הוויכוח בתוך מפא״י על השימוש באלימות, 1935-1932
מק"ט
3027תמ
מחבר/עורך
שפירא אניטה
title
הוויכוח בתוך מפא״י על השימוש באלימות, 1935-1932
שנת הוצאה
1978
נושאים/תקציר
מתוך: הציונות ה, אוני' בן-גוריון, תשלח 1978
ספרות עזר
+
תוכן

 


הערת העורך: המאמר הזה נכתב ב-1975 ,בעקבות מחקר מקיף של המחברת על המאבקים לעבודה עברית. ראה ספרה, המאבק שנכזב - עבודה עברית - 1939-1929, תל-אביב תשל״ו.

 

תנועת הפועלים, אשר קמה באירופה במאה ה-19, לא חרתה על דגלה את סיסמת אי-האלימות. כאשר אנו אומרים ״שימוש באלימות״ כוונתנו לשימוש בכוח הזרוע כאמצעי להשגת עמדות-כוח פוליטיות, חברתיות או כלכליות. תורתו של מארכס בדבר מלחמת המעמדות נתנה את הבסיס האידיאולוגי לשימוש בכוח. כנגד החוק והעוצמה הפיזית של המדינה, אשר היו לצדם של המעמדות השולטים, העמידה תנועת הפועלים המתגבשת את כוח ההמונים והפעולה ההמונית. במקביל לכך התפתחו בזרמים מסוימים של תנועת הפועלים השקפות טרוריסטיות. ככל שהתקדמה הדמוקרטיה הפוליטית, כן גברו בתנועה הסוציאליסטית היסודות הרפורמיסטים, שהתרחקו מן האלימות במאבקים פוליטיים-חברתיים. זיקתן של תנועות סוציאליסטיות מסוימות לרעיונות פאציפיסטיים, ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה, חיזקה בתוכן את המגמות השוללות אלימות. לעומת זאת, אותן תנועות שדגלו במהפכה ובדיקטאטורה כדרך יחידה לשלטון, המשיכו לראות באלימות אמצעי מאבק לגיטימי.

הזרם העיקרי בתנועת הפועלים היהודית בארץ-ישראל ראה את עצמו כחלק מן המחנה הסוציאליסטי-הדמוקרטי. זיקה זו לא נבעה מתוך שלילה עקרונית של המהפכה והדיקטאטורה, אלא מתוך

ניתוח מצבה של התנועה הציונית,

ההגשמה הציונית

ומעמדה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית בקרב העם היהודי.

בארץ-ישראל, שבה היה השלטון, מאז מלחמת העולם הראשונה, בידיו של המנדאטור הבריטי, לא בא בחשבון מאבק אלים על תפיסת השלטון בתוך היישוב היהודי. גם המצב הפוליטי, נוכח היישוב הערבי בארץ, הכתיב שמירת השקט.[1] לכן כשם שהקונסטרוקטיביזם ההתיישבותי ובניין משק הפועלים דחקו את ״מלחמת המעמדות״ הבורוכוביסטית, כך השאיפה להגמוניה ביישוב היהודי בארץ-ישראל ובתנועה הציונית, דחקה את השאיפה למהפכה ולדיקטאטורה של הפרולטארית היהודי. אולם מתחת למעטה הדמוקרטי של התנועה תססה מסורת אחרת, שמוצאה מן הזרמים המהפכניים ברוסיה של ראשית המאה ה-20, שינקה השראתה מן המהפכה הבולשביסטית ולקחיה. מסורת זו התבטאה בהערצה לעשייה בברית-המועצות ובסלחנות לטרור שנתלווה אליה, בנוסח ״כאשר חוטבים עצים עפים שבבים״, מצדם של אישים כבן-גוריון ן וטבנקין. את ביטויה המעשי של מסורת זו נמצא בשיטות הארגון הצנטראליסטיות שבהן אורגנה התנועה, ובניצול מנגנון ההסתדרות לשם כפיית ״רצון הכלל״, כפי שהוא נתפס על-ידי ההנהגה, על פרטים ועל גופים.

מאז ראשית ימי ההסתדרות הייתה הזכות לעבודה אמצעי-הלחץ העיקרי לכפיית מרות הכלל על היחיד ועל הגופים הפרטיקולאריים[2]: לחץ כלכלי נחשב לאמצעי לגיטימי במאבק חברתי ופוליטי. כאשר הפר גדוד העבודה את משמעת ההסתדרות, הפסיקה זו את תקציביו.

סובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים לא הייתה מקובלת. ״משחק הוגן״ לא היה בין המושגים שהביאו עמם אנשי העליות השנייה, השלישית והרביעית ממזרח אירופה. מעורבותם במאבקים השונים הייתה כרוכה בקנאות אידיאית. במשך הזמן הפכה זו גם לקנאות ארגונית. ביטחונם המוחלט שהם מייצגים את דרך-המלך של תנועת הפועלים בארץ נתן לחברי ״אחדות-העבודה״ ואחר כך מפא״י, את הבסיס המוסרי לכפיית רצונם על האחרים.

שניים היו התחומים שבהם הפך במהרה הוויכוח לוויכוח ״בידיים״ - תחום ״העבודה המאורגנת״ ותחום ״העבודה העברית״. בסוף שנות ה-20 וראשית שנות ה-30 היה המאבק לעבודה עברית הגילוי החריף ביותר למאבק מעמדי, שכן בתקופה זו, שבה שרר משבר כלכלי בארץ, נאבקו הפועלים על עצם הזכות לעבודה, במיליטנטיות גוברת, פרי מצבם הקשה. המשמרות ההמוניות בשערי הפרדסים, שמנעו את הפועלים הערבים מלהיכנס ולעבוד, ״הורדות״ של פועלים ערבים מן העבודה היו מעשי-כפייה אם מרומזים ואם גלויים. המנהג ללכת בהמון אל ביתו של האיכר הממרה ולפעמים אף לנתץ את זגוגיותיו, או לפרוץ אל תוך הבית, היה גם כן בגדר כפייה אלימה על האיכר. ההצדקה למעשים אלה נמצאה במטרה הלאומית שאותה נועדו לשרת, שכן השלטת העבודה העברית הייתה מקובלת על רובו של היישוב כאינטרס לאומי. זאת ועוד:

בתקופה של רעב ומחסור, כמו בשנת 1927, נתקבלה בהבנה התפרצותם של פועלים מובטלים אל משרדי הוועד החקלאי בפתח-תקווה.

אך מצד שני, השימוש התדיר במשמרות כבאמצעי-מאבק לעבודה עברית החריף את המאבקים המעמדיים במושבות ונתעוררה השאלה, אם איננו מכשיל את מטרתם, שכן האיכרים נבהלו מאלימות הפועלים העברים והתבצרו בסירובם להעסיקם.

ויכוח פנימי נתעורר בתנועה על אמצעי-המאבק לעבודה עברית, ובו נחשפו שתי תפיסות יסודיות באשר לדרך בה תנהג תנועת הפועלים ביחסיה עם מעמדות ואלמנטים שמחוצה לה -

דרך העימות של כוח הפועלים עם כוחם של המעמדות האחרים,

או דרך של שכנוע רעיוני, המחייבת שיתוף-פעולה בין חוגי היישוב השונים;

דרך של מאבק-מעמדי, עם שמירח האופציה של ניצול כוחם המספרי של הפועלים לכפיית רצונם - מזה;

או דרך של הסכם בין-מעמדי - מזה.

מצד אחד של המתרס עמד הרצפלד, שאמר

״אני הייתי מוציא מההסתדרות בעד מעשי אלימות בעת משמרות, ניפוץ שמשות וכו׳; אולם אני מפחד להגיד זאת, בעד דעה כזאת ירגמו אותי היום באבנים״.[3]

ומצד שני - י׳ טבנקין, אשר ראה במצב הקיים במושבה - התקפה מעמדית על הפועל וארגונו, המחייבת מלחמה.

״לא צריך להראות שאפשרית משמרת ׳פאציפיסטית׳ [...] אנו צריכים, כמובן, לקרוא לאחריות ולשקט, אבל אין זו פרוגראמה,[4].

דומה שבן-גוריון, בעל-הגישה הפראגמטיסטית, ייצג את עמדת הרוב: ״עלינו להעריך את יחסי-הכוחות ואת המצב הכללי במושבות האלו, ולפי זה לקבוע את התכסיס שלנו ושום תכסיס אינו פסול למפרע במלחמתנו זאת״.[5]

השוללים עקרונית נקיטת אלימות היו מיעוט זעיר במרכז. גם אלה שהתנגדו למשמרות אלימות, כמו שפרינצק או לוביאניקר, לא העמידו את השאלה העקרונית על חודה, אלא נימקו את עמדתם בשיקולים הנובעים מתוך אינטרס המאבק לעבודה עברית. היו אלה אנשי השורה במושבות שדחפו למעשי האלימות שבהם מצאו פורקן מרגשות-תסכול הנובעים מכישלונות המאבק לעבודה עברית ומקשיי קיומם, ומהם שאבו תחושת-כוח והרגשת חשיבות עצמית.

הוויכוח על האלימות בעת משמרות במושבות נערך על רקע המאבק לעבודה מאורגנת, והתנהל בד-בבד עם המאבק לעבודה עברית. ב-1930 נתקבלו חברי בית״ר בכפר-סבא לעבודה אצל שני איכרים, שלא באמצעות לשכת העבודה ההסתדרותית. משפנו אליהם ראשי מועצת הפועלים במקום ודרשו לקבל עבודה דרך הלשכה, בעלת המונופול על חלוקת העבודה במקום, סירבו.[6] הפרשה התגלגלה לתגרות-ידיים והביאה להחרפה ניכרת של היחסים בכפר-סבא בין איכרים ופועלים. רוב חברי מפא״י ראו בפרשת כפר-סבא ביטוי למאבק המעמדי של האיכרים במקום, שכוונתו להרוס את ההסתדרות. עם זאת הם לא נתנו תשובה לשאלה, כיצד יכלו הבית״רים לקבל עבודה שלא בדרך של שבירת ארגון, חילופי מהלומות והתערבות המשטרה, שכן למעשה הוצאו הבית״רים מכלל ארגוני הפועלים, שעמם חותרת ההסתדרות להסכם על חלוקת-עבודה.[7] אי-הכרת הבית״רים כארגון נבעה מן התפיסה הכוללנית של ההסתדרות כמייצגת כל פועלי ארץ-ישראל, ששללה קיומו של ארגון פועלים מקביל, ״השובר״ את אחדות התנועה, או לפי מינוח מתנגדיה, את המונופול של ההסתדרות בתחום העבודה. גישת פעילי ההסתדרות הייתה, שיש למנוע הכרה מארגונים מתחרים - כל עוד ניתן הדבר. פירושה המעשי של גישה זו לגבי הבית״רים היה - שלילת הזכות לעבודה. עמדתה זו של ההסתדרות יצרה א-פריורי סיבה לסיטואציה הגוררת אלימות, ואת צידוקה של אלימות זו. פועלים אשר מסיבות כלשהן סירבו להיכנס להסתדרות, הועמדו לפני הברירה - להשיג עבודה על-ידי הפרת ארגון ההסתדרות ולהסתכן במכות, או לחדול מקיום כארגון נפרד.

להחרפת הבעיה תרם אופיו של ארגון הפועלים הרביזיוניסטיים, כפי שראוהו חברי ההסתדרות. מבלי להיכנס לשאלה אם תדמית הרביזיוניסטים, כפי שנצטיירה בעיני אנשי תנועת הפועלים, תאמה את המציאות, או לא, אין ספק שתדמית סובייקטיבית זו קבעה במידה רבה את היחס לבית״ר ומן הראוי לבחון את מקורותיה.

כבר בימי הגדודים העבריים, ימי ירח-הדבש בין ז׳בוטינסקי ומנהיגיה העתידים של תנועת הפועלים, חשו אלה שז׳בוטינסקי ״אחר״.[8] אך הקרע בין התנועה הרביזיוניסטית לבין תנועת הפועלים לא בא, אלא בעקבות הוויכוח על הקמת הסוכנות היהודית. התהלוכה הבית״רית לכותל-המערבי ערב מאורעות 1929 הוצגה כאחד הגורמים למאורעות, וחיזקה את הרושם שהבית״רים הם אלמנט מסוכן ובלתי-מרוסן. באותו זמן החלו מגיעים לארץ בית״רים מפולין, ואלה, שלא כמו העולים הרביזיוניסטים שבאו מליטא לפניהם, חסרו את הסממנים המקובלים של תנועה חלוצית.

בנוסף לכך פרצו תגרות אחדות אשר תרמו לדעה השלילית: ב-1 במאי 1928, הייתה התנפלות של בית״רים על תהלוכת פועלי-ציון - התנפלות שנועדה לקרוע מידם את הדגל האדום. בליל שמחת-תורה, תרפ״ט (1928), נערכה התנפלות על קלוב פועלי-ציון על-ידי ״גדוד-מגני-השפה״, שחבריו היו מחוגי הרביזיוניסטים.[9] אומנם היו אלה תופעות בודדות, שלא נצטרפו לכלל שיטה, אך הן השאירו רישומן.

לאחר מאורעות 1929 החלה פעילות ״ברית הבריונים״, שחבריה

הפריעו לנורמן בנטוויץ׳ בהרצאתו ״ירושלים - עיר השלום״,

הפריעו למפקד-האוכלוסין,

והפגינו נגד סגן שר-המושבות הבריטי, שילס, שערך אז ביקור בארץ.

מעשים אלה לא זכו בשעתם להד ניכר בעיתונות הפועלים, ורק בתקופה יותר מאוחרת נזקפו לחשבון חטאי הבית״רים. אז החל להופיע העיתון ״חזית העם״, שהסית הסתה פרועה עד כדי ״רצח-אופי״ כנגד מנהיגי תנועת הפועלים. הדמיון בין אלימות מילולית זו ושיטות העיתונות הפאשיסטית והנאצית ביחסה למנהיגי פועלים חיזק את התחושה שתופעת הבריונות בארץ יונקת השראתה מאותם זרמים.

לקראת קיץ 1932 החמירו היחסים: בית״רים נכנסו למקומות עבודה חדשים בבניין בתל-אביב, שלא לפי המפתח המוסכם בין העירייה וההסתדרות.[10] הקבלנים הזמינו את המשטרה להגן על עובדיהם. המעשה הוקע על-ידי הפועלים כפגם מוסרי ואסטטי, מתוך הישענות על מסורת יהודית בת-דורות הפוסלת את הפנייה ל״ערכאות של גויים״ (אף שמשטרת תל-אביב הייתה יהודית). בעיתון הנוער העובד ״במעלה״ הופיעו מאמרים הקוראים לגלות כוח נגד ״התעללות״ הבית״רים.[11] אין זה מקרה, שההחרפה של סגנון הכתיבה והחזרה על התביעה ״להראות להם״ באו בסוף שנת 1932. זוהי תקופת שביתת פרומין שהופרה על-ידי חברי בית״ר - ״נקודת-השבירה״ בהתייחסותה של מפא״י לרביזיוניסטים.

מאז המאה ה-19 נחשבה השביתה לכלי-נשקו החשוב ביותר של מעמד הפועלים. היא נתקדשה על-ידי המארטירולוגיה של השובתים, שסבלו חרפת-רעב ופגיעות מצד המשטרה. המושג ״מפיר-שביתה״ היה שם-נרדף לבוגד, למלשין, שכן מפיר-השביתה שבר את הסולידריות של הפועלים ושימש כלי-נשק בידי המעבידים כנגד ניסיונו של הפועל-השובת לשפר תנאי חייו. על רקע זה יש להבין את השבר הפסיכולוגי שנפער עם הופעת הבית״רים כמפירי-שביתה.

השביתה בבית-החרושת ״פרומין״ לא פרצה בשל סכסוך על תנאי-עבודה, אלא בשל בעיית העבודה המאורגנת. מועצת פועלי ירושלים תבעה מבעל בית-החרושת להכיר שזה מקום עבודה מאורגן על-ידי ההסתדרות, כלומר להתחייב לקבל פועלים אך ורק דרך לשכת העבודה. משסירב בעל בית-החרושת לקבל את הדין, פתחו הפועלים במקום בשביתה. פועלת אחת סירבה להצטרף לשביתה. לאחר המעשה, העלוה הרביזיוניסטים על נס כבית״רית, אולם דומה שהייתה זו סתם פעולה לא מאורגנת, כדוגמת רבים אחרים בירושלים. משהציע בעל בית-החרושת לקיים בוררות והפועלים דחו את הצעתו, הזמין לעבודה בית״רים במקום השובתים, ואלה נענו להזמנה. הם טענו שהגדרת מקום העבודה כמאורגן על-ידי ההסתדרות משמעותה סגירת המקום בפניהם, ולכן אין זו לדידם שביתה שסיבותיה כלכליות, אלא פוליטיות, ולפיכך הפרתה מותרת. אי-אפשר להתעלם מן ההיגיון הפנימי שבטיעוני הבית״רים: הדרך אל ההסתדרות ואל לשכת העבודה שלה נחסמה עבורם בשל תפיסתם האידיאולוגית השונה לגבי אופיה הרצוי של ההסתדרות. אומנם נתאפשר להם להצטרף להסתדרות כאנוּסים, אך לא נמצאה להם דרך להשיג עבודה בארץ, אלא אם יחדלו להיות בית״רים. מועצות הפועלים השתדלו להבטיח עבודה לחברי ההסתדרות ולסגור בפני הבית״רים מקומות עבודה מאורגנים. לכן הפך המאבק לעבודה מאורגנת למאבק אנטי-בית״רי.[12] במהלך שביתת פרומין פרסם ז׳בוטינסקי את מאמרו הידוע ״כן, לשבור״,[13] ובו קבע, שמותר להפר שביתה כאשר מטרתה לשבור את המונופולין של ההסתדרות על שוק-העבודה בארץ. זאת כדי לפתוח פתח לקיומם של ארגוני פועלים השואפים להשתית את מערכת היחסים בין עובדים ומעבידים בתקופת בניין הארץ על בוררות-חובה ולשכה נייטראלית. דומה שמעטים ביותר, אם בכלל, קראו את מאמרו זה של זאב ז׳בוטינסקי, אולם הוא מילא תפקיד חשוב בתעמולה כנגד הרביזיוניסטים. עיתונות הפועלים בארץ ומחוצה לה טענה, שכוונתו לשבירת ההסתדרות, שכמוה כשבירת עוצמתו של מעמד הפועלים.[14]

במשך החודשים נובמבר-דצמבר 1932 התנהלו דיונים בוועד-הפועל של ההסתדרות בסוגיית השימוש באלימות בעת השביתה בבית- החרושת פרומין. בעוד שהוועד-הפועל, שיוצג על-ידי דוד רמז, התנגד לאלימות, תבעו נציגי מועצת פועלי ירושלים ובראשם אהרון רבינוביץ להתיר את הרצועה, בטענה שהחברים מן השורה לא יצייתו לאיסור ויפרו מרות ההסתדרות.[15]

י׳ גורפיגקל קבע

״כי ההסתדרות שתאסור הרמת-יד על מפירי-שביתה לא תתקיים,[16]

שכן הארגון ייהרס. לעמדה זו הצטרף בן-גוריון, שכדרכו התבטא בצורה חריפה ביותר:

״בכל פעם שמרימים צעקה נגד אלימות מטעמי מוסר אני איני מושפע, כי אני רואה בזה צביעות מעמדית. נחוצה אחריות גדולה להבחנת הגבולות בין המותר ואסור״.[17]

אומנם, מ׳ בילינסון, א׳ קפלן וד׳ רמז גילו בוויכוח זה את דעתם המתנגדת לאלימות כנגד מפירי-השביתה, והציעו במקום זאת להשתמש בלחץ כלכלי על בית-החרושת על-ידי הקמת בית-חרושת מתחרה על-ידי ההסתדרות. אך רוב המשתתפים באותם דיונים ראו בשימוש בכוח נגד מפירי-שביתה צורת מאבק לגיטימית כנגד אנשים שחרגו מכללי המשחק המקובלים בין עובדים ומעבידים, ובתוך כך התעלמו מהעובדה, שכללים אלה, כפי שנקבעו על-ידי ההסתדרות, הוציאו מראש את הבית״רים מן המשחק.

