שורשי נסיגת בריטניה מארץ-ישראל
מק"ט
3042ט
מחבר/עורך
הלר יוסף
title
שורשי נסיגת בריטניה מארץ-ישראל
שנת הוצאה
1984
תקופה
חורף
נושאים/תקציר
ביקורת על ספר באנגלית של מ.ג. כהן על המדיניות הבריטית בזמן המנדט על ארץ ישראל, מתוך: זמנים 14
שפה
אנגלית
ספרות עזר
+
תוכן


ביקורת על הספר: 
M.J. Cohen, Palestine: Retreat from the Mandate. The Making of British Policy, 1936-1945, Paul Elek, London 1978.

יוסף הלר הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו על מדיניות בריטניה כלפי האימפריה העותמאנית בשנים 1908-1914 יצא לאור באנגלית. כמו כן פרסם בשאלת בריטניה וארץ-ישראל.

הקורא העברי זכה בשנים האחרונות למחקרים המבוססים על מקורות ראשוניים על המדיניות הבריטית ושאלת ארץ-ישראל. הכוונה למחקריהם של נתנאל קצבורג וגבריאל כהן. ברם, המחקר שלפנינו הוא הראשון בשפה האנגלית, ועל כך יש לברך.
עד כה היה הקורא יכול להישען רק על ספריהם של ג׳ון מארלו
 The Seat of Pilate - An Account of the Palestine Mandate 
שהופיע בלונדון ב-1959, וכן על ספרו של כריסטופר סייקס to Israel Crossroads, שהופיע בלונדון שש שנים מאוחר יותר, אלא ששני ספרים אלה לא היו מבוססים על חומר ראשוני, שנפתח מאוחר יותר. כאן החידוש העיקרי בספר שלפנינו.
נקודת-המוצא של המחבר להסבר המדיניות הבריטית הוא ההיבט האסטרטגי. המחבר כה משוכנע בהדגשת מרכזיותו של היבט זה שראה צורך לגלות את קלפיו במבוא לספרו. כמו-כן ראה להקדים פרק מיוחד להסבר ההקשר האסטרטגי.
אין תימה, איפוא, שכבר בתחילת ספרו ראה כהן להכרחי לתקוף את שיקול-הדעת הציוני, אשר הדגיש את עליונותו הצבאית והטכנית של היישוב על הערבים. כהן אינו מבין מדוע ציפו הציונים, שלונדון תרחוש להם אמון כאשר הם מייצגים רק פוטנציאל דל, ובייחוד לאחר התקפותיהם התכופות על מדיניות הממשלה. אמת היא שהיישוב לא היה יכול להכריע את הכף לטובת בריטניה בשל הנימוקים הבאים:
א. לנוכח הסכנה, שעיראק תמכור נפט לגרמניה ותתיר למטוסי ״הציר״ לנחות בשדות התעופה שלה;
ב. לנוכח האפשרות שערב-הסעודית תשתף פעולה עם איטליה בים-סוף;
ג. כאשר המלך פארוק עלול לקדם בברכה את האיטלקים.
זאת ועוד: לאור ההנחה, שהציונים מצויים ממילא ב״כיסה״ של ממשלת בריטניה, ולאור העובדה, שעתיד יהדות אירופה תלוי במפלת מעצמות ״הציר״ - הרי שמשקלם של הציונים, במאזן הכוחות הכולל - הוא מועט ביחס. ודאי שהטיעון הציוני היה חלש בהשוואה לנכסים האסטרטגיים הערביים, אך מה ניתן לצפות שיעשו הציונים, מלבד שיציעו את משאביהם וידגישו את איכותם הסגולית? היה זה הנשק היחידי והוא הוכיח את עצמו לטווח ארוך לקראת המאבק המכריע ב-1948.
האמת היא, שהציונים עצמם לא הצביעו רק על היישוב כאלטרנטיבה יחידה לערבים אלא גם על ״הנדבך הצפוני״: כלומר על מדינות כתורכיה ואיראן, שאין להן עניין בשאלת ארץ-ישראל. כהן מסביר, שרק משרד המלחמה קיווה להתגבר על הסתירה הפנימית
      שבין הצורך בפיוס הערבים מחד גיסא
      לבין שיתוף-פעולה צבאי עם היהודים מאידך גיסא.
ליתר מוקדי קביעת המדיניות, עם הסתייגות ידועה לגבי משרד המושבות, הייתה אוריינטציה אנטי-ציונית ברורה.
בעיקרו של דבר: המחבר מתעלם מכך, אולי בלי משים, שהמדינאים הציונים היו בעלי מנטליות של מדינאים, שאין להם מה להפסיד, וכי אסון יהודי-אירופה הוא בעבורם הזדמנות בלתי-חוזרת להגשמה ציונית. מכאן שעד מהרה, כבר ב-1939, ולא בסוף המלחמה, יגיעו ל״ייאוש מיליטנטי״.

