ד״ר אייל כפכפי, חברת קיבוץ מעוז חיים, היא מרצה בכירה בחוג לתולדות עם ישראל, החטיבה האוניברסיטאית במכללת אורנים.

הגבול הבין-לאומי בין ארץ-ישראל לסוריה נקבע ב-1923, לאחר מו״מ ממושך בין המעצמות בריטניה וצרפת, כשהציונים מנסים את כוחם כדי להשפיע על תחומיו. הקרב בתל-חי לא השפיע, ככל הנראה, על תוואי הגבול בצפון, למרות שזה היה המניע העיקרי של יוסף טרומפלדור בהחלטתו להצטרף להגנת הנקודות בגליל העליון.[1] כשנקבע הגבול הצפוני נאלצו הציונים להסתפק בהרבה פחות שטח מאשר הם תבעו לצורך הגשמת הבית הלאומי במסגרת המנדט. בתחום השטח והגבולות - כמו גם בתחומים אחרים - היה על הציונים להסתגל למידה של ותרנות מצדם של הבריטים כלפי הצרפתים, באשר לגבולות ארץ-ישראל. ראש ממשלתה של בריטניה, לויד ג׳ורג׳, ויתר בקלות יחסית בגבול הצפוני, ואפשר ללמוד על כך מהעובדה שמזכירו, פיליפ קר, הסתיר מוייצמן את מסמכי המו״מ שבין הבריטים לצרפתים, כדי שהפשרנות על חשבון הציונים לא תיחשף בקלות.[2]

עם זאת, הייתה מידה של התחשבות בתביעות הציוניות, והיא באה לידי ביטוי בהכללת מקורות הירדן והכינרת בגבולות המנדט.

במלחמת העצמאות כבשו הסורים נתחים מעברו המערבי של הגבול הבין-לאומי. מדינאי ישראל נחלקו ביחסם לעובדה ניצחת זו, כמו גם ביחס לניהול המו״מ עם הסורים. ממלא מקום הרמטכ״ל, יגאל ידין, תבע להתעקש על הקשר שבין החתימה על ההסכם עם לבנון לבין פינוי כוחות סוריה מהגבול הבין-לאומי. למרות שהיו בין מנהלי המו״מ מטעם משרד החוץ, ובמיוחד אליהו ששון, מי שהתנגדו לדעתו - את שרת הוא שכנע. שרת ביקש להסביר לראלף באנץ׳, המתווך מטעם האו״ם, כי

״מבין שתי החלופות הרעות של סיבוך העניין על ידי הצמדת לבנון לסוריה או ייחוד המשא ומתן ללבנון והשארת יד חופשית לישראל לפעולה נגד סוריה לשם החזרת שטחיה, מוטב לבחור בחלופה הראשונה כרע במיעוטו״.[3]

בעוד שבמהלכים המדיניים ביחס להסכם קבע בתחילה בעיקר שרת, כי בן-גוריון קודם חלה ולאחר מכן התעסק בעיקר בענייני בחירות וקואליציה, הרי שבשלבים האחרונים היה שרת בארצות-הברית, במאמץ לקבלת ישראל לאו״ם ובן-גוריון הוא זה שקיבל את ההחלטה המכרעת לסגת, שבסופו של דבר התקבלה גם על דעתו של שרת.[4]

״לבנון תחילה״

עוד ב-6.3.1949 תבע משה שרת ממרדכי מקלף, שניהל את השיחות עם לבנון ועם סוריה,

״להמשיך בשיחות עם הלבנון, מתוך הנחה, שדעתנו בעניין הגבול עם סוריה תתקבל, ולקבוע את חתימת ההסכם [עם לבנון] לאחר חתימת ההסכם עם סוריה״.

הסיבה לכך הייתה, ששרת רצה לנצל את היתרון של ישראל, שישבה בתחום לבנון, ללחץ על סוריה, שישבה בתחום ישראל. אבל הוראת בן-גוריון ניתנה גם על דעת שרת, וב-20 במארס הוא הבריק למקלף לחתום על שביתת הנשק עם לבנון מבלי לחכות להסכם עם הסורים, כשאחד הדברים, שיש להקפיד עליהם הוא ״הרחקת הסורים מהלבנון״. מבחינה זו שרת היה קרוב בתחילה לדעת המטכ״ל, אשר במשך חודשים תבע קישור בין המו״מ עם לבנון, שצה״ל החזיק מאחזים בשטחה, לבין סוריה, שצבאה נכח בשטח ישראל. על שרת השפיעו גם לחצים של המומחים לענייני חשמל ומים, שטענו כי אין למהר ולהחזיר את הכפרים הלבנוניים, שצה״ל מחזיק בהם, כי אפשר לנסות להחזירם תמורת מים מהליטני, אגב שינוי מזערי בגבול. שרת כתב ב-22.2.1949 ליקותיאל בהרב כי

״אין בדעתנו לוותר במו״מ זה על כל שטחי לבנון שאנו מחזיקים בהם כיום״.[5]

אך בן-גוריון החליט ושרת הסכים, שישראל תסיג את כוחותיה מהגבול הלבנוני מתוך הנחה, שצעד זה ישמש לאחר מכן כדי לשכנע את הסורים להסיג את כוחותיהם אל מעבר לגבול הבין-לאומי.[6] ההסכם עם לבנון נחתם ב-23 במארס 1949. אך הנסיגה מלבנון הסירה את הלחץ מסוריה. קביעת הגבול הבין-לאומי כגבולה של ישראל ביחס לסוריה, לא הושגה. המו״מ עם הסורים היה קשה ביותר, כי הם עמדו על כך, שהגבול ייקָבע על פי מצב הכוחות בשטח.

