משה שרת - יום עיון ב-20.11.1994, צד א'
מק"ט
4049 5
מחבר/עורך
שפר גבריאל
title
משה שרת - יום עיון ב-20.11.1994, צד א'
שנת הוצאה
1994
נושאים/תקציר
שורש המחלוקת בין שרת ובן-גוריון היה תפיסות עולם שונות: מתונה ואקטיביסטית.
ספרות עזר
+
תוכן
ב-1953, ערב מינויו של משה שרת לראש הממשלה השני, הקרע בין בן-גוריון לבין שרת היה מוחלט. כפי שכמה מכם זוכרים, בן-גוריון התנגד התנגדות חמורה למינויו של שרת כראש הממשלה שיחליף אותו. השניים החליפו באותה תקופה וגם לאחר מכן מכתבים ודברים קשים מאוד. אחר המוטיבים המרכזיים ואותם מכתבים וחילופי דברים היה שאכן הגיע הקץ לקואליציה, במרכאות כפולות, שהתקיימה ביניהם מאז שנות השלושים. הקרע העמוק הזה בין בן-גוריון ובין שרת היה ידוע לשחקנים העיקריים במערכת הפוליטית הישראלית. דיין קרא לזה שני הקווים שלעולם לא ייפגשו, ויתר על כן - שני הקווים שלעולם לא יוכלו להתקיים אחד לצד השני. גם קצת עיתונאים ידעו על זה, קצת עסקנים של מפא״י ופוליטיקאים אחרים כאמור, הציבור כמעט לא ידע דבר על אותה מחלוקת עמוקה. הקרע לא היה רק פוליטי. הקרע בין שני האנשים אלה היה גם אישי, בייחוד נקודת הראות של שרת. אותו קרע שבא לידי ביטויו ב-1953 הפך כמעט לתחושה של תיעוב כלפי בן-גוריון וגם כלפי כמה מהדעות שלו. שרת התהלך בתחושה קשה כי לבן-גוריון הייתה אובססיה אישית כלפיו. שרת תרגם אותה תחושה של התנגדות מוחלטת לבן-גוריון, לזקן. הוא כתב כאמור דברים קשים במשך השנים לאחר 1953 והאשים את בן-גוריון בדברים, שנדמה לי שאף אחד אחר, אפילו לא מתנגדיו הגדולים, העזו להאשים אותו. כלומר יש בפנינו עוד אחד מהזוגות הטרגיים בפוליטיקה הישראלית, שדומה שהם לא יכלו ביחד, אבל הם גם לא יכלו לחוד. צריך להזכיר, שהפגישה האינטנסיבית הראשונה בין השניים – בין בן-גוריון ובין שרת הייתה בקושטא. הם לא למדו ביחד, אלא הם למדו באותו זמן בקושטא ערב מלחמת העולם הראשונה 1913-1914. הם נפגשו. הייתה כימיה מסוימת בין שרת ובין יצחק בן-צבי שגר יחד עם בן-גוריון באותו חדר, אבל שם לא נרקמו יחסי קרבה או יחסי ניגוד בין בן-גוריון ובין שרת מכמה טעמים.
הטעם הראשון הוא שבן-גוריון היה מבוגר משרת בשמונה שנים.
הטעם השני היה שוני גדול בטמפרמנט של שני האנשים האלה.
הטעם השלישי, שאני אשוב אליו עוד ועוד בהמשך הדברים שלי, זו הייתה העובדה ששניהם היו חסידים של שתי אידיאולוגיות שונות כבר אז.
