לפני היות המדינה
מק"ט
3042ו'
מחבר/עורך
הלר יוסף
title
לפני היות המדינה
שנת הוצאה
1982
תקופה
אביב
נושאים/תקציר
ביקורת על ספרו של עמיצור אילן: אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל; ראשיתה והתפתחותה של מעורבות ארצות-הברית במדיניות הבריטית בארץ-ישראל 1947-1938. מתוך: זמנים 8
ספרות עזר
+
תוכן


עמיצור אילן - אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל; ראשיתה והתפתחותה של מעורבות ארצות-הברית במדיניות הבריטית בארץ-ישראל, 1947-1938. ספרייה לתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשל״ט. 319 עמודים XVI, סיכום באנגלית, ביבליוגרפיה ואינדקס.

יוסף הלר הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בקרוב ייצא לאור ספרו על מדיניות בריטניה כלפי האימפריה העות׳מאנית בשנים 1908-1914 (באנגלית).

זה זמן רב, מאז פתיחת הארכיונים, המתין ציבור הקוראים לחיבור שיברר את אחת השאלות הקריטיות בשאלת א״י שהובילה להקמת מדינת ישראל, הלא היא שאלת המעורבות האמריקנית. האומנם בא פרסום ספרו של ע׳ אילן במסגרת הספרייה לתולדות היישוב היהודי בא״י למלא את החלל ולענות על הציפיות? כבר בהקדמה לספרו מגלה המחבר לאן מגמת פניו:
       ״אני סבור, שעובדת הקמתה של מדינה יהודית בסוף שנות הארבעים הייתה עניין שמימושו בא כמעט בבחינת ׳נס׳, ובשום פנים לא בעיקר משום שלפתע גברה עד בלי-הכיל תאוותם של היהודים למדינה משלהם... ועיקר תרומתו של המאמץ הציוני להתפתחות זו הייתה הדחיפה ׳העיוורת׳ קדימה, שלעתים גבלה ב׳חוסר אחריות, בלי לשית כמעט לסכנות״ (ע׳ 9).
כלומר, המחבר איננו מבקש לברר את הנאמר בכותרת ספרו בלבד, אלא הרבה מעבר לכך:
       ״קיומו של הספר-הלבן, התעקשותו ופעולתו ׳הבלתי רציונאלית׳ של שר-החוץ בווין, חוסר תחכומו של טרומן, המחלוקת המתישה בין ׳מתונים׳ ו׳קיצונים׳ בתוך המחנה היהודי׳׳ (שם).
מחויבות זו, כבר בעמוד הראשון של ספרו, עוברת לאורך כל הספר כולו. אך אף אם נניח ליומרה מרחיקת-לכת זו, לא ברור מדוע נקט המחבר פירוש כה מצומצם של המעורבות האמריקנית: אין הוא מחשיב את הציונות האמריקנית בפרט ויהדותה בכלל, אלא כגורם סביל במערכת, במידה שהיא משתקפת כפעילה מתוך אותו חומר מוגבל שעיין בו. המחבר החליט מראש לוותר על עיון מדוקדק בארכיונים הציוניים העשירים ובעיתונות הענפה והסתפק בעיון רק בקצה הקרחון, כלומר בפרוטוקולים של ועד החירום של ציוני ארה׳׳ב ושל הנהלת הסוכנות בירושלים. במקום לסקור באורח שיטתי את חומר המקורות, עיקר עניינו של המחבר דווקא בניתוח האספקט הציוני, ולא בהארת מדיניותה המזרח-תיכונית של ארה״ב. משום כך אין הוא טורח לייחד מקום ראוי להיבט הערבי של הנושא. זהו אולי אחד מליקוייו הבולטים ביותר, והרי כותרת ספרו חייבה אותו לטפל גם בכך. זאת ועוד: אין המחבר מניח את דעת המבקר גם באשר למסגרת הזמן. נכון ש-1938 היא נקודת זמן קריטית בהתפתחותה של המעורבות האמריקנית בשאלת א״י. אך חמורה יותר נקודת הסיום. אין ספק ששלהי 1947 אינם נקודת-סיום מוצלחת כלל. מעורבותה של ארצות-הברית בשנת 1948, כלומר, פרשת הנסיגה מן החלוקה והצעת הנאמנות של מארס 1948, חשובה לאין ערוך מכל שנה שקדמה לה, לבד אולי מהמעורבות בשנים 1945-1946.
אך האם חקר המחבר את מורכבותה של המעורבות האמריקנית בצורה משביעה רצון עד 1947? מתברר שלא במידה הרצויה. אין המחבר מבהיר לנו כיצד צמחה ופעלה מערכת הלובי היהודי לאורך כל התקופה. במקום זאת הוא מקבל אותה כנתון המובן מאליו. כך ברמת המדיניות וכך ברמת הממשל והקונגרס. הקורא היה מבקש לדעת כיצד תמכו בציונות, כבר במאי 15 ,1939 מתוך 22 חברי ועדת-החוץ של בית-הנבחרים, ובסך הכל 47 חברי בית-הנבחרים ו-13 סנאטורים (עמ׳ 43). מה היה טיבו של הלובי ״האינטנסיבי״ ו״הלחץ״, שהמחבר מדבר עליו? מה עמד מאחורי הצלחתו: שיקולים אלקטוראליים או הומניטאריים? שמא שניהם כאחד? שמא היו גורמים נוספים?
כיצד בשלהי 1942 לובש ה׳לובי׳ היהודי ממדים ניכרים בהשוואה ל-1939? והפעם - 66 סנאטורים ו-182 חברי בית-הנבחרים התומכים בציונות (עמ׳ 116; מראי מקום למקורות בריטיים, אך לא ציוניים).
למרות שלא התחיל מראשית כהונתו של רוזוולט, יפה עשה המחבר שהקדים לדיון עיון קצר בדו״ח של קינג-קריין ב-1919, בהחלטת התמיכה בציונות של הקונגרס והנשיא מ-1922 ובעיקר: באמנה האנגלו-אמריקנית בשאלת א״י מ-9241. כל זאת כדי להבהיר את נקודת-ההתחלה, שהיא לדעתו 14 באוקטובר 1938, עת הצהירה ממשלת ארה״ב (בניגוד לפרשנות הציונית) שאין לה הסמכות למנוע שינויים בתנאי המנדאט. בריטניה הייתה כמובן שבעת-רצון לחלוטין מפירוש זה, אך דא עקא, הוא האריך ימים רק כל עוד כיהן רוזוולט כנשיא. המחבר מצא חריג אחד בלבד מקו אנטי-ציוני זה: תזכיר שכתב הנשיא לשר-החוץ שלו קורדל האל, מייד לאחר פרסום הספר הלבן במאי 1939 (חסר תאריך. עמ׳ 44), ובו הוא מביע ״מידה רבה של דאגה״ מן המדיניות הבריטית, שאינה עולה בקנה אחד עם הצהרת בלפור. לדבריו יש להסביר התנהגות יוצאת-דופן זו בכך שהנשיא ״אהב את המיתוס של רוזוולט הטוב״, שבו החזיקו יהודי ארה״ב ואשר נלחם במחלקת המדינה ״המרושעת״ (שם). דומה שאין הסבר זה מתקבל על הדעת, שהרי מדובר היה כאן בתזכיר סודי, ולא ברור על-כן כיצד יכול תזכיר חסוי שכזה (רוזוולט לא הורה להדליפו...) להשפיע על המשך קיומו של המיתוס. נראה שהמחבר לא הסתפק בהסבר הנ״ל והוסיף לו עוד ״הסבר״: הנשיא רצה להשאיר עדות כלשהי לזכותו בעיני ההיסטוריונים (שם). עוד עתידים אנו לראות, לא מעט בעזרתו של המחבר, שלא המיתוס המדומה דלעיל ולא ההיסטוריונים של העתיד העסיקו בצורה כלשהי את הנשיא, אלא האינטרסים של ארה״ב, כפי שהוא ומחלקת המדינה הבינום. תמוהה לא פחות קביעתו המוטעית של המחבר, שחוק הקרקעות נפל על הציונים כהפתעה (עמ׳ 49) [השווה: מ׳ שרת, ״יומן מדיני״, ד׳, עמ׳ 357 (27.9.1939); עמ׳ 373 (6.10.1939); עמ׳ 409 (שיחה עם אטלי 17.10.1939)]. והרי הוא עצמו טוען בעמוד הבא (עמ׳ 50), שהיו שמועות שעומדים להגשימו, ואכן, העניין עוד הוזכר בוועידת סנט ג׳יימס בפי מקדונלד ב-15.3.1939
לא ברור מדוע נוטה המחבר לייחס השפעה יתירה לוייצמן בראשית המלחמה ומסיק שביקורו בארה״ב היה ״כישלון חמור״, שכן נותק מהמידע השוטף ומהאפשרות להתערב במהלכי המדיניות הבריטית (עמ׳ 49). מדובר בכישלון מדומה, שכן הכיצד יכלו הציונים לשנות את מהלך ההיסטוריה, כשיכולת השפעתם על המדיניות הבריטית הייתה קלושה בדיעבד? המחבר טועה גם בקביעתו שאליוט, השר-המדליף הקבוע לדיונים מישיבות הקבינט, לא שימש בקבינט המלחמתי החדש של צ׳מברלין וחדל לספק מידע. הוא שימש בו - עד מאי 1940. אלא שהבעיה הייתה לא היעדר מידע, אלא דווקא העובדה שאליוט אכן חדל להילחם את מלחמתה של הציונות, לאחר שנכשל במלחמתו בספר הלבן (מ׳ שרת, ״יומן מדיני״ ה׳, עמ׳ 58).