״הסורים נהנו אפוא מן היתרון, שישראל נהנתה ממנו בחזיתות אחרות: הם שלטו בשטחים, ובידם הייתה ההחלטה אם להסכים לפנותם״.[7]

ב-30 במארס 1949 חולל הקולונל חוסני זעים, שהיה מוכר על ידי הישראלים, הפיכה בסוריה. זעים היה פעלתן. הוא נתן זכות בחירה לנשים יודעות קרוא וכתוב, ניסה לפרק את המפלגות וחתר לכונן שלום עם ישראל. אליהו ששון המליץ לעשות הכל להחלשת משטרו של זעים ולא לנהל עמו מו״מ. אבל בן-גוריון אמר, שיש לחתום במהירות על שביתת נשק, ושרת הוקסם מהצעת זעים לקלוט בסוריה 300,000 פליטים. זעים ביקש פגישה עם בן-גוריון, אבל האחרון טען, שתנאי לפגישתו עם זעים הוא, שסוריה תצהיר על נכונות להסיג את צבאה אל מעבר לגבול הבין-לאומי.[8] בן-גוריון לא התלהב מההצעה, כי הסורים רצו את מחצית הכינרת.[9] לאחר עיכובים ומו״מ קשוח משני הצדדים הוחלט על הקמת האזורים המפורזים והסגת צבא סוריה אל מעבר לגבול הבין-לאומי. הסורים נסוגו אל מעבר לגבול הבין-לאומי רק הודות לניסוח הסכם שביתת הנשק, אשר השאיר את שאלת הריבונות באזורים המפורזים פתוחה.[10] הסכם שביתת הנשק נחתם ב-20 ביולי 9491, ולא עבר חודש והקולונל זעים נרצח בהפיכה צבאית נוספת בסוריה.

ערפל סביב האזורים המפורזים

מה היה אז מעמדם של האזורים המפורזים?

ישראל ניסתה להציג עמדה, שהם נמצאים בריבונותה, כי היא ריבונית עד הגבול הבין-לאומי. ההסכם לא אמר זאת במפורש.

הסורים, בתמיכת צרפת, תבעו את תיקון הגבול הבין-לאומי, באופן שיוכלו להגיע עד קו המים, לאורך הירדן, החולה והכינרת. את זה הם לא השיגו, אלא רק זכויות ליחידים סורים להחזיק בזכויות דיג והשקיה, כאלה שהם החזיקו בהן גם בתקופת המנדט, וכן זכות להחזרת תושבים ערביים לכפריהם באזורים המפורזים.

מצד שני נאמר, שהמשטרה בכפרים הערביים תהיה מקומית ולא סורית, והמתווך ראלף באנץ׳ אף הכריז, שהשלטון האזרחי באזורים אלה יהיה בידי ישראל.[11] אולם שר החוץ שרת הבהיר, כי הניסוח של הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה

״משאיר [...] פתוחה את שאלת הריבונות באזורים המפורזים״.[12]

סגן הרמטכ״ל, מרדכי מקלף, הבהיר, שהַשארת שאלת הריבונות פתוחה היא שהביאה לנסיגתו של צבא סוריה אל מעבר לגבול הבין-לאומי.[13]

בעוד שהחוקר דוד טל טוען, כי הסכם שביתת הנשק הותיר בידי ישראל ריבונות, למעשה אם לא להלכה,[14] ולפיכך פעולותיה באזור המפורז מובנות,

אריה שלו, שנמנה בעצמו עם המעורבים בוועדת שביתת הנשק, טוען כי ישראל נטלה לעצמה את הזכות להכריז על ריבונותה באזורים המפורזים רק לאחר הידרדרות האזור לתקריות דמים.

״הטיעון בדבר הריבונות נתפס כקיצוני. ייתכן שישראל נקטה מהלך זה, כדי להחריף את הסכסוך - גם מדינית, כדי להרתיע את הסורים, אך נראה כי הושגה תוצאה הפוכה״.[15]

ההידרדרות לעימות צבאי בין ישראל לסוריה החלה סביב עבודות ייבוש החולה באזורים המפורזים. דיין שניהל את המו״מ על שביתת הנשק ניצל את זמן ההפיכה בדמשק נגד הקולונל זעים, כשהסורים היו נתונים בבעיותיהם הפנימיות, כדי לקבוע כביכול עובדה מוגמרת, שהאזורים המפורזים הם שטח ריבוני ישראלי ושגם האו״ם איננו קובע לגבי הקמת כוח שיטור באזורים אלה ועל אחת כמה וכמה, אינו קובע לגבי הנפקת תעודות זהות ישראליות.