שביתת פרומין נסתיימה למעשה בכישלון ההסתדרות שנאלצה להסכים להמשך עבודתם של הבית״רים מפירי-השביתה במקום. קומץ של בית״רים הצליח לקרוא-תגר על הסתדרות אדירה המונה עשרות אלפי חברים ולהעמידה ככלי-ריק בעיני כל היישוב, ואילו למנהיגי ההסתדרות לא נמצאה הנוסחה הגואלת, אשר תפתור את בעיית הבית״רים, וזאת למרות שנוסחה כזאת נמצאה בהישג-יד - מדובר בהכרת ההסתדרות בזכות-קיומו של ארגון בית״ר, שתהיה כרוכה בהסכם עמו ברבר חלוקת-עבודה. להלכה הוסכם על כך בוועידת ההסתדרות הרביעית, אך למעשה ההחלטה לא בוצעה. מסתבר שמעצורים פסיכולוגיים חמורים מנעו מרוב מנהיגי הפועלים להסכים להסדר מסוג זה. מנקודת-ראותם של מנהיגי ההסתדרות נוצר מצב ללא -מוצא שגרם לתחושת תסכול וחוסר-ישע. זמן קצר לאחר סיומה של שביתת פרומין הועמדה ההסתדרות בפני בעיה דומה בפתח-תקווה. כאן החליטה מועצת הפועלים, לאחר משא-ומתן עם קבלני הבנייה, על שורה של תביעות ובתוכן תביעה להכרת הארגון ההסתדרותי, להכריז שביתה בענף הבניין. ערב השביתה פנתה המועצה לחברי ארגון בית״ר במקום, בתביעה שלא ישברו את השביתה, כי היא כלכלית באופיה. על כך ענו הבית״רים, ששביתה זו אופיה פוליטי שכן כוונתה לסגור את מקצוע הבניין בפניהם. משפרצה השביתה ב-27 בפברואר 1932, יצאו בית״רים אחדים לעבודה בבניינים המושבתים. משנתארכה השביתה היא הפכה cause celebre של הבית״רים ברחבי-הארץ, והם נתגייסו לעבודה בפתח-תקווה, בעידודם של קבלני הבניין במקום והוועד החקלאי של פתח-תקווה, שהיו לו חשבונות משלו עם מועצת הפועלים במקום. עד-מהרה החלו תגרות-ידיים בין משמרות הפועלים השובתים לבין הבית״רים העובדים, המשטרה אסרה עשרות פועלים והעמידה אותם לדין. ניסיונות להסכם עם הקבלנים נכשלו, שכן הקבלנים העמידו תנאי שהבית״רים יישארו במקומות העבודה; למתן לגיטימציה זו להפרת-שביתה לא יכלו נציגי הפועלים להסכים. לא היה מוצא אלא להמשיך לקיים את המשמרות, ולא היה מנוס מן האלימות שנתלוותה אליהן, שכן העימות שבין עשרות פועלים הניצבים במשמרות לבין בית״רים אחדים, העובדים מולם - מזמין אלימות.

מאז ראשית מארס 1933 פרסם ״דבר״ בהתמדה ידיעות מן הנעשה בפתח-תקווה. קו ההסברה שלו התבסס על הדגשת הברית בין המשטרה הבריטית והארץ-ישראלית - כלומר הערבית - לבין בעלי-הבתים והבית״רים, ועל תמיכתם של איכרים תומכי עבודה ערבית בבית״רים.

מצד ׳שני, הדגיש ׳דבר את רצונם של הפועלים בפשרה ובהסדר, תוך קבלת מרות הלאום - היינו, תיווּכו של הוועד הלאומי - שהקבלנים והבית״רים סירבו לקבלה.[18]

״דבר״ ניסה לטשטש במידת האפשר את מעשי-האלימות בעת השביתה, ונמנע מצידוק או גינוי המקרים, שבהם הודה בכך שפרצו תגרות ליד הבניינים. הוא השתדל להוכיח שהאלימות מן הצד שכנגד גרועה מזו של חברי ההסתדרות.[19]

בראשית השביתה החליט הוועד-הפועל לצמצם את הפעולה בפתח-תקווה לבניינים המושבתים בלבד ולהימנע מהחרפת היחסים במקום.[20] משנתמשכה השביתה החליט הוועד-הפועל לפעול באמצעות הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי, שיתבעו הפסקת העבודה על-ידי הבית״רים, כתנאי מוקדם לבוררות, אולם דרך פעולה זו נכשלה בשל עמדות אינטרסאנטיות של שני הצדדים.[21] חוגים נרחבים בהנהגת ההסתדרות נתפסו עתה לפאניקה. מאורעות פתח-תקווה נתפרשו על-ידם כחלק ממסע מתוכנן לשבירת ההסתדרות. העובדה שחלקים מ״המזרחי״ ומהציונים הכלליים תמכו בעמדת הבית״רים גרמה להתחדדות התחושה שהמדובר כאן בקיומה של ברית פוליטית-מעמדית רחבה המכוּוֶנת לשבירת כוחו של מעמד הפועלים על-ידי שלילת כלי-הנשק המקובל ביותר במלחמה מקצועית - השביתה. העובדה שציבור הפועלים המאורגן בהסתדרות היה, בחשבון סופי, חזק בהרבה מכל אותם ארגונים שוליים, שניסו לערער על המונופולין שלו בשוק העבודה, לא מנעה היווצרות תחושות עוול וקיפוח אצל מנהיגיו, הנובעות מהרגשה סובייקטיבית של חולשה.[22]

בן-גוריון הציע לקיים שביתת-אזהרה כללית ליום אחד בפתח-תקווה ואם זו לא תועיל - ׳להוריד׳ הבית״רים מהעבודה ברחבי-הארץ, ואם המעסיקים יגלו התנגדות - להכריז שביתה כללית של חברי ההסתדרות בכל הארץ.[23] פירוש הדבר היה הרחבת תחום המערכה על-פני כל הארץ, עם שימוש בלתי-מרוסן בכוח ההמונים. הורדת הבית״רים מהעבודה ברחבי-הארץ תהיה מטבע הדברים כרוכה באלימות.

יחד עם זה ראה בן-גוריון בבית״רים יסוד פועלי-אידיאליסטי, אשר מניעיו פוליטיים. לכן היה פטור מן הצורך להכיר, שבעיית הארגון הנפרד של הבית״רים צמחה ממצוקה אמיתית שנבעה, בין השאר, מטעויות טאקטיות של מנהיגי הפועלים במקומות, ומכך שההסתדרות לא התירה לבית״רים להקים לשכה מקבילה משלהם.[24] התעלמות זו מצאה את ביטויה בטענתו התמימה, שאף בית״רי לא קופח בעבודה.

לעומת בן-גוריון היה טבנקין קיצוני יותר בעמדתו העקרונית, ומתון יחסית בהצעתו המעשית. הוא שלל לחלוטין את קיומו של יסוד אידיאליסטי אצל הבית״רים כתנועה וכפרטים, וראה אותם כמכשיר במלחמה המעמדית נגד הפועל. הוא חייב הפעלת נשק ההמון והפעולה ההמונית נגדם, אך שם את הדגש על ארגון, יותר מאשר על אלימות, אף שצידד בהפעלת-כוח לצורך הגנה-עצמית בעת שביתה. לעומת זאת, שלל את האסטראטגיה של בן-גוריון החותרת להרחבת המאבק על-פני כל הארץ.

כנגד שניהם עמד ברל כצנלסון. נקודת המוצא שלו הייתה, שהאינטרס של תנועת הפועלים בארץ כתנועה היסטורית מנוגד ל״זעזועים״ למיניהם, שכן זעזועים גורמים להמוני העם היהודי להירתע מן המפעל הציוני, ותנועה שמטרתה כיבוש התנועה הציונית, חייבת לכבוש את ההמון היהודי. כפועל-יוצא מכך שלל ברל את כל שיטת המלחמה המקצועית אשר מחריפה ללא-טעם, לדידו, את המלחמה הפנימית ביישוב, מבלי שתשרת אינטרס של הפועלים. הוא דבק בהשקפה זו, שביטויה המעשי היה בתביעתו מזה שנים מספר להקים לשכה נייטראלית (נציגה של ״הציונות״ ולא של המעמדות) ובוררות לאומית. התפתחות היחסים עם בית״ר שימשה לדידו הוכחה לכך, שהקדים וראה את הנולד בשאלה חמורה זו. מסקנתו נבעה גם מהערכתו שלו על מהות הבית״רים:

״אינני יכול אף רגע לשכוח, כי כאן יש לנו עסק עם עצמנו ובשרנו״.[25]

ברל ראה בבית״רים פועלים בראש-וראשונה. וכשם שבעבר נאלצה תנועת הפועלים לבוא לכלל פשרות עם פועלים אשר התפתחותם הסוציו-פסיכולוגית לא הייתה זהה לזו של חברי מפא״י, כן גם הפעם

״צריך להסתגל למצב שקיים עוד ארגון פועלים רביזיוניסטים״.[26]

מתוך תפיסתו האחדותית את תנועת הפועלים, מוכן היה ברל לפשרות זמניות, שתפקידן לסלול את הדרך לאיחוד המלא.

ברל העריך שאי-אפשר לדכא במכות תנועה אידיאליסטית והדרך היחידה למנוע בעדה לפעול היא על-ידי יצירת תנאים שיוציאו את העוקץ מן הטיעונים הצודקים שלה בדבר חלוקת-עבודה.

דומה שיותר מאשר הניעוֹ השיקול האסטראטגי, הניע את ברל החשש מן ההשפעות השליליות, שישפיע השימוש באלימות על ציבור הפועלים עצמו:

״אי-אפשר להבחין בין טהור וטמא. יש מקרים שמנהיגי פועלים נעשו לשכירים למכות״.[27]

ברל לא היה שותף להשקפתו התמימה של בן-גוריון, שאפשר להגביל אלימות לצורות מסוימות בלבד.

״אנחנו לא דקרנו, אבל הרי אין הסכם ג׳נטלמן שעל מכה לא יענו בסכין. יש דברים שמוכרחים להתפתח, אפילו לא נרצה״.

ברל שאף לעצור את תהליך הימשכותו של ציבור הפועלים לשימוש בכוח. לעומתו, בחרו רבים מחבריו להיענות ליצרים ולתגובות של אנשי השורה, כפי שפירשו אותן. עמדתו של בן-גוריון, למשל, הושפעה מן החשש, שאם מנהיגות התנועה לא תיצור אפיק של אלימות מבוקרת, כשסתום-ביטחון, תתפרצנה פעולות פרטיזאניות, ותאבד השליטה של המנהיגות על הציבור. מצד שני, הוא ראה צורך בגילויי-כוח על-ידי ציבור הפועלים, והיענות לציפיות ההמון לאלימות, מתוך חוסר-אמון בדבקותו של ציבור הפועלים בהסתדרות.[28] חוסר-אמון זה היה מושרש עמוק בלב מנהיגי מועצות הפועלים, שבאו במגע ישיר עם הפועלים. אליו התכוון רמז באומרו: ״אנו המצאנו את הפחד מפני מה יגיד הפועל״.[29]

תחושת המנהיגים שאינם יכולים לבטוח במונהגים על-ידם הושפעה, במידה רבה, מן ההתפתחויות שהתרחשו באותה עת באירופה. עליית הנאצים, שהייתה מלווה בבגידתם של מאות-אלפי פועלים בתנועת הפועלים, שעברו למחנה האויב - שימשה התראה מפני היווצרות קצר בין מאוויי המנהיגים למונהגים. היא אף נתפרשה כהוכחה לכך, שהפועלים ילכו עם מי שהכוח בידיו. הפחד מפני האלימות היה מלווה בהערצתה.[30]

לאחר שני ימי דיון נסתמנו המחנות כדלהלן:

מצד אחד בן-גוריון, טבנקין ומזכירי מועצות הפועלים ומנהיגות הדרג השני, המחייבים אלימות מבוקרת על-ידי התנועה כנגד הבית״רים,

ומן הצד השני - ברל כצנלסון, מ׳ בילינסון, ד׳ רמז, י׳ שפרינצק - התובעים לנטרל את המאבק המקצועי על-ידי פתרון בעיית הלשכה והימנעות מאלימות, מסיבות פוליטיות ועקרוניות כאחת.

לשיקולים הפוליטיים השוללים נקיטת אלימות הצטרף ארלוזורוב. הוויכוח הסתיים בהרצאה ארוכה של ב׳ כצנלסון ודומה שדבריו נתקבלו כסיכום הדיון. הצעתו הקיצונית של בן-גוריון נדחתה והוחלט להמשיך בשביתה, באמצעים מקומיים.[31]

אולם מסתבר שחברי המרכז, שקיבלו לכאורה את דברי ברל, לא שוכנעו בתוך-תוכם, שכן לא עברו אלא שבועות אחדים עד למאורעות השביעי של פסח תרצ״ג, אשר פתחו דף חדש בפרשת מעשי-אלימות הנקוטים על-ידי תנועת הפועלים בארץ. בחג הפסח נערך בתל-אביב כנס ארצי של בית״ר ובשביעי של פסח הייתה אמורה לעבור בחוצות תל-אביב תהלוכה של נערים ונערות, מגיל 8 עד גיל 18, לציון סיומו החגיגי של הכנס. מבעוד יום זומנו לרחובות תל-אביב המוני-אדם, חברי קיבוצים, ארגוני הנוער כגון ״הבחרות הסוציאליסטית״, ״החוגים״, ופועלים מתל-אביב, שהמטרה המוצהרת שלהם הייתה להפגין את הבוז ״המאורגן״ שבלבם של פועלי ארץ-ישראל כנגד הבית״רים, מפירי-השביתה. עד-מהרה התנפלו בחמת-זעם האלפים שעמדו בשולי המדרכות על העשרות שעברו בתוך ים-האדם הגועש והחלו מכיס בילדים הצועדים בסך. ההתנפלות פגעה בעיקר בילדים הצעירים יותר, שכן הבוגרים עברו בטרם החלה המהומה. ילדים רבים נפגעו ונזקקו לטיפול רפואי.

למחרת יצא ״דבר״ בכותרת: ״יוסרו הבגדים הצואים - מדי היטלר - מתוכנו - תבעה אתמול תל-אביב!״[32] בכך נפתחה מערכת-הסתה, שנועדה להצדיק בדיעבד את המעשה אשר אירע. התהלוכה הבית״רית בחוצות תל-אביב, עיר הפועלים, הוגדרה כפרובוקאציה. ההתנפלות תוארה כהתפרצות ספונטאנית של רגשות-זעם ההמונים לנוכח מדי בית״ר החומים, אשר הזכירו לנוכחים את השטן אשר השתלט בגרמניה. האשמה להתפרצות הוטלה על הבית״רים עצמם, שכן אלמלא עשו תהלוכה במדיהם הפרובוקאציוניים - לא היה קורה מה שקרה.

דוגמה לסגנון זה משמשים דבריו של מ׳ נמירובסקי ב״הפועל הצעיר״: ״[...] אחרי שנכתבו הדברים האלה נערכה בתל-אביב הפגנת חולצות חומות של נאצים בעלי פספורטים יהודים. כמו בימי הכותל סודרה גם הפגנה אנטישמית פרובוקאציונית זו בלב היישוב העברי, בעזרתה הנדיבה של הממשלה ותחת חסותה האק­טיבית׳.[33] כך, בהינף-קולמוס, ללא הסבר ראציונלי, יצר נמירובסקי

את הזיהוי של בית״רים ונאצים,

הגדיר את ההפגנה כאנטישמית,

ולבסוף, פנה אל רגשות האיבה והחשדות המתמידים של ציבור הפועלים בארץ כלפי ממשלת המנדאט והפך את הבית״רים, מתנגדיה הרעשניים, לשותפיה.

דה-הומאניזציה זו של היריב לפני דעת-הקהל הייתה חיונית להצדקת ״השביעי-של-פסח״, שכן לא היה זה מן הדברים הקלים לעיכול, שתהלוכת ילדים ונערים יהודים תוכה על-ידי ציבור פועלים מאורגן בלב תל-אביב העברית.[34]

אך במקביל להסתה בעיתונות, עוררה הפרשה תגובות חריפות למדי בגוף שהיה אמור להנהיג את התנועה - מרכז מפא״י.

בעקבות ה״שביעי של פסח״ הודיע ברל כצנלסון על התפטרותו מן המרכז (ראה נספח מספר 1, בסוף המסמך). הפגיעה בברל הייתה משולשת:

הוא נפגע מעצם המעשה, שזיעזע אותו עד עמקי נפשו;

הוא ראה במעשה גילוי של ״גירוש השטן על-ידי חיקוי למעשי השטן״, שיטה שלדעתו תוליך את תנועת הפועלים לאבדון;

והוא נפגע מן העובדה, שמעשה זה נעשה ללא התייעצות במוסדות המפלגה העליונים, וזאת לאחר הדיונים הממושכים בוועד-הפועל של ההסתדרות בשאלת פתח-תקווה.

הדיון במרכז נערך בצל מכתב ההתפטרות של ברל, שהידיעה על אודותיו נפוצה עד-מהרה בתל-אביב, והמדברים הראשונים בדיון, י׳ שפרינצק, מ׳ בילינסון, י׳ אהרונוביץ, כולם ביקרו קשות את המעשה.

י׳ אהרונוביץ העמיד את העניין על חודו המוסרי-חינוכי:

״חונכתי באתיקה אחרת, עכשיו זורקים עליה בוץ״.

לעומתו, השתדלו שפרינצק ובילינסון לשכנע את מרכז מפא״י, שהמעשה היה נלוז לא רק מצדו המוסרי, אלא גם, ובעיקר, מנקודת-מבט של האינטרס התנועתי:

״כל היישוב יתקומם נגדנו אחרי היום הזה וכל הסימפטיה תהיה לצד בית״ר״.

הנימוק התועלתני נתבסס על הצורך של תנועת הפועלים לרכז סביבה דעת-קהל של פריפריה יישובית רחבה, הכוללת חוגים שמחוץ לתנועת הפועלים.

לשלילת המעשה מתוך נימוק זה הצטרפו אף ז׳ רובשוב ומ. שרתוק, אשר הודיע ש

״אני רוצה להוציא מהדיון כל גישה מטעמי אתיקה״.

עם זאת, דומה שתגובתם של אנשים אלה לא נבעה מטעמים אינטרסנטיים, אלא דווקא מזעזוע מוסרי: לא כל אחד מסוגל לעכל שפיכות-דמים שהוא עד לה, בייחוד לא בין יהודים ליהודים, בין ילדים לילדים, בין אלפים ליחידים. הניסיון לעשותו ראציונליזציה של רגש אנושי וטבעי זה בא לסבר את אוזנם של אלה, אשר ראו בהזדעזעות טבעית כזו גילוי של חולשה. מ׳ שרתוק היה היחיד שנתן ביטוי גלוי לרתיעה האנושית ממעשי-אלימות:

״שייכותי למפלגה מצווה עלי לעשות את אשר היא עושה, לכל הפחות - להיות מסוגל לזה. ואם יש דברים שאיני יכול לעשותם - נוצרים קומפלכסים חמורים מאוד״.[35]

רוב-רובם של החברים האחרים מצאו לנכון להצדיק, מי מלכתחילה ומי בדיעבד, את המעשה. י׳ לופבן, למשל, ביקר את המעשה ואף קרא לגנותו בפומבי, אולם - אך ורק משום שהמעשה נעשה בצורה מאורגנת, או כדבריו, ״בלתי הוגנת״. היצר אלים היה מוצדק, לדעתו;

״כשנודע לי על תגובת הקהל שמחתי על האינסטינקט הבריא של הציבור״.

רוב-רובם של המשתתפים בדיון[36] התווכחו תחילה אם ההתפרצות ראויה לתואר ״מאורגנת״ או שמא לא היה כאן ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. הייתה זו הצטדקות כנגד ההתקפה של ברל ושפרינצק על כך, שהעלימו מהם את העומד להתרחש. אך עד-מהרה עברו מחייבי המעשה להתקפה חריפה ביותר על ברל, בהטיחם כנגדו, שבמקום להנהיג הוא זורה האשמות ושאינו מבין לרוח הציבור. לשון אחרת: שברל איננו מנהיג את הציבור ולא מבין מהו סוג המנהיגות שהציבור תובע.

אף אנשים מיושבים בדעתם כא׳ קפלן וכד׳ רמז, ואפילו ח׳ ארלוזורוב, התנגדו לביקורת על המעשה שכדברי רמז, היה בו משום

״מעשה של דוד ואבשלום ויואב. יואב הזהיר את דוד: חלילה לך לשנוא את אוהביך ולאהוב את משנאיך. הכנענו את רגשות הציבור ולא נתנו להם כל מוצא״.

וקבע ז׳ אהרונוביץ:

״יש מחנק גדול בציבור ואין הנהגה שתפרק את המחנק. אם ב׳ כצנלסון יכול להגיד לנו - ׳למה אין מארגנים את הציבור סביב ׳ניר׳ במקום השטויות האלה׳, זה מוכיח שהוא אינו מבין מה מתרחש כיום בציבור״.[37]

והעירה בת שבע חייקינה:

״מובטחתני ,שאילו עשינו היום משאל בין חברי ההסתדרות, היו 90% מרוצים מזה שקרה בתל-אביב. הקשבתי לשיחות של חברים ומחוץ לחדר הזה לא שמעתי דעה שלילית על מאורעות תל-אביב״.[38]

לדעה זו הצטרפו גם א׳ גולומב, ב׳ רפטור ואחרים.[39]

הוויכוח על מאורעות ה״שביעי-של-פסח״ בתל-אביב חשף את יחסה האמביוואלנטי של הנהגת מפא״י לציבור הפועלים:

מצד אחד, ידעה הנהגה זו לכפות ביד חזקה את מרותה על ציבור תומכיה, אוהדיה.

מצד שני, לא הייתה בוטחת בנאמנותו.

הדגש המושם על הארגון והכישרון הארגוני, כאמצעי העיקרי להבטחת נאמנות ציבור הפועלים מצביע, שההנהגה האמינה אך מעט ביכולתה להשפיע על-ידי חינוך רעיוני.