שרת באותה תקופה היה בדרך מן הציונית הכללית אל הפועל הצעיר. בשום פנים ואופן הוא לא היה מקורב באותם הימים לפועלי ציון, שבן-גוריון היה אחד מהמנהיגים שלהם. השניים נפגשו שנית מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר שרת סיים את תקופת שירותו בצבא התורכי, חזר לארץ-ישראל ורק תחת השפעה של גולומב, מתוך טעם ברור לחלוטין הצורך להקים מחדש, לקומם מחדש את היישוב היהודי שנחרב עד היסוד במלחמת העולם הראשונה, הוא הצטרף לאחדות העבודה משום שהוא חשב שזו תהיה המפלגה שתוכל אכן לתרום לקימומו של היישוב יותר מכל המפלגות האחרות. כשלעצמו אני מסופק מאוד אם שרת היה מצטרף לאחדות העבודה. וזו הייתה הטראומה. אם אתם מבקשים טראומה אצל שרת ואצל אישים נוספים שהיו מקורבים אליו, אותה קבוצה של סטודנטים - גולומב, דב, הטראומה המרכזית הייתה הטראומה של מלחמת העולם הראשונה. זה יכול להסביר הרבה מאוד מן המהלכים שלה. על כל פנים, מייד לאחר המלחמה שרת מתכונן לנסוע ללונדון. שרת היה כבר אז חבר בגופים שונים של אחדות העבודה. הראשונה אחדות העבודה ההיסטורית. כבר אז הוא היה חבר ברוב הגופים בגלל מעמדו בקבוצה הזו של הסטודנטים. התנהל ויכוח האם שרת יוּתר לו לצאת ללימודים. הייתה מחלוקת עמוקה. אחד האנשים שתמך בו ביציאה שלו, לעומת גולומב ולעומת דב הוז, היה דווקא דוד בן-גוריון ואולי לא ידוע שאחד האנשים האחרים שתמך בנסיעתו של שרת ללונדון ללימודים היה דווקא ז׳בוטינסקי, שהיה מעורב באותה תקופה בפוליטיקה של תנועת העבודה. על כל פנים, בן-גוריון תמך ברצונו של שרת ואז נכרה איזושהי התקרבות בין השניים. אבל היא הייתה התקרבות אישית, אבל לא התקרבות אידיאולוגית. אנחנו מכירים את אותו מכתב מפורסם, שם יוסי גורניק וגם אני פרסמנו אותו לפני שנים רבות, של שרת לבן-גוריון בקשר להבנה של המאורעות בארץ-ישראל בשנת 1920-1921 והמכתב הזה וממכתבים אחרים ודברים אחרים ששרת אז פרסם, ברור שהדרך וההבנה של מהות הסכסוך בין יהודים וערבים באותה תקופה הייתה שונה בין שני האישים האלה. על כך אני עוד אחזור בהמשך. לאחר מכן שרת היה בלונדון והוא הפך להיות חבר, מינוי פוליטי, חבר במערכת דבר. במשך השנים שהוא היה חבר במערכת דבר יצא לו, לעתים די קרובות, לעבוד עם בן-גוריון במסגרת, שהיא גם כן איננה ידועה לחלוטין וזה במסגרת של ההסתדרות. שרת חזר שבכיסו תעודה אקדמית. אחד הבודדים באותה תקופה בתנועת העבודה, לא יחיד אבל אחד הבודדים בארץ-ישראל שחזר ובכיסו תעודה אקדמית. הוא נחשב למומחה בכלכלה ומומחה בארגון. הוא עסק מדי פעם בפעם בשאלות הקשות מאוד שעמדו בפני ההסתדרות בעניין המשבר של סולל בונה ושמה הזדמן לשניים להיפגש. בן-גוריון חשב בשלבים מסוימים ששרת אכן ישתלב בעבודה בהסתדרות, אבל לכך התנגד ברל כצנלסון.
הנקודה הבאה ביחסים בין בן-גוריון ובין שרת הייתה בשנת 1931, כאשר הוחלפה הקואליציה ביישוב ותנועת העבודה שותפה לקואליציה. באותו זמן התמנה ארלוזורוב לראש המחלקה המדינית. אחד התנאים של ארלוזורוב, אחד התנאים המפורשים של ארלוזורוב היה ששרת יצטרף אליו לעבודה במחלקה המדינית. היו לזה כמה סיבות, אבל במידה רבה בגלל הרצון שלו, ששרת יקדיש את עצמו לעבודה בנושא הערבי. שרת הוכר כבר אז כאחד המומחים הבולטים יותר ביישוב בסוגיה של הנושא הערבי.
ברל כצנלסון התנגד להליכתו של שרת למחלקה המדינית. ברל כצנלסון חשב ששרת יחליף אותו כעורך דבר. שרת עסק גם בסוגית דבר באנגלית. הוצא אז עיתון דבר באנגלית והוא ידע אנגלית על בוריה. אבל הסיבה העיקרית הייתה, כנראה, הרצון של ברל למנות אותו כעורך דבר. לעומת זאת, דוד בן גוריון תמך בשרת. אחד התפקידים של שרת, באופן פרדוקסלי, לשמש ככלב שמירה של אחדות העבודה על ארלוזורוב, שאליו הצטרף שרת ושבדעותיו הוא היה קרוב לו מאוד. בין השנים 1931-1933, כאשר ארלוזורוב היה הבוס הפוליטי של המחלקה, ושרת ממלא תפקיד פוליטי, לא היו התנגשויות רבות. כמו שאתם יודעים ב-1933 שרת נבחר כראש המחלקה המדינית של הסוכנות. שמענו על חלק מהפעולות שלו לאחר מכן מדינה פורת.