המחבר מתפתה לעתים קרובות מדי לחרוץ משפט קיצוני לא רק על הבריטים והאמריקנים אלא גם על הציונים. לא ברור מדוע דרושות לו קביעות מוגזמות ודראסטיות, כגון שהספר הלבן של 1939
      ״העניק בעצם קיומו תחושת ייעוד גדולה לתנועה הציונית, נראה שמדיניות זו קירבה בחשבון אחרון את הציונות למטרותיה״ (עמ׳ 58-59).
הדברים נשמעים כחוכמה שלאחר מעשה. בזמנו נראה היה כאילו ״הספר הלבן״ מרחיק את הציונות ממטרותיה וכמעט דוחף אותה לכלל ייאוש. הדרושה הייתה לציונות תחושת ייעוד גדולה יותר מזו שהייתה לה בעקבות צרת-ישראל הגוברת באירופה? סיפור המעשה עצמו מוכיח, שהיה דרוש לה משהו אחר לגמרי: תמיכה מדינית מן הסוג שטרומן הושיט לה בשנים 1945-1947; ולא במעט גם התמיכה הסובייטית, שנשכחה מלב המחבר לגמרי. לא ברורה גם מהות הטענה, שהיה חוסר תיאום בתנועה הציונית בזמן המלחמה (ממילא ניתן להסביר אך מעט בעזרת קביעה זו). מנקודת הראות של תהליך קבלת ההחלטות, ודאי שלונדון וניו-יורק לא היו בעלות משקל בירושלים. לונדון לא נחשבה למרכז ההנהגה העליונה בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה, כטענת המחבר. היא ירדה מחשיבותה עוד בראשית שנות השלושים, עם העברת המחלקה המדינית לידי מנהיגות מפא״י היישובית (אף כי הפכה להיות למרכז הפעילות הפוליטית באותו זמן [עמ׳ 63-64]). זאת ועוד: מדוע נזדרז המחבר, כבר בפרק השני של ספרו, לקבוע ל״פורשים״ מקום ״מכריע״ (עמ׳ 67) - והרי לא הוכיח בשום מקום בספרו שאכן כך היו פני הדברים (חוץ ממקום אחד: עמ׳ 253-254, שבו הוא מספר שראשי-המטות הבריטים היו מוכנים דווקא להתמודד עם הטרור בראשית 1947).
אך הבה ונחזור אל העיקר: לא למדנו כיצד אירע שבשנים הראשונות של המלחמה הפך המרכז היהודי בארה״ב ממרכז רדום למרכז פעיל, אלא רק נאמר לנו בלשון ציורית, האהובה על המחבר, ש״משניעור והחל פולט אנרגיה כמעיין המתגבר, גברו כוחו והשפעתו בתוך התנועה״ (עמ׳ 65). תת-פרק כה חשוב בכותרתו: ״שואת יהודי אירופה: השפעתה על התעצמותם של ציוני ארצות-הברית ועל אופיה של הציונות שם״ (עמ׳ 76-81), לקוי בתוכנו ובמקורותיו. וכי יכולים אנו להסתפק בקביעה הבאה, דרמאטית ככל שתהיה בניסוחה: ״יהדות ארצות-הברית התחזתה כשפויה, אך דיבוק נכנס בה״? ועידת ברמודה נסקרת על רגל אחת, וכך גם השפעתו של פיטר ברגסון (הלל קוק), על המנהיגות הציונית הממוסדת, ללא מראי-מקום וללא ניתוח מספיק. מה עוד שהמחבר, כדרכו, מסיים תת-פרק זה בהאשמה כבדה כלפי סילבר ואחרים:
      ״נראה שלפחות בתחילת הדרך הרדיקאלית שלהם, לא חיפשו המנהיגים הללו פתרונות מעשיים למצוקה. מחאתם הקולנית נועדה להשקיט את מצפונם הקודח ואת גאוותם היהודית המושפלת עד עפר״ (עמ׳ 81).
גם אם שיפוטו של המחבר מצלצל נכון, כבמקרה של ברגסון (שעליו הוא אומר שתוכניותיו לא נועדו להגשמה אלא לתעמולה), הסתפק המחבר במקורות בריטיים ובראיון עמו. אפילו סילבר (שהמחבר נותן לו ציון גבוה יותר מאשר לוייצמן), אינו יוצא נקי מלפני המחבר, בשל היכרותו השטחית לדעתו עם בעיית א״י. אך הבה ונבחן על פי אלו קריטריונים המחבר קובע זאת (עמ׳ 97). מתברר שעל פי פגישה אחת ויחידה עם הסנאטור קבּוֹט-לודג׳ שבה אמר לו סילבר, שהתנועה הלאומית הערבית אינה קיימת למעשה וכי היא ״יצור בריטי״, שנועד למטרות אימפריאליות. והרי זוהי הטענה הציונית הקלאסית, המושמעת תכופות בראיונות עם לא-יהודים ושמטרתה בעת ובעונה אחת לפרוט על הנימים האנטי-אימפריאליסטיים בארה״ב. ולהרחיק את הסכסוך היהודי-ערבי מזרקורי דעת-הקהל על ידי הפחתה מכוונת מחשיבותו אין בה עדות רבה על הבנתו של סילבר בשאלת א״י. עדות אחת אינה מספקת לקביעה כה חשובה לגבי מנהיג ציוני מהשורה הראשונה. באותו הקשר, חבל גם שהמחבר לא טרח להרחיב את הדיון בדבר תרומתו של סילבר ל״חישול העוצמה הפוליטית הציונית״, שאותה סיכם יפה:
(א) שבירת המסורת של דבקוּת במפלגה אחת בלבד (הדמוקרטית);
(ב) הרחבת השורות;
(ג) רכישת מדינאים אמריקניים. בעיקר רפובליקניים (עמ׳ 99).
כאמור, מעט מדי נאמר על הרקע המזרח-תיכוני. התת-פרק ״ארה״ב נכנסת לזירת המזרח-התיכון (עמ׳ 111-114) - לא חידש לנו הרבה, ידוע מכבר, שהאמריקנים קינאו במומחיותם של הבריטים לגבי האזור. מן הראוי היה להרחיב את הדיבור בדבר צמיחת הנציגות הדיפלומטית והכלכלית של ארה״ב במדינות ערב וזיקתה לשאלת א״י. לא ברורה האשמתו של המחבר (עמ׳ 113, למשל), שארה״ב נוקטת ״הססנות והיעדר קו ברור״. גם אם בוטלה ההצהרה המשותפת של ממשלת אנגליה וארה״ב בגנות הציונות ב-1943, מדוע לראות בכך הססנות? הן הממשל נענה כאן ללחץ הציוני, אך רק לשעה קלה: למרות כישלונה של ההצהרה המשותפת, קיבל רוזוולט את הקו האנטי-ציוני התקיף מבית מדרשו של קולונל הוסקינס, ולא שינה מדעתו עד יום מותו. ביטול ההצהרה, יותר משהוא מעיד על ״הססנות והיעדר קו ברור״ מעיד על קיומו של לוֹבּי יהודי פוטנציאלי, שלא היה ביכולתו להכריע הכרעה אסטראטגית אלא הכרעה טאקטית בלבד.