אפשר גם, שהיעדר-אמון זה משקף את צמיחתה של שכבת-מנהיגות שמקורה במנגנון ההסתדרותי והמפלגתי, אשר שאבה את כוחה מכישרונה הארגוני וחששה לאבדו. בקרב שכבה זו אף נתגלתה נטייה להשתמש בשיטות הפאשיסטיות. אחד התובעים העיקריים בעניין זה היה מ׳ נמירובסקי,[40] שקבע במועצת הנוער העובד בנענה ב-22.4.1933: ״יש גם ערך לסמל, ללבוש, לדגל, לתמונת-מנהיג. יש להעלות את הסמל ולא להתייחס אליו כאל דבר קל-ערך [...] דרוש גם לנו עיתון עממי, שידע להגיב בזריזות, בחיוניות ובעסיסיות על כל שאלות חיינו; יש לסדר את אסיפותינו בתוספת תזמורת, תוכנית אמנותית מושכת; דרוש לנו סדר, משמעת״.[41] התביעה להשתמש בסממנים החיצוניים המושכים של.התנועות הטוטאליטאריות, יחד עם התביעה לכתב-עת ״עממי״, הייתה מלוּוָה ברצון להשתמש בכוח, לארגן כנופיות ״אגרוף״ מצד הפועלים,[42] בנימוק שאין להשאיר את הרחוב לפעילותם של הבית״רים-הפאשיסטים. אפילו ארלוזורוב נכנע לתחושות אלה, בתובעו ליצור ארגון מקביל לבית״ר בתוך תנועת הפועלים, שסימנו - המדים והוא ישמש כתשובה ל״גווארדיה החומה״.[43]

במצב זה לא ייפלא, שהשגותיו של בילינסון בדבר זיהוי הבית״רים כפאשיסטים, וכן בדבר השיטות לדיכויים, נדחו. אך ראוי לציין, שזה היה גם גורלן של הצעות נמירובסקי. עליהן העיר טבנקין: ״אנחנו נכבוש בשלמות האידיאל, בהופעה חלוצית שלמה, במדי עבודה, בפשטות [...]. הטכניקה שלנו צריכה להיות מותאמת למפעל החלוצי. לנו דרושים סמל ותלבושת אחרים״.[44]

גילוי הדעת שפרסמה בעניין זה מועצת פועלי תל-אביב הציג את התהלוכה הבית״רית

״במדי היטלר בלב תל-אביב העברית והפועלית״ כפרובוקאציה המצדיקה הפגנת-בוז של הפועלים. אך ״יש מאוד להצטער, שתגובת המחאה נסתרסה והפכה לתגרות הדדיות״.[45]

יסוד התכנון המוקדם, שבו התייחד ״שביעי-של-פסח״ מהתנגשויות קודמות, נעלם כליל מגילוי-הדעת. באותו גילוי-הדעת הביעה מועצת פועלי תל-אביב את דעתה נגד השימוש באגרוף ״כל עוד אין בזה הכרח של הגנה ממש״. עם זאת קבעה, שמותחי הביקורת על הפועלים, שהתעלמו מהחרם שהופעל נגד פועלים עברים ועל חברי ההסתדרות, ולא נתנו לבם להפרות-שביתה - אין להם

״זכות מוסרית למחות ולהתמרמר בשם ערכי הצדק ושלילת האלימות״.[46]

גילוי-הדעת נועד לשמש בלם כלפי-פנים ולהשיב מלחמה שערה כלפי-חוץ; במידה רבה, שימש ביטוי לעמדות המתונים שבין מחייבי מעשה ״השביעי-של-פסח״. מתנגדי האלימות נגד הבית״רים נחלו תבוסה מוחצת. אומנם המרכז הסכים לבקשת בילינסון, ״שבתנאים הנוכחיים אין לארגן הפגנות בלי אישור המרכז״,[47] אך לא העלה על דעתו להעניש את מארגני ההפגנה, שזהותם לא נחשפה. גם התפטרותו של ברל כצנלסון מן המרכז לא היה בכוחה להביא לרביזיה באסטרטגיה הנקוטה נגד הרביזיוניסטים. עובדה זו לא הפריעה למרכז, על-פי הצעת טבנקין, לתבוע מב׳ כצנלסון לחזור בו מהתפטרותו ולשוב למרכז.

הימים היו ימי גאות כלכלית בארץ, ומן המפורסמות הוא, שבשעה שקיימת תעסוקה עודפת קשה לנהל מאבק כנגד מפירי-ארגון. לכן הציע נטע הרפז לפעול להשגת הסכם בין הבית״רים לבין ההסתדרות בשאלת חלוקת-עבודה ותנאי-עבודה,[48] דוגמת ההסכם עם ״הפועל המזרחי״. הצעתו נתקבלה על-ידי הוועד-הפועל ואף הוטל על ד׳ רמז לפרסם גילוי-דעת בנידון. כמו כן הוחלט לרסן את המנהיגים המקומיים על-ידי כך ש״על כל סכסוך וכל אולטימאטום שעלול להביא לידי סיבוכים גדולים יש לקבל אישור מוקדם מהוועד-הפועל״.[49]

אולם מתינות זו נסתחפה בגל הגואה של אימה ושנאה, שעלה בעקבות רצח ארלוזורוב. ראשי מפא״י מיהרו להשתכנע בכך, שיד הרביזיוניסטים, או לפחות יד הפלג הקיצוני שלהם, ״ברית הבריונים״, הייתה ברצח. כזכור, העיתון הרביזיוניסטי ״חזית העם״ ניהל מערכה בסגנון של רצח-אופי כנגד מנהיגי תנועת הפועלים בכלל וארלוזורוב בפרט. משנודע על המשא-ומתן שניהל ארלוזורוב בגרמניה, בעניין הסכם ה״העברה״ וביטול החרם היהודי על סחורות גרמניות, הגיעה ההסתה לשיאים חדשים. בגיליון ״חזית העם״ מיום ששי, ה-16.6.1933, כתב יוחנן פוגרבינסקי:

״הציבור היהודי בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ יפגוש את הברית המשולשת ׳סטאלין-בן-גוריון-היטלר׳ בבוז ובשאט-נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפני בצע-כסף מכרו את כבוד עמם לעיני כל העולם הנאור למטורפים שבאנטישמיים. היהודים שתמיד ידעו להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידעו גם כיום להגיב על הנבלה הזאת [...]״.

מאמר זה יתפרש מקץ ימים אחדים, כרמז לרצח שהתרחש בליל אותה שבת. בין כתבי-היד של אבא אחימאיר נמצאו דברים שחיזקו את החשד שנתעורר, בדבר קיומה של קבוצה טרוריסטית, אשר שמה לה למטרה לפגוע ולחסל פיסית את מנהיגות תנועת הפועלים. רצח מתיאוטי באיטליה והתנהגותם של הנאצים, שביססו זה-עתה את שלטונם בגרמניה, שימשו מופת שממנו ניתן להקיש על התנהגות הרביזיוניסטים בארץ-ישראל. זאת ועוד, טרוריזם של מעטים, אידיאליסטים קנאים, היה מקובל בעולם המושגים הפוליטיים, שעליו התחנכו ראשי תנועת הפועלים ברוסיה של ראשית המאה, ונשען על מסורת הנארודנאיה-ווֹליה. ויורשתה האידיאית, מפלגת הס. ר. לכן, משנתגלגלה פרשת העדויות והחשדות על סטאבסקי וחבריו, נראה היה להם החשד כסביר ואף למעלת מזה.

דומה שהייתה נכונות נפשית לראות ברביזיוניסטים את האשמים בפשע, בשל הרקע של פרשיות ״פרומין״ ושביתת הבניין בפתח-תקווה. כך, למשל, הטיל סניף מפא״י בחיפה, כבר ב-5.7.1933, את האחריות, ״על-כל-פנים את האחריות המוסרית״ לרצח, על הרביזיוניסטים.[50] יומיים לאחר מכן הריץ בן-גוריון, שנמצא בעת הרצח בפולין, רחוק מן המאורעות בארץ, למרכז מפא״י מכתב מלא זעם וספוג ״מרירות אין סוף״ המביע ביטחון גמור באשמתם של הרביזיוניסטים ברצח.[51] באסיפת סניף מפא״י בתל-אביב, ב-1.9.1933, קבע בן-אהרון:

״בשביל תנועת הפועלים הסתיים כבר משפט הרצח, העדויות החותכות של סימה [ארלוזורוב], הגששים, תעודות אחימאיר והבריונים, גיליונות ׳חזית העם׳, הפצת השקרים והעלילות - כל אלה הן עדות חותכת למזימת הבריונים״.[52]

הזיהוי של ״מפירי-שביתות״ כ״רוצחים״, נראה טבעי בעיני אנשים אשר חונכו על מיתוס השביתה. השבר האמוציונאלי שנוצר בעקבות פרשות פרומין ופתח-תקווה, השנאה והתסכול שנולדו בעטיין, מצאו עתה אפיק של מוצא. המלחמה הפוליטית התגלגלה מייד אל חיי יום-יום. סניף מפא״י בחיפה קבע, שיש לנהוג כלפי הרביזיוניסטים כדלקמן:

״להדיחם מעבודה ופרנסה, כמו שנהגנו כלפי המופ״סים, וליצור ברחוב, במקום העבודה ובכל מקום שבו יכולים אנו להשליט את השפעתנו - את האטמוספירה של בוז מוסרי וחרם אישי כנגדם״.

נקבע לאלתר שיש ״לגרשם״ מכל מקומות העבודה במוסדות ההסתדרות, והכוונה הייתה בעיקר לרופאי קופת-חולים בחיפה.[53]

בן-גוריון הציע ליצור אחדות מחייבת בין תנועת הפועלים בארץ ו״החלוץ״ בגולה, על-ידי הקמת מחלקה לעלייה והכשרה בסוכנות, שתחת מרותה תעמוד תנועת ״החלוץ״, ומי שלא יקבל מרות הנהלת הסוכנות,

״אינו בא-בחשבון בשביל עלייה. והארגון הזה נגמר! ״.

בו בזמן הציע להעביר בקונגרס הציוני החלטה, שתגדיר הפרת-שביתות כמעשה-אלימות המסכן את שלום היישוב, שתחייב את המוסדות הציוניים לתמוך במלחמה המקצועית של ההסתדרות.[54]

בן-גוריון וחברי סניף מפא״י בחיפה היו שותפים לתפיסה, שהמלחמה בין בית״ר לבין תנועת הפועלים היא טוטאלית, שבה כל האמצעים כשרים. המאבק מצטייר לא כמאבק בין שני גופים פוליטיים על הגמוניה - אלא כמאבק על עצם הקיום. רצח ארלוזורוב נתן הכשר רטרואקטיבי ל״שביעי של פסח״. התייחסות זו גררה עמה גם איבה והתנכרות לחלקי יישוב, שלא היו רביזיוניסטים. רתיעתם של חוגים אלה מהזדהות עם עמדתם של המיליטאנטיים ביותר מקרב הפועלים נתפרשה על-ידי אלה, כהזדהות עם עמדת היריב. המסקנה הנובעת מעמדה זו הייתה:

״אנו כבר עכשיו נמצאים למעשה במצב של מלחמת אזרחים ולא בידינו הוא להימנע ממנה״.[55]

ניתוח כזה של המצב לא שיקף את המציאות, שכן חוגים נרחבים בציבור הקרוי ״אזרחי״ נטו לצד הפועלים יותר מאשר לצדם של הרביזיוניסטים, אלא נבע מהנטייה לתפיסה פשטנית וסכמאטית של מושג ״מלחמת-המעמדות״. אלה שתיארו את היישוב כשסוע למעמדות הנאבקים ביניהם ללא-הרף תפסו את ״מלחמת-האזרחים״ ביישוב כבלתי-נמנעת, מלחמה שבה ינצח מי שמפגין עוצמה גדולה יותר - ולא מי שכוחו גדול בשכנוע.[56]  היחס בין הפאשיזם לבין הקאפיטליזם באירופה הוצג כמקביל ליחס בין הרביזיוניסטים לבין החוגים האזרחיים בארץ. לפיכך, כשם שבאירופה נועדה הברית בין הקאפיטאליסטים והפאשיסטים לשבור את מעמד הפועלים, כך גם ״הברית״ בין החוגים האזרחיים לבין הרביזיוניסטים בארץ. זיהוי מערכת היחסים המעמדיים עם המודל האירופי הביא גם למסקנה, שאסור ״להגזים בכיבוש-היצר״, שכן הרביזיוניזם נוטה ל״ניצול האחריות של האחראים לשם חוסר-אחריות עצמית״.[57] זאת ועוד: ״כיבוש-היצר״ עשוי להביא ׳לשיתוק איברים ולטמטום הרצון״. הנה כי-כן, בדרך עקיפה נתקבלה על דעת מנהיגים מסוימים של תנועת הפועלים הארצישראלית תפיסה הדוגלת באלימות כדרך לאקטיביזציה של הציבור ושמירת נאמנותו.

ימי משפט רצח ארלוזורוב (23.4.1934-18.6.1934) היו ימים של מתח ודריכות בתנועת הפועלים בארץ. ״דבר״ דיווח אז מדי יום על ההתרחשויות הדרמאטיות באירופה, שבה התנהל מאבק איתנים בין כוחות הפאשיזם ותנועת הפועלים. במאבק זה הסתמנו שני קווי פעולה - הקו הגרמני והקו האוסטרי. בעוד שהתנועה הסוציאליסטית הוותיקה והגדולה של גרמניה פרקה מעליה את כלי-נשקה לנוכח הכוח הברוטאלי של הנציונאל-סוציאליסטים, נתנה תנועת הפועלים של ״וינה האדומה״ דוגמה מרטיטת-לב של חירוף-נפש וגאווה מעמדית במלחמת הגבורה של ״השוצבונד״ כנגד כוחות הממשלה של דולפוס.

בעוד שלקח גרמניה היה, כי הדבק בליגאליזם סופו להישחק על-ידי האלימות חסרת-המעצורים של הנאציזם,

אמר לקח וינה, שמוטב ליפול בקרב מאשר להיכנע וללכת כצאן לטבח.

בעוד שמפלת הס. ד. בגרמניה עוררה רגשות בושה מחמת התבוסה ללא-קרב -

עוררה מפלת ״וינה האדומה״ רגשות הזדהות עם ״קרב אחרון״ חסר סיכויים. ההתרגשות בקרב אנשי התנועה בימי קרבות וינה הייתה עצומה.[58] ליד נקודות האיסוף של התרומות למען נפגעי הקרבות נזדנבו תורים ארוכים של פועלים - תופעה שלא נראתה כמוה לפני כן.

במקביל לידיעות על הנעשה באירופה נתפרסמו ב״דבר״ הדיווחים ממהלך משפט רצח ארלוזורוב. הקורא בן-זמננו, אשר מעלעל בגיליונות ״דבר״ של שנת 1934, נדהם ונרתע ממה שנראה לו כהסתה חסרת-מעצורים כנגד הבית״רים בכלל ובשאלות המשפט בפרט. אך המעיין במסמכים הארכיוניים מגלה, שעמדתו של ״דבר״ נתקבלה כמתונה יתר-על המידה על-ידי חלקים נרחבים של מפא״י. ביום ששי, 10.1.1934, נתפרסמה הודאתו של עבד-אל-מג׳יד ברצח ארלוזורוב, הודאה שממנה חזר בו אחר-כך. הידיעה הסנסציונית הזאת עוררה גל של שמחה בקרב הרביזיוניסטים ותומכיהם ומבוכה עזה בקרב הפועלים. החינוך של הפועלים, שהתבסס מזה כחצי-שנה על הזיהוי של הרביזיוניסטים עם רוצחי ארלוזורוב, גרם להשכחת נושאי העימות המהותיים והשתית את האיבה אל הבית״רים על פרשת הרצח. עתה, משנתעוררה האפשרות שההאשמה בטעות יסודה, הוכו הפועלים בהלם, עד כי נמצאו מי שאמרו, שאם יתברר שהרביזיוניסטים חפים-מפשע - יעברו למחנה שלהם. לאחר שעבד-אל-מג׳יד חזר בו, יצא עלון, בחתימת י׳ בן-אהרון וקבוצת חברי מפא״י במועצת פועלי תל-אביב, אשר חיקה את סגנון העיתונות הצהובה של ״חזית העם״, ולעומתו נראה סגנונו של ״דבר״ כמתון ביותר. לאחר ״בשער״ הופיע פאמפלט נוסף - ״משפטים״ - שגם הוא יצא לאור על-ידי אותה קבוצה. טענתם של מוציאי הפאמפלטים הייתה, ש״דבר״ איננו משיב מלחמה שערה ואינו משיב ל״חזית העם״ מנה אחת אפיים, וכתוצאה מכך מצליח ״הכזב הקדוש״, מבית-האולפנה׳של אצ״ג ואב״א אחימאיר להחדיר מבוכה בלבות הפועלים, שאינם מסוגלים להבין את ״דבר״׳. לכן יש לתת בידם עיתון עממי קל, כתוב בשפה מובנת לכל דורש, אשר ימלא את מקום ״חזית העם״. היה בה, בהנמקה זו, ביטוי לתחושת חוסר הביטחון בנאמנות ציבור הפועלים. ואכן, למרות שמפא״י נחלה ניצחון מזהיר בבחירות לקונגרס הי״ח, למרות שהרביזיוניסטים היו ונשארו מיעוט בטל-בששים בקרב היישוב, ואף-על-פי שהעלייה החדשה זרמה בעיקרה להסתדרות העובדים, אשר מספר חבריה הוכפל בתוך זמן קצר, חש חלק ממנהיגות התנועה, שניצחונות אלה הם חיצוניים בלבד ועלולים לחלוף בן לילה. גישה זו נבעה בחלקה מהשינוי שהתחולל בגרמניה, אשר שם החליפו הפועלים עורם מסוציאליזם לפאשיזם, ובחלקה מתחושות אליטיסטיות, שלא נעדר מהן בוז מסוים ל״המון העם״.[59] גישה זו הייתה מקובלת בעיקר על דרג המנהיגות השני, מזכירי מועצות הפועלים, ובמיוחד בערים, אשר בא במגע היום-יומי עם הפועלים, העולים החדשים ובני עדות המזרח, שני אלמנטים שנחשבו כחשופים במיוחד לתעמולתם של הרביזיוניסטים.[60] מנהיגים אלה הרגישו עצמם כנתקפים והרגשה זו נתנה להם היתר להתנהגות תוקפנית[61].  הם גם ראו באלימות אמצעי, אשר מושך את לב השכבות המוביליות.[62]

הטיעונים אשר השמיעו חברי קבוצת מנהיגות זו כנגד ״דבר״ ומדיניותו היו בבחינת התקפה, גלויה למדי, על ארכיטקט המדיניות של ״דבר״ ברל כצנלסון, והוויכוח שהתנהל במרכז מפא״י בעניין העלונים הפך לוויכוח גדול - הרביעי במניין - בשאלת האלימות. לכאורה, נמצא ברל בעמדה עדיפה, שכן פרסום העלונים על-ידי חברי המפלגה, בלי אישורו של גוף מפלגתי, היה בגדר הפרת המשמעת המפלגתית, אשר אסרה פרסומם של כלי-ביטוי ״ספאראטיסטיים״ על-ידי חברי המפלגה. אולם עצם היאחזותם של ברל וחבריו, מ׳ בילינסון, ז׳ רובשוב, מ׳ שרתוק, בנימוק הפורמאלי של המשמעת והדגשתם את שאלת האחדות המפלגתית ולא את שאלת התוכן של העלונים, מצביעה על חולשת עמדתם במרכז. ברל הוצג כמנותק מן המציאות, כמי שאינו מבין לרחשי-לבם של המוני הפועלים.[63] ניסיונו למקד את תשומת לבו של הציבור בפעילות קונסטרוקטיביסטית אשר נתמצתה בתביעתו לגייס את הציבור לרכישת מניות של ״ניר״ במקום לגייסו למלחמת רחוב, הוטח בפניו בלגלוג שוב ושוב. לבד מדוב הוז, לא העז איש לצאת בגלוי כנגד ברל, אולם כל הלך-הרוח בדיון נָגד את עמדותיו.

תשובתם של ברל ותומכיו התמקדה בשתי בעיות מרכזיות.

האחת, שאלת שליטת המפלגה על עצמה,

והשנייה - השאלה עתיקת-הימים של תנועות מהפכניות - שאלת המטרה והאמצעים.

כשהוא מעביר את הוויכוח מן המישור הכללי למישור האישי, קָבל ברל קשות על כך, שבעוד שלכאורה הוא מוכתר בתואר המנהיג והוא נושא באחריות התנועה - למעשה נחתכות השאלות הגורליות לתנועה בלעדיו.