משקיפי האו״ם לא היו מרוצים מהגישה הישראלית שנַגדה את הסכמי שביתת הנשק, אך במהלך 1950, כשנעשו עבודות המדידה וההכנה של חברת ״הכשרת היישוב״ לפרויקט ייבוש החולה, אפשר היה לחשוב שהסורים ייכנעו ללחץ, וירשו לערבים בעלי הקרקעות, שהפרויקט נגע גם בקרקעותיהם, למכור אותן ל״הכשרת היישוב״. אולם הסורים מצדם לחצו על בעלי הקרקעות לסרב למכור.[16] יש לציין, כי הזיכיון על ייבוש החולה כָלל סעיף, אשר לפיו הערבים בעלי הקרקעות בשטח יזכו לשליש מהקרקעות המיובשות. בלעדיות הבעלות על הקרקעות הייתה אינטרס ישראלי מובהק גם מבחינה זו.[17]

הסורים יורים

הכלים החלו בעבודת הייבוש של החולה בנובמבר 1950, ובינואר 1951 נקטו הסורים בצעדים מדיניים להפסקת העבודות. הם פנו אל הגנרל ריילי, אשר אומנם פסק, כי אין בסיס לטענת הסורים כאילו ביצוע העבודות משפר את מעמדה הביטחוני של ישראל כלפי סוריה, אך מצד שני קבע, כי אין לישראל זכות להתחיל בעבודה ללא הסכם עם הסורים, שהם בעלי מעמד באזור המפורז. לטענתו גם הזיכיון של ״הכשרת היישוב״ על ייבוש החולה מותנה בהסכמת סוריה. פסיקתו של ריילי העמידה בספק את ההנחה, שישראל ביקשה לבסס את ריבונותה באזורים המפורזים.

למעשה אפשר היה למנוע עלייה על קרקעות ערביות וגם למנוע את מעבר הירדן ולבצע בכל זאת את עבודת הייבוש. הצוותים הישראליים ימשיכו מעתה ואילך בעבודה רק בצד המערבי של הירדן. גם הדחיפות של העבודה הועמדה בספק. לדעת יודעי דבר לא היה הכרח לפתוח כבר אז בעבודה, לא כל שכן בצד המזרחי של הירדן.[18] העבודות של ייבוש החולה החלו בנובמבר 1950.

בן-גוריון הסביר בממשלה ב-29 במארס 1951, כי ביחס לפרויקט החולה יש ליישר את ערוץ הירדן ולהעמיקו בשטח המפורז, וקבע שהאזור מפורז הוא טריטוריה ישראלית, שמגבלתה היחידה היא

ש״אסור להחזיק בו צבא״. אלא ש״בעלי האדמה הערביים הם סוריים, והסורים מטפחים עכשיו סוריותם״.

הוא דיווח, שחלק מהעבודה נעשית על קרקע ערבית, ויש הכרח לעשותה גם בצד המזרחי של הירדן ושזוהי טריטוריה ישראלית. הוא לא אמר, שהסורים אינם מסכימים להנחה זו, אלא דיווח לממשלה, שהסורים

״התחילו לירות״, ו״המשטרה שלנו ענתה ביריות״ וכתוצאה מחילופי האש ״נפצע שם אחד העובדים ומת״.

בן-גוריון פירט את הנושאים, שביקש עליהם חוות דעת ממומחים טכניים, מדיניים, משפטיים וצבאיים כיצד אפשר להמשיך את העבודה. בינתיים הוא דחה את המשך העבודה.[19]

למחרת, בדיון ב-30 במארס אצל בן-גוריון הוא אמר:

״מטרתנו היא [...] להשאיר ללא ספק את עמדתנו הברורה, שהאזור המפורז הוא שטח ישראלי תחת ריבונות ישראל״.[20]

ההחלטות כללו את פינויים של 785 כפריים משני כפרים באזור המפורז המרכזי, ליד משמר הירדן, קרד אל ע׳נמה וקרד אל בקרה לכפר אל שעב שבגליל המערבי. ערביי סמרה ונוקייב מן האזור המפורז הדרומי עזבו לסוריה, כנראה בפקודת הסורים.

סביר להניח ששרת התנגד למהלכים האלה, אבל כלפי חוץ הוא התבטא על פי הקו, שישראל ריבונית באזור המפורז.[21]

ימים מעטים לאחר הישיבה בבית ראש הממשלה אירעו שתי תקריות חמורות בגבול ישראל סוריה. ב-4 באפריל 1951 תקפו כוחות סוריים פטרול ישראלי ש״יצא באופן מפתיע״[22] לאל-חמה ושבעה חיילים ישראליים נהרגו. בתגובה הפציץ צה״ל מהאוויר את המוצב, שממנו יצא לפי המשוער הכוח שהרג את החיילים.

הפטרול לאל-חמה

בעוד שדוד טל מסתפק ברמז, כי הפטרול ״יצא באופן מפתיע״ לאל-חמה, אריה שלו היה יותר מפורש. ב-4 באפריל 1951 דומה היה כי ועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה מגיעה לידי הסכמים על הפסקת ההידרדרות באזורים המפורזים. סוכמו הצעות החלטה, שיוגשו לשתי הממשלות. ב-4 לאפריל הייתה אווירה רגועה בוועדה, והנה הגיעו אליה, מהצד הישראלי, דיווחים על ירי של הסורים על פטרול ישראלי, ומהצד הסורי הגיע מידע כי כוחות ישראליים תפסו את הכפר סמרה באזור המפורז הדרומי. הוועדה הפסיקה את דיוניה ומצאה את שבעת ההרוגים הישראלים בדרך לאל-חמה. קצין שביתת הנשק לא הופתע מיציאת הפטרול כי הודיעו לו מראש על כך, והיה מובן שזה במסגרת המאבק על הריבונות בהתאם להחלטה בבית ראש הממשלה. ייתכן ששליחת הפטרול נבעה ממידע, שכיתת משטרה סורית הגיעה לאל-חמה. אבל עמדות הסורים היו ממוקמות ממש על השביל הפתלתל לאל-חמה. במפקדת פיקוד הצפון ובכוחות צה״ל שהיו באזור שררה התנגדות חריפה ליציאת הפטרול. הרמטכ״ל ידין הסביר אחר כך, שהמגמה של הפטרול הייתה להבליט את הריבונות הישראלית.