החלטות גורליות

נקודת-המוצא של הספר היא המרד הערבי של 1936-1939, אשר השפיע על מדיניות בריטניה עד הסתלקותה הסופית ב-1948. ברם, המחבר אינו עומד על שורשי המרד הערבי ועל הסיבות לכישלונם של הבריטים למונעו בטרם פרץ. האומנם היה אפשר למונעו? האם הנציב העליון, הגנרל סר ארתור ווֹקוֹפ והממונים עליו בלונדון עשו הכל כדי למנוע התפרצות בעוד מועד?
התשובות לכך מצויות בסיפור השקע של השנים 1931-1936, כלומר המחצית הראשונה של שלטונו של ווֹקוֹפ, ובעיקר פרשיות
     העלייה היהודית הגדולה,
      המועצה המחוקקת
      ושאלת הקרקעות.
המחבר מזכיר את העלייה הנזכרת רק באורח לאקוני בהערה (הערה 1, ע׳ 194).
המועצה המחוקקת ושאלת הקרקע - אף הן נדונות כבדרך אגב (ע׳ 12).
לאחר פרוץ המרד מציג המחבר כראוי את הדילמה של מעצבי המדיניות הבריטית. ווֹקוֹפ העדיף. כמוהו כמשרד החוץ, הפסקת-העלייה, בעוד שאנשי הצבא רצו לראות ניצול מלא של הכוחות העומדים לרשותם לדיכוי המרד. אמת, היהודים נמנעו מפעולות-תגמול על הטרור הערבי בשל הצורך החיוני לדידם בהמשך העלייה (האצ״ל דחה מדיניות זו). אך לאור המרד, לא יכלו הבריטים, שלא להתפתות להשתמש בשוט קיצוץ העלייה שהייתה לצנינים בעיני הערבים.
ברם, על ממשלת צ׳מברליין היה מוטל להתחשב לא רק בנכסים האסטרטגיים אשר מדינות-ערב יכלו להטיל על כף-המאזניים, אלא גם להביא בחשבון את יוקרת האימפריה. ואומנם כך החליט הקבינט (כעצת שר-המושבות אורמסבי-גור בניגוד לדעת משרד-החוץ) ביולי 1936. אף על פי כן, קיבל הקבינט גם החלטה על הפסקה זמנית בעלייה. אך זו הייתה צריכה להיות מופעלת רק לאחר הפסקת המרד במקביל ליציאת ועדת-החקירה המלכותית לארץ-ישראל. לשון אחר: הממשלה ביקשה להשיג שתי מטרות:
      להציל את יוקרת האימפריה
      ולהפסיק את המרד, המטיל עול כבד על תקציב האימפריה ומשאבי כוח-האדם שלה.
משרד-המלחמה וּווקופ היטו את הכף.
אותה שעה ביצעו מעצבי המדיניות בלונדון (משרד-החוץ בעיקר), את אחת מהחלטותיהם הגורליות כאשר, לאחר הסתייגות ראשונית, תמכו במעורבות מדינות-ערב. מן הראוי להדגיש, שמעצבי המדיניות הציונית ראו בכך נקודת-מפנה בשל הרחבת הסכסוך מכאן ואילך גם למדינות ערב ביוזמת בריטניה. אולם בפרספקטיבה היסטורית אפשר לשאול: האומנם לא היה תהליך זה בלתי-נמנע - גם ללא עידוד בריטי? הרי סימנים למעורבות כזו (בייחוד מצדה של עיראק) היו קיימים כבר לפני המרד.
אכן, היה זה ווֹקוֹפ עצמו, שבסופו של דבר הכתיב את מהלכי המדיניות הבריטית לפחות בשלב הראשוני של המרד. לראשונה מבקר כהן את מעצבי המדיניות הבריטית לרגל יוזמת המדינאי העיראקי נורי-סעיד (ע׳ 25), ומכנה אותה הססנית ופחדנית. אך האין לראותה כתוצאה של ההחלטה להעדיף את הדיפלומטיה על-פני הכוח?! כדי להציל את יוקרת האימפריה במחיר זול ככל האפשר?!
החלטת הקבינט מ-2 בספטמבר 1936, שינתה את המגמה הקודמת של ויתורים מן הקצה אל הקצה. הסיבה לכך: המשא-ומתן עם מדינות-ערב הפך לאולטימטום והציונות ניצלה בהיסח-הדעת. ההודעה על הפסקת העלייה נדחתה ובמקומה הוכרז על משלוח דיוויזיה נוספת לארץ-ישראל - אולם התוצאה לא הייתה חיובית. המרד (בשלבו הראשון) נפסק לא בשל הטלת מצב-חירום, אלא בשל האיום בהטלת מצב-חירום. כפי שהמחבר הדגיש, בצדק, מצב זה לא הקטין מהשפעתו של המופתי כלל ועיקר.