״אם מסרו תפקיד לאדם - תנו לו לשאת בו. את חברי המרכז תעסיקו בהרצאות, לקישוט אסיפות, בשליחות לחוץ-לארץ, ובשאלות המוקד של התנועה תתנו להם להתווכח לאחר מעשה? ואם צדקו העושים על דעת עצמם, אם אי-אפשר להם אחרת, אם אנו כה נרדמים ועצלי-מחשבה ורפי-ידיים ואטומי-אוזניים - תחליפו אותנו באחרים [...] תאמרו איפוא ברורות: נכנסנו לתקופת הפקר. אין מפלגה הנושאת באחריות. יציצו פטליורות, יבואו מאכנות - והם יצילו [...] מדוע לא יאמרו לנו ביושר-לבב: אין לנו אמון בכם, זקנתם, אבד לכם הטמפרמנט של התנועה, אין אתם מאזינים לרוח העם, משולים אתם לס. ד. הגרמנית - פנו את המקום! אעשה זאת בכל לב״.[64]

פנייה פאתטית זו של המנהיג בן-דור העלייה השנייה ל״תורכים הצעירים״ של העלייה הרביעית הייתה תמוהה קמעה, שכן דומה שברל יותר משֶמָחה על אי-התייעצות עמו - מחה על שפעלו בניגוד לדעתו. יחד עם זה, הטענה בדבר הופעת ״פטליורות״ ו״מאכנות״ בתנועה, היה לה על מה לסמוך, שכן בניגוד להחלטות קודמות של המרכז, נתקבלו הכרעות חשובות (כגון, אם להיכנס לסכסוך עבודה הכרוך בהסתבכות אלימה עם הרביזיוניסטים, אם להוציא עלון וכדומה), לא במוסדות המרכזיים של המפלגה והתנועה - אלא במועצות פועלי חיפה ותל-אביב.[65] וברל הוסיף: ״מי שנותן חופש לכוחות פרטיזאניים, איננו יכול לחתום איתם חוזה מפני התוצאות״.[66] שאלת דרכי המאבק כנגד הרביזיוניסטים נתגלגלה למאבק סמוי על השליטה במפלגה בין המרכז לבין המחוזות, כאשר המנהיגים מן המחוזות טוענים לייצוג ציבור גדול יותר של פועלים ואילו מנהיג המרכז, ברל, טוען בשם הציבור שהוא לוז התנועה לדעתו. אבא חושי דיבר בשם ״6,000 פועלים״ ואילו ברל טען בשם ״הרצון הכללי״ של התנועה אשר מתבטא, לדידו, לא ברצונם של פועלי העיר, אשר עלולים מחר להיות לקבלנים, אלא ב״שכבות היסוד של התנועה״ - אנשי ההתיישבות העובדת, דגניה, נהלל ועין-חרוד.[67]

עיקר דבריו של ברל נסבו על שאלת המטרה והאמצעים של התנועה: אם המטרה היא ניצחון הפועל בציונות - האם מלחמת-אזרחים מְקדמת מטרה זו? לדעתו של ברל, לא די שאינה מְקדמת, אלא היא גם מעוררת תהליכים הרסניים ופאשיזציה של תנועת הפועלים:

״כשתנועת הפועלים מתחילה מחקה את התנועות הפאשיסטיות, קולטת את מושגיהן, נאחזת ב׳כזב קדוש׳, גונבת את דעת חבריה, מסתלקת מערכיה המוסריים והתרבותיים - והכל למען המטרה הגדולה - מלחמה בפאשיזם, היא מנחילה בזה את הניצחון העיקרי לפאשיזם, משמיטה את הקרקע מתחת רגליה שלה ונוטלת מעצמה את טעם מלחמתה [...]. אין תנועה מנצחת בדגל זר, אלא בדגלה שלה״.[68]

אך למרות אנינות-דעתו ויושרו המוסרי ועמידתו האיתנה בסוגיית האלימות, אין ברל כצנלסון יכול להתנער מאחריות להתפתחותו זו של הציבור: אותו הציבור, אשר התמרמר עתה על מתינותו של ״דבר״, חונך על ברכי העיתון במשך שנים לראות את הרביזיוניסטים כסיטרא-אחרא; הדיווח של ״דבר״ על סכסוכי העבודה עם הבית״רים לא הקפיד על האמת, והשתדל ״ליפותה״ לטובת הפועלים.[69] ״דבר״, שיצא לאחר ״שביעי-של-פסח״ במאמר מערכת בכותרת

״יסולקו הבגדים הצואים מחוצות תל-אביב״,

איננו נקי מחינוך הציבור ל״כזב קדוש״ ולאלימות.[70]

בדיונים שנערכו בינואר-פברואר 1934 במרכז מפא״י עמדו על סדר-היום שני נושאים קונקרטים -

האחד, תופעת  העלונים,

השני - ההתנגשויות בחיפה בין חברי ההסתדרות לבין בית״רים שעבדו בבנייני לוין-ויידנפלד.

לפי דברי נציגי מועצת פועלי חיפה הסתבר, שכל זמן שהבית״רים עבדו על הכרמל - כלומר בעבודות לא-נוחות ובלתי-מכניסות, לא נתעוררו חיכוכים בינם לבין ההסתדרות. אולם משירדו מן הכרמל להדר-הכרמל והחלו חודרים למקצוע הבניין - החלו הסכסוכים. לפי גרסתו של נחום לוין, מן הקבלנים שאצלם נערכו ההתנגשויות, הוא העסיק מאז ומתמיד פועלים מארגון עובדי הצה״ר ובית״ר. משנזקק פעם לפועלים נוספים, חברי ההסתדרות, תבעה ממנו מועצת פועלי חיפה להעסיק ״עבודה מאורגנת״ - כלומר, לא להעסיק בית״רים. משסירב - הוכרזה אצלו שביתה על-ידי מועצת הפועלים.[71] הבית״רים שהמשיכו לעבוד, וכן בית״רים נוספים שגויסו למקום, הוכרזו כמפירי-שביתה; בניינים אחרים של קבלנים אלה בחיפה נהרסו; קומץ הבית״רים הותקף שוב ושוב על-ידי המוני-אדם והמשטרה הבריטית והערבית נאלצה להתערב, על-מנת להגן על יהודים מפני יהודים. בנס נמנעו פגיעות בנפש. פעולה זו הייתה יזומה על-ידי מועצת פועלי חיפה, בלי התייעצות עם הוועד-הפועל של ההסתדרות, בטענה, שאם לא ייבָּלמו הקבלנים בעלי-הבתים - תישבר חזית העבודה המאורגנת בחיפה, טיעון שאנשי חיפה כמו ברל רפטור וד׳ הכהן פקפקו באמיתותו. לאמיתו של דבר, נועדה התוקפנות לשמור על ״טהרתה״ של חיפה כעיר-״פועלים״, אשר למועצת הפועלים בה שליטה גמורה בשוק העבודה.[72]

בעניין זה הייתה חיפה יוצאת-דופן בקיצוניותה, שכן בעקבות ניסיון המאבקים עם הבית״רים במשך שנת 1933 נתגבשה ההכרה גם בקרב חלק ממנהיגות מועצות הפועלים, שאי-אפשר למנוע בכוח-הזרוע כניסתם של בית״רים לעבודה, ולכן מוטב להגיע עמם להסכם, מאשר להסתבך במאבקים חסרי-תכלית והרי-אסון.[73] בנקודה זו חלה התקדמות ניכרת בעמדת המרכז ביחס לשנה הקודמת.

התקדמות זו הייתה ניצחונו היחיד של ברל כצנלסון בדיון זה, שכן כל המסקנות המעשיות שנתקבלו בו היו למורת רוחו. ניסיונו של ברל להעביר החלטה בדבר לשכה לאומית נתקל בהתנגדותו של בן-גוריון וירד מעל הפרק. המפלגה קיבלה החלטה בדבר הצורך בעיתון קל ופשוט. אומנם, כוויתור לברל, הוחלט שהעיתון יופיע בתיאום עם ״דבר״ פעמיים בשבוע, כעיתון-ערב, ולא כעיתון עצמאי, כדרישת מבקרי ״דבר״. בסופו של דבר הופיע כמוסף ערב ל״דבר״. באשר לבעיית האלימות, קיבלה המפלגה את נוסחתו של ברל,

״לדון בשלילה כל התפרצות פארטיזנית של יחידים ושל קבוצות״ ואף קבעה מחדש ש״יש לאשר ולקיים - הלכה למעשה - כי אין להכריז שום שביתה הקשורה בהתנגשות עם רביזיוניסטים מבלי הסכמת מזכירות הוועד-הפועל של ההסתדרות״.

אולם לב ההחלטה נמצא בסעיפה האחרון, האומר:

״מלחמת המגן נגד אלימות וטרור רביזיוניסטי דורשת ארגון מסוים בתוך המפלגה, בהנהגה מרוכזת הנאמנה על המפלגה, ובמשמעת מוחלטת״.[74]

כאן הכריעה דעתו של בן-גוריון את עמדתו של ברל. בן-גוריון לא הסכים להחלטה עקרונית נגד השימוש באלימות; הוא התנגד להתנהגות דוגמת זו של אבא חושי, אך תבע ליצור את הכלי המבוקר, אשר יבטיח את שלטונה של המפלגה על התפרצויות אלימות.[75] דומה שבן-גוריון, יותר מכל מנהיג בכיר אחר של התנועה, נטה לנקיטת אלימות, בתנאי שהפקודה לכך תינתן על-ידי המנהיגות העליונה של התנועה, תוך שיקול-דעת וביצוע זהיר.

ההחלטה על הקמת ״הארגון המיוחד״ נתקבלה ברוב גדול.[76] הפרוטוקול לא מפרש את שם האיש שעליו הוטל להרכיב את הנהלת הארגון, האמורה למנות חמישה מבין חברי המרכז. בכך נתנה המפלגה אישור לגוף שהוקם עוד קודם לכן, ביוזמתו של י׳ בן-אהרון, בשם ״חבר הפעילים״. לכאורה היה גוף זה אמור להיות מורכב מן האליטה של המפלגה. אך למעשה נדרשו בו בעלי-גוף וזרוע. הנהלתו המעשית הייתה בידי בן-אהרון, י׳ אלמוגי, י׳ אבידר. שיתפו פעולה בניהולו גם אנשי ההנהגה, כגון א׳ גולומב, דב הוז. הארגון שקם התארגן כ״פלוגות הפועל״. ״פלוגות״ אלה הוקמו במסגרת ארגון ״הפועל״, לאחר שהועבר (ולא במקרה) מידיו של ישראל שוחט לידי זאב שרף. אנשיהן היו אחראים על שמירת הסדר באירועים ציבוריים גדולים, כגון הפגנות, אסיפות-עם, ולהבדיל - הלוויות המוניות. הם גם היו אחראים לביטחונם של מנהיגי תנועת הפועלים בימי מתח פנימי, כמו, למשל, לאחר פסקי-הדין במשפט סטאבסקי. להלכה היו הפלוגות כפופות למרכז ״הפועל״ ובאמצעותו לוועד-הפועל של ההסתדרות; אך למעשה, מועצות הפועלים בערים, ובמיוחד בתל-אביב ובחיפה, הן שהיו ״בעלות הדעה״ לגבי הפלוגות, ולא במעט בשל היותן המקור לתקציב הפלוגות. הפלוגות לא פתרו את הבעיה שאותה באו לפתור - והיא הטלת-מרות המפלגה על ״כוחות פארטיזניים״. הדבר בא לכלל ביטוי בולט בחיפה, כפי שנראה להלן.[77]

בכך לא נסתיים הוויכוח בעניין האלימות, והוא התחדש עם עליית המתח לקראת מתן פסק-הדין במשפט רצח ארלוזורוב, לאחר מתן פסק-הדין, בין פסק-הדין הראשון והשני, ולמחרת פסק-הדין השני. בדיונים אלה צפו ועלו מחדש אותן עמדות ישנות, שדומה שמקורן בטמפראמנט של האנשים.

השלב הראשון של הוויכוח המתחדש היה בדיון לקראת פסק-הדין במשפט. דיון זה היה מתון יחסית, ועסק בשאלה, אם יש להוציא אנשים לרחובות, כדי למנוע גילויי שמחה מצד הרביזיוניסטים במקרה של זיכוי, או שמא להסתפק בהגנה פאסיבית על מוסדות ועל אישי ההסתדרות מפני פגיעה רביזיוניסטית אפשרית. רוב המשתתפים בדיון לא היו מוכנים להסתפק בהגנה בלבד. לדידם, ״אין הבדל בין התנפלות על בית-הפועלים או על חבר הסוכנות לבין הפגנת בוז כלפי המפלגה״.[78] תפיסה רחבה זו של ״התעללות״ או ״התקפה״ נבעה מן ההנחה, שהרחוב שייך לצד אחד בלבד, וניסיון של הצד שכנגד להופיע בראש-חוצות ככוח פוליטי נחשב לתוקפנות. בסופו של דבר הוסכם, להוציא את הפלוגות האחראיות, שהוקמו זה-עתה, לרחוב, ולהקים מפקדה מטעם המפלגה, שתחליט מתי להפעיל כוח.

פסק-הדין הראשון במשפט הרצח הרשיע את סטאבסקי וזיכה את צבי רוזנבלאט. פסק-דין זה הוציא את העוקץ מן ״הסכנה״ שהרביזיוניסטים יצאו להפגנות שמחה ברחובות. מוקד הוויכוח היה עתה בשאלה, אם על מפא״י לבקש חנינה לסטאבסקי. תנועת הפועלים בארץ מאז ומתמיד התנגדה לעונש-מוות, ובייחוד בעקבות מקרים של מיתות-בית-דין בארץ-ישראל, שנתגלו כטעות לאחר מעשה.[79] מחייבי החנינה (ב׳ כצנלסון, ז׳ רובשוב, מ׳ בילינסון, י׳ אהרונוביץ) טענו, שאי-אפשר לתבוע עקרונית ביטול עונש המוות ועם זאת להימנע מבקשת חנינה במקרה הקונקרטי. כן - טענו - יש להתחשב ברתיעתם של יהודים מפני הוצאה להורג של יהודי בירושלים בידי שלטון זר. אימת הגרדום עלולה ללכד המונים סביב הרביזיוניסטים. על התנועה להבהיר, שאיננה מבקשת את דמו של סטאבסקי.

מתנגדי בקשת החנינה נחלקו:

היו שתבעו לדחות את בקשת החנינה, בטענה שהמשפט טרם נסתיים ומוטב להמתין עד לתוצאות הערעור.

אחרים טענו, שלא ייתכן שדווקא רוצחו של ארלוזורוב יזכה ביחס מיוחד, בעוד שפושעים פליליים לא זכו לבקשת חנינה.

דומה שהיה זה ז׳ אהרונוביץ, אשר ביטא את הלך-הרוח של הרוב: כאשר נודע למחרת פסק-הדין ש״דבר״ מתעתד לצאת בבקשת חנינה במאמר-המערכת, התפרץ ז׳ אהרונוביץ׳ למערכת, ותבע לא לפרסמו, באיימו בניפוץ המכונות, בהפסקת החשמל, בהתפרעות של 30 מחבריו בבית-הדפוס; כל זאת אם לא ישוב מ׳ בילינסון מכוונתו.[80] לא היו אלה נימוקים שבהיגיון, אשר הביאו לדחיית ההצעה לפנות בבקשת-החנינה, אלא נימוקים, שמקורם ברבדים עמוקים יותר שבנפש, וניתן אולי להגדירם כתאוות-נקם, שאיפה לגאולת-דם, או שנאה פשוטה.

ככל הנראה, שיקפה עמדה זו את דעתו של ציבור הפועלים בערים יותר טוב מאשר עמדת מערכת ״דבר״. אף חברי המערכת חשו בכך.[81] נוצר משבר-אמון בין הציבור לבין המופקדים לדבר בשמו. מקור המשבר היה ביחס-הגומלין שבין מנהיגים ומונהגים: האם המנהיגים חייבים לשקף את דעת צאן-מרעיתם? ״מנהיגות הביניים״ - ביטוי שאותו טבע ברל[82] - ניסתה, בשם ׳׳הציבור״, לכפות עמדתה על המנהיגות הבכירה בנושאים מסוימים, באיימה בפעולה פארטיזנית.[83] לעומת זאת, אנשים כבילינסון וברל, אשר ראו את תפקידם בחינוך הציבור, לא היו מוכנים לבטל את דעתם מפני דעת הרבים ולהימנע מלהביעה בעיתונם.[84]

בדרך האופיינית למפא״י, לא נפלה הכרעה:

מצד אחד החליט המרכז שלא לבקש חנינה - עד לאחר פסק-הדין הסופי,

ומצד שני, קבע שחברי מערכת ״דבר״ ׳צריכים לעשות את עבודתם כהבנתם [!] בהתחשב עם דעת המרכז[85]

משזוּכּה סטאבסקי על-ידי בית הדין העליון מחוסר ראיות מספיקות, עמדה שוב על הפרק שאלת התגובה לגילויי-שמחה של הרביזיוניסטים ותומכיהם.

גילויי שמחה כאלה ברחובות הוגדרו על-ידי בן-אהרון כהתעללות, אשר מחייבת תגובה תקיפה. לדעה זו הצטרפו רבים.

לעומתם ראו האחרים בפסק-הדין מעשה-נסים, באשר פטר את התנועה מאימת-הגרדום, אך לא מחה מסטאבסקי את כתם האשמה, וחשבו שהגיע הזמן לנהל פעולת הסברה נרחבת, אשר תדגיש פירוש זה של פסק-הדין, והסברה - אין לנהלה ״בידיים״.

אולם ניסיונם של ב׳ כצנלסון, ד׳ רמז, י׳ אהרונוביץ וחבריהם-לדעה, לשכנע את הרוב להסתפק בפעולות הגנה על אישים ומוסדות מפני התגרויות של הבית״רים - נכשל. סוכם שכל פעולה שתיעשה תהיה מאורגנת על-ידי ״פלוגות הפועל״, ולשם קביעת תוכנית-הפעולה נבחרה ועדה בת 5 חברים: ב׳ כצנלסון, ד׳ בן-גוריון, א׳ גולומב, דב הוז וז׳ אהרונוביץ.[86] הרכב זה בא להבטיח, שהפעולה תהיה בעלת-אופי מיליטאנטי, ועם זה - שברל לא ייעלב.

אולם מסתבר, שהשתתפותו של ברל בוועדה לא יצאה אל הפועל, שכן למחרת היום נערכה פעולה יזומה, שההחלטה עליה נתקבלה בישיבת הוועדה, שברל לא שותף בה. לפי העיתונות, נערכה בבית-הכנסת הגדול בתל-אביב תגרה חמורה בין פועלים ובית״רים, שהחלה מקריאות-בוז של חבורת פועלים מאורגנת באולם, ונסתיימה במהלומות, בניפוץ כיסאות ושולחנות, ושכונתה בעיתונות הלא-פועלית בשם ״פוגרום״. בסופו של דבר, נאלצה המשטרה להתערב וסטאבסקי עלה בחסותה לתורה״.[87]

הדיון שהתנהל במרכז מפא״י בעקבות מאורעות אלה היה מן הסוערים ביותר, והוא נסתיים, כקודמיו, במפלתם של ברל ובילינסון. לאחר חילופי-דברים מרים בין א׳ גולומב לברל, עזב ברל בהתרגשות את הישיבה. בילינסון ורובשוב נשארו להגן על עמדת שוללי האלימות. דבריו של בילינסון היו בבחינת סיכום ההתפתחויות במשך השנתיים האחרונות בשאלה זו

״פני תנועתנו הולכים ומסתלפים בזמן האחרון. הסילוף העיקרי הוא בזה, שבשנתיים האחרונות רואים את השימוש בכוח פיזי בתור האמצעי העיקרי של מלחמתנו. יש נוסח ידוע [...] אי-אפשר להשלים עם הנבלה. וכל מה שאינו מוצא חן בעינינו זוהי נבלה. ולא עוד, אלא שטח הדברים המוגדרים בתור ״מעשי נבלה״ הולך ומתרחב, ואנו יודעים רק אמצעי אחד: אלימות!

אם מפירים שביתה

ואם בונים בית שלא בעבודה מאורגנת,

אם מעסיקים פועל ערבי,

אם ילדים עוברים בחוצות לבושי מדים שאינם מוצאים חן בעינינו,

או מי שהוא רצה לתת ״עלייה״ לסטאבסקי -

כל זה ״נבלה״ והתשובה תמיד אחת: מכות!... יש שאלה עיקרית - היכן הגבול ? מהי ה״נבלה״ שאי-אפשר לסבול ומוכרחים להגיב עליה בכוח פיזי?״.

אולם רוב משתתפי הדיון הביעו סיפוק וקורת-רוח מן המעשה בבית-הכנסת, שהוגדר על-ידי בן-גוריון כ״מחוכם״. ז׳ אהרונוביץ טען שהציבור מתאפק יתר-על-המידה ואינו נוקט אלימות, גם כאשר הדבר חיוני, ובדעתו תמכו דב הוז, ש׳ מאירוב, ח׳ שורר, וי׳ בן-אהרון.[88]

יוצאות-דופן היו העמדות של בן-גוריון ורמז. רמז לא הטיל ספק בכך, שזהו מעשה עקר, שתועלתו מפוקפקת ונזקו - ברור, אולם הוא היה מוכן להצדיקו, כביטוי לצורך עמוק של התנועה להביע שאט-נפשה. אלא שרמז נמצא כבר בשלב הבא של המחשבה - חיפוש דרך אחרת לפתרון בעיית הרביזיוניסטים. בכך היה שותף לו בן-גוריון, שטען, כי אין לראות במעשה כגון זה את מרכז-הכובד של פעילות המפלגה, אלא יש לראות אותו בפעולה הקונסטרוקטיבית בציונות.