היה חשש, שהפטרול יושמד בדרכו לאל-חמה,

אך מצד שני נאמר, כי שלחו את הפטרול מתוך ״הנחה שלא תהיה התנגשות״ ולא ניתנו הוראות לפטרול איך לנהוג במקרה של התנגדות סורית למעבר לאל-חמה.

בשעה שלמפקד הפטרול נאמר, כי מטרת הפטרול להפגין נוכחות באל-חמה, לא נערכו כל הכנות לחילוצו של הפטרול במקרה של התנגשות. כאשר הגיעו שני כלי הרכב למרחק של שני קילומטרים מאל-חמה עצרו אותם חיילים סורים ודרשו מהפטרול לחזור. המפקד הישראלי הודיע לסורים, כי זה פטרול משטרתי ועליו להגיע לאל-חמה. הרגשתו של המפקד הייתה, כי הסורים לא יפתחו באש. כאשר קצין המודיעין של הפיקוד, שטס במטוס קל מעליו והיה עמו בקשר אלחוטי, ראה שהסיור נעצר הוא הורה למפקד,

ש״אין מה לדבר עם הסורים״, אלא יש ״להמשיך לנסוע״.

על כך ועל כל עניין הפטרול ישבה ועדת חקירה וייתכן שהקצין הזה הועמד למשפט.[23]

בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת היו חברים שטענו, כי הייתה הזנחה חמורה בכל מה שנוגע לשליחת הפטרול וההנחיות שניתנו לו. אין ספק שהיה כאן מחדל, אך הוא לא נחקר חקירה ממשית. ההחלטה לשלוח את הפטרול ירדה מהמטה הכללי במסגרת מדיניות-העל, שעליה החליט ראש הממשלה ושר הביטחון, אך התוכנית למשלוח הפטרול לא הוגשה לאישורו. לדעת שרת משלוח הפטרול בנסיבות ההן לא הייתה יכולה להתפרש, אלא כ״מעשה התגרות מחושב״. שרת טען זאת במכתבו לבן-גוריון, והוסיף כי אחת משתיים: או ששלחו את האנשים ״ביודעין למוות״, או ש״לקו בחוסר תחושה מפתיע לחומרת המצב״. אריה שלו גם פוסק, כי לסורים בכלל לא הייתה כוונה לערוך פרובוקציה, ומבחינתם ההחלטה לפתוח באש הייתה ״שגיאה מצערת״ - ככה העריכו אותה עת הגורמים הצבאיים הישראליים. ההוראה להגיב באש הייתה של דרג נמוך סורי.[24]

הביקורת של ״הארץ״

ב-5 באפריל, למחרת התקרית, החליטה הממשלה בנוכחות הרמטכ״ל, על הפצצת העמדה, שממנה ירו הסורים. סוכם לפוצץ את הכפרים קרד אל ענאמה וקרד אל בקרה, שאותם עזבו תושביהם שבוע קודם לכן, וכן את הבתים בכפרים בדרום המפורז - סמרה, נוקייב ותוואפיק, שתושביהם ברחו קודם לכן לסוריה. לאחר מכן בנוקייב בכל זאת ישבו כפריים - כי הם היו סמוכים לגבול הסורי. לא כן בסמרה. הדיון בפרוטוקול הממשלה נשאר חסוי.[25] הרמטכ״ל ידין פירש את החלטות הממשלה בעניין הפצצת הכפרים, שבחלקם היו ריקים, כי כוונת הממשלה היא

ש״שטח מפורז זה יהיה נקי מערבים ליד הגבול״.[26]

תגובת עיתון הארץ ב-4 באפריל 1951, הייתה ביקורתית מאוד כלפי צה״ל. העיתון טען כי

״התורה הצבאית מבדילה בין שני סוגי פטרולים [...] פטרול סיור ופטרול לוחם. אין שולחים כפטרול סיור גוף בן 22 איש, אלא מסתפקים במספר קטן יותר. פטרול סיור בן 22 איש הוא בבחינת פטרול לוחם. [...] איך ייתכן ששולחים פטרול כזה בלי חימוש מתאים, היינו עם רובים ומקלעים בלבד לתפקיד לחימה? כלום חשב אותו מפקד, שפקד על הסיור המוזר הזה, שהחיילים הסורים ייסוגו למראה שוטרים יהודים, שכולם מזוינים בתת-מקלעים בלבד?״[27]