טועה המחבר בטענתו שרק חיים וייצמן לבדו אשם בפרשיות הוסקינס ופילבי. מדוע לא לצרף אליו את צ׳רצ׳יל, שגם הוא השתעשע ברעיון להגיע להסדר עם אבן-סעוד? האומנם חי וייצמן ״בעולם שכולו טעות״ וחתר למטרתו ״בביטחון של סהרורי?״ (עמ׳ 126, 130); ומדוע שכח המחבר את חלקו של בן-גוריון? כאשר נודע לו שאפשר שאבן-סעוד יהיה מוכן להרשות עלייה רחבה ולמלא את כל משאלות היהודים תמורת המלכת פייסל, העיר ש״הרי זה משום שיש לו [לאבן-סעוד] יחס חיובי מטעמים מוסריים״ לעניין הציוני! (״יומן מדיני״ ד׳, עמ׳ 77, ההדגשה שלי, י״ה). ואפילו טעה וייצמן בהאמינו שיהיה אפשר להשיג את הסכמת אבן-סעוד תמורת 20 מיליון שטרלינג, כלום תלה בכך את עתידה של הציונות כולה? (ספק גם אם וייצמן היה אבי שליחותו של הוסקינס, וכי הנשיא רק ״הפך״ אותה. י׳ באואר, שקדם למחבר בטיפול בנושא ושהמחבר ״שכח״ להזכירו, מייחסה לסמנר וולס, סגן שר-החוץ האמריקני (דיפלומטיה ומחתרת, עמ׳ 210-211). נראה ששליחותו של הוסקינס ומסקנותיה היו בלתי-נמנעות, ואיש מן הציונים לא יכול היה לשנותן. היא הוכיחה שהנשיא קשוב יותר למסקנות אנטי-ציוניות, ולא להפך: שהרי בעקבות שליחות הוסקינס בספטמבר 1943 הוא מעלה רעיון חדש: הפיכת א״י לארץ-קודש בעבור שלוש הדתות, בפיקוח נאמנות בינלאומית.

תקופתו של רוזוולט

כללו של דבר: המחבר מבחין בשתי תקופות ביחסו של רוזוולט לציונות:
(א) עד סוף 1942, המאופיינת באהדה ״שטחית״ לציונות;
(ב) מראשית 1943 עד מותו באפריל 1945, שבה דחה את הציונות, בהשפעת הוסקינס.
קשה לקבל חלוקה סכמאטית זו לתקופות, בייחוד אם נזכור שהנשיא משנה את דעתו מן הקצה אל הקצה; ואין הכוונה רק לאותו ״חריג״ ממאי 1939 למען המיתוס וההיסטוריוגראפיה, כביכול, שהרי כיצד נסביר את המעבר החד מאותה ציטטה סנסאציונית מיומני מורגנטאו, מ-3 בדצמבר 1942 (עמ׳ 135; התאריך אינו מצוין), המצביעה בפירוש על כך שרוזוולט מצדד בעצמאות יהודית ובחילופי אוכלוסין!? הווי אומר: בפתרון פרו-ציוני מובהק. האומנם זו אהדה ״שטחית״ בלבד? זה ודאי לא היה הרושם שקיבלו מעצבי המדיניות הציונית, כפי שהסביר שרתוק בישיבת מזכירות מפא״י באוקטובר 1941:
      ״הרושם הכללי הוא, שרוזוולט הוא בלי-ספק ידיד-אמת לעם היהודי, הוא מיצר בצערו, אלא שאיננו מאמין בא״י ויכולתה לפתור את הבעיה היהודית. הוא חושב את המפעל שלנו בא״י לדבר קטן, שאין בו כדי פתרון, והוא מתפלא על העם העתיק והחכם הזה, שראה להיאחז בפיoת-ארץ קטנה זו. מוסרים שהוא אמר כאילו למישהו: הנה בדרום קליפורניה מצויים שטחים פנויים רחבי-ידיים, ובכוחות               החלוציים של היהודים אפשר לחולל בהם נפלאות״ (שרת, יומן מדיני, ה׳, עמ׳ 252).
לפנינו שתי עדויות (בהפרש זמן ניכר, אומנם) שאינן מעידות על קו עקיב עד סוף 1942. מוטב איפוא לא לחפש עקיבות ושיטתיות במדיניותו של רוזוולט בשאלת א״י; ודאי לא לפני ספטמבר 1943.
ואומנם, משלהי 1943 ברור לאן פני רוזוולט מועדות (ראה שליחות ידידו היהודי מוריס ארנסט (Morris Ernst) לשר-המושבות הבריטי, בהצעה להביא לפתרון בעיית א״י באמצעות מסע-הסברה בציבור האמריקני, שאין הציונות משתלמת למשלם המסים, וכך לגרום להלם ולאובדן העניין בציונות (עמ׳ 136). אך האומנם עיצב את מדיניותו מתוך תיאום עם בריטניה?
למרות העובדה שבשנות המלחמה היו ארה״ב ובריטניה לבעלות-ברית קרובות ביותר, ראו הבריטים צורך לנקוט זהירות-יתר ולא לשתף את בעלי-בריתם המובהקים בסוד הכמוס של תוכנית החלוקה של ועדת הקבינט מ-1943-1944. יש בכך כמובן ללמדנו לא מעט על זהירותם של הבריטים בעיצוב מדיניותם. אולם מדוע ראה המחבר לקבוע, ללא די ראיות והוכחות, שהייתה זו תוכנית ריאלית? האומנם הוחמצה כאן, כטענתו, הזדמנות לפתור את בעיית א״י? (עמ׳ 142). המחבר סבור, שככל שחלף הזמן התברר (למי?) שיהיו נחוצים כוחות צבא גדולים יותר כדי להבטיח את הפעלת התוכנית, בשל התנגדות גוברת של היהודים והערבים. לראשי-המטות, למשרד החוץ ונציגיו באזור לא היה ספק שנחוצים כוחות גדולים כבר ב-1944; ומכאן התנגדותם העזה לתוכנית, עד שלבסוף הכשילוה לגמרי. זאת ועוד: התוכנית הייתה מיועדת לביצוע לאחר המלחמה, ולא במהלכה. ואם אין בכך די הרי קשה להאמין שהנהלת הסוכנות הייתה מקבלת תוכנית מינימום שכזו, שהציעה להם מדינונת זעירה ושברירית בהרבה מזו שהציעה ועדת-פיל. הבריטים ודאי שלא שכחו (עד 1947) את המחיר הכבד ששילמו על תוכנית פיל, שהציתה מחדש, וביתר-שאת, את המרד הערבי והעמיקה את תמיכת מדינות-ערב בתנועה הלאומית הערבית הפלשתינית.
יתר-על-כן: כלום ניתן להניח שרוזוולט היה תומך בתוכנית כזו? המחבר נזהר הפעם מלרמוז על כך, ולכן מדוע לדבר על הזדמנות שהוחמצה? חוץ אולי מעבדאללה, קשה לראות את הריאליזם שהמחבר מדבר עליו. על-כן מוזר שהמחבר מכתיר את פרקו החמישי בכותרת ״דו-שיח של חירשים״ (עמ׳ 145). נכון שהבריטים הסתירו את עמדתם בעניין, וייתכן אומנם שרוזוולט התחמק מטיפול רציני בנושא יחד עם הבריטים, אך יש גם לזכור שעל רקע הבעיות הכבירות האחרות של המלחמה, בעיית א״י נראתה שולית ובלתי-דחופה. השכח המחבר שבתקופת המלחמה שרר בא״י שקט כמעט מוחלט ביחסי יהודים-ערבים (ואפילו ידעו הכל שמדובר בשקט שלפני הסערה)?