מאמצע שנת 1934 שוכנע בן-גוריון בצדקת עמדתו של ברל, שהאינטרס של הציונות ושל התנועה מחייב להימנע מזעזועים בארץ.

אולם מצד שני, לא יכול היה שלא לחייב עמידה תקיפה - ואף בוטה.

דומה שהסיבה לכך נעוצה במבנה הנפשי של בן-גוריון עצמו. לכן טען בן-גוריון בדיון הנדון, שהוא רוצה ״שלום בציונות״, אך מצד שני חייב את מעשה בית-הכנסת.[89]

הפרשה נסתיימה בהודעה דו-משמעית ב״דבר״, שנשתמע ממנה אומנם גינוי למעשה האלימות, אך היא גם הצביעה על ההתנהגות הפרובוקאציונית של הרביזיוניסטים וראתה בה עילה לכל העניין[90]

באוגוסט 1934 החל שלב חדש בוויכוח בתוך מפא״י, בשאלת היחס לרביזיוניסטים. תחילתו - במכתב ששלח מרכז הצה״ר בפאריז למרכז מפא״י, ושפורסם גם בעיתונות, ובו הצעה למציאת מודוס-וויוונדי, אשר יגביל את המאבק בין שתי התנועות לתחום הפוליטי. המכתב היה מתון יחסית ורחוק מן הסגנון התוקפני המקובל אז על העיתונות.[91] מכתב זה פתח בתוך מפא״י את הוויכוח בשאלת הרביזיוניזם, שהסעיר את התנועה במשך חודשים ארוכים, והסתיים בכישלונו של בן-גוריון, שלא עלה בידו להשיג את אישור התנועה להסכמי-לונדון, שכרת עם ז׳ ז׳בוטינסקי באוקטובר 1934. אין מאמר זה עוסק בפרובלמטיקה של ההסכם, פרטיו, סיבותיו, גורמי כישלונו, ותוצאותיו לגבי מפא״י בפרט, ותנועת הפועלים הארצישראלית בכלל. כוונת מאמר זה להאיר מגזר אחד של בעיה סבוכה זו - הקשר בין מעשי האלימות וגילוייה והאווירה שהולידו, לבין כישלון הצעת ההסכם.

הרעיון לחפש דרך להסכם איזשהו עם הרביזיוניסטים נתקבל מייד באיבה גלויה. כאשר בן-גוריון, שנתמך על-ידי ברל, הציע למנות שני חברים, אשר ינהלו משא-ומתן עם מרכז הצה״ר בפאריז, בשאלת

היחסים בין ארגוני פועלים,

מניעת הפרת-שביתות

ועקירת מעשי-אלימות.

הרעיון נתקל בהתנגדות מצד חברי המרכז, שבמקום להשיב תשובה ישירה לרביזיוניסטים החליטו לפנות מעל דפי ״דבר״ ״אל כל חוגי היישוב והתנועה הציונית״, בהצעה לקביעת יחסים תקינים בין ארגוני הפועלים, וכן למניעת מעשי אלימות.[92] משהעלו ברל ובן-גוריון מחדש את הצעתם לפני המרכז ושכנעו את רוב חבריו להסכים למשא-ומתן עם הרביזיוניסטים בשאלת

״קביעת יחסים מתוקנים בין ארגוני פועלים ומניעת מעשי-אלימות״

ואף לענות לרביזיוניסטים ישירות, בנוסף להודעה הכללית ב״דבר״, תבע ברל רפטור לכנס את מועצת המפלגה לשם אישור ההחלטות שנתקבלו, ובניגוד לרצון ברל כצנלסון הוחלט לכנסה.[93] המועצה התכנסה אחר ימים אחדים ושוב גברה ידם של שוללי המשא-ומתן. עמדתם של אלה נתמצתה בדבריו של בן-אהרון, אשר שלל מכל-וכל משא-ומתן עם המפלגה הרביזיוניסטית, באשר

״ [...] פירושה שבירת הקו הפסיכולוגי במתיחות המלחמתית של ציבור הפועלים נגד התנועה הרביזיוניסטית [...] פירושה להסיר את החרם ואת חותמת הטומאה, שהטבענו על התנועה הזאת מאז מעשי-הבריונות והאבנטיורות [...] אשר הגבילה את התנועה [הרביזיוניסטית] במסגרת מסוימת והעמידה אותה בשביל חוגים רחבים מאוד בתנועה הציונית מחוץ למסגרת החיים והעניינים הציוניים הממשיים״.

אם מישהו סבור שמוכרחים לשבת לדיון איתם מסיבות טאקטיות -

״מי שמעלה זאת על הדעת, לא תפס עדיין מה מתרחש ומה חי ומה קיים במחנה ובעמקי התנועה שלנו״.

והוסיף א׳ תבורי:

״אני מציע וקורא למנהיגות שלנו, שתתבונן עוד פעם להלך-הרוח של החברים ויבינו, שכאן לא התפרצות של רגשות לפנינו, אלא כאן סיכום של חינוך במשך עשר שנים [...]״[94]

דברים אלה משקפים את התהליך: מנהיגות התנועה ובראשה ברל, בן-גוריון, כמו גם טבנקין, חינכה במשך שנים את הציבור לאיבה תהומית לרביזיוניסטים - עד כדי ״רצח-אופי״ של תנועתם. עתה שינה חלק נכבד מן המנהיגות את טעמו וניסה להעמיד את היחסים איתם על בסיס פארלמנטרי, כלומר להעתיק את הפולמוס בין שתי התנועות מן הרחוב אל תחום המאבק הפוליטי על השליטה בהסתדרות הציונית, תחום שממנו גלש מאז שביתת פרומין ובמיוחד מאז ״שביעי-של-פסח״. אולם המנהיגים נמצאו שבויים בידי ציבור, שלא יכול להתאים את הסתייגותו הנפשית העמוקה מן הרביזיוניזם לשינוי-הקו של ההנהגה. הזיהוי של רביזיוניזם עם טומאה, ועם חלאת-היהדות, אי-אפשר היה למחותו בִן-לילה. היה זה מיתוס שעליו התחנך הדור, כמו קרב וינה וכמו מפלת ה-ס.ד.. ההנהגה גילתה אטימות-לב בכך, שלא הבינה את עוצמת הרגשות שהיא עצמה הייתה אחראית להפחתתם. התדמית של הרביזיוניזם יצרה את המחסום הנפשי מפני השפעתו, והבטיחה את המתח הציבורי הנחוץ למאבק נגדו על ההגמוניה ביישוב ובתנועה הציונית. אולם היא גם חסמה את הדרך בפני המשא-ומתן וההסכם. דומה שהחינוך האנטי-רביזיוניסטי של התנועה הצליח מעבר למצופה: הגולם קם על יוצרו.

הדוגמה הקיצונית ביותר לפירוש, שנתן חלק מן הציבור לחינוכו זה ולדיכוטומיה שבין הציבור והנהגתו, היא פרשת ״פיצוץ״ אסיפת הרביזיוניסטים ב-17.10.1934, בחיפה.[95] ראשית העניין בכך, שראשי מועצת פועלי חיפה גרסו, שבחיפה אסור שתיערך אסיפת-רביזיוניסטים, ולו-גם אסיפה באולם סגור, שהכניסה אליו מותרת לבעלי-כרטיסים בלבד. כשנודע שעומדת להיערך אסיפה כזאת ובה ינאם פון-וייזל, תוכננה תגובה. סוכם להחדיר אנשים אחדים לאולם, שיפריעו לנואם, יטילו פצצת-סירחון, ויפתחו את הדלתות מבפנים לחבריהם אשר לא הצליחו לחדור פנימה, כדי ״לפוצץ״ את האסיפה סופית. לצורך הפעולה רוכז מספר רב של פעילים: הוזמנו פלוגות ״הסדרן״ (״הפועל״), חברי ״השומר הצעיר״, ״המחנות העולים״, ״הנוער-העובד״ ואף הובאו חברים מקריית-חיים ומיגור. לפי ההערכות היו במקום כ-1,500 איש, בשעה שבאסיפה עצמה כ-100 איש בלבד. פורמאלית החליט על הפעולה הארגון המתאים, שכן אבא חושי וחבריו התייעצו עם יוסף רוכל (אבידר), אשר היה אחראי על ״הפלוגות״ מטעם המפלגה בחיפה, אולם לאמיתו של דבר, אורגנה כל הפעולה בהסתר מהנהגת המפלגה.[96]

מייד כשהחל פון-וייזל לנאום, התחילו הפרעות באולם והדלת נפרצה מבחוץ. עד-מהרה אבדה כל שליטה על ההמון המתפרע, שהחל לרגום באבנים את הנמצאים בתוך האולם. למעלה מ-20 איש נפצעו, בתוכם פון-וייזל עצמו, ושני ילדים, עוברי-אורח, שאחד מהם נזקק לניתוח. המשטרה התערבה, כדי להפסיק המהומה, ואנשיה הוכו ונסקלו. משנסתיימה סוף-סוף התגרה והפצועים הוצאו מן האולם על אלונקות, הסתדרו חברי תנועות הנוער, שהיו במקום, בשורות וצעדו בסך ברחובות חיפה, כשהם שרים ״קדימה הפועל״.[97]

הדיון שהתקיים במרכז מפא״י בעקבות מעשה זה היה האחרון בשורת הוויכוחים הגדולים בשאלת האלימות בחיים הפוליטיים. הוא נערך בצל המשא-ומתן שניהל אותה שעה בן-גוריון בלונדון, ובצל משבר האמון המחריף והולך בין הציבור והנהגתו. לכאורה, הסכימו הכל שהמעשה היה שגיאה. אך בין נימוקי שולליו הפרידה תהום. היו שהאשימו את אבא חושי בליבוי הפרשה, במטרה לטרפד את המשא-ומתן המתנהל בלונדון, ובהכשלת מדיניות המפלגה בשאלת האלימות, כפי שבאה לכלל ביטוי הן בהחלטות המרכז והמועצה והן בהודעותיה הפומביות;[98] י׳ שפרינצק אף דרש להרחיקו מחיפה. ואולם אחרים (י׳ בנקובר, י׳ אידלסון וא׳ גולומב) נזעקו להגן על השיטה, תוך ביקורת על המקרה הספציפי. היה ברור לכל, שמבחינה טאקטית היה זה מעשה-שטות, שכן הוא הסיט את תשומת-לב הציבור, במיוחד בחיפה, אך גם בארץ בכלל, מן המאבק לעבודה עברית (שהתמקד אז בבניין שמואל דוד וריכז סביבו דעת-קהל חיובית לתנועה), ועורר דעת-קהל עוינת לפועלים ואוהדת לרביזיוניסטים. הביקורת שנמתחה על אבא חושי הצביעה על הביצוע הבלתי-מוצלח של הפעולה (חוסר-תכנון מדוקדק, אובדן השליטה בשלב המכריע, שימוש מופרז בכוח-אדם) וכן על כך שלא התייעץ במוסדות האחראיים של המפלגה בעניין בעל-חשיבות מדינית למפלגה; אולם מותחי הביקורת מסוג זה יצאו להגן על האלימות כשיטה, כדי למנוע ניצול פרשת חיפה לסיומו של הוויכוח הממושך בשאלה זו במפלגה: ״אם רוצים בקשר עם עניין חיפה לגמור ויכוח שישנו במפלגה לגבי דרכי מלחמתנו ברביזיוניזם - יש לומר, כי זה לא ייעשה על יסוד המשגה של חיפה״.[99] חוסר-האמון להנהגה הוותיקה של המפלגה התבטא בטענות-הנגד של י׳ בנקובר וי׳ אידלסון: אומנם אבא חושי הפר את משמעת המפלגה ופעל על-דעת עצמו, אולם גם מנהיגות המפלגה מנהלת פעולה פארטיזנית, שהרי ברל כצנלסון הלך על דעת עצמו לשיחה עם הרב קוק (השנוא מאז נקט עמדה אוהדת לסטאבסקי בשאלת משפט הרצח), ובן-גוריון נסע לנהל משא-ומתן בלונדון מבלי להתייעץ במוסדות המפלגה.[100] אומנם טבנקין התנגד למעשים דוגמת ״פיצוץ״ אסיפות, שכן לא ראה-בהם גילויי-כוח, אלא גילויי חולשה דווקא, אך גם הוא האשים את המרכז, שלא יזם מלחמה עקבית נגד הרביזיוניזם ויצר בכך את הצורך בפעולות אלימות ופארטיזניות.

לגבי משתתפים לא-מעטים כמו א׳ קצנלסון, ח׳ פינסקי, א׳ גולומב, היה פיצוץ אסיפות של רביזיוניסטים מעשה לגיטימי - בטענה, שעֶקרון חופש הדיבור וההתכנסות איננו תופס לגבי אנשים כמו פון-וייזל.

״אינני מקבל את התורה של חופש-דיבור אבסולוטי לגבי אנשים, שכל מגמתם ושאיפתם היא למנוע חופש פעולה וחופש דיבור מציבור הפועלים״.[101]

מתנגדי המעשה השתדלו לנמק התנגדותם, שמקורה סלידה עמוקה, בנימוקים של אסטראטגיה פוליטית ומשמעת מפלגתית.[102] הייתה זו גולדה מאירסון, שלא השתתפה כמעט בוויכוחים קודמים בנושא האלימות, אשר הגיבה תגובה פשוטה ומשוחררת ממעצורים ״טאקטיים״:

״ [...] איך יכלו אנשינו לשיר באותו הערב בחיפה?! הנערים שהשתתפו במעשה היו צריכים לפחות להתבייש ולא להפגין את ה״ניצחון״ [...] אינני מצדיקה שום מעשה אלימות, אבל יכולתי להבין מעשי-אלימות נגד מפירי-שביתה [...] אך לארגן 1,500 איש כדי לגרש 80 רביזיוניסטים מאסיפה סגורה - זוהי גבורת שווא [...] במשך שנה וחצי אני חיה בהרגשה אחת: מה יהיה אם באחד הימים ייפול קורבן תוך ההתנגשויות?... בהיותי בחוץ-לארץ יכולתי לומר פעמים רבות במצפון נקי, שאנו ציבור גדול ויש בוודאי בקרבנו בחורים, שאינם יכולים להתאפק ונותנים גם מכות. אבל לא האמנתי שדברים כאלה יכולים להיות מאורגנים אצלנו [...]״.[103]

אפילו התומכים המסורתיים בנקיטת אלימות התקשו לעכל את תהלוכת הצעירים, בליווי שירת הניצחון, שנערכה לאחר המהלומות.[104] הייתה הרגשה, שהנוער הורעל, שחזותו הקשה של ברל בדבר השטן הפאשיסטי המשתלט מבפנים, הולכת ומתגשמת. ועם כל זאת, לא נמצא בידי ברל וחבריו הכוח להביא להחלטה עקרונית בדבר שינוי שיטות המלחמה ברביזיוניסטים. וברל נאלץ להיאחז בטיעון, שמעשה חיפה הפר והכשיל׳ את המדיניות המוסכמת על כל המפלגה בדבר אלימות מבוקרת.[105]

הפעם הוחלט על צעדים נמרצים יותר מאשר בפעמים קודמות: גילוי-הדעת של המפלגה (שחיברוהו ב׳ כצנלסון וא׳ גולומב - והשפעתו של הראשון דומינאנטית בו), שנתפרסם ב״הפועל הצעיר״ ביקר באופן חד-משמעי את המעשה,[106] וכן גם ״דבר״.[107] ועדת חקירה שנשלחה לחקור את האירועים בחיפה (א׳ גולומב, מ׳ בילינסון י׳ טבנקין) לא הגיעה לכלל אחדות דעות. בין חוות-דעתו של א׳ גולומב,׳ המתרץ את המעשה, לבין כתב-האישום של משה בילינסון, גדול המרחק.[108]

פרשת חיפה נבלעה בים הוויכוח הסוער, שנתעורר עם היוודע דבר הסכמי בן-גוריון-ז׳בוטינסקי.[109] החלוקה בין תומכי ההסכמים ומתנגדיהם הייתה דומה, בקווים גסים, לחלוקה שבין התומכים באלימות ומתנגדיה העקביים. אחד הנימוקים החזקים שבפי תומכי ההסכם היה, שמה שעומד לפני התנועה הוא הברירה בין שיטת חיפה ובין ההסכם, ובלי הסכם ביחסי-עבודה לא ניתן למנוע את האלימות, שטבעה להשחית; הפשרה של בן-גוריון הייתה לדעתם המוצא היחיד מן הסבך, שהביא לאובדן צלם התנועה.[110] חמת-הזעם חסרת-המעצורים של המאבק נגד הרביזיוניסטים היא שהביאה, באורח דיאלקטי, את הצורך בהסכם. מתנגדי ההסכם העלו אף הם את המאבק של השנתיים האחרונות כראיה, אלא שטענתם הייתה הפוכה: אחרי שהציבור חונך במשך שנים ארוכות על הפאתוס האנטי-רביזיוניסטי, אי-אפשר לבוא בבוקר בהיר אחד ולתבוע ממנו שינוי כה קיצוני.[111] אין ספק שהיה בטענה זו הרבה מן האמת, ובייחוד נכון הדבר לגבי בן-גוריון. בעוד שברל נקט עמדה עקבית בשאלת הרביזיוניסטים בפרטי, ובשאלת היחסים ביו מעמד הפועלים ומעמדות אחרים ביישוב בכלל - עֶמדה החותרת לקראת הידברות, ו״שלום ביישוב״, נמשך בן-גוריון אחרי המאבק, אחרי התגוששות הכוחות, לרבות ההתנגשות האלימה, ושיתף פעולה עם הזרמים המיליטאנטיים במפא״י. ב-1934 שינה לפתע את טעמו ובקבלו את דעתו של ברל, החל לחתור להסכם, מנימוקים שלא כאן המקום לפרטם; ואפילו אז מְשכוֹ הלך-רוחו אל חבריו הצעירים והתפרצויותיהם האלימות, כפי שראינו בעניין ״העלייה״ של סטאבסקי. לכן כה גדולה הייתה עוצמת ההלם שהוכה הציבור עם הודעתו על ההסכמים. היה זה מהפך גמור בחינוכה של דעת-הקהל הפועלית, חינוך שהיה רווי מתח מעמדי ודריכות מלחמתית. היה זה דווקא ברל, שחש את עומק השבר שחל בתודעת הציבור. במברק ששלח לבן-גוריון השוהה בלונדון כתב: ״התנועה נפצעה והסכנה גדולה מאוד. מה בצע בנס אם מכשיר ההגשמה העיקרי יישבר״.[112] היה בסיטואציה זו כדי להזכיר את האגדה בדבר האיש אשר חילץ את השד מתוך הבקבוק - ולא ידע כיצד להשיבו לשם.

הסכם א׳ - ״על מניעת אמצעי מלחמה נפסדים״ - דיבר בנשימה אחת על מניעת ״טרור״ - כשהכוונה לרצח פוליטי - ו״מעשי-אלימות״, כשהוא מעמיד על-ידי כך את הרביזיוניסטים והפועלים על בסיס ״בריוני״ משותף. מפא״י הועמדה אל עמוד-הקלון ונאלצה לסבול את הבושה של הכאה על-חטא בפומבי, חטא שכלפי חוץ לא הכירה עד אז בקיומו. בושה זו הייתה ה״נמסיס״ של המאבק האלים כנגד הרביזיוניסטים.

לאחר פולמוס פנימי סוער, שנמשך כחצי-שנה, ושזרע בתוך מפא״י את זרעי הפילוג לעתיד-לבוא, דחה קהל חברי ההסתדרות את הצעת ההסכמים בין בן-גוריון וז׳בוטינסקי. יחד עם זאת, לא שבו עוד לשיטת המאבק האלים. דומה שעצם הצעת ההסכם שיככה את המיליטאנטיות של המלחמה.

אפשר שצעדו הדרמאטי של בן-גוריון העמיד את חבריו על חומרת המצב, שהביא את התנועה הציונית אל סף של מלחמת-אזרחים;

ואפשר שהפולמוס הפנימי המיוסר, הארוך, אשר נגע עד תהומות הנפש של התנועה, הביא להפנמה של רגשות התוקפנות והיה מעין קאתארזיס מטהר לפרשה האומללה של השנתיים הקודמות.

 

שניים היו מקורות היניקה העיקריים של האלימות כאמצעי במאבקים הפוליטיים והחברתיים ביישוב בשנות ה-30:

האחד - המסורת המצדיקה נקיטת אלימות לשם הבטחת זכות העבודה. מסורת זו באה לכלל ביטוי במאבקים לעבודה עברית ונגד הפרת-שביתה. לימים היא התפרשה גם כמצדיקה נקיטת אלימות נגד אלה אשר מסרבים להכיר בזכותה הבלעדית של ההסתדרות לארגן פועלים. מכאן קצרה הייתה הדרך לנסות למנוע על-ידי מעשי אלימות קיומם של גופים חברתיים-פוליטיים יריבים.