הרמטכ״ל מחה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת נגד העיתון ונגד הצנזורה, שנמנעה מלמחוק את המאמר הדוקר את צה״ל בגבו, על כי הוא מסית את החיילים נגד מפקדיהם ומערער את האמון של החייל במפקדיו. לדבריו הארץ סטר לצה״ל והוריד את המוראל שלו. אבל ידין הודה בטענה אחרת של הארץ, שלא רק מוצבים צבאיים הופצצו על ידי צה״ל. ואילו מנחם בגין ביקר את הצהרת בן-גוריון ש״נמחו שני כפרים מעל פני האדמה״.[28] ח״כ בן-אהרון העיר שלעצם העניין צודק הארץ, כי לא ברור באמת מדוע שלחו פטרול גדול אם מטרתו הייתה רק השגת מידע. הוא טען שיש משהו ״מוזר״ בחוסר הדאגה לחיפוי מתאים ומוזרה היא ההפתעה של צה״ל מההתנגשות עם הסורים. הוא תבע שוועדת החוץ והביטחון תקבל את מסקנותיה של ועדת החקירה, שהקים צה״ל בעניין הפטרול.[29] בן-אהרון טען, שההפצצה על הכפרים הערביים גם מסכנת את היישובים באזור, שלא הוכנו למצב כזה. הוא גם לא היה בטוח שהושגה בכך מטרה כלשהי. בן-אהרון הוסיף, כי מזל שהסורים לא הגיבו בהפצצת יישובים יהודיים, כי הוא בדק ובחלק מהם אין לא מקלט ולא חדרי ביטחון. יותר מכך, בן-אהרון טען, שניתן להגיע למסקנה, שכל עבודת ייבוש החולה היא לא ממש עבודה, כי אם ״הפגנה והתגרות״ מצד טרקטור אחד. בן-אהרון גם שאל האם צה״ל מוכן לאפשרות, שיצטרך לבצע מבצע צבאי ראוי לשמו בגבול סוריה.[30] כעבור יומיים הגדיר בן-אהרון כ״הזנחה חמורה״ את משלוח הפטרול ואת ההוראות שניתנו לו ופסק, ששבעת ההרוגים היו ״קורבנות שווא״. ״זה היה כישלון צבאי חמור,״ טען. אשר לעצם העניין הוא גרס, שעל ישראל להודיע לעולם, שהטריטוריה של השטחים המפורזים נמצאת בריבונותה של ישראל, היא תייבש את החולה ואסור לאף אחד להתערב בכך.[31]

קרב תל מוטילה

ההפצצה הישראלית כוּוְנה כנגד העמדה שירתה וגם נגד משטרת אל-חמה, אך מטוסי חיל האוויר לא פגעו כנראה כלל במשטרה.[32] שתי נשים נהרגו ושישה אנשים נפצעו. התוצאה הייתה, שהאזור המפורז חולק: נוקייב ואל-חמה וחירבת תאופיק ברשות הסורים וכן, שהם השתלטו על החוף המזרחי של הכינרת - הגדה המזרחית של הירדן מהכינרת ועד החולה. סוריה לא הפריעה לעבודות הייבוש בגדה המערבית של הירדן וגם לא הגיבה על ההפצצה הישראלית.

אבל ב-2 במאי התמקם כוח סורי, מלווה בכוחות לא סדירים של כפריים, צפונית לכינרת בתל אל מוטילה בתוך שטח ישראל מחוץ לאזור המפורז. לאחר התקרית העריכו הישראלים, שהסורים עשו זאת כדי למנוע, שהישראלים יחסלו את הכפרים שמאלנה ודיקה, כשם שחיסלו את קרד אל ענמה וקרד אל בקרה. ללא רכס מוטילה - לא יוכלו לשמור על הכפרים. הכיבוש הישראלי של תל מוטילה מהסורים היה כרוך בקרב כבד, שהיו בו 25 הרוגים. אורי מילשטיין טוען,

ש״הכל התחיל בגלל ניסיון לגנוב פרות ערביות, כדי לעשות קומזיץ לגדוד 13 של גולני, ושהפעולה באה לחלץ את הגוויות של ארבעה ישראלים מההתנגשות בגלל הפרות [...] וחלק מהנפגעים היו לפי טענה זו בגלל ירי של צה״ל על צה״ל״.[33]

ידין הסביר בשעתו לוועדת החוץ והביטחון, שבאמת הכל החל עם רועים ונהרגו 15 פרות, אך לא בשל קומזיץ מתוכנן, אלא היה זה מבצע צבאי לתפיסת השטח.[34]

חיזוק מה לדברי מילשטיין אפשר למצוא בדיווח של ממלא מקום ראש הממשלה, משה שרת, שהדגיש, כי ההתפרצות האחרונה אירעה, שלא בקשר עם העבודה בפרויקט הייבוש

וש״העניין החל לפני שבוע, ב-2 במאי, בגירוש רועים ערבים מ׳השטח שלנו׳, שכתוצאה ממנו נפלו ארבעה חיילים, וכוח ערבי תפס שטח ישראלי מחוץ לשטח המפורז״.

שרת טען כי היוזם היה הצבא הסורי, אך ישראל איננה יכולה להוכיח זאת, כי איננה יכולה לסכן את מקורות המודיעין שלה. שרת דיווח על האבידות הכבדות לאחר שניסיון ראשון להדוף את הסורים נכשל, והשני הצליח. הרמטכ״ל, יגאל ידין, הסביר לממשלה, שהסורים למדו את תכסיסי הישראלים. הם משתמשים בכפריים כמאחזים צבאיים, מחד גיסא, ומלבישים בבגדים אזרחיים חיילים שלהם - מאידך גיסא. הוא העריך שגם המקומיים לחמו והפגינו אותה

״דבקות לקרקע, שציינה את המלחמה שלנו״.