פולמוס החלוקה

בשלב זה החלה לפעול הוועדה המלכותית בראשות הלורד פּיל. המחבר לא ראה לנכון לנתח את מהלך חקירתה של הוועדה ואת הדו״ח שלה, כנראה משום שייחס לוועדה אך משקל מועט בעיצוב המדיניות לטווח קצר, אך נשכח ממנו, שהשפעתה הייתה קיימת לטווח ארוך על הצעת ועדת הקבינט מ-1943-1944 ועל הצעת ועדת אונסקו״פ (ועדת החקירה של האו״ם) מ-1947, שלא להזכיר את רמתם הגבוהה של חברי הוועדה ואיכות הדו״ח שלה. בטפלו בצד היהודי, אין כהן מביא תיאור שיטתי ומהימן של המהלכים הטאקטיים והאסטרטגיים של המדיניות הציונית. כך מסופר לנו, שוייצמן הסכים לחלוקה באורח עקרוני מבלי שיבוא הסבר כלשהו על עמדותיו הקודמות. חשוב היה לציין שוייצמן היה התומך העיקרי בהצעת ה״פאריטי״ (50:50) בשלטון בין יהודים לבין ערבים כהצעה טכסיסית מרכזית של הציונים בפני הוועדה. מצד אחר, בעדויותיו הסודיות (בטרם עלתה הצעת החלוקה), תמך בהמשך המנדט לפחות לחמש שנים עם ויתורים מרחיקי-לכת לערבים (כגון מועצה מחוקקת עם ייצוג מיעוט ליהודים). היעדרו של דיון שיטתי כזה גרם לכך, שהמחבר טעה כאשר ייחס למנהיגות הציונית עמדה ״דו-משמעית״ בעקבות הצהרות סותרות בעד ונגד חלוקה. אילו עקב אחרי נפתולי הדיונים בהנהלת הסוכנות, בוועד הפועל הציוני המצומצם ובמרכז מפא״י, היה נוכח לדעת, שלא הגורמים שאותם הוא מונה השפיעו (חשד עמוק במוטיבציה הבריטית מכאן וסגנון של מו״מ, שקבע מטרות בלתי-ריאליות, כדי להשיג מינימום מקסימלי מכאן, ע׳ 36). הסיבה האמיתית להצהרות ״סותרות״ של המנהיגים הציונים הייתה הפולמוס הקשה והמר סביב החלוקה, רעיון שנתקל בהתנגדות קשה ביותר מצד חלקים ניכרים בתנועה הציונית המאורגנת. העמדה הציונית הרשמית הייתה חד-משמעית: הצעת החלוקה הינה ניצחון ציוני גדול, אך אל לה לתנועה הציונית לתמוך פומבית בהצעה, כדי שלא תופיע כהצעה ציונית, אלא כהצעה נייטרלית. מכאן גם, שמסקנת המחבר כי הטאקטיקה הציונית נכשלה קשות (ע׳ 37) אינה נכונה. הרי הוא עצמו מספר לנו, שגורמים רבי-משקל במימסד הבריטי עצמו (בראש ובראשונה משרד-החוץ) הכשילו את הצעת החלוקה. להתקפות הציונים על הצעת החלוקה הייתה השפעה שולית בלבד על תהליך קבלת ההחלטות הבריטי. כיוון שכך, הרי גם טענתו, שהוויכוח בפרלמנט על החלוקה - כמוהו, כביכול, כוויכוח על המועצה המחוקקת כשנה קודם לכן, היה מזיק לטווח ארוך לציונים - הינה מוגבלת בעיקרה.
הוויכוח הראשון - על המועצה המחוקקת - השפיע אומנם יותר על תהליך קבלת ההחלטות הבריטי, אך דומה, שהמרד הערבי היה פורץ גם בלעדי הניצחון הציוני, שהתבטא במפלת ההצעה. באשר לוויכוח על החלוקה - הרי גם כאן אין להפריז בהשפעת דעת הקהל הפרלמנטרית על עיצוב המדיניות.
מפלת הצעת-החלוקה ב-1937 במערכת קבלת ההחלטות הבריטית - הינה עדות לחולשת משרד-המושבות, שתמך בה, ולעוצמתו של משרד-החוץ, שהתנגד לה נמרצות. מעצבי המדיניות הציונית לא ידעו את כל פרטי המתקפה, שניהל משרד-החוץ נגד הצעת החלוקה (למרות ההדלפות שהגיעו לאוזניהם). ספק רב אם נוכל להסכים עם קביעת המחבר (ע׳ 47), שאילו ידעו, היו יוצאים למערכה נוסח 1931, שהביאה לנסיגה מן ״הספר הלבן״ של פאספילד, שר המושבות דאז. ב-1937 היו סיכויי ההצלחה של מערכה כזו אפסיים. מצבה האובייקטיבי של הציונות ב-1938-1937 היה חלש בהרבה מאשר ב-1931. המצב הבינלאומי - תוקפנותן של איטליה וגרמניה בחבש, בחבל הריין, ב-אוסטריה ובצ׳כוסלובקיה - גרם לכך שעמדת הציונים תיחלש, ותהיה חסרת תקווה. הרי המחבר עצמו מספר לנו, שכבר בדצמבר 1937 החל ואלטר אליוט, המדליף הראשי להנהגה הציונית מישיבותיו הסודיות של הקבינט, לגלות פסימיות ביחס לסיכויי ההצלחה הציונית. השעה לא הייתה, איפוא, מאוחרת בשביל הציונים לצאת למתקפה. האמת היא, שהם היו דבקים גם בשעה מאוחרת כתחילת קיץ 1938 בסיכויי הצלחתה של תוכנית החלוקה, וזאת לא כל-כך בשל היעדר מידע על התקפות משרד-החוץ, כמו בשל אמונתם המיסטית בצדקתה של הציונות ובצורך החיוני בפתרון של מדינה יהודית לרגל ההחרפה הבולטת במצבם של יהודי אירופה לאחר ה״אנשלוס״ של אוסטריה. עד כמה קטנים היו סיכויי הציונים גם בתקופת שר-מושבות אוהֵד - ניתן ללמוד ממכתבו של אוֹרמְסְבי גוֹר, שר המושבות היוצא, לצ׳מברליין, בינואר 1938:
      ״הערבים בוגדניים הם ואינם ראויים לאמון, היהודים הם חמדנים, וכאשר הם חופשיים מרדיפות, הם תוקפנים... אני משוכנע שאי-אפשר להפקיד את השליטה ביהודים בידי הערבים, ובה במידה אין להפקיד השליטה בערבים בידי היהודים״ (ע׳ 49).
לכל זאת יש להוסיף את היעדר שיתוף-הפעולה של צרפת בסגירת הגבולות ובהסגרת המופתי; אך גם את חוסר רצונו של משרד-החוץ ללחוץ עליה לשיתוף יתר כעצת הקונסול הבריטי בדמשק, מק׳קֶרֶת. המנצח על ענייני המזרח-התיכון במשרד-החוץ זה כבר, היה סר ג׳ורג׳ רנדל, שראה ב״מורדים הפלשתינאים״ לא פושעים, אלא לוחמים אידיאליסטים, ואשר כיוון את המדיניות הבריטית לפתרון פוליטי ולא-צבאי. אין תימה, שרנדל דחה את הפרשנות של הציונים (שקנתה לה שביתה גם במשרד-המושבות), שהמרד הערבי הוא תוצאה של מעורבות אישית של המופתי ושל קרנות ממשלת איטליה.