מקור היניקה השני הייתה האטמוספרה ברחוב, נוכח עליית הפאשיזם והנאציזם באירופה. הלקחים שהופקו - שההמונים בוגדניים הם ונוהים אחרי בעלי-הזרוע, שקבוצות קטנות יחסית, אך אלימות, עלולות להשתלט על הרחוב ולהגיע לשלטון; גורל ברלין וּוינה - שימש רקע למאורעות. משנוצר הזיהוי ״רביזיוניסטים=פאשיסטים״ הותר דמם של הבית״רים בתודעת בני הדור.

אין להתעלם מהעובדה, שהרביזיוניסטים סייעו לא במעט ליצירת זיהוי זה.

התלבושת החומה - אף שהם אימצוה לפני היות מדי הס.א, ניקרה בדיעבד את העיניים;

אהבת השרד;

ההתלהבות ל״אוואנטוריזם״;

״מגילת סיקריקין״ של אבא אחימאיר, שנכתבה אומנם ב-1926, אך פורסמה בעת משפט רצח ארלוזורוב ב-1934 -

כל אלה שימשו חומר לאנאלוגיות.

זאת ועוד: בעוד שקשה למצוא דוגמאות להתפרצויות אלימות רציניות מצד הבית״רים בארץ, נראה שהמצב בפולין היה שונה. טרם נערך מחקר בתחום זה, אולם דומה הדבר, שבפולין היו אלה הבית״רים אשר ״פיצצו״ אסיפות של חברי ״החלוץ״ ופעלו בשיטות אלימות.[113]

הוויכוח בתוך מפא״י על השימוש באלימות, שנערך בשנות ה-30, הוא יחיד במינו בתולדותיה של הציונות. דומה שאין עוד תנועה פוליטית במסגרת התנועה הציונית, שהתלבטה כך בסוגיה זו. מפא״י נקלעה לוויכוח זה בגין היותה - נוסף למפלגה פוליטית - תנועה של איגודים מקצועיים, וזאת בתוקף שליטתה, הבלעדית כמעט, בהסתדרות. אולם הוויכוח חרג עד-מהרה מתחום שאלות המאבק המקצועי והפך לוויכוח על מטרות ואמצעים. בוויכוח זה התייצבו זו מול זו שתי קבוצות מנהיגות:

המנהיגות הוותיקה, בת העלייה השנייה - ובראשה ברל כצנלסון וי׳ אהרונוביץ;

וכנגדה - המנהיגות שצמחה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד בת העליות הרביעית והחמישית.

הראשונים התנגדו עקרונית לנקיטת אלימות, כשהם מתבססים כנראה על תולדות התנועה המהפכנית ברוסיה, שבה טרור אישי הביא בעקבותיו תופעות של התנוונות, וכן גם על השקפת-עולם סוציאל-דמוקראטית.

ואילו האחרונים ינקו השראתם מדוגמת מהפכת אוקטובר, ומצאו צידוק לאלימות בתולדות התנועות המקצועיות בעולם הגדול.

אם הראשונים ציפו להגמוניה של הפועלים בתנועה הציונית, שתבוא מכוח כישרון המעשה שלהם, הקונסטרוקטיביזם, החלוציות, והאמינו בשיתוף-פעולה עם זרמים פוליטיים אחרים בעם היהודי,

הרי האחרונים שאפו להשתלטות הפועלים על התנועה הציונית בדרך של עימות עם כוחות אלטרנאטיביים והכרעתם.

יוצאי-הדופן הבולטים בסכֵמה זו היו טבנקין ובן-גוריון:

טבנקין שייך לקבוצה הראשונה ביחסו השלילי לטרור אישי, ויחסו החיובי לפעולה ההמונית, אך במיליטאנטיות שלו ובחתירתו לעימות המעמדות הוא שייך לקבוצה השנייה.

ואילו בן-גוריון, שבגלל קווי האופי שלו נהה אחרי הקבוצה השנייה, נדחף בכוח הגיונו לדרך הפשרה ושיתוף-הפעולה.

דומה שיש קשר בין התפקידים שמילאו אנשי קבוצת המנהיגים השנייה לבין עמדותיהם: רובם פעלו במסגרת מועצות הפועלים, מה שחייב אותם ליטול חלק במאבקים המקצועיים ולבוא במגע יום-יומי עם ציבור הפועלים, במיוחד בערים. נראה ש״מנהיגות-הביניים״ הזאת שיקפה יותר את דעת ציבור הפועלים מאשר המנהיגות בת העלייה השנייה. ההוכחה לכך היא ההתעוררות הגדולה של הציבור בקשר לפולמוס ההסכם, שכמותה לא קמה לפני-כן מכוחה של שום סיסמה קונסטרוקטיבית, וכמובן, אי-אפשר להתעלם מתוצאות ההסכם, שבו הכריעו פועלי העיר, בהנהגת אותה קבוצת מנהיגים צעירה, את ההנהגה ההיסטורית של התנועה.[114]

השאלה של המשמעת המפלגתית מילאה תפקיד נכבד בוויכוחים על השימוש בכוח. משנואש ברל לשכנע את מפלגתו לקבל החלטה נגד שימוש באמצעי האלימות, נסוג לקו ״האלימות המבוקרת״, וניסה להכות את יריביו בנשק המשמעת המפלגתית. לא ייפלא, שהניסיון להקים גוף שישמור על אלימות ״מבוקרת״ נכשל, שכן על-ידי כך נחסמו האפיקים הקוואזי-לגיטימיים לפעולות אלימוֹת, ואז פרצו אוהדיהן נתיבים אלטרנאטיביים לעצמם. מכאן הטענות על

פעולות פארטיזאניות - מזה,

ועל כפיית דעתו של ברל על חבריו - מזה.

אומנם בחיפה נתגלו אותות לפארטיקולאריזם מקומי, ליצירת מוקד-כוח ״טריטוריאלי״ של ״בוס״, אשר שליטתו בעירו מובטחת גם בכוח-הזרוע - תופעות שהיו זרות למרקם היחסים בתנועת הפועלים בארץ. בוויכוח על האלימות חברו יחד בני-ברית מוזרים

כאבא חושי - נציגו המובהק של המנגנון,

וי׳ אידלסון ובן-אהרון - נציגי הקיבוץ המאוחד.

הבעיה המרכזית המתעוררת עם קריאת המסמכים של הוויכוח היא ״הפאשיזציה של תנועת הפועלים״, כפי שכינה אותה ברל, בהתכוונו לשימוש באמצעים פסולים ודבקות שבאהבה בשימוש בהם. מכל מקום, בתקופה של שיכרון מן השימוש בכוח ומתחושת הביטחון והעוצמה שהקנה, הייתה הסכנה של השחתת-הנפש ועיוות-הדמות הכרוכים באלימות כשיטה פוליטית - סכנה של ממש. ברל, אהרונוביץ ובילינסון וחבריהם, ניצבו בוויכוח זה כדון-קישוטים עוברי-בטל, אשר אינם ״קוראים״ את התקופה, ונאבקו על נפשה של תנועת הפועלים כתנועה מחנכת ומנהיגה. ב-1935 באה התפכחותה של התנועה, שככל התפכחות הותירה טעם-לוואי מר.

אך בזכות התפכחותה וריסונה העצמי, הייתה תנועת הפועלים לכוח המרכזי, המסוגל לגבש סביבו את היישוב. כשם שהאלימות עוררה ספקות ביכולתו של העם היהודי להיות ״עם ממלכתי״, כך הוכיחה ההתעשתות של התנועה את כישרונה להיות כוח בונה מדינה. תפקיד מכריע בתהליך רגנראציה זה מילאה אותה הנהגה ותיקה, שהייתה לתנועה מצפן ומצפון.

 

 

נספחים

 

 

נספח מס׳ 1

 

מכתב ברל כצנלסון למרכז מפא״י (20.4.1933)

 

ארכיון מפלגת העבודה הישראלית

חטיבה 2

תיק מס׳ 4/1/33 כרך א׳

 

למרכז מפלגת פועלי א״י

 

חברים,

המאורעות באחרון של פסח הוכיחו לי הוכחה אחרונה, כי אין אני יכול להוסיף להיות שותף באחריות להנהגת תנועתנו. ניטלה ממני האפשרות הנפשית לראות את עצמי כבא-כוח תנועתנו.

אילו היה שלטון-רשע מעביר אותי ברחובות קרייה, מצליף על בשרי ויורק בפָני לא הייתי כל כך נכלם ועשוק-תקווה כמו בשעה שראיתי את תנועתנו מושפלת ומגואלת על-ידי עצמה ולא על-ידי זרים. מרגע זה ועד עכשיו, באשר אפנה ואלך - ועודני מהלך בשליחותכם - כולי בוער מבושה. אכן, אני טעמתי במלוא הטעם את המילים העתיקות: חרפה שברה לבבי.

כל ניסיון חיי, כל הכרתי אומרים לי, כי דרך זו, אשר לתוכה נדחפת תנועתנו הנישאת ללא-הגה על גלי המבוכה, אינה דרך ניצחון לפועל, אלא דרך-חורבן. ילדינו הנחמדים, המוּצאים החוצה באלפים, כדי לחכות להפגנה אווילית של אחרים ולצפצף עליה ולירוק עליה ולהתפרץ לתוכה בעווית מתלקחת, ולנפנף אגרופים ולשדוד כובעים - האומנם יצלחו לבנות משק סוציאליסטי ולהקים חברה חדשה ולהבין לגורל עם נטרף וגם להוות כוח-אמת בשעה שיידרש מהם? במה שאחרים רואים מתן-ביטוי לרגשות המונים, הצגת תריס בפני האויב, חיזוק המעמד וליכודו - רואה אני: שיטה פסידו-מעמדית,

הממוטטת את כוחו הפנימי של מעמד הפועלים,

המוסרת אותו לרשות כוחות-ההפקר והאפלה שבתוך המעמד,

הורסת אח הרקמה החברתית-היסודית אשר מבלעדיה אין כל רקע לבנייה לאומית וסוציאליסטית,

מחשלת את האויב, מגרה את חוצפתו ואת יצריו ומרחיבה את שטח השפעתו בין ההמונים, אשר טרם קבעו את דרכם.

אינני מאמין בגירוש השטן על-ידי חיקוי למעשי השטן. מי שמבקש להכניע את הכוחות הדסטרוקטיביים המתנשאים לשלוט עכשיו בעולם על ידי זה שילמד את הפועלים לחקות את מעשי אלה ולקלוט את מושגיהם - ישיג תוצאות הפוכות, ויסייע להגברת נחשול-הפראות, העומד - לא על דרך המליצה - ״להחזיר את העולם לתוהו ובוהו״. הטענות המהלכות,

כי יש הכרח ב״תגובה״,

כי ״אסור להפקיר את הרחוב להם״,

כי ״אסור לגלות חולשה״ -

אין בהן משום גילוי כוחה של תנועת הפועלים, אלא

גילוי חוסר-כוח,

גילוי חוסר כישרון להזעיק את ההמונים לפעולה של ממש ולכבוש עמדות של ממש,

ויתור על רכישת ההגמוניה לפועל בחיי האומה,

השלמה עם מצב של היותנו ״אחד הצדדים הנצים״, הנגרף בנחשול ההשפלות והטמטום.

במצבנו אנו יש בזה עוד נוספות:

חוסר הבנת השעה בה אנו חיים,

וחוסר הבנת תפקידנו אנו בשעה זו בחיי האומה;

ויתור על ההזדמנות הגדולה לגייס מסביבנו המונים תחת דגל היציאה הגדולה והיצירה הגדולה,

ואי-ראיית התוצאות הצפויות לנו מזה, שאנו פורטים את מלחמתנו הגדולה רבת-התקוות לתגרות עלובות ומביישות חסרות כל תקווה.

מדוע אני עושה דין לעצמי ואיני מביא את הדברים למלחמת-דעות במרכז המפלגה? דומני, חברים, שאתם מכירים אותי, כי לא אברח מן המערכה. מעודי לא הייתי חושש להיות במועט, וידעתי גם להיות לבדי. ובעניין זה, שהוא בשבילי עניין חיים ומוות לתנועתנו ולמפעל חיינו, ודאי הייתי מוכן למצות את כל חומר-הוויכוח והבירור בפני חברים. אולם נוכחתי, למכאובי, כי אין תועלת בבירור, וכי כל אזהרותי עד עכשיו היו ללא-הועיל.

הזהרתי בישיבת סיעת המפלגה (בימי ועידת ההסתדרות) ולאחר זה באו מעשי פ״ת.

הוצאתי את רוחי בישיבות הוועד הפועל של ההסתדרות - לאחר זה בא המעשה האחרון.

נוכחתי כי דווקא מעשים אלה, הקובעים את נפש תנועתנו וחותכים את גורלה,

נחתכים מחוץ למוסדות המנהלים את התנועה.

נחתכים על-ידי זריזותם וביטחונם של אחדים,

על-ידי זהירותם ולא-אכפתיותם של אחרים,

על-ידי סלחנותם ועליונותם של אחרים.

בהחלטות לאחר מעשה אין לי צורך, שום פשרה בין תפיסתי ובין המדרון שבו מתגלגלת תנועתנו אבטומטית - לא תיתכן. אני מוכן ליפול עם התנועה במלחמתה, אולם איני מוכן להצטרף אליה בדרך של אינטוקסיקציה והתאבדות.

לפיכך איני מוצא לעצמי דרך אלא זו: אני מסתלק מהשתתפותי בכל המוסדות המנהלים של תנועתנו, במפלגה ובהסתדרות.

האמת היא, שגם כל עבודה אחרת בשליחות הציבור תכבד עלי עתה מאוד, אולם אני יכול להסכים, להמשיך לפי שעה את השתתפותי בפעולה היישובית (בקה״ק וב״ניר״) עד שלא יימצא לי ממלא-מקום. אני מבטיח להחזיר את המנדט בכל רגע שיידרש מידי.

קשה יותר היא שאלת ״דבר״. אי אפשר, לפי דעתי, לערוך את ״דבר״ מבלי הסכמה - בעיקרים יסודיים, לפחות - עם הנהגת התנועה. ההסכמה הזאת איננה כיום הזה. להגיש את הסתלקותי מעריכה, אני יכול רק לפני מועצת ההסתדרות. בינתיים אני נאלץ להמשיך בעבודה, בידיעה ברורה של ההבדל העמוק שבין עמדתי אני - שאינני מתכוון להעלים אותה - ובין הקו השולט למעשה בחיי ציבורנו, וגם בידיעה ברורה, כי אדם אשר חשך עליו עולמו אינו יכול ואינו צריך לעמוד בראש עיתון התנועה.

אל נא תנסו, חברים, להניאני מהחלטתי. לא על נקלה עלתה לי. אם יבואו ימים ואכיר כי טעיתי, לא אבוש ולא אתמהמה להודות על טעותי. ולפי שעה - בין שאתי הצדק, בין שאתי הטעות - שום פשרה לא תיתכן בין שתי התפיסות. ואם אין בכוחי להציל את התנועה מדחי, אל תהי ידי בהנהגתה ללא הגה.

 

שלכם, בחרדה לבאות

ב. כצנלסון

 

כ״ד ניסן, תרצ״ג [20.4.1933].

אבקש להמציא את העתק מכתבי לחברי מרכז המפלגה ומועצת המפלגה.

 

 

נספח מס׳ 2

 

מסקנות א׳ גולומב ומ׳ בילינסון בחקירת ההפרעה לאסיפת הרביזיוניסטים בחיפה

 

ארכיון מפלגת העבודה הישראלית

חטיבה: 2

תיק 4/1/34 - כרך ב׳

פריז, 10/12/34

                                                                                                                 פריז, 10/12/1934

לבילינסון ולטבנקין.

בהתאם לבקשת מזכירות המרכז אני שולח לכם את מסקנותי בעניין חיפה. אם שניכם תראו במסקנות אלו יסוד לדעה מאוחדת ותמצאו לנחוץ להכניס שינויים לא עקרוניים במסקנות הרי הסכמתי נתונה לשינויים כאלה בהסכמת שניכם - למפרע, וָלא - תהא זאת דעתי אני בלבד שתובא לפני המרכז.

 

בב״ח

א. גולומב

 

המסקנות בעניין חיפה [מסקנות אליהו גולומב]

 

מתוך החקירה נתברר:

א) שהחברים האחראים בחיפה תיכנו תוכנית של פיצוץ האסיפה הרביזיוניסטית הפומבית ב... ע״י החדרת חברים לאולם, הפרעת הנאומים והפצת גזים מסריחים.

ב) שלשם הגשמת התוכנית הנ״ל הם ריכזו אקטיב של קרוב למאתיים חברים, שנמצאו מחוץ למקום האסיפה ושצריכים היו בשעה מסוימת, לפי פקודה מסוימת, לחדור לאסיפה.

ג) שמתוך ההתרכזות בתוכנית הנ״ל הזניחו החברים האחראים בחיפה כל דאגה לציבור הרב והנסער, שנתקהל מסביב לאסיפה זו, שהייתה פרובוקטיבית בעצם מהותה, בהיקראה בחיפה, במקום שאין אסיפות רביזיוניסטיות פומביות מצויות כלל, דווקא בשעת הפרת המלחמה לעבודה עברית ע״י הרביזיוניסטים.

ד) שלרגל הזנחה וחוסר הנהגה של הציבור הרב מסביב למקום האסיפה ולרגל הוצאת האקטיב ההסתדרותי מתוכו הופקר הציבור להסתה מופקרת של אלמנטים בלתי אחראים ולהסתערות סטיכית וכתוצאה מזה באה התפרצות בצורות ברבריות, אשר הביאה לציבור הפועלים נזק מוסרי רב וגרמה גם הפסד בעמדת פועלי חיפה במלחמה לעבודה העברית, ואשר רק בדרך מקרה היא לא הביאה לקורבנות יותר קשים ולתוצאות יותר חמורות.

 

מן העובדות האלו יש להסיק:

1) שלגבי המקרים שקרו מסביב לאסיפה אין להטיל על החברים האחראים בחיפה אחריות בלתי-אמצעית, אולם יש להאשים אותם בהפקרת ציבור רב ונסער של חברים, ללא כל הדרכה ופיקוח.

2) את התוכנית של פיצוץ האסיפה, אשר תוכנה ע״י החברים האחראים בחיפה ואשר לא יצאה כלל לפועל לרגל ההתפרצות הסטיכית המוקדמת של הקהל, יש לראות כשגיאה חמורה לא רק מתוך שההתרכזות בתוכנית זאת גררה אחריה למעשה את ההזנחה של ציבור החברים ואת המעשים הפרועים, אלא גם מתוך שזו הייתה היגררות בלתי-מחוכמת אחר תכסיס רביזיוניסטי, שכוונתו הייתה להרים מול המלחמה לעבודה עברית, שהופרה על ידם, את הצעקה על התנפלויות ודיכוי חופש האסיפות ע״י פועלים.

3) אם גם מצד פורמלי יכולים החברים האחראים בחיפה לטעון, שהם התייעצו בעניין התוכנית שלהם עם חבר, אשר חובתו הוא הייתה להביא את הדבר לפני המוסדות המרכזיים, אך בעצם לא היו גם החברים בחיפה מרגישים את עצמם פטורים מדיון משותף עם מוסד מרכזי, אילו שקלו את כל האחריות שבדבר, אילולא היה להם רצון להעמיד בפני עובדה ואילולא הייתה להם הכרה מוטעית ומזיקה, כי חיפה - יכולה להיות לה דרך מיוחדת במלחמה עם הרביזיוניזם, שאינה רצויה ואינה מוכרת ע״י הנהלת ההסתדרות והמפלגה.

לפיכך יש להתרות התראה חמורה בחברים האחראים בחיפה, שאסור להם לנקוט על דעת עצמם ובניגוד להנהלה המרכזית של תנועת הפועלים בארץ קו מיוחד במלחמה עם הרביזיוניזם, היות וכל מעשה שלהם עלול להשפיע על עמדותיו של כל ציבור הפועלים ולצאת מתחום של מעשה בעל ערך מקומי. כל חבר יכול להילחם על דעתו ועמדתו בתוך המפלגה וההסתדרות, אבל אין הוא רשאי לנהוג קבוצה מיוחדת ובייחוד מקום מיוחד בדרך מיוחדת, הנפרדת מן הדרך המותווית ע״י ההנהלה המוסמכת של התנועה.

כמו כן יש לדאוג באופן מיוחד לקשר יותר אמיץ בין הנהלת האקטיב ההסתדרותי בחיפה ובין המוסדות המרכזיים של התנועה. -

 

המסקנות בעניין חיפה [מסקנות משה בילינסון]

 

1. ההחלטה בדבר הפרעת האסיפה נתקבלה על יסוד ההלכה ששררה בחיפה זה שנים: לבלי להרשות אסיפות רביזיוניסטיות פומביות.

2. תוכנית הפעולה: פצצות כימיות, קריאות-ביניים, שירה מצד בעלי הכרטיסים ופתיחת הדלת מבפנים לפני המחכים בחוץ ואין להם כרטיסים - היא תוכנית הפרעה בכוח.

3. הארגון היה רחב - הזמינו ה״סדר״, השומר-הצעיר, המחנות העולים, הנוער העובד, קריית חיים, יגור.