במקום לתבוע את חקירת המחדלים הקשים בקרב תל אל מוטילה ובנסיבות התלקחותו, הממשלה הצטרפה ל״הערכת הרמטכ״ל ליחידה״.[35] כאשר בן-גוריון חזר הוא העלה על נס את הגבורה של הפלוגה, שנלחמה בתל מוטילה, שהייתה מורכבת רובה מבני עדות המזרח.[36] ידין היה יותר ריאלי וטען, כי על הצבא לפרוק מעליו את תפקידיו האזרחיים ולהתמקד בהעלאת הרמה הצבאית.

״יצירת עובדות התיישבותיות-צבאיות״

במשך כל הדיונים בלטה החתירה של הסורים מצד אחד והישראלים מצד שני, ליצור ״עובדות התיישבותיות-צבאיות״ בשטחים המפורזים. לאחר הקרב בתל אל מוטילה, ולמרות ששרת ציין, שעדיין נמצאים הסורים בשטח, הרמטכ״ל ידין ניסח את המאבק על האזורים המפורזים במונחים התיישבותיים, גם כאשר דיבר על המערכה על המים:

״עיקר המערכה בזמנו ואחר כך היה מסביב לבעלות ולזכויות על המים ... הם רצו [...] קו המים [...] הירדן והגִזרה המזרחית של הכינרת ... מחצית כל רוחבו של הירדן [...] ...75%-65% של כל סוריה בגבולה המזרחי - זה המדבר [...] מקורות המים של הירדן [...] זהו בעצם יסוד המאבק [...] זאת הייתה גם הסיבה להתנגדותם ליבוש החולה [...] נוצרה עובדה חדשה [...] בשטח המפורז [...] כל הכפרים הערביים הגדולים שהיו שם אינם יותר בשטח [...] והשליטה המעשית שהייתה לסורים, באמצעות הכפרים הללו, חלפה ונעלמה [...] הדבר דומה למצב שהיה אילו היו נעלמים מעל פני מפת יישובינו הנקודות עין-גב, דרדרה והאון. על ידי כן היו משנים לגמרי את מפת-השטח לטובת הסורים [...] הסורים הרגישו, שהקרקע הולכת ונשמטת מתחת לרגליהם. כי ידעו שכל יכולתם בכלל להיאחז במשהו פה היא כל עוד הם מגִנים מדי פעם בפעם על הזכויות של הערבים. ברגע שהערבים אינם - הרי גם הטענה הפורמלית איננה מתחזקת״.[37]

ידין הבהיר, כי הסורים הם ערמומיים ולמדו מהישראלים את השיטות. הכפר שמאלנה, שבאזור המפורז לרגלי תל אל מוטילה, היה נתון לאיום. מוכתר הכפר הסביר, שראה מה הישראלים עשו לכפרים אחרים ואמר שהוא איננו רוצה שגורל כפרו יהיה כגורלם. הרמטכ״ל כינה את תל אל מוטילה ה״סוסיתא״ שמעל עין-גב, וכמו שעין-גב לא תחזיק מעמד ללא הסוסיתא, כן גם הכפר הערבי שמאלנה לא יחזיק מעמד ללא תל אל מוטילה - והסורים שהבינו את זה הלכו לכבוש את התל יחד עם ערביי הכפרים ואלה הצטיינו בקרב נגד הישראלים והתחפרו באופן יעיל הרבה יותר מחיילי צה״ל באותה התקופה. צה״ל, בעודו מלקק פצעיו מהקרב, המשיך להכות בערבים ובסורים, כדי להבהיר להם מי הוא כאן בעל הבית. למרות זאת המשיכו הסורים לירות על עין-גב מנוקייב והרמטכ״ל, וּועדת החוץ והביטחון, דיברו על ההתיישבות כעל המנוף העיקרי להעברת הבעלות על השטחים המפורזים לישראל.[38]

לאחר ההתנגשויות האלה ניסתה ישראל לנהוג זהירות ולהידבר עם ראש המשקיפים ולמנוע הפסקת זרימת המים לחקלאים הסורים באזור. תחילה הגיש הגנרל ריילי דו״ח מאוד לא חיובי, אשר שרת כינהו בממשלה ״מעשה נבלה״.[39] אך המעצמות - חרף ביקורתן על ישראל לא תבעו להפסיק את מפעל ייבוש החולה.[40] מאחר שבמאי 1951 פסקה מועצת הביטחון כי מותר לה לייבש ולפתח את החולה לטובת האזור כולו, בתנאי שהיא לא תעבוד באדמות ערביות, ישראל הצליחה להמשיך את העבודה בייבוש החולה. ראש משקיפי האו״ם, הגנרל ריילי, פסק כי לישראל הזכות המלאה לייבוש החולה ואין זה מעניינה של סוריה. הוא גם השיב בשלילה לטענת הסורים, כאילו נובע מהייבוש יתרון צבאי לישראל.[41]

מו״מ ישראלי-סורי

במהלך השנים 1954-1952 התפתח ערוץ תקשורת סודי בין ישראל למצרים בשגרירות הישראלית בפאריס, בעקבות הפיכת הקצינים במצרים.[42] במשרד החוץ היה מקום להשקפה, שייצג אותה יעקב שמעוני, אשר לפיה אין ישראל צריכה לפסול את הדיקטטורות הנאורות יחסית, כמו זו של הקצינים במצרים ושל שישקלי בסוריה,[43] ויש לתת להן להוכיח עצמן כמתקדמות מבחינה חברתית וכלכלית. על פי תפיסה זו תתייחס ישראל אל המשטרים האלה גם על פי היחס שהן יפגינו כלפיה. ההכרח - כפי שהעריכו זאת בישראל - להתייחס אל המשטרים של שישקלי ושל נאצר נגרם גם בעקבות יחסה החיובי של ארצות-הברית כלפיהם. בסוריה ריכז בידיו שישקלי את הסמכויות וביטל את המפלגות. שישקלי ביטא רצון להפיג את המתח עם ישראל, ולהגיע להסדר אי-לוחמה. כן דיבר על האפשרות לקלוט פליטים - אם כי לא במספרים שעליהם דיבר זעים בשעתו.