באותו הֶקשר, אי-אפשר לקבל את טענת המחבר בדבר ״סיטואציה אירונית״, שהייתה קיימת סביב משלחת סטטיניוס, סגן שר-החוץ האמריקני, בלונדון באביב 1944, כאשר האמריקנים שאפו להתעלם ״באופן מוחלט״ מן השאיפות הציוניות, ואילו הבריטים היו אלה שדבקו בתוכנית להגשים את הבית הלאומי, ע״י הקמת מדינה יהודית (עמ׳ 148). שוב, ניסוח מוגזם ומיותר, שכן המדינה היהודית שהבריטים ביקשו להקים, כביכול, לא עמדה מאחורי הכותל. מדוע לדבר איפוא על ״אירוניה דרמאטית״ (עמ׳ 149), כשאין מסקנה זו מתבקשת כלל? מה טעם להצטער על שהדיון גווע באווירה של ״ערפול והתחמקות״ (שם). כששני הצדדים טרם החליטו שהגיעה השעה לשיחות של ממש; והרי שני הצדדים עדיין התלבטו במציאת פתרון!
חשוב יותר אילו היה המחבר משכילנו כיצד אירע שבסוף 1943 נתקבלו החלטות פרו-ציוניות ביותר מארבעים מדינות בארה״ב. אין די בקביעה הנדושה, ש״לחץ״ בארה״ב הוא מעשה ״מקובל ושימושי״ (עמ׳ 155). על הנאמר בנושא זה קודם לכן (עמ׳ 99) נוסף עתה רק, שטאפט וּוגנר לימדו את סילבר להבטיח רוב בקונגרס ואת תמיכת יו״ר ועדות החוץ (עמ׳ 155-156). יש לציין לטובה, שבפרשת ניסיונו של סילבר להעביר בקונגרס החלטות פרו-ציוניות (1944), מזכה אותנו המחבר בסיפור המלא של הכישלון הציוני, וזאת בשל התערבות מחלקת המדינה והפנטאגון, כשהוסקינס מתדרך את אנשי הפנטאגון, והציונים מוצגים כגורם המפריע לניהול תקין של המלחמה (פברואר 1944). בנקודה זו טורח רוזוולט להבהיר סוף-סוף לציונים את מגבלותיה של המעורבות האמריקנית בצורה הבוטה ביותר, לאחר שסילבר האשימו במכירת אידיאלים (קרי: הציונות) תמורת נפט ערבי (8 במארס 1944). רוזוולט הגיב על כך: האם מבקש הוא [סילבר] ליטול על עצמו את האחריות למותם של מיליונים בג׳יהאד? (עמ׳ 159), אין ספק: בשנת 1944 היה רוזוולט רחוק מתמיכה בציונות, למרות העובדה שהסכים לפרסום הצהרות פרו-ציוניות, שדי היה בהן ליצור רושם מוטעה אצל ערבים ויהודים כאחד, למרות שערכן האמיתי היה אפסי. פגישותיו של רוזוולט עם סטאלין ואבן-סעוד בפברואר 1945 רק העמיקו את עמדתו האנטי-ציונית (לצ׳רצ׳יל הספיקה שיחה עם אבן סעוד בלבד). המחבר, העוקב אחר הפגישות הללו, מגיע משום-מה למסקנה מוזרה, שלפיה ראשו של רוזוולט היה ״סחרחר״ עליו בשל התסבוכת הארץ-ישראלית (עמ׳ 172). מקורות שונים שהמחבר לא ראה אותם מבהירים הבהר היטב, שרוזוולט רחוק היה מסחרחורת כלשהי. להיפך: הנשיא שיקר ביודעין למנהיג הציוני סטיפן וייז ב-16 במארס 1945, כאשר דיווח לו כאילו סטאלין הסכים למדינה יהודית. סחרחורת (ליתר דיוק: דאגה) נגרמה אולי למנהיגות הציונית דווקא; שהרי ארבעה ימים לאחר מכן לא היסס הנשיא לומר דברים כדורבנות לראשי הוועד היהודי-אמריקני, הלא-ציוני. כאשר דיבר על לבם שינסו לרסן את הציונים, הדוחפים לדעתו למלחמת עולם שלישית.
כאן מנסה המחבר גם לברר את מהות המוטיבאציה של ההנהגה הציונית. ובפרט אם נכונה סברתו שבן-גוריון וסילבר ניחנו ברוח נבואה. כמצופה, תשובתו של המחבר חיובית, בעיקרו של דבר (עמ׳ 174), אך הקורא רשאי לשאול, מדוע מוטרד המחבר באשר לכישוריהם הנבואיים של בן-גוריון וסילבר, ולא של רוזוולט ואבן-סעוד, למשל; כלום האחרונים ״הצטיינו״ בתחום זה פחות מהראשונים? (רוזוולט הזהיר מפני ג׳יהאד גם בישיבת קבינט ב-11 במארס 1944, עמ׳ 159, הערה 33). אך כאמור, אין המחבר מוטרד כל-כך מאישיותו של רוזוולט, אלא דווקא מן המרקם הנפשי של ״דוחקי הקץ הציונים״. אלה, לדעתו, שואבים לגיטימאציה משני מקורות:
(א) מצפון העולם, ה״חייב״ לפצות את היהודים;
(ב) העולם הקר וחסר המצפון, הדורש הישענות על כוח (עמ׳ 174).
ספק אם אומנם כך היו פני הדברים. ״דוחקי הקץ״ פעלו בכל מישור פעולה אפשרי, ויותר משנשענו על שני מקורות הלגיטימאציה הנ״ל, הבינו כי בסופו של דבר עליהם להישען על המעצמות, ובעיקר על ארה״ב; וכי לשם כך עליהם לשחק משחק דיפלומאטי רציונאלי, כגון הפעלה מקסימאלית של ״הקול היהודי״, אך גם נכונות לוויתורים טריטוריאליים, כפי שנראה להלן. אין להפריז במשקלו של ״מצפון העולם״, אם-כי מילא תפקיד מרכזי בתעמולה הציונית, שאין להפריז בערכה הסגולי. אשר להישענות על כוח, לא ברור היכן גילה המחבר את ״מאגרי העוצמה הגדולים״ של הציונות. עיון מדוקדק יותר במקורות היה מגלה לו, שהציונים עצמם היו מודעים היטב לשבריריותם של ״מאגרי העוצמה״ שלהם. נעלם מן המחבר, בין השאר, הכנס המפורסם שכינס בן-גוריון ב-1 ביולי 1945 בביתו של זוננבורן בניו-יורק, בו נכחו אדירי הממון היהודים, ובו הודיעם שבתוך שנתיים-שלוש תפרוץ מלחמה עם מדינות ערב, וכי יש להכין תעשייה צבאית ראויה לשמה. יתר-על-כן, אפילו בתאריך מאוחר כמו ראשיתה של מלחמת השחרור, תלה בן-גוריון הצלחה או כישלון במשלוחי-הנשק מצ׳כוסלובקיה. אשר ל״נכסי ההשפעה״ של הציונות בארה״ב, גם כאן לא ידעו מנהיגי הציונות מראש שההצלחה מובטחת להם, וגישתם הייתה ספקנית (בייחוד זו של בן-גוריון) ביחס למדיניותו של טרומן עד הצהרת יום הכיפורים באוקטובר 1946.

סיפור לא-גמור

החלק השני של הספר, סיפור מעורבותו של טרומן, הוא, כאמור בראשית הביקורת, סיפור בלתי-גמור, כיוון שאיננו מסתיים ב-1948. מעניין גילויו של המחבר שהנדרסון, ראש מדור אפריקה והמזרח-הקרוב במחלקת המדינה, ציפה לאחר ניצחון הלייבור בבחירות קיץ 1945, שמפלגה זו תגשים לפחות את סעיף העלייה במצעה הפרו-ציוני (עמ׳ 182); ומכאן גם שכנועו הפנימי של טרומן, שהוא מבקש מבריטניה דבר שממילא היא מבקשת להגשימו. אולם, כלל לא מובנת טענתו של המחבר, שתחילה לפחות, לא היו מנהיגי הלייבור סבורים שמדיניותם בשאלת א״י (כלומר ה״אוטונומיה החבלית״), סותרת את תמיכתם המסורתית בציונות, שהייתה קיצונית ביותר לפחות מאפריל 1944. לכך צריך היה להביא מראה-מקום (אגב, חסרונם של מראי-מקום ניכר במקומות לא מעטים לאורך הספר).
אשר לשאלה המרכזית, בדבר המוטיבאציה לפעולתו של טרומן בנושא הנדון, אין בפי המחבר חידושים מרעישים. אף על פי כן הוא משוכנע יותר מקודמיו (שלא את כולם הוא טורח להזכיר), ששורש התעניינותו של טרומן היה הומניטארי ביסודו - דאגה לגורל שרידי השואה, וזאת בהשפעת שר האוצר מורגנטאו (עמ׳ 188). זאת ועוד: בתחילה, כפי שציין השגריר הבריטי בראשית דצמבר 1945, התבטא טרומן נגד מדינה יהודית, ולא היה לו עניין אלקטוראלי בכך; שכן הקפיד לשמור בסוד כמוס את פנייתו לאטלי בשאלת העלייה (עמ׳ 193). אך האומנם התכוון לפתור את הבעיה האנושית בלבד ולצאת בכך ידי חובה, כפי שטוען המחבר? ייתכן, אך העניין טעון עיון נוסף. עם זאת, אין ספק שטרומן החל במדיניות חדשה בשאלת א״י, בהשוואה לתקופת קודמו. נכון שהוא פורר את ״דוקטרינת ׳ההתייעצות המלאה׳״ של רוזוולט עם שני הצדדים (קשה לטעון שזו הייתה דוקטרינה ממש, שכן ראינו שרוזוולט בעצם לא ראה בה יותר מהעמדת פנים, ולמעשה לא היה נייטראלי. עמ׳ 195).
אין ספק שבמכלול המעורבות האמריקנית עד 1947, פסגת המעורבות היא פרשת ועדת-החקירה האנגלו-אמריקנית, אך למרבה הפלא, אין המחבר הופך אותה לנקודת-הכובד המרכזית של חיבורו. יתירה מזאת; המחבר פסח על עצם החקירה והוא מסתפק בקביעה המוזרה, שהעדויות תוארו כבר ״כמה פעמים בהרחבה״ (עמ׳ 207, הערה 6). קיימים אומנם ספרי הזיכרונות הידועים של קרוסמאן ושל קראם ועזריאל קרליבך קיבץ חלק ניכר מהעדויות והתזכירים, אך כל אלו אינם תחליף למחקר יסודי בארכיונים הציוניים, הבריטים והאמריקנים. חברי הוועדה האמריקנים הפכו לגורם חדש בסיפור המעורבות עוד במרוצת החקירה, לא כל שכן עם סיומה - גורם שחיזק את ידי טרומן (שהתרופפו לעתים) בתמיכה בציונות. המחבר עשה לעצמו מלאכה קלה בכך שלאחר שדן בהקמת הוועדה ובכתב סמכותה, דילג, פשוטו כמשמעו, על המאבק בתוך הוועדה בין דצמבר 1945 לאפריל 1946, והגיע ישירות אל מסקנותיה. כאן העדיף לקבוע קביעה סתמית, שלמרות שקבלת הדו״ח נעשתה פה אחד, הרי ״היעדר תקשורת כנה ועמוקה״ בין ראשי שתי המעצמות, והסתבכות הציונות ״בצעדים מיליטאנטיים שאין מהם חזרה - הכזיבו את התקוות״ להסכם ביניהן (עמ׳ 204). מה עניין תקשורת (ואפילו זו ״כנה ועמוקה״) לפער של ממש באינטרסים ובעמדות בין המעצמות - לא ברור כלל. הרי בשלב זה ידעו שני הצדדים היטב איש את כוונות רעהו, אלא שלא הצליחו לשכנע זה את זה אפילו לגבי מה שסוכם בדו״ח. אין זה נכון שהציונות הסתבכה במיליטאנטיות שאין חזרה ממנה. והרי בכנס פריס (בקיץ 1946) אושר פירוק תנועת המרי והוסכם על חלוקה! בגישה מיליטאנטית המשיך מיעוט קטן, שנתלכד סביב אצ״ל ולח״י בלבד. היישוב המאורגן והתנועה הציונית הלכו מעתה בדרך אחרת, זהירה יותר. קביעתו של המחבר (עמ׳ 205) שהייתה כאן ״אי-הבנה״ - אינה מועילה הרבה יותר מטיעון ״חוסר התקשורת״, ואפילו מוסיף לכך המחבר שמקור אי-ההבנה ״בחוסר היכולת של כל צד לרדת לשורש קשייו של האחר״. דומה שהצד הבריטי ודאי ירד לשורשי הקשיים האמריקניים, אך לא יכול להשלים (עד הצהרת יום הכיפורים ב-4 באוקטובר 1946) עם העובדה, שאכן זוהי העמדה האמריקנית הסופית. מנקודת-ראות בריטית, הקושי היה לא מחלקת המדינה או הפנטאגון, אלא הבית-הלבן עצמו וממסד המפלגה הדמוקראטית, ועל אלה לא היה אפשר להתגבר. (כמו כן, לא ברור כיצד רואה המחבר את בעיית א״י בכללה; האם ״כאבן-נגף עיקרית״ ביחסי שתי המעצמות, עמ׳ 198, או שמדובר רק ב״מורסה קטנה״, עמ׳ 205).
אין זה מדויק שהציונים התנגדו פה אחד לדו״ח ועדת-החקירה (עמ׳ 206), די היה לו למחבר לעיין כהלכה בספרו רב-החשיבות של דוד הורוביץ (״בשליחות מדינה נולדת״, שוקן, תשי״ב, שאומנם נזכר בביבליוגראפיה), כדי להבחין בניואנסים הדקים הדקים והמפותלים יותר של הדרך שבה בחרו ללכת מעצבי המדיניות הציונית, המתמרנים בזהירות בין מוקשי החזית הפנימית לבין הקיר האטום של החזית החיצונית. החומר הארכיוני רק מאשר את תיאורו של דוד הורוביץ, שאומנם טעון השלמה, במישור הגבוה יותר של קבלת-החלטות (שלא תמיד הורוביץ היה שותף לה). קביעת המחבר, שהציונות נכשלה במלחמתה בדו״ח כדי למנוע קבלתו פה אחד - אינה נכונה, ולכן גם טענתו שהציונות נדחפה ״אירונית״ קדימה - אין בה ממש (עמ׳ 206).
בתיאור עמדתו של קרוסמאן אין הישענות על מקורות ציוניים. קרבתו לציונות, בעזרת ה״מודל הסוציולוגי״ ו״ההשפעות המארקסיסטיות״, אינן מוכחות די-הצורך. קרוסמאן עצמו מדבר בספרו יותר על השפעות סוציאל-דמוקראטיות מאשר מארקסיסטיות. דומה שהשואה והמודל של הסוציאליזם הציוני בהגשמתו בארץ קירבוהו יותר לציונות. מוזר גם ״הזיווּג״ שמוצא המחבר (עמ׳ 209, הערה 12) בין הדוקטרינה המארקסיסטית לבין התורה העברית-כנענית של ברגסון, במשנתו הציונית של קרוסמאן. אין הוא מזכיר כלל את ספרו השניNation Reborn (לונדון 1960), אלא רק את Palestine Mission (לונדון 1947), החשוב אומנם יותר, אך אינו מבטל את חשיבותו של השני. אי-דיוקים יש גם בתיאור יחסו של קרוסמאן לשאלה הערבית; שכן ידוע לנו ממקורות ציוניים, שבשלב מסוים של חקירת הוועדה תמך קרוסמאן בפתרון דו-לאומי, והציונים עמלו קשות לשכנעו שזהו פתרון מוטעה. גם אם לא תמך במדינה יהודית בכל א״י. ודיבר על המשולש כאזור ערבי מובהק, המחבר העדיף לקבוע (בהסתמך על מובאה אחת בלבד), שקרוסמאן
      ״לא ייחס חשיבות רבה מדי לרכישתה של הליגה הערבית, ומצפונו היה שקט באשר לערביי א״י... הוא אומנם הבין את ׳רצונו׳ על ערבי משכם לירות בכל יהודי שייכנס לעירו... אולם מאחר שהאמין ב׳קדמה׳ היה משוכנע, שככוח מהפכני... ינהיגו היהודים שינויים כאלה...  שבטווח-הארוך יהיו אף לטובת הערבים״ (עמ׳ 210).
זאת ועוד: מקורות נוספים מצביעים במפורש על שקרוסמאן מילא אומנם תפקיד מרכזי בקבלת הדו״ח פה אחד (בהדרכת הציונים!), אך תפקיד לא פחות חשוב, ואולי עוד יותר, מילא היו״ר האמריקני של הוועדה, השופט האצ׳יסון, ששינה את דעתו תוך כדי ישיבות הסיכום בלוזאן. (אגב, קרוסמאן היה לא רק כתב הבי-בי-סי אלא איש הלוחמה הפסיכולוגית הבריטית בתקופת המלחמה העולמית השנייה.) רק לאחר שהוחלט בצמרת הציונית, שדו״ח נפרד של המיעוט הפרו-ציוני בוועדה לא יועיל, הוחלט לתמוך בדו״ח האחיד שהיה אומנם פושר יותר מבחינה ציונית. הממשלה הבריטית סייעה לכך מטעמים משלה. מאז הקמת הוועדה היה מנוי וגמור עמה להשיג מעורבות אמריקנית פרו-בריטית. במחיר זה ויתרה לונדון על דיכוי הטרור היהודי. מבחינה זו (עניין שהמחבר אינו מבחין בו עד פרשת ועדת ברוק-גריידי) הקנו הבריטים למעורבות האמריקנית חשיבות עצומה, שהמחבר אינו מדגישה. אילולא ציפיות אלה מן האמריקנים, היו הבריטים נזקקים לדיכוי תנועת המרי כולה, ולאו דווקא לדיכוים של אצ״ל ולח״י, כבר למחרת פעולתה המקיפה הראשונה, 31 באוקטובר - 1 בנובמבר 1945 (״ליל הרכבות״).

השאלה הערבית

כבר רמזנו שנקודת-המבט הערבית של הנושא הנדון לקויה בחסר ניכר, לטובת משקל-היתר שהמחבר מייחס ליהודים. אך המעט המצוי חדש ורב-עניין הוא. הסטייט-דפארטמנט גייס במאי 1946 את הוסקינס מיודענו ואת מיירון טיילור (לשעבר נציג ארה״ב בוועד הבין-ממשלתי לפליטים), כדי להביא לידיעת הנשיא את נקודת-המבט הפרו-ערבית. שניהם הזהירוהו מפני סכנת ג׳יהאד אנטי-אמריקני (עמ׳ 215). בניגוד לרוזוולט, לא הרתיע איום זה את טרומן. אך עם זאת סירב הנשיא להסתבך במעורבות צבאית, מטעם שאין המחבר מבהירו. האם לפנינו זלזול של טרומן בערבים ובעוצמתם, או שמא מדובר באטימות ובחוסר הבנה את הצד הערבי? או אולי סבור המחבר שמחויבותו ההומניטארית של טרומן גברה על כל שיקול אחר, בשעה שידוע לנו שקיימים כבר לחצים אלקטוראליים כבדי משקל על הבית הלבן? נכון שמעורבותו של טרומן העמיקה את המבוי הסתום; אך מניין לו למחבר, שעתה לא היה סיכוי ש״המתונים״ מבין הערבים יסכימו לדו״ח הוועדה? (עמ׳ 216). אם כוונתו לעבדאללה או לכמה מדינאים מצריים, שהיו מוכנים בחשאי (בשיחות עם אליהו ששון) להתפשר על חלוקה - היה עליו לומר זאת. אך כיוון שדו"ח הוועדה היה פומבי, לא היה סיכוי מלכתחילה להשיג תגובה ערבית מתונה, כולל זו של עבדללה. אין זה נכון שדו״ח הוועדה השרה ״דיכאון״ במחנה הציוני. התגובה הייתה שמחה מהולה בדאגה בשל התגובה הערבית הצפויה וכך גם הייתה תגובתו של בן-גוריון (לפי עדות המחבר עצמו בעמ׳ 217, הערה 41). וייצמן ודאי שלא היה מדוכא אלא במצב רוח מרומם דווקא; ואפילו סנה, שהיה המתנגד החריף ביותר לוועדה בהנהגה הציונית והיה פסימי לגבי תוצאותיה, לא היה מדוכא. קל וחומר שרתוק, שהיה המניע העיקרי לשיתוף פעולה עם הוועדה.
עם סיום עבודתה של ועדת החקירה, עבר הכדור לידי ועדת ״המומחים״ של ברוק-גריידי. גם הפעם הכתיבו הציפיות הגבוהות של הבריטים מהאמריקנים את מהלך מדיניותם בא״י, בכיוון של ריסון עצמי, למרות הפרובוקאציות הטרוריסטיות של היהודים, שהגיעו לשיאן בפרשת מלון ״המלך דוד״. משום מה אין המחבר עומד על השפעתה רבת-החשיבות של המעורבות האמריקנית בהכתבת מדיניות בריטית מתונה בא״י, בניגוד לדעת מפקדי-הצבא והנציב העליון. עוד קודם לא ברור מדוע החריף המצב בא״י ״מייד״ עם בוא ״המומחים״ ללונדון ב-12 ביולי (עמ׳ 233). הוא החריף כחודש קודם לכן, עם פעולות ליל-הגשרים של הפלמ״ח, חטיפת חמשת הקצינים הבריטים בידי אצ״ל, ופעולת בתי-המלאכה של לח״י, שבאו כתוצאה מנאומיהם של אטלי (1 במאי) ובווין (12 ביוני), שסתמו את הגולל על הגשמת החלקים הפרו-ציוניים בדו״ח ועדות החקירה. (דו״ח הוועדה גם לא המליץ במפורש על מדינה דו לאומית, אם כי ניתן לפרשו כך. המחבר שכח להזכיר, שהדו״ח מדבר על משטר נאמנות (עמ׳ 227).
עם כישלון ועדת ״המומחים״ פנו הבריטים לרעיון הוועידה היהודית-ערבית בלונדון. המחבר מדבר על ״תהליך חריף של הקצנת עמדות״ בוועד הערבי העליון (עמ׳ 230, הערה 101); אך אם היו פני הדברים כאלה (וספק רב אם כך הדבר), הרי שוודאי לא היה זה אלא לצרכים טכסיסיים. אין לשער שאנשים כמו ג׳מאל חוסייני היו מוכנים להתפשר (לאחר ועידת בְּלוּדָאן החשובה במאי 1946, שאינה נזכרת כלל) עם פחות מן הספר-הלבן של 1939. ג׳מאל חוסייני לא גילה שום ״מתינות יחסית״ לאחר שחרורו ממאסר בפברואר 1946 (ראה עדותו המיליטאנטית בפני ועדת-החקירה במארס בירושלים. מתינות טאקטית אפשר לייחס אולי לאלברט חוראני בתקופה זו, אך את הציונים היא ודאי לא הוליכה שולל). נכון שב-1946 נמצאו הערבים בעמדת כוח טובה פחות מאשר ב-1939, משום שלא נמצאה מעצמה יריבה לבריטניה שתתמוך בשאיפותיהם, ואף על פי כן לא היו מוכנים להגמיש את עמדותיהם (עמ׳ 233). אך מדוע זקוקים היו למעצמה יריבה כאשר בריטניה עצמה אינה דחוקה כל כך מעמדותיהם ועושה את מלאכתם, גם אם לא היו מרוצים כל-כך מעמדותיה (תוכנית בווין-בילי בפברואר 1947, יותר מאשר תוכנית מוריסון-גריידי מיולי 1946). תמיכת מעצמה או היעדרה לא הכתיבה לערבים את עמדותיהם הרדיקליות. רק כאשר היו הציונים קרובים להשיג את החלוקה, ערב כ״ט בנובמבר, הסכימו מדינות-ערב לדון מחדש בשאלת א״י על בסיס מוריסון-גריידי!