ניצחון הפרו-ערבים

המחבר מתאר במפורט את היסוסי הבריטים לגבי מאסרו של המופתי, לפני ואחרי בריחתו, ב-1937, אך מורגש חסרונו של פרק מקיף יותר, שעניינו מדיניותה של בריטניה כלפי התנועה הלאומית הפלשתינית בשנים הנדונות - על מרכיביה השונים. קשה, על-כן, לייחס חשיבות גדולה יתר על המידה למשא-ומתן עם צרפת בעניין הגליית המופתי מלבנון, שכן הצרפתים סירבו להוציא את הערמונים מן האש למען אנגליה, בשעה שהם עצמם היו חייבים זהירות-משנה בנושא הערבי-מוסלמי. אכן, כהן נדיב מאוד כלפי מעצבי המדיניות הבריטית בשעה שהוא בא להעריך את הדילמה, שבה היו נתונים בשאלת המופתי:
      בין שיתוף-פעולה עמו כנגד המתונים, בשעה שהוא המנהיג הכריזמאטי היחיד,
      לבין דחייתו ודחיפת הארץ לתוהו ובוהו.
אולם הבעיה לא הייתה חלק ממערכת היחסים עם צרפת, כפי שכהן מנסה לשכנענו (ע׳ 65); גם לאחר בריחתו של המופתי מלבנון, לא הייתה מדיניות בריטניה כלפי ערביי ארץ-ישראל, תלויה רק במה שיעשה המופתי עצמו. על בריטניה היה מוטל להחליט לגופו של עניין, ופתרון ״הספר הלבן״ של 1939 לא הושפע מאי-נוכחותו הפיזית. ממילא, כפי שהמחבר עצמו קובע, העובדה שנועצו בו לפני ועידת סט. ג׳יימס (פברואר-מארס 1939) ואחרי הוועידה. מעידה על השפעתו המכרעת.
המרד הערבי בשלבו הקריטי (1937-1939) והמצב הבינלאומי המתדרדר, גזרו את גורלה של הציונות לשבט. שליחת ועדת ווּדְהֶד לארץ-ישראל באה על-מנת לייפות את הנסיגה מתוכנית החלוקה. כניסתו של מאלקולם מקדונאלד לתפקיד שר-המושבות הבליטה את ניצחון האוריינטציה הפרו-ערבית בממשלת בריטניה. נעלה מכל ספק: ועידת סט. ג׳יימס באה לשמש רק ״תרגיל טוב ביחסי ציבור״. ההחלטה נפלה עוד בעיצומו של המשבר הצ׳כי: מדיניות הממשלה תיקָבע בהתאם לאוריינטציה החדשה. מקדונאלד נתגלה קיצוני יותר מהרולד מק׳מייקל, יורשו של ווקופ כנציב עליון. האחרון היה מוכן להסכים למדינה יהודית קטנה. מקדונאלד לעומת זאת היה מוכן להתפשטות יהודית במסגרת של פדרציה ערבית בלבד.
ועידת סט. ג׳יימס, אף כי מסקנותיה היו בעיקרן קבועות מראש, נתגלתה כצומת-דרכים רבת-חשיבות בהתפתחות המדיניות הבריטית בשאלת ארץ-ישראל. לגבי הציונים - למרות המכה הקשה שהוכו בה - לא היה זה סוף הדרך. ״הספר הלבן״ של מאי 1939, עם כל חומרתו, לא סגר את כל האופציות להתפתחות הבית הלאומי. האומנם הייתה ״תקוות״ הציונים, שבריטניה תקבל את הצעתם (להישען על היישוב בן חצי המיליון לבדו) - לא יותר מאשר ״משאלת-לב או מחשבת ייאוש״ כדעת המחבר? (ע׳ 75). הציונים ודאי התייחסו להצעתם ברצינות, אך ספק אם השלו עצמם שהיא תוכל להתקבל.
עוד בספטמבר 1938, תוך הַקְבלה בין המודל הציוני למודל הצ׳כי, העיד בן-גוריון (במכתבים לחבריו באמצעות פולה רעייתו) - שהציונים לא עסקו באשליות ממין זה, שהמחבר מייחס להם. מסתבר שאף הם עסקו הרבה בתכססנות ולא כל עמדה שהביאו בפני הבריטים הייתה עמדה אסטרטגית. בדיונים הפנימיים של ההנהגה הציונית קנתה לה שביתה מחשבת-מֶרי בקרב חוגים לא מעטים.
קונצפציה זו נדחתה בשל המלחמה. אך הדפוסים העיקריים של תנועת המרי העברי מ-1945-1947 כבר היו קיימים ב-1939, כתוצאה ישירה מנכונותה של בריטניה להסגיר את היישוב לערבים; עם זאת, לא היה טעם ליישמם בשלב זה. כאשר מרחב התמרון של התנועה הציונית היה עדיין שריר וקיים, וכאשר אויב כה חמור עומד בשער. אין ספק כי היו לציונים משאלות-לב ומחשבות-ייאוש, אך אין לדבר על שניהם בהיעלם פשטני אחד ומכליל. משאלות-הלב היו מעוגנות בתהליך קונסטרוקטיבי מקיף של
      הרחבת ההתיישבות,
      הגברת העלייה הבלתי-חוקית,
      וחיזוק היכולת הביטחונית של היישוב.
מחשבות הייאוש פינו מקום מהר מאוד למדיניות בונה. אלה היו דווקא נקודת-מוצא לקונצפציה של שלוחות הימין הרביזיוניסטי - אצ״ל ואחר-כך לח״י - מטעמים שלא כאן המקום לעמוד עליהם.