בין הסורים לישראלים היו פגישות לאורך קו שביתת הנשק, הגם שלא פגישות רשמיות - כי ועדת שביתת הנשק פסקה לפעול באורח רשמי ממארס 1951, כשישראל טענה לריבונות על האזורים המפורזים ועל כך, שאין הסורים רשאים להעלות נושאים אזרחיים כמו ייבוש החולה וראש המשקיפים תמך בעמדתם. היו שיחות טובות ונידונו עניינים חשובים, אך עמדת הסורים הייתה, שקו הגבול צריך לעבור במרכז הירדן והכינרת. הישראלים, כמובן, סירבו. היו גם הצעות אחרות. דיין טען, שיש לחלק את האזורים המפורזים בהתאם לשטחים, שכל צד מחזיק דה-פקטו.

באוקטובר 1952 החלה סדרת שיחות לחלוקת האזורים המפורזים. דיין שהשתתף בהן הגיע למסקנה, שלא יביאו להסדר, ושכנע בכך את בן-גוריון, אבל שרת רצה לשאת ולתת. בן-גוריון חלק על שרת, שבעצם המו״מ יש תועלת. הוא לגלג על שרת, שקבע כי חיסול הסכסוך הטריטוריאלי עם סוריה הוא ״בעל חשיבות״. במכתב לשרת כתב, שהסורים פשוט רוצים להתחלק עם הישראלים בירדן ובכינרת ולא מציעים תמורה

״שקשה לי לתאר מציאותה ומעשיותה״.[44]

אבל שרת לא הציע סתם ויתורים לסורים. הוחלט להמשיך בשיחות על סמך ההנחה, שלסורים אין דריסת רגל בירדן ובכינרת. היחס של שישקלי לישראל היה סביר, והוא אכן התאמץ להקטין תקריות. עם זאת הוא הציע, שהגבול יחצה את הירדן והכינרת. הישראלים מצדם היו מוכנים לתת לדייגים סורים זכויות דיג. אפילו מעשי גירוש של ערבים באזורים המפורזים, שהרתיחו את מזכיר המדינה האמריקני החדש, ג׳ון פוסטר דאלס,[45] לא פוצצו את המו״מ. הסורים ריככו את עמדתם. דובר על רצועת מטר אחד בחוף המזרחי-צפוני ועל קו, שיחלק את האזורים המפורזים על פי העיבוד הממשי. למעשה היה כבר הסכם, שבו ויתרו הסורים על השותפות בכינרת ובירדן - אבל אז הופיע איש המים, שמחה בלאס, ושכנע, שלישראל דרושים שטחים, שהיא ויתרה עליהם, בעיקר ליד הבניאס באזור המפורז הצפוני. ואז העלו נציגי ישראל פתאום תביעות חדשות, והמו״מ טורפד במאי 1953.[46] אפילו יהושפט הרכבי היה סבור, כי ההוראות של דיין ושל בן-גוריון במו״מ עם הסורים על חלוקת האזורים המפורזים היו נוקשות מדי.[47]

המוביל הארצי ותוכנית ג׳ונסטון

בעקבות הכישלון לחלק את האזורים המפורזים בין ישראל לסוריה, ובהשפעת מידע על תוכנית ירדנית-סורית להטיית הירמוך, שתכנן המהנדס האמריקאי, מילס א׳ באנגר,[48] החליטה ממשלת ישראל ביולי-1953 להתחיל בעבודה בחפירת המוביל הארצי באזור המפורז המרכזי לאורך הגבול הישראלי-סורי.[49] חפירת התעלה ליד גשר בנות יעקב נועדה לאפשר בעתיד את הטיית הירדן. שרת התנגד לחפירה באזור המפורז, אך הרוב היה נגדו, והוא נאלץ להתפשר.[50] באוגוסט ביקש ראש אג״ם, משה דיין, מראש משקיפי האו״ם, הגנרל בניקה, רשות לחפור, כאילו שהחפירה שייכת למפעל החולה[51] ונענה בחיוב.[52] דיין חשב ״לסדר״ את משקיפי האו״ם, אך בעיקר הימר על כך, ששליט סוריה, שישקלי, עסוק בענייני פנים ולכן הסורים לא יירו. משניסתה ישראל לחפור ב-2 בספטמבר 1953 הסורים אומנם לא ירו, אך הגישו תלונה לאו״ם,[53] ובאוקטובר 1953 החליטה מועצת הביטחון נגד המשך החפירה ללא הסכם עם הסורים. כך החל סכסוך המוביל הארצי.