4. ההתקהלות הגדולה ע״י בניין ה״מכבי״ מתבארת ע״י הארגון אשר הקיף שכבות רחבות מאוד ובכוח זה יצא בעצם מגבולות פעולה תוכניתית, ע״י ההכרה הכללית שעצם ההכרזה על אסיפה רביזיוניסטית פומבית מבטיחה ״מחזה״ וע״י ההתרגזות בקשר עם בניין דוד שמואל.

5. ארגון הפעולה לא עמד בניסיון. לא היה במקום מפקח, המקשרים חסרו, יש והנהלת הקבוצות נמסרה לידים בלתי אמונות; פרט בתוכנית המשוערת שלא יצא לפועל - דיו היה כדי להכשיל את כל התוכנית. בשעת המעשה התפזרו הקבוצות ויצאו ממרות מפקדיהם, וגם המפקדים לא ידעו מה עליהם לעשות ונסחבו עם הזרם.

6. המעשה עצמו היה ״ספונטני״, כלומר נבע מ״אווירת חיפה״ המיוחדת ומהארגון הלקוי. אין הוכחות שהתחלת המעשה נעשתה ע״י יסודות זרים דווקא, אם כי אלה היו בתוך הקהל. מכל מקום השתתפו חברינו במעשה וגם עשו זאת מתוך הנאה מיוחדת. הוכחה לכך: הרגשת הניצחון שתקפה את חברינו (בייחוד הנוער והילדים) לאחר המעשה.

7. מנהג קבוע היה בחיפה להפריע לכל הופעת הבית״רים, ולא בלבד כשהם מופיעים ב״סך״, אלא גם כשהם בודדים.

8. המארגנים טענו:

א. ״איש מרכזי השתתף בהתייעצות״ - הדבר הזה מחליש את אחריותם לפני ה״ארגון״, אך אין בכוחו להקטין את אחריותם המפלגתית-הפוליטית, כי המפלגה לא מסרה ל״ארגון״ את קביעת התנהגותה הפוליטית, והחברים אשר השתתפו בהחלטה אינם ״אנשי מקצוע״, אלא אנשי הציבור.

ב. ״רשות הייתה בידי המחליטים להניח, כי מנהגיהם המיוחדים נסבלים ע״י המפלגה וכי אין למפלגה קו מסוים לגבי האסיפות הפומביות״ - אין יסוד להנחה זאת באשר ״מנהגי חיפה״ לא היו ידועים, מכל מקום, על כל פרטיהם, למרכז המפלגה, וכאשר המפלגה הכריזה פעמים רבות על התנגדותה לשימוש בכוח ללא פרובוקציה בלתי אמצעית.

ג. ״מנהגי חיפה היו תשובות לפרובוקציה״ - אך המושג ״פרובוקציה״ התרחב אצל המחליטים עד עצם קיום המפלגה הרביזיוניסטית ועד עצם הופעה כל שהיא של המפלגה ושל אנשיה.

ד. ״לא התכוונו למעשה כזה״ - ופירוש הדבר: לא ידעו להעריך כראוי את מצב-הרוח בחיפה ואת יכולת ארגונם.

9. את האחריות לצורת המעשה יש להטיל:

א. על הארגון הלקוי (באופן מיוחד יש לציין, בתורת מסיבה מקשה, את ההזמנה של ״השומר-הצעיר״ ושל ארגוני הנוער).

ב. על ההשגות והמנהגים ששררו בחיפה (הפרעה שיטתית לכל הופעה פומבית של המפלגה הרביזיוניסטית ואנשיה).

ג. על ההתרגזות בקשר עם בניין דוד שמואל.

10. את האחריות הפוליטית יש להטיל:

א. על החברים, שהחליטו על הפרעת האסיפה, כי הם קראו את הקהל - ישר ובעקיפין - למקום המעשה ולשם ההפרעה.

ב. על החברים אשר חינכו את הציבור בהכרה, שמותר וצריך להשתמש בכוח לגבי כל הופעה של הרביזיוניסטים ברחוב.

ג. על האורגנים המרכזיים של המפלגה, אשר בירוריהם הממושכים ולפעמים המטושטשים בפרשת ״שימוש בכוח״ ערערו את ההכרה הציבורית של חברי המפלגה.

 

15/11/1934. מ. בילינסון

 

 

נספח מס׳ 3

 

מכתבה של הח׳ מניה שוחט למרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל

 

ארכיון מפלגת העבודה הישראלית

גנזך ברל כצנלסון

חטיבה: 6

כפר גלעדי, 23.10.1934

חברים נכבדים,

קראתי ב״דבר״ את גילוי הדעת שלכם בקשר עם ״המעשה הפרוע בליל ט׳ חשון בחיפה״. יש לי דרישה נפשית להגיד לכם את תודתי העמוקה בעד גילוי דעת זה.

סוף סוף באה המפלגה ואמרה לחברים, באופן ברור ומוחלט, ובכל החריפות הדרושה בשעה זו, שהם מביאים את כולנו להסכנה הכי גדולה, אם ככה ימשיכו הלאה.

החינוך בזמן האחרון, אשר ציבור הפועלים קיבל ממחנכים אחדים ״להרביץ״ ברביזיוניסטים, הביא לידי כך.

ולצערי הרב שמעתי מפי אנשים רציניים, המסורים להסתדרות בלב ונפש, שאין דרך אחרת ללחום ברביזיוניסטים, רק הדרך של מכות, ושעֶמדת המפלגה זה ״צמחוניות״ אשר תביא עלינו שלטון הבריונים.

במשך השנתיים האחרונות חל שינוי רב בפסיכולוגיה של הטובים בציבור הפועלים, והשיטה ״להרביץ״ היכתה שורשים עמוקים, ודרושה מלחמה בלתי פוסקת וזריזות רבה מצד המפלגה אם רוצים להיפטר מהאינז׳יל הזה.

 

בכל הכבוד אליכם ובברכת העבודה

מניה שוחט

 

 

הערות:

[1] זכורים לי היטב מאורעות 1921, שלפי הגרסה שקנתה לה בשעתה מהלכים, החלו מהתנגשות שהסתיימה בחילופי-מהלומות בין מפגיני אחד במאי של ״אחדות העבודה״ לבין מפגינים מופ״סיים.

[2] כאשר ב-1924 הוצאה המפלגה הקומוניסטית מן ההסתדרות, ניטלה מחבריה הזכות לקבל עבודה. בראשית שנות ה-20 התנהל מאבק חריף על חלוקת-עבודה בין פועלי ״המזרחי״ לבין ההסתדרות; מאבק זה לוּוָה בהתפרצויות אלימות, מהלומות והריסת בניינים שנבנו על-ידי פועלי ההסתדרות המתחרה על ״הפועל המזרחי״. בסופו של דבר נאלצה ההסתדרות להגיע לידי מודוס-ויוונדי עם פועלים אלה, להכיר בזכותם להתקיים כהסתדרות נפרדת ולהתחלק עמם במקומות העבודה לפי מפתח קבוע.

[3] פרוטוקול מרכז מפא״י, 18-19.12.1931; בית-ברל (להלן: ב״ב) 23/31.

[4] פרוטוקול מרכז מפא״י, 20.12.1931; ב״ב 2331.

[5] שם, שם.

[6] לפי גרסתו של נ׳ הרפז. קדם לכך סירוב האחראים ללשכה ההסתדרותית בכפר-סבא לרשום בה את חברי בית״ר ולחלק להם עבודה, ורק לאחר שקיבלו עבודה בעזרת המעבידים, באה הפנייה אליהם מצד ההסתדרות. פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 27.3.1933.

[7] בעת הדיון ב-15.8.1930 בשאלת הלשכה במושבות, נדחתה הצעתו של ברל כצנלסון, בדבר לשכה נייטרלית. עם זאת נתקבלה החלטה ״על דבר הצורך להגיע לידי פעולה משותפת קבועה של כל ארגוני הפועלים בכל מקום שיש כאלה מחוץ להסתדרות הכללית (כגון ׳הפועל המזרחי׳ פועלים תימנים וכו׳)״. באותו דיון הבחין מ׳ נמירובסקי בין ארגוני פועלים המוכרים בתור שכאלה על-ידי ההסתדרות, וארגוני פועלים המוכרים על-ידי המעבידים. את הבית״רים כלל בסוג השני, וקבע שאי-אפשר להכיר בהם כבארגון פועלים. פרוטוקול מרכז מפא״י, 15.8.1930; ב״ב 23/30.

[8] רחל כצנלסון-שז״ר, מסות ורשימות, תל-אביב תש״ו, עמ׳ 251.

[9] כבר אז זיהו מ׳ בילינסון וב׳ כצנלסון, במאמרי התגובה שלהם, את הרביזיוניסטים עם הפאשיסטים האיטלקים, בשל דרך האלימות והאגרוף בחיים הציבוריים שנקטו בה. ״דבר״ 3.5.1928; ״דבר״ 1.2.1929; הפועל הצעיר, 12.10.1928

[10] ההסכם קבע ששני-שלישים ממקומות העבודה שייכים לפועלי ההסתדרות ושליש לפועלי הארגונים האחרים. ״דבר״, 14.10.1932, 16.10.1932.

[11] ״העורבים השחורים״, במעלה, 5.8.1932; ״מקרים קלי ערך״, במעלה, 14.10.1932; ״לכך משסים את הנוער״ במעלה, 13.1.1933.

בדיקת הדברים מעלה, שבמקרה אחד - ״ההתעללות״ הסתכמה בכך, ש״כמעט בכל שנה, ביום האחד במאי, ׳מתגודדים נערי ׳הברית׳, מוכנים ומזומנים להראות גבורתם ולבוא לעזרת המשטרה״. באותו מאמר יש גם רמז לכך, שנערי בית״ר פגעו בפועלים בודדים המזדמנים בדרכם - אולם לא מובאת דוגמה למעשה מסוג זה. מסקנת המאמר היא: ״עם עיקש תתפתל - נדע להשיב ל׳גיבורים׳ האלה כגמולם״ (״העורבים השחורים״, שם). בליל ראש-השנה, עברו בית״רים מבוסמים בחוצות תל-אביב, שרים ״קדימה האגרוף״. בהיותם בגילופין, נסתבכו בקטטה עם קבוצת נערי ״הנוער העובד״. לא ברור כיצד פרצה הקטטה. על מעשה זה הגיב העיתון באומרו: ״מקרים קטנים וקלי ערך כאלה - אם לא תבוא ההגבה המתאימה להם מצד ציבור הפועלים בזמנה, יכולים להיהפך לרועץ לנו ולחיינו״ (״מקרים קלי ערך״, שם). בעת תהלוכת ילדי בית-הספר לנוער העובד קרעו בית״רים את הדגל האדום מידי הילדים. הגיב ״במעלה״: ״וידוע ידעו כל שונאינו כי נדע לשמור על כבודנו ועל דגלנו״ (״לכך משסים את הנוער״, שם).

[12] ״דבר״, 14.10.1932; 17.10.1932; 18.10.1932.

[13] בסער, ירושלים תשי״ג, עמ׳ 42-53.

[14] דוגמה אופיינית לסגנון התעמולה באותם ימים הייתה הופעתו של בן-גוריון בפני מסיבת עיתונאים בבית הוועד-הפועל של ההסתדרות, ב-28.11.1932. בהופעה זו מנה בן-גוריון אחד לאחד את כל חטאי הרביזיוניסטים, הפרובוקאציות שלהם, השיסוי שנערך בעיתונותם כנגד הפועלים. הופעתו זו באה לסתור את טענת הרביזיוניסטים שהפועלים הם המונעים הסכמים קולקטיביים ויחסי-מעמדות תקינים. אמר בן-גוריון: ״אם התאחדות האיכרים תסכים לעֶקרון העבודה העברית ויחד עם התאחדות בעלי-התעשייה תהיה נכונה להיכנע לרצון הלאומי וללשכות עבודה המורכבות מעובדים ומעבידים, בהשתתפות כל המוסדות הלאומיים, הרי במשך 5 רגעים תינתן הסכמת ההסתדרות לכך״ (ביולטין הוועד-הפועל של ההסתדרות, 6.12.1932; בית ברל 401/33, כרך א׳). בדיקת משפט זה מוכיחה, שההסתדרות הייתה מוכנה להסכמים בתנאי ששותפיה להסכם יקבלו מראש את תנאיה, לרבות הלשכה המשותפת. הצגת עמדה המחייבת את הצד השני לכניעה - כנכונות להסכם, הייתה אופיינית לתעמולה, ששאפה להציג את תנועת הפועלים כנתקפת ומתגוננת.

[15] פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 21.11.1932.

[16] פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 15.11.1932.

[17] פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 21.11.1932; בדבריו על ״צביעות מעמדית״ התייחס, כנראה, בן-גוריון למ׳ סמילנסקי שהרבה להתקיף את השימוש באלימות.

[18] ראה ״דבר״, מארס-אפריל 1933. ובייחוד 16.3.1933; 19.3.1933; 27.3.1933; 10.4.1933.

[19] כך למשל, הכחיש ״דבר״ נמרצות את הטיעון של סמילנסקי והבית״רים כאילו אחד מהם נדקר בסכין על-ידי חבר ההסתדרות וטען שבסך-הכול הוא נפצע ממכת מקל. מצד שני הרבה העיתון לספר את סיפור המעשה שאירע ימים מספר לאחר מכן, כאשר בית״רי דקר בסכין פועל-משמרת. ״דבר״, 13.3.1933; 21.3.1933.

[20] תביעתו של קפלן להימנע מהתפרצויות בשעת המשמרות, שכן ההתפרצות תגרום אך להתערבות נמרצת יותר של כוחות משטרה - לא מצאה את דרכה להחלטות. פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 9.3.1933.

[21] הוועד הלאומי, שבו היה לנציגי הפועלים רוב, קיבל אומנם החלטה ברוח זו ועל-ידי כך הוצגו הפועלים כמקבלי-מרות-לאומית בעוד המעמדות האחרים מוצגים כמפיריה; לעומת זה לא קיבלה הנהלת הסוכנות, שבה לא נמצא רוב לפועלים, החלטה ברוח זו, אלא הציעה הפסקת העבודה בכל ענף הבניין בפתח-תקווה, שכן שם פעלו קבוצות קבלניות, שהתחרו בקבלני הבנייה. הקבלנים תבעו, כתנאי להפסקת העבודה בבנייניהם, שגם הקבוצות הקבלניות ישבתו מעבודתן, אחרת ייפגעו מן השביתה רק הקבלנים ״הבורגנים״. מועצת פועלי פתח-תקווה לא הייתה מוכנה להסכים לכך, בגלל האינטרסים של אגודת פועלי הבניין, ולכן לא שלחה הסוכנות ועדת-תיווך למקום. פרוטוקול של מרכז מפא״י, 26.3.1933. ב״ב 23/33 פרוטוקול של הוועד-הפועל, 20.3.1933.

[22] בן-גוריון מדבר על כך ש״אין תקווה שדעת-הקהל מחוצה לפועלים תתעורר״, ובנקובר מוסיף: ״מה לעשות אם אין כרגע דעת-קהל. איננו יכולים להפסיק את פעולותינו עד שתקום דעת-קהל המבינה אותנו. כרגע יש שנאה מעמדית עיוורת שאין דוגמתה״. פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 27.3.1933. גישה זו, שפסלה דעת-קהל ביקורתית בנימוק של חוסר-הגינות, נתנה את הצידוק להתעלם מדעת-קהל השוללת אלימות.

[23] בן-גוריון הכיר בכך, שהתפרצויות אלימות בין יהודים עלולות לסכן את המשך העלייה וההתיישבות, שכן הנציב עלול להפסיק מתן סרטיפיקאטים, אולם ״הדבר הראשון הקודם לכל דבר אחר, זהו קיום התנועה הזאת. אם מי שהוא יגיד כי זה נגד עלייה ונגד הבניין, אני אגיד, כי אלחם נגד הכל ואגן על התנועה הזאת״.

עמדה זו נבעה מן התפיסה הלאומית-מעמדית של בן-גוריון - שלא תיתכן הגשמת הציונות בלי הסתדרות עוברים חזקה, ולכן ההגנה עליה מצדיקה אפילו סיכון היש - כי בלעדיה ממילא אין מאומה. מצד שני, הייתה עמדה זו בגדר הימור על חולשתו של הצד שכנגד (כפי שאמר באותו דיון י׳ שפרינצק): בן-גוריון הימר על כך שהמעסיקים, בשל האינטרסים הכלכליים שלהם, שייפגעו קשות במקרה של מלחמת-אזרחים בארץ, יירתעו. ״כל בית״רניק וכל סופרסקי וכל יהודי ידע שבעד הריסת ההסתדרות נהרוס את היישוב, כי את היישוב הזה אי-אפשר שלא להרוס אם ניתן להרוס את ההסתדרות. שמירה על ההסתדרות קודמת לכל דבר אחר. זה קודם לעלייה ולכל דבר אחר. ייהרס היישוב אם ההסתדרות צריכה להיהרס על ידיהם. היישוב לא ייהרס אם הם ידעו ויראו את האגרוף שלנו״. פרוטוקול הוועד-הפועל, 28.3.1933.

[24] ראה דברי נ׳ הרפז, פרוטוקול הוועד-הפועל, 27.3.1933

[25] פרוטוקול הוועד-הפועל, 27.3.1933.

[26] פרוטוקול הוועד-הפועל, 28.3.1933.

[27] שם, שם.

[28] ״טעות לחשוב כי כל חברי ההסתדרות נמצאים בהסתדרות לשם שמים, הם נמצאים בהסתדרות מפני שהיא נותנת עבודה, מגינה על כבודם ועל ענייניהם [...] 35 אלף אלה מסוגלים לסכן את חייהם בעד ההסתדרות והם מסוגלים גם לבגוד בה״. פרוטוקול הוועד-הפועל, 28.3.1933.

[29] פרוטוקול הוועד-הפועל, 27.3.1933.

[30] תחושת דחיפות למציאת פתרון לבעיית הרביזיוניסטים, נבעה מן ההערכה שנתקבלה על דעת רוב חברי מרכז מפא״י בדבר הגדרת רביזיוניזם כנאציזם יהודי; אנאלוגיה, שאותה לא קיבלו ברל ובילינסון. בילינסון התריע נגד הדמיון-לכאורה שנוצר בין הסיטואציה בארץ ובגרמניה: ״בהסתבכות עניין פתח-תקווה יש משום השפעה של ניצחון היטלר. אנחנו נבהלנו ואנו תחת פחד״. פרוטוקול הוועד-הפועל, 27.3.1933. דבריהם של בילינסון וברל גרמו לתגובות של זעם מצדם של א׳ רבינוביץ (מועצת פועלי ירושלים) וז׳ אהרונוביץ (מועצת פועלי תל-אביב), אשר לדידם היה הזיהוי ברור ומובן מאליו וקורא לפעולה נמרצת.

[31] החלטה זו נתאשרה פעם נוספת ב-24.4.1933. השביתה נסתיימה בראשית מאי. ראה ההסכם ב״דבר״, 7.5.1933.

[32] ״דבר״, 18.4.1933.

[33] מ׳ נמירובסקי, ״על סכנת הפאשיזם בציונות״, הפועל הצעיר, 28.4.1933.

[34] אפשר לומר שזה היה סגנונה העיתונאי הבלתי-מרוסן של התקופה, ולהביא לראיה את מאמריהם של אב״א אחימאיר וייבין ב״חזית העם״. אולם גם באותם הימים הייתה קיימת הבחנה בין עיתונות ״צהובה״ לבין עיתונות ״רצינית״. עיתוני תנועת הפועלים, כמו ״דבר״ ו״הפועל הצעיר״, הצטיינו ברמת המאמרים והעריכה, ולא נזדקקו עד לתקופה זו לסממניה האופייניים של עיתונות זולה. אחימאיר דיבר על ה״כזב הקדוש״ וראה בו שיטה פוליטית שלמה. אך תנועת הפועלים, שטענה לאמת ויושר - השתמשה באותה שיטה עצמה. במה שונה מבחינה מהותית י׳ לופבן מאחימאיר, אם הוא כותב (משפט אחד מני-רבים) ברוח זו: ״מעשי היטלר ועלילותיו משמשים סעד ׳מוסרי׳ ומקור של חוצפה גוברת ומשתוללת בשביל כנופיה של רועי-רוח בישראל, המלקטים תמיד את מזונם הנפשי והרוחני תחת השולחנות של זבחי-מתים מכל המינים ומכל העמים, ואשר החיקוי הקופי לכל שחיתות-חיים ולכל פרצוף חברתי נעווה, היא הסגולה התרבותית היחידה שאפשר לגלות בהם״? י׳ לופבן, ״בימי מבחן ומפקד״, ״הפועל הצעיר״, 28.4.1933.