אסטרטגיה רבתי

תקופת המלחמה היוותה אבן-בוחן חדשה למעצבי המדיניות הבריטית. אלה היו נתונים בלחץ מדינות-ערב ליישם את ״הסעיפים הקונסטיטוציוניים״ של ״הספר הלבן״. מדינות-ערב נתמכו על-ידי נציגיה הדיפלומטיים של בריטניה במזרח-התיכון, אשר חששו מבגידה ערבית בעיצומה של המלחמה בנוסח עיראק (1941). למזלם של הציונים לא נכנעו קובעי המדיניות במשרד-החוץ ובמשרד-המושבות ללחץ זה, מתוך הכרה בכך, שמדינות-ערב תתרשמנה רק מניצחון צבאי של בעלות-הברית ולא משום ויתורים בשאלת ארץ-ישראל. קשה להשתכנע (בייחוד בהיעדר דיון על-פי מקורות ראשוניים), שדווקא אסון ״פַּטריה״ (25 בנובמבר 1940) מנע את יישום ״הסעיפים הקונסטיטוציוניים״ (ע׳ 95).
קיצורו של דבר: יכולתם של קובעי-המדיניות בלונדון לשמור על הפרופורציות של מדיניותם המזרח-תיכונית בקונטקסט הרחב יותר של ״האסטרטגיה-רבתי״ שלהם - מנעה בין השאר את הרחבת הקרע
      בין המנהיגות הציונית מכאן
      לבין בריטניה מכאן.
כך גם בשאלת הקמת יחידות לאומיות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי. הבריטים ידעו היטב, שמאחורי הנכונות הציונית להתנדב לצבא הבריטי במסגרת יהודית-לאומית נפרדת, מסתתרת כוונה להפיק רווחים פוליטיים לצורך קידום המטרות האסטרטגיות של הציונות, ואף על פי כן, היו מוכנים לספק דרישות ציוניות מינימליות מטעמים פרגמטיים של צרכים צבאיים דוחקים (אם כי במשך זמן רב רק במסגרת של שוויון מספרי עם מתנדבים ערבים). גם בפרשה זו לא חוסך כהן את שבטו דווקא מין המנהיגות הציונית. הוא מאשים את וייצמן על אשר לא ראה דברים כהווייתם, ולא העריך את עוצמת ההתנגדות הבריטית לציונות. דוגמה קלאסית לדבריו היא התנהגותו בנוסח מלחמת העולם הראשונה - ממציא ציוני המוכן ״להציף״ את האימפריה הבריטית בנפט על-ידי ייצור נפט מסוכר, בשעה ששר-המושבות הבריטי, הלורד לוֹיד, מצייר בפניו תמונה, שלפיה בתוך 30 שנה (מסוף 1940) תהיה האימפריה תלויה בנפט הערבי עקב ההתייבשות הצפויה של הבארות בארצות-הברית (ע׳ 108).
האומנם רשאים אנו לשפוט את וייצמן על דבריו ה״אנאכרוניסטיים״ ב-1940, בקריטריונים של המערכת הבינלאומית המשתנה של שנות ה-70? אומנם כן, טיעונים כגון אלה, לא היה ביכולתם לשכנע את רבי-המדינה בלונדון, ואין ספק, שהדברים מעידים על חולשה מדינית. מאידך גיסא, אומנם, פרדוקסלית, הייתה הציונות במלחמת העולם השנייה חלשה יותר מאשר בראשונה (משום שהיישוב, לאמיתו של דבר, התחזק עשרת מונים). פוליטיקה היא אמנות האפשרי, כידוע. ומדינאי פרו-בריטי כוייצמן לא ראה מנוס מלהשיב תשובה כגון זו לשר-המושבות - מגוחכת ככל שתיראה לנו היום. וכי בן-גוריון, או כל מדינאי ציוני אחר - יכול היה למצוא תשובה הולמת יותר?
כהן מוכיח ובצדק (כפי שהראו קודם לכן גבריאל כהן ונתנאל קצבורג), שמצבם של הציונים יכול היה להיות גרוע בהרבה אילולא היה צ׳רצ׳יל ראש-הממשלה (אף כי הוא עצמו נאלץ לא פעם להיכנע). המשא-ומתן להקמת יחידות יהודיות עצמאיות בצבא הבריטי היה מלווה בחיפושי-נשק חוזרים ונשנים ביישוב, ואשר המחבר מזכירם רק ביעף. אִזכור הולם היה מעמיד אומנם את המחבר על חולשת הציונות כגורם אסטרטגי, אך גם רומז על חיוניותה הבלתי-נרתעת.