התוכנית של ישראל עובדה על ידי תה״ל כבר בשנת 1952 ולא נשמרה בסוד מפני ארצות-הברית.[54] כאשר התחלף הממשל בארצות-הברית היו בממשלו הרפובליקני של אייזנהאואר שני דגשים נבדלים, אך לאו דווקא מנוגדים, שתיאמו מדיניותם ביחס לסכסוך הערבי ישראלי. היה מוסכם, שארצות-הברית, אשר מימנה את החזקת מחנות הפליטים,[55] חייבת לצעוד בכיוון של פתרון הבעיה. נוסף למזכיר המדינה, ג׳ון פוסטר דאלס, מונה הארולד סטאסן למנהל המינהל לפעולות מחוץ לארה״ב (Foreign Operation Administration) ובמסגרתו מונה אריק ג׳ונסטון לשגריר מיוחד לענייני מפעל עמק הירדן (Jordan Valley Plan), שמטרתו הייתה להשתמש במי הירדן, כדי ליישב חלק מהפליטים הערבים, בעיקר בממלכת ירדן משני עברי הנהר. התפיסה של סטאסן ושל ג׳ונסטון הייתה, כי בפתרון הסכסוך היהודי-ערבי יש לפתוח במנוף הכלכלי.[56] הליטאני היה כלול בתוכנית המקורית של ישראל, שהוצגה בפני ג׳ונסטון בסיבוב הראשון, שערך במזרח התיכון באוקטובר-נובמבר 1953. שרת הסביר, כי בליטאני זורמים כ-700 מיליון מ״ק שרובם נשפכים ללא תועלת לים התיכון, ואם ייכלל הנהר - אפשר יהיה להעביר כמויות מים אלו לירדן. הכללת הליטאני תוארה על ידי שרת בפני האמריקאים כמביאה ברכה לסוריה, ובעיקר ללבנון, שתיהנה מהחשמל שיופק מהחצבני והליטני, ובהגדילה את מקורות המים - תסייע גם לירדן. גם מזכיר המדינה דאלס היה די משוכנע בהיגיון, שבהכללת הליטני בפרויקט הירדן.[57]

המאבק על הגבולות ועל המים עדיין לא הסתיים

בן-גוריון נמצא ערב פרישתו לשדה בוקר עם שליחות ג׳ונסטון הראשונה, אבל תפיסתו הבסיסית נַגדה את הקו של תוכנית ג׳ונסטון. כבר שנתיים קודם לכן טען בן-גוריון בממשלה, כי ישראל מוכנה לדבר עם שכנותיה על הירדן - אך לא על הכינרת, שהיא בתחום הריבונות הישראלית.[58] למעשה, הכינרת הייתה הבָריח התיכון של כל תוכנית ג׳ונסטון. הרעיון של ג׳ונסטון על הכינרת, כמאגר המים האזורי עמד בניגוד גמור לתוכניות הנפרדות, הן של ישראל והן של ירדן וסוריה. מזכיר המדינה, דאלס, הורה כבר ביוני 1953 להשעות את ההתקדמות במימוש תוכנית הירמוך של באנגר, שנעשתה בלא התייעצות עם ישראל,[59] ונַגדה את מגמת תוכנית הירדן של ג׳ונסטון.

לאחר הפסקת העבודות ולקראת הדיונים במועצת הביטחון, ביקש משה שרת מג׳ון ס. קוטון, אחד המהנדסים האמריקאים, שהיו מעורבים בתכנון המוביל הארצי,[60] לערוך תוכנית אזורית, וזו הוגשה בפברואר 1954 ואושרה על ידי ממשלת ישראל בראשית יוני 1954. היא הוגשה לג׳ונסטון בסוף מאי 1954 לקראת צאתו למזרח התיכון ביוני 1954. שרת צפה התנגדות מחלקת המדינה להכללת הליטני בתוכנית זו, וג׳ונסטון באמת התנגד לכך. שרת הורה לאבן להגן נמרצות על הרעיון של הכללת הליטני, וג׳ונסטון איים בהפסקת המו״מ כולו.

בן-גוריון לא התייחס הרבה לליטני, אלא טען כי בשליחות ג׳ונסטון כלולה שאיפה

״להשליט מעין מנדט אמריקני על המדינה ויש יהודים המסכימים לכך״. בן-גוריון לפי שרת ״מקבל הפשרה עם הערבים, נגד התערבות ארצות-הברית״.[61]

עמדה זו נשארה עמדת בן-גוריון. לאחר סבבי שיחות במהלך 1955 קיבלה ישראל בהדרגה את תוכנית ג׳ונסטון,

בתנאי שהכינרת תישאר בריבונותה,

ויתרה בלית ברירה על הליטני

והתפשרה ביחס לכמויות המים שתשאב מהירדן.

האמריקנים שלא הצליחו להעביר את התוכנית אצל הערבים חוץ מירדן, שהייתה מעוניינת בה, נתנו לישראל אישור עקרוני להקמת המוביל הארצי.[62] אומנם בראשית 1956 האמריקאים התנגדו בחריפות, שישראל תמשיך בחפירת התעלה בגשר בנות יעקב.

תוכנית המוביל הארצי תשתנה והשאיבה תועבר לכינרת, אך המאבק על מִתאר הגבולות ועל המים יוביל למלחמת ששת הימים ולכיבוש הגולן. רק כעת מומחש לציבור הישראלי, שהמאבק על האזורים המפורזים עדיין לא הסתיים.

הערות: