הציונית, למן הרצל ואילך, אולם מעולם לא התייחסו אליו כתוכנית מדינית ממשית, הבהיל את ההנהגה הציונית בלונדון, משום שזו הפעם הראשונה שהרעיון היה אמור לקבל צורה של תוכנית מדינית שנתמכת על-ידי בריטניה ונשענת על בסיס לאומי. שרתוק, אשר תמיד נזהר מלתלות תקוות גדולות מדי בהנהגת הלייבור, ביקש להזהיר את חברי מפלגתו מפני התלהבות לנוכח ההצהרה הזאת. וכך הסביר לחבריו במרכז מפא״י:

לנו היו ספקות קשים מאוד לגבי עניין הטרנספר. הספקות האלה התעוררו לאו דווקא בהיוודע לנו הנוסח של הסעיף הזה. כאשר באתי לאנגליה, הרי אחד הדברים שמצאתי מנסרים בחלל האוויר הייתה שאלת הטרנספר. העניין הזה שב לתחייה כאילו בכוח רב, ולא כתוצאה מיוזמה יהודית, אלא הגויים בשכלם הגיעו לדבר ההוא ואמרו: אחת משתיים,

או שאי-אפשר לעשות שום דבר,

אבל אם כן, אם יש לתת את ארץ-ישראל ליהודים, צריך לתת להם את ארץ-ישראל נקייה ואז צריכים להוציא מתוכה את הערבים.

הדבר הזה הגיע אלינו מצדדים שונים. אחד הצדדים שממנו הגיעה אלינו הדעה הזאת הוא דלטון ונואל-בייקר. לי היה ויכוח בשאלה זאת עם נואל בייקר... הוא אמר, מדוע אי-אפשר להעביר ערבים מארץ-ישראל? ניתן להם מאה מיליון פונט להתיישב במקומות אחרים וכו'. אמרתי לו שזה ייתכן כשלב אחרון בתהליך העניינים, זה אינו יכול להיות בתור תחילת מוצא ותנאי מוקדם. בתור תחילת מוצא זה יכול להזיק. אם כורכים את הפתרון הגדול בהעברת הערבים הרי עושים את עניין העברת הערבים כתנאי הכרחי של הדבר. זאת אומרת שבלי העברת הערבים אין יכולת קליטה לארץ, זאת אומרת שבלי העברת הערבים אי-אפשר שינוי במדיניות. אם כן, העברת הערבים זהו דבר קשה כקריעת ים סוף, אבל להגיע למסקנה שאין יכולת קליטה לארץ ושאין אפשרות של שינוי מדיניות זהו דבר יותר קל וזהו מה שיכול להישאר מזה.[10]

שתי התכונות של שרת,

תלותו הנפשית באישיות כריזמטית

והנטייה השכלית לפשרה מקדימה בתחום המדיני,

הן אשר קבעו את מקומו במאבק שניהלו ביניהם בן-גוריון ווייצמן בשנות הארבעים.

בשנים שבין 1942 ל-1947 התקיים בין שני המנהיגים מאבק בשתי מערכות:

הראשונה, 1943-1942 בארצות-הברית ובארץ-ישראל,

והשנייה, 1947-1946, לקראת הקונגרס הציוני הכ״ב, אחרי השואה ולקראת הקמת המדינה.

למערכה זו היה היבט אישי, אשר הביא את היחסים בין השניים לשפל מדרגה של עלבונות הדדיים, השפלה מכוונת, תכססנות פוליטית לא מכובדת והתבטאויות מלאות זעם. אין לשכוח כי וייצמן הגיע לארצות-הברית אחרי שבנו הטייס נפל בקרב, כאיש שבור ואומלל, ואילו בן-גוריון יצא ממנה מושפל ונזעם. מעבר לכך, הייתה למחלוקת זו משמעות מדינית עקרונית חשובה מאוד. במערכה הראשונה, שהיו בה שני חלקים, האחד בארצות-הברית והשני בארץ-ישראל, התמקדה המחלוקת בשני עניינים: האחד קונסטיטוציוני והשני מדיני.