ערכה של א״י

כך גם בפרשת העלייה החוקית והעלייה הבלתי-חוקית, שהמחבר לא טרח להזכירן אפילו בפרק-משנה. דיון מפורט בשני עניינים אלה היה מאפשר לו להתייחס, אולי, באורח יותר סלחני לתכסיסים שבהם נקטו המדינאים הציונים, ואולי גם מאלצוֹ לראות את המדיניות הבריטית לא רק במשקפיים אסטרטגיות.
      האפשר להזכיר את ״פַּטריה״ (כבדרך אגב) מבלי להזכיר כלל ועיקר את ״סטרומה״?
     האפשר להזכיר את חיפושי הנשק ברמת-הכובש ובחולדה (באקראי) מבלי להזכיר את החיפושים המוקדמים יותר ב-1946 ומאסר מ״ג חברי ״ההגנה״ קודם לכן?
לא היינו באים להזכיר כל זאת לולא ראה המחבר חובה לעצמו לא רק לעסוק במדיניות הבריטית, אלא גם במדיניות הציונית. אך דא-עקא: הוא ראה חובה לעצמו להתרכז לא בעיקר, כלומר בדרכי עיצוב המדיניות הציונית וסיבותיה, אלא בעניין שולי בהכרח במחלוקת האישית בין וייצמן לבין בן-גוריון. אין ספק, שהיו בין השניים הבדלים עקרוניים, בראש ובראשונה אי-נכונותו של וייצמן לחתור לקרע עם בריטניה. ברם, מחלוקת זו איננה לאמתו של דבר עניינו של הספר. פרק כזה שלפנינו העוסק בציונות (7) חייב היה לדון בעליית הציונות האמריקאית לעמדה בכירה בתנועה הציונית ובתיאור מפורט של הקרע המתרחב בין היישוב לבין ממשלת המנדט לא רק ברמה הדיפלומטית אלא גם ברוח הפוליטיקה הפנימית. מהלך המאורעות הוכיח את ״צדקת״ דרכו של בן-גוריון ולא של וייצמן. העוצמה שנצברה, למרות מדיניותה האנטי-ציונית של בריטניה - ולא הדיפלומטיה - הכריעה. ספק אם וייצמן לקה אי-פעם ב״אנאכרוניזם פאתטי״, כהגדרת המחבר, יותר מאשר בפרשת המשא-ומתן שלו עם פילבי להסכם בדבר מכירת ארץ-ישראל לציונים תמורת 20 מיליון ליש״ט ותמורת המלכתו על פדרציה ערבית גדולה. אך האם התעלמותם - וביודעין!- של בן-גוריון וחבריו מהאיבה הבלתי-מתפשרת של ערביי ארץ-ישראל ומדינות-ערב הייתה הוכחה לריאליזם מדיני מפוכח יותר? האם הייתה בידם תשובה קונסטרוקטיבית יותר ופחות ״אנאכרוניסטית״? הגיעה השעה שנשאל את עצמנו גם שאלות קשות כגון אלה.
הפרק הדן בשאלת ״ארץ-ישראל והפדרציה הערבית׳׳ מדגיש את התגובה הבריטית לאפשרות של פדרציה כזאת. ודאי נכונה הנחת-היסוד של המחבר, שבבסיסה של מדיניות בריטניה בארץ-ישראל הייתה מדיניות כוללת למזרח-התיכון כולו. מכאן הנטייה גם למצוא לבעיית ארץ-ישראל פתרון במסגרת פדרציה אזורית.
ביסודה של המדיניות הרֶגיונאלית של בריטניה, עמדו הנחות אסטרטגיות, שלא הפחיתו אומנם מערכה של ארץ-ישראל, אך גם הדגישו את חשיבותה כחלק ממערך רחב יותר (כך ערכה של חיפה קשור כצינור הנפט מכֶּרְכּוּק). מכאן גם יובן מדוע התנגדו כבר ב-1937 ראשי המטות הצבאיים לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית. שינוי רדיקלי שכזה בסטטוס-קוו ישבש את היתרונות האסטרטגיים, שהמזרח-התיכון יקנה לבריטניה. שמע מיניה [כלומר] ששאיפות הציונות עומדות בסתירה לאינטרסים הבריטיים. לדעה זו היו שותפים אלמנטים רחבים במימסד הבריטי באזור עצמו ובמוקד המדיניות בלונדון. צ׳רצ׳יל לבדו לא קיבל הנחות אלה. אין זה מקרה, שהיוזמה לדיון מחודש בחלוקה באה דווקא ממנו (1943). צ׳רצ׳יל הרי לא היה רחוק מהקונצפציה של וייצמן בדבר פתרון בעיית ארץ-ישראל באמצעות עסקה עם איבן-סעיד. אולם כהן אינו מגנה את צ׳רצ׳יל על כך, כפי שגינה את וייצמן, ואף אינו מגנה אותו על רעיונו המוזר בדבר הפיכת אריתריאה וטריפוליטניה למושבות יהודיות נספחות לבית הלאומי היהודי (ע׳ 162).