אומנם בווין ו״חבריו״ סבורים היו שיש סיכוי שמתונים יגברו על קיצונים הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים, אך הם ידעו היטב שסיכוי זה אינו רב. מדוע צריך היה טרומן להבין את ״החזות הקודרת״ הצפויה ליחסי שתי המעצמות אם לא יקבל את התכתיב הבריטי? והרי מדיניותו העקבית הייתה למנוע את בריטניה מלהפוך את שאלת א״י לאבן בוחן ביחסי שתי המעצמות (עמ׳ 233-234). כאן יש להזכיר את תבונתם הפוליטית של הציונים, המתונים דווקא (וייצמן, גולדמן ואחרים), שהצליחו לשכנע את חבריהם הקיצוניים, שכדי למנוע צמצום במעורבות האמריקנית הפרו-ציונית חייב לבוא מיתון בתביעות הציונות. שליחותו של גולדמן, שהעלתה בפני ארה״ב את תוכנית החלוקה, חיסלה סופית את סיכוייו של בווין לרכוש את תמיכת טרומן והציונים המתונים (אוגוסט 1946). פרשה זו לא זכתה להבלטה הראויה. הצהרת יום-הכיפורים הייתה רק סופו של תהליך, שהחל חודשיים לפני כן בפאריס ושהביא לציונות ניצחון רב-משמעות. (הקש ששבר את גב הגמל הבריטי, כדברי המחבר, שאינו מצטט את באואר בספרו על ״הבריחה״, שקדם לו בחקר העניין). ניתוחו של המחבר נכון אומנם, אך מדוע חוזר הוא על הטענה הסתומה, שלא בווין ולא טרומן היו מסוגלים להבין את ״ממד חוסר התקשורת (עמ׳ 245) - ומוסיף:
      ״אילו יכולים היו, אפשר שבעיית א״י הייתה נשארת כשהייתה, ללא פתרון, אולם היחסים האנגלו-אמריקניים יכולים היו להסתכם ביתר הבנה״.
קשה להבין מדוע נשארת הייתה בעיית א״י ללא פתרון, והרי מדובר היה בהסכמה לפתרון הבריטי, שאילו היו האמריקנים מקבלים אותו, היו הבריטים כופים אותו ללא היסוס, בתנאי של תמיכה אמריקנית פעילה.
בשלב זה, אוקטובר 1946, נעלה מכל ספק הוא, שנימוקים אלקטורלים נחשבו בעיני טרומן כבעלי משקל יותר מאשר שיקוליה האסטראטגיים של בריטניה. גם ״הלחץ המתמיד״ של הטרוריסטים, שהמחבר מדבר עליו כמובן מאליו, וללא מראי מקום, לא היה בו כדי לשכנע את בריטניה שתסכים לפתרון הציוני. הצעת בווין-בּילי הייתה גרועה עוד יותר לציונות מאשר זו של מוריסון-גריידי. ומדוע לא לחץ ההעפלה? והרי לחץ זה הטריד את הבריטים לא פחות מאשר לחץ הטרור (החומר הארכיוני הבריטי מעיד על כך כמאה עדים). ממילא קשה לקבל את התיזה הידועה, שהמחבר מצטרף אליה, בדבר ״חלוקת עבודה״ כביכול בין ״ההגנה״ ההגונה לבין ארגוני הטרור ״הפראיים״ (עמ׳ 261-262).
המחבר סבור, שהחלטת הקבינט להעביר את שאלת א״י לאו״ם ב-14 בפברואר 1947 לא הייתה מכרעת, שכן יש סימוכין (אם כי לא חד-משמעיים), שבווין זמם להשיג שם הכרעה לטובת בריטניה (עמ׳ 263). המעיין בפרוטוקולים של הקבינט אינו יכול שלא להתרשם, שהחלטה זו הייתה גורלית בכל זאת, וכי חברי הקבינט ידעו היטב שהדבר עלול להסתיים בפינוי. (המחבר סותר עצמו כאשר הוא טוען, בעמ׳ 267, שבריטניה העבירה את הבעיה לאו״ם כדי ״להינתק״ מבעיית א״י). לא זו אף זו: הספר מייחס חשיבות מופרזת להחלטת הקבינט מ-4 בדצמבר 1947, שבה נקבע לוח-זמנים לפינוי הצבא הבריטי. במידה רבה נפלה ההכרעה כבר באמצע ינואר 1947, ובווין עוד רמז עליה בישיבת הקבינט ב-25 באוקטובר 1946.
המחבר התעלם לחלוטין ממעורבותה של ברית-המועצות (ואף את צרפת ראוי היה להזכיר סביב פרשת ״אקסודוס״). חוץ מהתייחסות יחידה סביב משלחת סובייטית שביקרה בארץ במארס 1947 (כביכול לצורך רפטריאציה של ארמנים ולמעשה, לדברי המחבר, כדי להיבנות מהפער בין בריטניה לארה״ב [עמ׳ 267]). לא זכינו למראה-מקום לקביעתו, שכישלון המלחמה בטרור השאיר ״בלי ספק״ את חותמו על המשלחת (ניסוח הערה 63 מותיר ספק).
הספר חסר מסקנות וסיכום. אלו מפוזרים אומנם בספר, אך חשוב היה לרכזם בסופו, כמקובל. במקום זאת מסתפק המחבר בשורות ספורות, תהיינה חריפות וציוריות בניסוחן ככל שתהיינה:
      ״... בריטניה המשיכה לצוף על-פני המים הדיפלומאטיים של בעיית א״י במנועים כבויים, כשזרמים עזים גורפים וסוחפים אותה הרחק מעבר למטרות שקיוותה להיסחף אליהן״ (עמ׳ 275). ״שום גורם, פרט לברית-המועצות, לא ביקש בארגון הבינלאומי, שהדברים יקבלו כיוון כה דרמאטי, וכה בלתי צפוי, אולם הכל נסחפו בכיוון זה כסהרורים״ (שם. ההדגשה שלי).
מוזר שהמחבר דן במסקנותיו בפרק המקורות לספרו. שם מתברר כבר מה שהוברר בהקדמה, כלומר שהמחבר מעוניין היה בעיקר לברר את הסיבות להצלחת ״המיבקע הציוני״. ארה״ב ובריטניה ״נשכחו״ כמעט ממנו (עמ׳ 277-279). נכון אומנם שהמעורבות האמריקנית הייתה תגובה על לחצים פנימיים ולא חיצוניים. אך האם די לומר שזו אופיינה ב״הססנות״ ב״חוסר עקיבות״ (עמ׳ 275, ופעמים אחדות קודם לכן). כבר ראינו שלא זה היה המצב בתקופת רוזוולט, וגם לא בתקופת טרומן, אלא אם נעמיד את עצמנו אולי בנעליהם של הבריטים. אך האם בזווית זו בלבד מעוניין המחבר?!
האמריקנים ודאי לא ראו כך את מדיניותם. גם לא הציונים, וּודאי שלא הערבים! גם לא כל הבריטים סברו שהמדיניות האמריקנית הינה הססנית ובלתי-עקבית. קשה לא פחות לקבל כמסקנה אובייקטיבית קביעה כגון
      ״הטרדנות האמריקנית הממושכת, חסרת המעש, הולידה לבסוף גם חוסר-מעש בריטי״ (מע׳ 275).
לאור התלהבותו של המחבר מהצלחת ״המיבקע הציוני״, לא ברור מדוע מתלונן הוא על חוסר-המעש של שני הצדדים ועל טרדנות. הרי כל אלה סייעו לה, לציונות. האם כפיית פתרון אנטי-ציוני, בלתי-הססני אולם עקבי, ע״י שתי המעצמות האנגלוסאקסיות היה משביע יותר את רצונו?! אין ספק שגם פתרון כזה, כמוהו כפתרון החלוקה של האו״ם, היה מלוּוֶה בשפיכות-דמים מצד זה או זה. אך בל נשכח שהמחבר נטש את הסיפור בעיצומו. אילו נסקרו עמדותיה של ארה״ב מ-1948, בחלקן הגדול אנטי-ציוניות באורח מסוכן, היו מיטיבות גם להאיר את טיב מעורבותה בשנים שקדמו לכך. מדוע לא נכנה את המעורבות האמריקנית זהירה ולאו דווקא הססנית, והלא העיקר בה היה הימנעות בכל מחיר ממעורבות צבאית!
שמונה הם לדברי המחבר הגורמים שהביאו להצלחת ״המיבקע הציוני״. ספק רב אם נכונה הקביעה כי היישוב הגיע ל״בשלות היסטורית מספקת״ במחצית שנות הארבעים על ידי התעצמות כפולה: ביסוס כלכלי וההכנות הצבאיות (עמ׳ 278, סעיף א׳). על ההתעצמות הצבאית המפוקפקת כבר עמדנו; הביסוס הכלכלי גם הוא מופרך מעיקרו. (השווה למשל את פחדיו של קפלן מפני אפשרות של עליית המאה-אלף). אמת, נכון שעסקינן באידיאה ״קנאית״ ושכנוע עמוק בצדקתה של הציונות, אך המעיין במקורות גם מגלה אצל לא מעט מן המנהיגים, בחדרי-חדרים, חוסר-ביטחון, שניתן להבינו, וחרדה עמוקה שמא ״המיבקע״ יסתיים בלא-כלום אם לא באסון. אומנם יתר הגורמים שהמחבר מונה ידועים היטב (האנטישמיות והשואה; ניצחון המעצמות, ובעיקר ארה״ב; הרגישות לצרת היהודים; דלדולה של אנגליה; התפתחות המלחמה הקרה; ״הפיגור״ הערבי - משום מה נזכר רק פיגור צבאי-מדיני, ולא טכנולוגי-חברתי; התעצמותה של יהדות ארה״ב). להוציא את הגורם האחרון, המעורפל בעיקרו, גורם שלא התכוונו אליו, כהגדרת ההיסטוריון הבריטי בטרפילד:
      ״׳משהו״ המסובב תהליך היסטורי כך, שהתוצאה היא כזאת שמרבית בני האדם המעורבים בתהליך אינם מתכוונים לה״,.
דומה שגם פה מפריז המחבר, כפי שכבר הסביר בהקדמתו: ״כמעט נס״; שהרי הרוב המכריע של האירועים ניתנים להסבר רציונאלי, ומדוע לחפש אחרי הסברים מטאפיסיים? הציונים עצמם ידעו היטב למה הם חותרים. גם הבריטים לא שללו את האפשרות שתקום מדינה יהודית למרות רצונם, ולמרות שניבאו לה שפיכות-דמים בלתי-פוסקת. כמוהם כאמריקנים (השווה תזכירו של קווין מ-18 בספטמבר 1947, בעקבות דו״ח אונסקו״פ ודברי גנראל מרשאל לשרתוק ב-12 במאי 1948, ערב פלישת מדינות ערב). יתירה מזאת: המחבר שוכח שסיפור ההצלחה המדינית היה רק מחצית סיפור ההצלחה. לצד סיור הניצחון הצבאי (לדעת בן-גוריון אף לפחות מכך, אך לא לדעת שרתוק). דומה שההיסטוריון צריך להסתפק בהסבר רציונאלי, בעזרת חומר המקורות שבידו, ולא לחפש הסברים שמעבר לטבע האנושי. מצער לקבוע, שהמחבר עשה במקורות אלה רק שימוש חלקי, כפי שרשימתו הביבליוגראפית לקויה בחסר ניכר.

בסיכומו של דבר: יש להצטער, אולם דומה שאין המבקר רשאי להתעלם מדלות בשורתו של המחבר, בראש ובראשונה משום שאין הוא רואה בנושא ספרו את הגורם המכריע במדיניות הבריטית בא׳׳י; וּודאי לא בתקופת רוזוולט, שבה הייתה מעורבותו של הממשל האמריקני בשאלת א״י שולית בלבד. מפליא יותר שגם בתקופה הקריטית, של טרומן, לא שוכנע המחבר שהמעורבות האמריקנית הייתה מכרעת. אין חולקים על כך שתקופת הנשיא רוזוולט לא הייתה מרכזית מבחינת מעורבותה בשאלה הנידונה, אולם גם בתקופה זו היינו מצפים שהמחבר יפרוש יריעה רחבה יותר. נקודת-המוצא שלו חייבת הייתה להיות לא הצלחת ״המיבקע הציוני״, אלא מעורבותה המזרח-תיכונית של ארצות-הברית בכלל, ורק לאחר מכן היה עליו לבדוק בדיקה מדוקדקת את מעורבותה בא״י, מתוך הדגשת העניין בעולם הערבי, שאותו הזניח המחבר בצורה חמורה ביותר, שהרי גם הציונים לא הזניחו את השאלה הערבית, כפי שנדמה ממבט ראשון, אלא הדחיקו אותה בכוונה תחילה. האומנם זו הייתה הגישה האמריקנית? ודאי לא במידה שהדברים נוגעים בסטייט-דפארטמנט, שלאורך כל הדרך קיבל את הגרסה הבריטית בדבר מרכזיותו של הגורם הערבי באזור. האם נגזרה גישתה של ארצות-הברית מתפיסות אזוריות-ספציפיות או מתפיסות פנים-אמריקניות? נדמה לנו שמשתיהן גם יחד - הגישה הראשונה גברה בתקופת רוזוולט, בעוד השנייה גברה בתקופת טרומן.
מסקנותיו של המחבר בדבר כישלון אמריקני בימי שני הנשיאים גם יחד - אינן משכנעות, כיוון שאין הוא רואה את המדיניות האמריקנית מנקודת-ראות של התועלת והאינטרסים האמריקניים במכלול הרחב של מדיניות החוץ והפנים הגלובאלית של ארה״ב. במקום זאת העדיף המחבר נקודת ראות בריטית וציונית-יישובית גרידא. זאת ועוד: המחבר הזניח גם במידה ניכרת את הזווית הציונית-אמריקנית, בעוד שהיא-היא שהביאה למעורבות גוברת כבר בשלהי תקופת רוזוולט, והייתה ראויה על-כן לבירור יסודי. קל וחומר בתקופת טרומן, כאשר הציונות האמריקנית מילאה תפקיד מרכזי בהכשלת מדיניותה האנטי-ציונית של בריטניה, החל בפרשת ועדת-החקירה האנגלו-אמריקנית, דרך התמיכה בחלוקה באוקטובר-נובמבר 1947, ועד כישלונה החמור בפרשת הנסיגה מחלוקה לנאמנות (מארס 1948), ושוב חזרה להצלחה עם ההכרה במדינת-ישראל. שימוש יסודי ומקיף בארכיונים הציוניים בישראל ובארה״ב היה מבהיר למחבר את מרכזיותה של מעורבות זאת, בצד עיון מקיף יותר בארכיונים האמריקניים בדבר המעורבות האזורית.

כללו של דבר: דומה שאין המחבר מצטער כלל על שלא הוכיח את צדקת מעורבותה של ארה״ב, שכן מלכתחילה עניינה אותו כאמור רק הצלחת ״המיבקע הציוני״, וזו לא הייתה תלויה אלא באורח חלקי, אם-כי חשוב, בגורם האמריקני. אם זו אומנם אמונתו התמימה של המחבר, תמוה הדבר שבחר דווקא במעורבות האמריקנית כנושא לחיבורו, אך כאמור, מסקנתנו אנו שונה מזו של המחבר: לפי עניות דעתנו, היה הגורם האמריקני מכריע ביותר, ואפשר להוכיח זאת, בתנאי שהמתודה של הכותב אינה משוחדת מראש והמקורות נבחנים בצורה שיטתית ויסודית יותר; אך יותר מכל יהיה מאוכזב הקורא המזרחן, וזאת על שום שהמחבר הדחיק כמעט לחלוטין את הנושא הערבי והמזרחי-תיכוני, למרות שהמקורות מצביעים כנה וכהנה על עניינם של גורמים שונים בארה״ב (חברות הנפט אינן האחרונות ברשימה כזו) בנושא הערבי. המעט שנזכר (ושהבאנו כאן) מעיד על העניין הרב שיכול היה להיות לקורא אילו ייחד לו המחבר יתר תשומת-לב. לא מדינות-ערב ולא התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית זכו לטיפול נאות ונפרד בחיבור שלפנינו, אלא באורח ספוראדי פה ושם.

מילות מפתח
היות, לפני
העתקת קישור