לאחר כתיבת עמודים אחדים ברוח זו, מגיע לופבן לעיקר מאמרו - להטפה כנגד השימוש באלימות, וקורא להציב ״כוח ציבורי נגד כוח ציבורי, ולא כוח ברוטאלי נגד כוח ברוטאלי״, משום ש״אחרים רשאים להשתמש במטודים פאשיסטיים - אנחנו איננו רשאים לענות במטודים כאלה [...]״. ואם מבוגרים ומנוסים כך - בני-הנוער על-אחת-כמה-וכמה. וכך התפרסם ב-1.5.1933 בעיתון ״הנוער העובד״ ב״במעלה״, מאמר של נער, בשם שמואל, ובו הוא כותב: ״אין אנו מתחרטים על הגבתנו [!!] בשביעי של פסח, והננו מכריזים ומודיעים: דור העבודה הצעיר לא יישמע לתורת השקר של ״אי-אלימות״ בפני אויביו ומשטיניו! הוא לא ייתן את עצמו למרמס, הוא לא יקבל עליו את הגזירות של מפירי-שביתה ולא ישב בחיבוק-ידיים, עד שהפאשיזם הבית״רי ישתלט ברחובנו״. שמואל, ״לנוכח העלילות״, ״במעלה״ 1.5.1933. על מכתב זה באה תשובתו הארוכה, הישרה והמצפונית של י׳ אהרונוביץ ב״דבר״, ״בחוקותיהם לא תלכו״, ״דבר״, 3.5.1933, המאמר החריף ביותר נגד המעשה, שנדפס בעיתונות הפועלים. מאלף הדבר שהמאמר זכה למספר גדול יותר של תגובות שליליות מאשר חיוביות.

[35] פרוטוקול מרכז מפא״י, 20.4.1933, ב״ב 23/33.

[36] בן-גוריון היה באותו זמן בפולין ולא השתתף.

[37] מרכז מפא״י, 20.4.1933, ב״ב 23/33.

[38] מרכז מפא״י, 23.4.1933, ב״ב 23/33.

[39] אמר ז׳ אהרונוביץ: ״היה הכרח לתת לו [לפועל - א. ש.] את הרגשת כוחו [...] זה הביא לידי התעוררות גדולה בין הציבור ובחוגי הנוער [...]״ מרכז מפא״י, 20.4.1933. והוסיף מ׳ גרבובסקי, כלקח פרשת השביתה בפתח-תקווה: ״הפועלים שואלים: מה לעשות? וקיימת סכנה שנגיע למצב, שלא ירצו כבר לעשות שום דבר. יש לי הכרה מלאה כי חוסר מלחמה בבית״ר יפורר את ההסתדרות ואת התנועה״. מרכז מפא״י, 23.4.1933, ב״ב 23/33.

[40] ראה מאמרו: ״על סכנת הפאשיזם בציונות״, ״הפועל הצעיר״, 28.4.1933.

[41] ״במעלה״, 12.5.1933.

[42] ראה נמירובסקי, לעיל, וכן פרוטוקולים של מרכז מפא״י, 20.4.1933, 23.4.1933. ב״ב 23/33.

[43] פרוטוקול מרכז מפא״י, 20.4.1933.

[44] דיוני מועצת הנוער העובד בנענה, 22.4.1933, ״במעלה״, 12.5.1933.

[45] ״הפועל הצעיר״, 28.4.1933.

[46] שם, שם.

[47] פרוטוקול מרכז מפא״י, 23.4.1933.

[48] באותה הזדמנות טען הרפז, שהבית״רים הציעו דבר זה עצמו (בתחילת חורף 1932-1933) ותביעתם נדחתה אז והם נדרשו לשגר בא-כוח משלהם ללשכה המשותפת. אולם הם דחו את הדרישה בנימוק, שאינם מאמינים שבלשכה כזו, יהיה מסוגל בא-כוח של קבוצה קטנה להגן על האינטרסים שלהם. פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 8.5.1933.

[49] פרוטוקול הוועד-הפועל של ההסתדרות, 8.5.1933.

[50] מכתב מסניף מפא״י, בחתימת ש׳ ארבשסקו למרכז מפא״י, 14.7.1933, ב״ב 4/1/33 ג׳.

[51] פרוטוקול מרכז מפא״י, 28-29.7.1933, ב״ב 23/33.

[52] פרוטוקול אסיפת סניף המפלגה בתל-אביב, 1.9.1933, ב״ב 4/1/33 א׳.

[53] מכתב מסניף מפא״י בחתימת ש׳ ארבשסקו למרכז מפא״י, 14.7.1933, ב״ב 4/1/33 ג׳.

[54] פרוטוקול מרכז מפא״י, 28-29.7.1933, ב״ב 23/33.

[55] מכתב מסניף מפא״י בחתימת ש׳ ארבשסקו, 14.7.1933, ב״ב 4/1/33 ג׳.

[56] ראה, למשל, דברי בן-אהרון, פרוטוקול אסיפת סניף מפא״י בתל-אביב, 1.9.1933, ב״ב 4/1/33 א׳.

[57] בן-אהרון, לעיל.

[58] ראה דברי ד׳ הורוביץ בספרו ״האתמול שלי״, תל-אביב תש״ל, עמ׳ 205.

[59] כאחת הדוגמאות האופייניות ליחס זה אצטט את דברי א׳ רבינוביץ: ״יש המונים בארץ, יש ׳ערב-רב׳. הוא ישנו בתוכנו ובוודאי מחוצה לנו, הוא ישנו בחוץ-לארץ ובא גם לארץ-ישראל. גם במחננו יש חלקים שהיום הם איתנו ומחר - מי יודע היכן יהיו. יש גם חלקים בציבור שהם לא איתנו ולא נגדנו, ובכל רגע יכולים הם להיות גם איתנו וגם נגדנו. וניסיון התקופה האחרונה בעולם אומר, שדווקא המונים אלה הם המכריעים עתה. לעת כזאת לא יספיקו אמצעים שקטים. ראינו שהשקר יכול להשתלט לזמן רב״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[60] שותפים לגישה זו היו ז׳ אהרונוביץ, י׳ בן-אהרון, א׳ רבינוביץ, א׳ חושי. פרוטוקולים של מרכז מפא״י, 31.1.1934, 5.2.1934, ב״ב 23/34.

[61] לדוגמה, דברי משה שפירא במרכז מפא״י: ״על־פי הפסיכולוגיה השוררת בהמונים נהפכנו מרוב מכריע ביישוב למיעוט - למרות כוחנו בהסתדרות הציונית - ובתור מיעוט מצוּוִים אנו להתנהגות אחרת מאשר בתור רוב״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934; דברי א׳ רבינוביץ: ״במשך 7 חודשים אנו נמצאים במצב של נאשמים״. שם, שם, ב״ב 23/34.

[62] בעניין המלחמה נגד הרביזיוניסטים אמר א׳ רבינוביץ: ״יש שתי תקופות במלחמה הזאת. אחת שלפני הרצח: שביתת פרומין, שביתת פתח-תקווה, שביעי-של-פסח - ׳תקופה של מכות׳. עלי לציין שבירושלים יצאנו מתקופה זו בדחיפה לארגון מוגבר בייחוד בקרב העדות המזרחיות שאף פעם לא הצלחנו להגיע אליהן. מה שלא הצלחנו לעשות על-ידי הטפה,.נעשה על-ידי הדי מלחמתנו׳ ברביזיוניסטים. האופי הקשה של מלחמת ההסתדרות ועמדתה התקיפה הם אשר עוררו הדים בקרב עדות המזרח ועוררו את הרצון לארגון״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[63] פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[64] פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34. לעניין ההתייעצות עם ברל ענה ז׳ אהרונוביץ במילים בוטות - שניסה פעם ועוד פעם להתייעץ עמו - אלא שברל סירב לקבל הצעותיו: ״אם התייעצות פירושה קבלת דעתו למפרע - מדוע אני צריך להיות להוט אחרי התייעצות זו?״ (שם, שם).

[65] טען פ׳ לוביאניקר; ״נוצרה כאילו הנהגה בלתי-ליגאלית (דוגמת המפלגות הרוסיות) ובלתי-אחראית, אשר מופיעה במומנטים אחראים ומכריעים על דעת עצמה ועושה מעשים המגבירים את הבלבול בתוך המחנה והמסבכים את התנועה״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 5.2.1934, ב״ב 23/34.

[66] פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[67] שם, שם.

[68] שם, שם.

[69] אומנם, עתה טען ברל, שהדיווחים שנמסרו ל״דבר״ ממועצות הפועלים על ההתנגשויות השונות היו כוזבים והטעו את ״דבר״, אך ראוי לקבוע שהקו שנקט ״דבר״ בדיווחיו על סכסוכי-עבודה ועל התנגשויות עם רביזיוניסטים היה קו עקבי עד כדי כך, שקשה להאמין שמקורו אך ורק בדיווח כוזב.

[70] לכך, כמדומה, התכוון ברל כשאמר: ״אודה: לבי אינו שקט לרצח ארלוזורוב. הרבה הכשרות נפשיות נדרשו מאנשים עד שהגיעו למדרגה זו. ומי יודע אם מישהו מאיתנו לא זירז הכשרות אלו״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[71] י׳ אופיר, ספר העובד הלאומי, תל -אביב תשי״ח, עמ׳ 132 ואילך.

[72] אמר ד׳ רמז: ״כאשר נודע עניין הסכסוך, קראנו באופן דחוף את מזכיר מועצת פועלי חיפה, אבא חושי, לבירור, והוא לא בא [...]״. אמר אבא חושי: ״אומַר בגלוי - אני בעד מכות. ואיני קורא לזה אלימות. הכל מסכימים שאם מכים אותי, צריך אני להשיב במכות. ואם יש תנועה אשר האידיאה המרכזית שלה היא - להכות אותנו עד היסוד, האם עלינו לחכות עד אשר יהיה לה הכוח להרוס אותנו ולנו לא יהיה כוח לעמוד נגד זה?״, פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[73] לגישה זו היו עתה שותפים, נוסף לברל ולרמז, גם פ׳ לוביאניקר, ז ׳אהרונוביץ ואף ד׳ בן-גוריון. פרוטוקולים של מרכז מפא״י, 31.1.1934, 5.2.1934, ב״ב 23/34.

[74] פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.2.1934, ב״ב 23/34.

[75] עמדתו זו של בן-גוריון מעניינת בהשוואה לעמדת טבנקין: בן-גוריון חיפש עתה פשרה עם הבית״רים בשטח העבודה - אך היה מוכן לנקוט אלימות בעת הצורך, ואילו טבנקין, שמבחינה עקרונית גילה התנגדות חריפה במיוחד לרביזיוניזם, כגילוי מעמדי ופאשיסטי, התנגד לכל הסכם עמו. עם זאת, התנגד עקרונית למעשי-אלימות וראה בהם גילוי של רפיון כוח השכנוע של התנועה. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.1.1934, ב״ב 23/34.

[76] 9 - בעד; 2 - נגד; 4 - נמנעים. פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.2.1934, ב״ב 23/34.

[77] התיאור מבוסס על עדותם של י׳ בן-אהרון וז׳ שרף.

[78] דברי ז׳ אהרונוביץ, פרוטוקול מרכז מפא״י, 3.6.1934, ב״ב 23/34.

[79] דוגמה בולטת היה המקרה של ערבי, שנאשם ברצח בישוף אנגלי בשנות ה-20 המאוחרות והוצא להורג; הערבי טען שהוא חף מפשע; לאחר שנים אחדות הודה אדם אחר בביצוע הפשע.

[80] פרוטוקול מרכז מפא״י, 10.6.1934, ב״ב 23/34.

[81] אמר מ׳ בילינסון: ״אני יודע שהציבור רוצה שייאמרו עכשיו דברים אחרים, לא כמו שאומרים זאת אנשי ׳דבר׳ ״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 10.6.1934, ב״ב 23/34.

[82] שם, שם.

[83] אמר ז׳ אהרונוביץ: ״יש הלך רוח כזה בקרב חברינו, שלא אתפלא אם יופיעו קבוצות פרטיזניות, שיעשו על דעת עצמם מה שיעשו [...] קיצורו של דבר: הזחלנות של ההנהגה תביא בהכרח לידי אקטיביות בלתי-מאורגנת - ולפיכך מזיקה - מצד חלקי הציבור המזועזע״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 13.6.1934, ב״ב 23/34.

[84] אמר ברל: ״לי קשה מאוד לשאת עתה באחריות. עמדתי במלחמה עם הציבור כל הזמן. אין זו שאלת בילינסון בלבד. השאלה היא כללית: ייתכן שנחוצה עכשיו גמישות אחרת, ויש להביא זאת בחשבון. כי זמן רב אי-אפשר להשתמט מלראות את הדברים כהווייתם״. ״אני נפגע מעומק נפשי מיחס הציבור למנהיגות. ציבור כזה מסוגל להאמין לשקר בורגני ולשקר פסוידוראדיקאלי. אולם גם הציבור הוא שונה. יש מנהיגות ביניים, אותה אנו מכירים, לה יש המגע הישיר עם הציבור, והיא חושבת שעליה האחריות לציבור [...] יש אמונה למערכת אבל בנוסח: טויגן טויגט איר, אובר ניט צו וואס מ׳דארף. המערכת טובה אם תמלא כל רצונות החברים״. שם, שם.

[85] פרוטוקול מרכז מפא״י, 13.6.1934, ב״ב 23/34.

[86] פרוטוקול מרכז מפא״י, 20.7.1934, ב״ב 23/34.

[87] היה ידוע מראש, שסטאבסקי יזכה לעלייה לתורה בבית-הכנסת הגדול בתל-אביב. בן-גוריון טען, שאין להרשות חילול-קודש כזה - שיתנו כבוד בבית-הכנסת לרוצח - לפי דעתו, ויש להפריע לכך.

[88] הגדיל לעשות א׳ גולומב, אשר קבע כי ״גם אני נגד מעשי-אלימות וברור לי שעל-ידי זה לא נפתור את הפרובלמות היסודיות שלנו. בכלל, שימוש באלימות מותר לדעתי רק בשעת הגנה. אבל העלאת רוצחים לקדושה היא בעיני התנפלות שיש להתגונן נגדה. ומי שאומר, כי המקרים של היומיים האחרונים הם מעשי אלימות מצדנו, מוציא דיבה על עצמו ועל תנועתו״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.7.1934, ב״ב 23/34.

[89] פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.7.1934, ב״ב 23/34.

[90] ״דבר״, 2.7.1934.

[91] ראה נוסח המכתב אצל י׳ אופיר, ספר העובד הלאומי, תל-אביב תשי״ט, עמ׳ 162-163.

[92] נתפרסם ב״דבר״, 24.8.1934.

[93] פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.8.1934, ב״ב 23/34.

[94] פרוטוקול מועצת מפא״י, המושב השמיני, 24-26.8.1934, ב״ב 22/8.

[95] לכאורה, החלה הפרשה כתוצאה מהתלהטות הרוחות בחיפה, בגלל עבודת בית״רים בבניין שמואל דוד, שם הכניסו הבעלים לעבודה פועלים ערבים ופגעו בעֶקרון העבודה העברית. למעשה, לא היה קשר בין פרשת בניין שמואל דוד לבין הפרשה שלהלן, ורק לאחר מעשה היו שניסו לנצל את סמיכות-הפרשיות, כדי להציג את ההתפרעות כאילו נבעה ממניעים לאומיים - המקובלים על הכל - כמאבק לעבודה עברית.

[96] ערב הפעולה ביקר רמז בחיפה לרגל משא-ומתן, שהתנהל אז בעניין עבודה עברית בבניין שמואל דוד, ולא גונב לאוזניו דבר על הפעולה המתוכננת.

[97] התיאור מסתמך על פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34; פרוטוקול ישיבת מועצת סניף מפא״י בחיפה, 23.10.1934, ב״ב 4/1/34 ג׳. מסקנות ועדת-החקירה בעניין מעשה-חיפה (גולומב-בילינסון), ב״ב 4/1/34 ג׳. ראה נספח מספר 2. אומנם, היו שהדגישו את הקשר עם פרשת בניין שמואל דוד והמאבק לעבודה עברית שם, אולם לאחר שיקול-דעת נראית לי גרסת מתנגדיהם. הוא הדין ביחס להאשמת ״אנטיפא״ בליבוי המהומות.

[98] כמו ברל, פ׳ לוביאניקר, מ׳ שרתוק, א׳ קפלן, גולדה מאירסון, י׳ ברץ ואחרים.

[99] דברי א׳ גולומב, פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב׳׳ב 23/34. מדברי י׳ אידלסון באותו דיון: ״בשום אופן אין להחליף את הביקורת הזאת במשהו אחר, בשלילת השימוש-בכוח בכלל, מה שעל-כל-פנים, איננו קו המפלגה היום״.

[100] אומנם הוא קיבל את אישור הוועדה הפוליטית של המפלגה לכך - אך לא את אישור המרכז.

[101] ח׳ פינסקי, פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34.

[102] מ׳ שרתוק, י׳ בן-צבי, א׳ קפלן ואפילו ברל כצנלסון.

[103] פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34.

[104] בישיבת מועצת סניף מפא״י בחיפה, ב-23.10.1934, הסכימו הכל, ששני דברים היו פסולים: הסקילה באבנים והשירה. ב״ב 4/1/34 ג׳.

[105] אומנם ברל כרך יחד את ״השביעי-של-פסח״, את פרשת ״העלייה״ של סטאבסקי ואת מעשה-חיפה, אך יחד עם זאת יצר הפרדה בין מניעי המאבק נגד הרביזיוניזם לבין הפרשה בחיפה, באומרו: ״השיטה השוררת בחיפה איננה שימוש באלימות לשם כיבושים וכדי להדוף התנקשות בערכי תנועתנו. תוכנה הוא - אלימות לשם גילוי כוח. לא שהחברים בחיפה חושבים, כי על-ידי מכות לבית״רים יחריבו את הרביזיוניזם, אלא מעשים כאלה הם בעיניהם ביטוי של גבורה וכוח. מעשים אלה אינם נובעים מתוך אווירה מהפכנית אלא תוצאה של שלטון האפראט. לחץ כזה כמו בחיפה לא הרגשתי בשום מקום אחר״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34.

[106] ״הפועל הצעיר״, 26.10.1934.

[107] למדיניות ״דבר״ במקרים קודמים התייחס מ׳ שרתוק במכתבו למרכז. בדורשו תגובה חד-משמעית, כתב: ״זאת אומרת לא בשיטת ׳דבר׳ עד עכשיו, שלא היה לו העוז להוקיע את חטאינו מבלי ללַמד עליהם זכות על-ידי חטאי צרינו״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34. ראה בעניין זה גם נספח 3.

[108] ראה נספח מס׳ 2.

[109] ההסכמים נחלקו לשלושה: הסכם א׳ - ״על מניעת אמצעי מלחמה נפסדים״; הסכם ב׳ - ״על יחסי פועלים בארץ״; הסכם ג׳ - הסכם בציונות.

[110] לדוגמה, דברי י׳ שפרינצק, בישיבת מרכז מפא״י, 31.10.1934 : ״ [...] מי ששולל את לונדון מוכרח לחייב את חיפה, והמפלגה מחויבת לחפש דרך, שלא נגיע לידי התנוונות. בישיבה הקודמת של המרכז היה לי העוז להציע, שאבא חושי יועבר מחיפה, אבל אבא חושי וקבוצתו שישבו בישיבה התייחסו בביטול גמור לכל הדיון שלנו [...] לפני ימים אחדים הייתה פגישה ארצית של מזכירי הסניפים [...] מה אמר בה י׳ קיציס? הוא אמר: ׳ההסתדרות נולדה וגדלה באלימות ואתם משקרים בגילוי-הדעת שלכם׳. וכעבור איזה ימים בא אלי חבר מבאר-טוביה ואמר: ׳עניין חיפה הוא המעשה המפואר ביותר של ההסתדרות!׳ וקמינקר מ׳נשר׳ אמר: ׳כולם התייחסו בחיוב למעשה-חיפה׳ ״. ב״ב 23/34.

[111] למשל דברי טבנקין: ״אמר לי חבר, פועל ותיק: אתם תסיתו אותנו במשך שנים שזהו האויב-בנפש הכי מסוכן שלנו, ועכשיו תאמרו לנו: אל תהיו מוסתים?״ וכן דברי ב׳ רפטור, י׳ אידלסון. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.10.1934, ב״ב 23/34.

[112] תכתובת ברל-בן-גוריון, מברק מברל לבן-גוריון, מ-8.11.1934, ב״ב תיק 201/1/34.

[113] הקשר בין ארץ-ישראל ופולין, בין ״החלוץ״ ותנועת הפועלים הארצישראלית היה באותם הימים קשר אורגאני, ולפיכך לא הבדילו ראשי התנועה בארץ בין הנעשה שם וכאן. חולשת תגובתם של אנשי ״החלוץ״ בפולין על פגיעות הבית״רים יצרה בארץ רושם של ״תסביך נחיתות״ שניתן להתגבר עליו על-ידי מופת של התנהגות אחרת בארץ.

[114] אחוז הנמנעים הגבוה במשאל מצביע על התלבטות של רבים, שהתקשו להצביע נגד ברל ובן-גוריון והעדיפו להימנע.

 קין: ״אמר לי חבר, פועל ותיק: אתם תסיתו אותנו במשך שנים שזהו האויב-בנפש הכי מסוכן שלנו, ועכשיו תאמרו לנו: אל תהיו מוסתים?״ וכן דברי ב׳ רפטור, י׳ אידלסון. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.10.1934, ב״ב 23/34.


 

מילות מפתח
ויכוח, אלימות
העתקת קישור