 

בעניין הראשון השאלה הייתה האם נשיא ההסתדרות הציונית כפוף להחלטות ההנהלה הציונית או שהוא חופשי לפעול על דעת עצמו, כמי שלא נבחר בידה אלא במישרין על-ידי הקונגרס הציוני. המוקד הפוליטי במחלוקת זו הייתה תוכניתו של בן-גוריון להקים בוושינגטון נציגות מדינית מטעם ההנהלה. בראש המשרד, לדעתו, היה צריך לעמוד איש מארץ-ישראל, והכוונה הייתה ברורה; לעומת זאת וייצמן, שקיבל את ההצעה, הציע את נחום גולדמן כראש המשרד.

המישור השני היה מדיני. החל משנת 1940, לנוכח האכזבה שהנחילה ממשלת בריטניה לציונות עם פרסום הספר הלבן ב-1939, השתנה היחס של שני האישים כלפי מדינה זו. בשנת 1940 ביקרו שניהם בארצות-הברית והתרשמו באופן דומה, כי זוהי הארץ היחידה שבה מצוי בידי היהודים כוח פוליטי להשפיע על מדיניות ממשלתם, ושניהם חיפשו דרכים כיצד לממש כוח זה הגלום בארגונים היהודיים השונים. אולם מעבר להערכות המדיניות נתפלגו דעותיהם באשר למסקנות הפוליטיות.

בן-גוריון, כדרכו, היה תומך נלהב בקריאה ליהדות ארצות-הברית, המאורגנת, להפעיל לחצים פוליטיים באמצעות ממשלתם על ממשלת בריטניה.

ואילו וייצמן, מתוך זהירות פוליטית ומפני הקשר שלו אל אנגליה, אשר בראש ממשלתה עמד ידידו וינסטון צ׳רצ׳יל, שנתן לו רמזי הבטחות פוליטיות באשר לעתיד לבוא אחרי המלחמה, התנגד למערכה פוליטית פומבית.

המערכה בין השניים, במיוחד בהיבט האישי והקונסטיטוציוני, הועברה לארץ-ישראל, למוסדות מפא״י, אשר הקדישו לה ישיבות מספר במחצית השנייה של שנת 1943, כלומר אחרי מרד גטו ורשה - בלי שמישהו יקום ויזעק, כי זה לא הזמן למאבקים פוליטיים ואישיים. דבר זה מעיד על אחת מן השתיים:

על התעלמות מן האסון,

או על התמסרות מוחלטת למשימה הציונית.

אני נוטה לדעה השנייה, שהרי מבחינתם בניינה של ארץ-ישראל היה התשובה היחידה שהם יכלו לתת לאסון השואה אשר התרחש לנגד עיניהם. ועד כמה דבר זה היה קובע לגביהם, מעיד הדיון הדרמטי אשר התנהל במפא״י בחודש נובמבר 1943. בן-גוריון תבע את העמדתו של וייצמן ל״דין״ ההנהלה בארץ-ישראל. רוב חברי ההנהגה - ב׳ כצנלסון, א׳ גולומב, י׳ שפרינצק - התנגדו לכך. בן-גוריון, כדרכו, הגיב בהכרזה על התפטרותו מתפקיד יו״ר ההנהלה. ברל כצנלסון איים בעזיבת המפלגה ובהכרזה על פירוקה. בן-גוריון נקלע לעמדת בדידות בוויכוח הנרגש הזה, וזה הביא אותו לבסוף לקבל הצעת פשרה, שלפיה תצא משלחת ללונדון בראשותו של משה שרת, ואם שרת יודיע כי וייצמן יפעל מכאן ואילך על דעת ההנהלה, בן-גוריון יחזור בו מהתפטרותו. ואכן, בראשית 1944 יוּשב המשבר, אחרי שווייצמן נתן לשרת את ההבטחה המקווה.[11]

משה שרת הוכנס בעובי הקורה של המערכה בשני חלקיה. הוא נשלח מלונדון אל וייצמן, על-פי דרישתו, בשנת 1942, אחרי שבן-גוריון עזב את ארצות-הברית, ועל כן זעם עליו בן-גוריון וניתק את קשריו האישיים עמו. בכל זאת, כעבור שנה, אחרי הוויכוח המר, סמך בן-גוריון על כושר התיווך המפשר שלו.

מה הייתה עמדתו של שרת במחלוקת זו? כדרכו ועל-פי אופיו הוא היה ״בין-לבין״.

בשאלה הפוליטית המעשית הוא תמך ברעיונו של בן-גוריון בדבר הנציגות בוושינגטון, אולם הסתייג מתביעתו שבראשה יעמוד אדם שימונה בידי ההנהלה בארץ-ישראל. על כך, כאמור, זעם עליו בן-גוריון וכנראה שמסיבה זו לא נטל שרת רשות דיבור בדיון הדרמטי במפא״י.

במישור המדיני, על-פי דברים שמסר שרת מפי וייצמן בכל הקשור לחשיבותה של יהדות ארצות-הברית וממשלתה, נטה שרת כנראה לדעתו של וייצמן, כי אין זה הזמן המתאים לבוא לעימות גלוי וחזיתי עם ממשלת בריטניה באמצעות הלחץ הפוליטי של יהדות ארצות-הברית.

במערכה השנייה, בשנים 1947-1946, עמדו להכרעה שתי בעיות הקשורות זו בזו.

הבעיה הראשונה הייתה השאלה האם להשתתף בוועידת לונדון, שאותה התכוונה לכנס ממשלת בריטניה לדיון בעתידה של ארץ-ישראל. בן-גוריון, בראש האקטיביסטים, דחה את היוזמה הבריטית, ואילו וייצמן, בתמיכת המתונים, היה מוכן להסתכן בה.

הבעיה השנייה הייתה שיטת המאבק נגד בריטניה; האקטיביסטים במפא״י, ובראשם בן-גוריון, תמכו במאבק מזוין מרוסן ואילו המתונים, כמו אנשי הפועל-הצעיר לשעבר, התנגדו לו.

בין האקטיביסטים לבין המתונים עמד משה שרת. בשאלת ההשתתפות בוועידת לונדון הייתה השקפתו קרובה יותר לזו של וייצמן מאשר לזו של בן-גוריון. נימוקיו היו רבים ומגוונים.

הוא הזהיר את חבריו, כי דחיית ההזמנה לוועידה תיתן בידי הממשלה את ההזדמנות לטעון, כי התנועה הציונית היא אשר מכשילה כל ניסיון לפתרון שאלת ארץ-ישראל.

כן הצביע בפניהם על השלכות השליליות שיהיו לסירוב בעיני ממשלת ארצות-הברית. אי-ההשתתפות בוועידה תחזק את טענתם של אותם החוגים במימשל בוושינגטון, הטוענים כי המדיניות הציונית נסמכת יתר על המידה על ממשלת ארצות-הברית, במגמה לערב אותה בסכסוך המזרח-תיכוני בניגוד לרצונה.

כן הביע את החשש, כי מעשה זה של אי-הליכה ללונדון עלול לגרום לתסיסה פנימית בתנועה ולביקורת קשה מצד כל אלה שיטענו כי הוחמצה כאן הזדמנות מדינית.

בצד נימוקי המנע, שאותם הביא שרת, היה עמו גם נימוק חיובי למען ההשתתפות בוועידה. דעתו הייתה כי הוועידה תהיה הזדמנות להציג את הבעיה היהודית-הציונית בפני העולם, וכי טמון בה סיכוי למגע ישיר עם הערבים. רק במצב אחד היה מוכן שרת לתמוך בהצעה שלא להשתתף בוועידת לונדון - אם תתעקש הממשלה בתמיכתה בתוכנית הקנטוניזציה. משום כך, ומתוך זהירות מרבית, הציע שסמכות ההחלטה הסופית בדבר ההשתתפות תימסר על-ידי הקונגרס להנהלה החדשה שתיבחר באמצעותו. בכך התכוון לזכות בזמן לשם בירור ושיקול דעת מדיני נוסף, משוחררים מן הלחצים הפומביים של מליאת הקונגרס.

בנושא השני, בשאלת המאבק, היה שרת שותף לדעתו של בן-גוריון. הוא סבר כי אחד מתפקידיו של המאבק הוא לשרש מתודעת הממשלה את הדעה הנפסדת,

כי אם פוגעים ביהודים הרי זה אולי לא מוסרי, אבל בטוח,

ואילו כאשר עוזרים להם הדבר אומנם הוגן, אבל מזיק.

כוחו המדיני של היישוב הוא בעצם אפשרות המאבק המזוין הגלומה בו. לכן יש לתמוך בעֶקרון המאבק, כפי שהגדיר אותו בהזדמנויות שונות דוד בן-גוריון, על כל הנימוקים שנתן לו והסייגים שהטיל עליו.[12]

המאבק ביניהם הסתיים, כידוע, בניצחונו הפוליטי של בן-גוריון. וייצמן לא נבחר מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית ומקומו בה נשאר פנוי, תרתי משמע. ואילו שיטתם המדינית של וייצמן ושרת, כ״פשרה מקדימה״, הוכיחה את עצמה כמעשה פוליטי המתבקש מן המצב ומן התבונה המדינית. מייד אחרי סיום הקונגרס יצא בן-גוריון ללונדון לניהול משא ומתן עם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על-פי אותם קווי יסוד מדיניים שווייצמן ושרת גם הם תמכו בהם. וכך הגיע המנהיג בעל שיטת ה״פשרה המאוחרת״ אל המקום שבו כבר עמדו בעלי ה״פשרה המקדימה״.

אולי כאן טמון סוד המנהיגות בעתות של חירום. ועל כן שרת לא היה מנהיג אלא מדינאי, ובתור שכזה דרך הפשרה הייתה מובנית מראש באישיותו ובתפיסתו המדינית. מבחינה זו, העמידה בין שני המנהיגים הלאומיים הכריזמטיים תאמה את אופיו כמדינאי מפוכח, ומשום כך הוא היה מנהיג של טרם זמנו. שהרי ייתכן שאילו האריך ימים ובריאותו הייתה טובה, הוא היה המנהיג הלאומי המתאים למציאות ההיסטורית שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים, שבה היו דרושות הבנה רבה יותר לגבי הצד השני - הערבים - והתחשבות רבה יותר בכבודו, מציאות שבה צריך היה אומץ לב להיאבק על דרך מדינית המכירה בכך שהכוח אינו המפתח היחיד להסדרי שלום. זוהי כמובן רק השערה שאין לה סימוכין, והיא גם חורגת מן המסגרת ההיסטורית שנקבעה למאמר זה.

 

הערות:

[1] אלי שאלתיאל, תמיד במרי: משה סנה ביוגרפיה 1948-1909 (תל-אביב, 2000), עמ׳ 215.

[2] משה שרתוק אל ברל כצנלסון בלונדון 7.3.1921, ארכיון ב. כצנלסון, בית-ברל.

[3] משה שרת, יומן מדיני כרך ב׳, עמ׳ 280-279.

[4] ד׳ בן-גוריון, מכתבים אל פולה והילדים, עמ׳ 215.

[5] התפרסם ב״מעריב״ 17.5.1974. הרישום הוא מן ה-23.11.1953. רקע הדברים הוא התפטרותו המפתיעה של ד׳ בן-גוריון מראשות הממשלה, ורצונו כי לוי אשכול ולא מ׳ שרת יירש את מקומו. בן-גוריון נתן פומבי לדעתו זו, והסכים לבחירתו של שרת רק אחרי שנתברר לו סירובו של אשכול. שרת נפגע מיחסו של בן-גוריון אליו ומן העובדה כי בחירתו לראש הממשלה נתפרשה כמעשה שבדלית ברירה.

[6] משה שרת, יומן מדיני 1939, כרך ד׳, עמ׳ 158-157.

[7] ראה ספרי, השאלה הערבית והבעיה היהודית (תל-אביב, 1985), עמ׳ 171-170.

[8] שם, עמ׳ 327-326.

[9] ראה ספרי, הקשר הדו-משמעי (תל-אביב, 1982), עמ׳ 265.

[10] ראה שם, עמ׳ 269-268. יו דולטון ופיליפ נואל-בייקר היו שני אישים בכירים בצמרת מפלגת הלייבור שנקטו עמדה פרו-יהודית בשאלת ארץ-ישראל.

[11] הפרשה כולה מתוארת בספרי, שותפות ומאבק: חיים וייצמן ותנועת הפועלים בארץ-ישראל, פרקים ד׳-ה׳, עמ׳ 159-109.

[12] ראה שם, פרק ו׳, עמ׳ 212-160.

 

מילות מפתח
שני, הרים
העתקת קישור