תוכנית הקבינט

קשה להבין מדוע דווקא באפריל 1943 התעורר ״מצפונו״ של צ׳רצ׳יל עד כדי החלטה להקים ועדת-קבינט מיוחדת לטיפול בשאלת ארץ-ישראל, בכיוון של פתרון חלוקה. הרי לא היה צפוי לו מאבק קל לאור הקו הנחרץ הנקוט בידי משרד-החוץ, שהמדיניות
      ״אינה יכולה להיות מושפעת רק מאהדת העולם לסבלם של היהודים״,
מתוך הדגשת כישלונם של הערבים לסייע למאמץ המלחמה. משרד-החוץ גם גייס לעזרתו נימוקים בדבר התסכול והאנטישמיות, שיצמחו בקרב יהודי הגולה בשל הקמת מדינה יהודית, שכן יהודים אלה ייחשבו לאזרחיה. ואכן, כל הנציגים הבריטים במזרח-התיכון (להוציא את מק׳מייקל) תמכו בקו משרד-החוץ. ברם, ב-25 בינואר 1944 אישר הקבינט הצעת חלוקה (שהקציבה ליהודים אומנם מדינה קטנה מזו של פיל) כחלק מתוכנית רחבה יותר של ׳׳סוריה רבתי״. הייתה זו הצעת הלורד מוין להרכיב את ״סוריה רבתי״ מ-4 מדינות הלבנט:
1. סוריה הגדולה, שתכלול את סוריה, עבר-הירדן והחלקים הערביים של לבנון וארץ-ישראל;
2. לבנון הנוצרית:
3. מדינה יהודית;
4. ירושלים בחסות בריטית.
בקיץ נפלה תוכנית זו ובמקומה הציעו מעצבי המדיניות הבריטית באזור את תוכנית דרום-סוריה (עבר-הירדן וארץ-ישראל הערבית בלבד), ולצדה מדינת ירושלים הבריטית והמדינה היהודית המוקטנת (השפלה, העמקים והגליל העליון והמזרחי).
כאמור, משרד-החוץ יצא להתקפת-מחץ נגד התוכנית. לא היה ספק למשרד זה, שהיהודים לא יקבלו מדינה כה קטנה, וכי היא תשמש להם ״קרש-קפיצה״ להשתלטות על ארץ-ישראל המערבית ועל עבר-הירדן גם יחד. משרד-החוץ אימץ, לעומת זאת, את תוכנית רוזוולט להקים מדינה פלשתינאית בחסות האו״ם המבוססת על זיקת שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות והמופקעת מן האמביציות הפוליטיות של שני הצדדים עם הנציב העליון כמושל. עדיין יכול היה משרד-החוץ לבטל את השפעת דעת-הקהל הפרו-ציונית בארצות-הברית כלאחר יד. איש עדיין לא חזה את תקופת טרומן.
לכהן יש ביקורת קטלנית על תזכיר משרד-החוץ מספטמבר 1944, אשר כלל את תמצית השקפות המשרד, כמסמך
      ש״חובר בצורה עלובה מיניה וביה והכולל אזהרות-שווא, אלמנטים סותרים ומשאלות-לב (ע׳ 177).
זו אינה חוות-דעת אובייקטיבית בפרט, שלאמתו של דבר, משרד-החוץ, עם כל עוינותו המוחלטת לציונות, ראה את הנולד יותר מכל משרד אחר, בכך שביסס את חוות-דעתו על תחזית פסימית של הסכסוך היהודי-ערבי. יחד עם זאת, יש להודות, שהצעתו של אידן בדבר אימוץ תוכנית רוזוולט לקונדומיניום של המעצמות בארץ-ישראל - גם היא לא הייתה ריאלית - למרות הנופך הציוני שבה, בדבר עלייה יהודית נוספת של כ-300,000-400,000 יהודים. ברם, עד כמה ריאלית הייתה הצעת החלוקה של ועדת הקבינט? כפי שהיו עתידים להוכיח מאורעות הדמים, שלאחר כ״ט בנובמבר 1947, לא הייתה אף היא פתרון ריאלי ורק נדמה היה, שיש בה משום פתרון סופי. הערבים לא היו מקבלים מדינה יהודית, קטנה ככל שתהיה, אף כנוסח ועדת הקבינט.
אוליבר סטנלי, שר-המושבות, חשש גם, שארצות-הברית ורוסיה יתנערו מתוכנית רוזוולט ושוב יטילו את מעמסת ארץ-ישראל כולה על שכם בריטניה. רצח הלורד מוין היטה את כף המאזנים נגד תוכנית החלוקה, אף כי לא היה הגורם היחיד. כהן רואה בכך
      ״אירוניה מסוימת״, ש״שלוחה של הרביזיוניסטים - שמאבקם למען צבא יהודי בארצות-הברית מילא תפקיד כה חשוב בזירוז הבריטים לדון מחדש במדיניות ׳הספר הלבן׳ - היו עתה אחראים לדחייה בנקיטת מדיניות ממשלתית, שכוונתה הייתה להחליף את עקרונות ׳הספר הלבן׳ כבסיס למדיניות בריטית בארץ-ישראל״ (ע׳ 179).
אין בכך אירוניה כלל משום שאנשי לח״י, מבצעי הרצח ויוזמיו, לחמו מאז ומתמיד בקו הרביזיוניסטי, שצידד בגיוס לצבאות בעלות-הברית. שאלת הגיוס הייתה הרי אחת מסלעי המחלוקת העיקריים באצ״ל, אשר הביאו להקמתו הנפרדת של ״האצ״ל בישראל״ (גלגולו הראשון של לח״י).
זאת ועוד, עתה נוספו למתנגדי החלוקה גם הנציב-העליון החדש, הלורד גוֹרט, וגם יורשו של מוין בקהיר, סר אדוארד גריג. צ׳רצ׳יל, ידידו הטוב של מוין ופרו-ציוני מובהק, אף הוא זנח - לדעת כהן - את תמיכתו בשאיפות הציונות עקב הרצח. ספק רב אם היה עומד בנאמנותו לציונות אילו נבחר מחדש ביולי 1945.

תבונה פוליטית

במסקנותיו לספרו, שוב רואה כהן, בטעות, את עיקר המאבק הציוני
      כמאבק אישי בין בן-גוריון לבין וייצמן,
      או בין ציונים ״משיחיים״ לבין ציונים ״דיפלומטיים״,
כאשר, לאמתו של דבר, התמונה הייתה מורכבת ועדינה בהרבה, ולא כה סכמאטית. המחלוקת האמיתית הייתה
      בין הקואליציה הסוכנותית
      לבין הרביזיוניסטים המכסימליסטים ואצ״ל ולח״י.
הראשונים דגלו בשיתוף פעולה עם בריטניה, תוך הליכה על חבל דק, כדי לא לסכן את היעד העיקרי - צבירת עוצמה לצורך הקמת מדינה.
בעוד האחרונים דוגלים בשימוש בכוח נגד הערבים והבריטים גם יחד, כשהם נסוגים בהדרגה מתורת רבם זאב ז׳בוטינסקי (שלא נפרד מן האוריינטציה הבריטית שלו עד סוף ימיו), תוך חריגות טקטיות.
באשר לערביי ארץ-ישראל, הצדק עם המחבר הקובע, שהללו החמיצו הזדמנויות להישגים פוליטיים בכך שנקטו מדיניות קיצונית מדי ומעולם לא ניהלו משא-ומתן אמיתי.
מאידך גיסא, אין הוא מתייחס ברצינות לתמיכת הציונים בחלוקה. אולם האמת היא, שהמנהיגות הציונית - כפי שהזכרנו לעיל - הייתה מוכנה לקבל חלוקה. קביעת המחבר, שנכונות הציונים לקבל את החלוקה רק כצעד טקטי (נכונה כשלעצמה), אינה משנה את העובדה הפוליטית המכרעת, שהם ניחנו בתבונה פוליטית מספקת כדי לקבלה, בעוד הערבים שגו בכך שלא עשו חשבון דומה; (האומנם יכלו לעשות כך, כאשר הוצע להם להסתפח אל עבר-הירדן?)
המחבר מוסיף וטוען, שהציונים ניסו להיות חכמים יתר על המידה - כאשר סירבו לתמוך בחלוקה בפה מלא. כבר ראינו שהוא מייחס חשיבות רבה מדי למוסד הפרלמנט, כאשר בכל מקרה, ההכרעה הייתה בידי הממשלה, ולכן להתנגדות הציונית לא היה משקל רב. זאת ועוד, הרי הוא עצמו טוען, שהחלוקה נזנחה בשל המתיחות הבינלאומית של ספטמבר 1938, ולמעשה עוד בדצמבר 1937.
על רקע ניסיון 1937, כיצד נסביר את היוזמה הבריטית של 1943? כותב שורות אלה נוטה לקבל את דעת המחבר, שיוזמה זו נבעה מאהדה לציונות ולגורל יהודי-אירופה יותר מאשר מהערכה הגיונית כלשהי של צורכי בריטניה באזור. המחבר עדיין סבור, שהקבינט בראשות צ׳רצ׳יל היה מוכן להגשים את הצעת החלוקה בספטמבר  ;1944ולכן את גניזתה כתוצאה מרצח מוין, אין הוא מוכן לפרש כ״אמתלה רצויה״ למתנגדי החלוקה. זוהי, לדבריו, פרשנות היפה רק לציניקנים. אולם כפי שכהן עצמו יודע, אין די מקורות, כדי לקשור באופן מוחלט את רצח מוין עם הסתלקותו הסופית של צ׳רצ׳יל מתמיכה בציונות, אם כי יש סבירות גבוהה למדי לכך.
בסיכום ספרו מרמז כהן, שהעברת בעיית ארץ-ישראל לאו״ם, בפברואר 1947, הייתה פועל-יוצא של המדיניות חסרת-המטרה והמאלתרת של ממשלת הלייבור ולא של המציאות, שאותה ירשה ממשלה זו מקודמתה. מחבר שורות אלה סבור, שכהן מתעלם מכך, שהייתה המשכיות במדיניות הארצישראלית של שתי הממשלות, ולו רק משום שהפקידות הקבועה (והקובעת!) של משרדי הממשלה נעמדה במקומה, וכך גם ראשי-המטות והנציגים הדיפלומטיים האחרים באזור.
לאחר שנגנזה תוכנית החלוקה בנובמבר 1944-פברואר 1945 - זנחה ממשלת צ׳רצ׳יל כל ניסיון למצוא פתרון לבעיה. מכאן, שגם אותה ניתן להאשים במחדל, לפחות לגבי סוף תקופתה. קל מדי להטיל את הכישלון כולו על ממשלת הלייבור.
למרות אי-ההסכמה עם המחבר בכמה וכמה נושאים, נראה לכותב שורות אלה, כי כהן כתב ספר חשוב ומעורר מחשבה. מחקרים נוספים של התקופה הנדונה ודאי יטפלו באותם נושאים, שבהם לא טיפל, שכן נטה להתרכז באספקטים האסטרטגיים והדיפלומטיים, ובמדיניות הגבוהה לטווח ארוך, שעם היותם מרכזיים, אין הם נותנים תמונה שלמה. חיבור על מדיניותה הכלכלית והתקציבית של בריטניה בארץ-ישראל, אם ליטול דוגמה אחת בלבד, יכול היה להוסיף לא מעט להבנת מדיניותה הכוללת.

מילות מפתח
שורשי, נסיגת
העתקת קישור