משנת 1933 מתחילה פרשה ארוכה מאוד של התנגשויות קטנות וגדולות בין שרת ובין בן-גוריון. יותר מאוחר, בשנות החמישים, מעלה את הדבר הזה שרת, והוא ובן-גוריון מעלים את ההתנגשויות שהתקיימו ביניהם עוד בשנות השלושים. לכן הקרע הוא קרע שהולך אחורנית לשנות השלושים. אני רוצה להזכיר כמה דוגמאות. אחת הדוגמאות הבולטות זו ההתנגשות בין שרת ובין בן-גוריון על דרך ניהול המו״מ עם המנהיגים הערביים, עם מוסא עלמי, עם מנהיגים ערביים מסוריה ומנהיגים ערביים אחרים, שאותו יזם והתחיל שרת, ובן-גוריון המשיך לקיים אותו. ההאשמה של שרת, האשמה - אני אומר את זה במפורש, את בן-גוריון הייתה, שהוא קיים את המו״מ הזה בדרך שנעלה את הדלת בפני המשך של המו״מ הזה.
שיא שיתוף הפעולה בין שני האנשים האלה היה בתקופת ועדת החלוקה וועדת פיל בשנת 1937. שלושה אנשים אחראיים על תוכנית החלוקה: ויצמן, בן-גוריון ושרת. השניים הראשונים נקנו לרעיון החלוקה יותר בקלות. שרת נקנה לרעיון החלוקה קצת יותר בקושי, אבל מרגע שהוא נקנה לרעיון החלוקה - הוא עוד פעם היה אותו נשא של הרעיון הזה והוא שנשא בעוז השכנוע של הצירים עד שההחלטות המפורסמות בקשר לחלוקה התקבלו. זו הייתה גם התקופה של אותו מכתב מפורסם, מכתב הערצה מפורסם, ששרת כתב לבן-גוריון ב-1937, ובו הוא אומר שהוא רואה בבן-גוריון את המדריך המוסרי שלו. מרבים לצטט את המכתב הזה ועושים מזה השלכה עד שנות החמישים או עד שנות השישים, מההערצה של שרת לבן-גוריון. אני רוצה רגע לציין, שלא מזכירים את מכתב ההערצה שבן-גוריון כתב באופן כמעט דומה לוויצמן, על אותו רקע. זאת אומרת הייתה שם אהבה גדולה, הייתה שם פרשה קצרה של אהבה גדולה בין שלושת האנשים האלה מתוך אותו שיכרון שהם הצליחו להעביר את הרעיון של החלוקה. לאחר מכן אין שום מכתב הערצה או דברי הערצה של שרת כלפי בן-גוריון לאורך כל השנים. במקום זאת הולך ומתרחב בהדרגה הפער בין השניים. הפער הולך ומתרחב ככל ששרת מתקרב לוויצמן. התהליך של ההתקרבות של שרת לוויצמן מתחיל עוד בתקופה של ארלוזורוב. בימי ארלוזורוב הוא מופיע על הרקע של הקרבה האידיאולוגית של שרת לפועל הצעיר ולא לפועלי ציון ולא לאחדות העבודה. בן-גוריון ראה בעין רעה את ההתקרבות הזו בין שרת ובין ויצמן. אבל, עוד פעם אמרתי קודם, הם לא יכלו ביחד ולא יכלו גם לחוד. שרת הפך להיות מתווך בין ויצמן ובין בן-גוריון. הוא היה מקובל תקופה מסוימת. לאחר מכן היה קרע ביחסים בין שרת ובין ויצמן, אבל במשך תקופה ארוכה הוא היה מקובל על ויצמן. הנהלת הסוכנות ידעה על העובדה ששרת היה מקובל על ויצמן והוא שימש גם ככלב שמירה על ויצמן. הוא נסע, הם התחלפו, בן-גוריון חלק מהזמן שימש כלב שמירה על ויצמן בלונדון והיו תקופות ששרת שימש כלב שמירה. ככה זה נקרא באותה תקופה, זה ציטוט מהתקופה, שבה הם חילקו את העבודה הזו ביניהם. אני מדבר על סוף שנות השלושים וגם יותר מאוחר במשך המלחמה.
אני רוצה להעלות עוד נקודה חשובה בקשר ליחסי הכוחות בהנהלת הסוכנות. מוכרחים לזכור, ואת הדברים האלה נוטים לשכוח, שיחסי הכוחות בהנהלת הסוכנות החל מהמחצית השנייה של שנות השלושים, בגלל הברית ההיסטורית בין מפא״י, בין הדתיים ובהרכבים שונים עם הציונים הכללים ועם כל הגלגולים שלהם, יצרה רוב פוטנציאלי למתונים בהנהלת הסוכנות. המצב הזה נשמר פחות או יותר עד 1956. אני קובע כאן בצורה חד משמעית, שכל אימת שהמתונים היו רוצים הם היו מונעים מבעד האקטיביסטים ללכת לכיוון מדיני או לכיוון צבאי עד 1956, עד להוצאתו של שרת מהממשלה או יציאתו של שרת מהממשלה. הדבר הזה הוא חיוני להבנה של ההיסטוריה של היישוב ושל מדינת ישראל החל מאמצע שנות השלושים. מוכרחים להבין את זה. רק על מה שהיה קונצנזוס - שרת והמתונים היו יכולים לבלום את בן-גוריון הגדול עד 1956. כאשר הם רצו את זה, והם הצליחו, כי ההתנגשויות בין המתונים ובין בן-גוריון ובין האקטיביסטים והתומכים בו והנהלת הסוכנות נחלקה. לא בכל נושא, זה לא היה חלוקה אחת חד משמעית, אלא היא נחלקה לגבי נושאים שונים על פי חילוקי הדעות האלה. המסקנה ההיסטורית שלי היא שאת הפרמטרים לפעולה קבעו המתונים עד 1956. למה שהם הסכימו - אפשר היה להעביר את זה.
אבל במקביל הקרע בין בן-גוריון ובין שרת הולך ומתרחב וההתפרצויות של בן-גוריון, בייחוד, הולכות ונעשות יותר חמורות. ההתפרצויות האלה היו בפורומים סגורים. אני רוצה להזכיר כמה דוגמאות:
תמיכת שרת בנסיעות של גולומב, בסוף שנות השלושים, להגיע להסכם עם ז׳בוטינסקי.
התנגשויות קשות בדרך לניהול האסטרטגיה של התנועה הציונית בוועידת לונדון של 1939.
הנושא של לשכות הגיוס - לפתוח את לשכות הגיוס, להמשיך את לשכות הגיוס - היה מקור לחילוקי דעות עמוקים בין שרת ובין בן-גוריון.
העניין של הבריגדה, שהוזכר כאן קודם, היה עניין של מחלוקת מתמידה בין בן-גוריון ובין שרת.
במלחמה מתרחש תהליך של התקרבות נוספת של שרת לוויצמן
והעניין מגיע לשיא רעשני שהוא מוכר קצת יותר בפרשה של הזמנת שרת לארצות הברית, כדי לתמוך בוויצמן ולסייע לוויצמן לשים את ידו על הסניף של הנהלת הסוכנות בארצות הברית. כאשר שרת חוזר, מתרחשת התנגשות נוראה בין בן-גוריון ובין שרת בפורומים סגורים. שרת, שרכש לו מעמד עצמאי, היו לו בסיסי כוח משל עצמו, שאותם אני מנתח בכל מיני מאמרים וגם בביוגרפיה שתצא בקרוב, לא היה ניתן לסילוק באותה תקופה.
אחרי אותה פרשה, שהייתה קשורה לפקודת בילטמור של ביקורו באמריקה, אני מדבר על ראשית שנות הארבעים, היחסים הפוליטיים ביניהם הגיעו לרגיעה מסוימת. אחרי מלחמת העולם השנייה, בין 1948-1945, אין מתחים יוצאי דופן בין שני האישים האלה לא מעט בגלל העובדה שכל אחד משתקע בתחומו הוא.
בן-גוריון משתקע בהכנת מה שיהיה לאחר מכן צה״ל, לקראת המלחמה, מלחמת השחרור.
שרת נמצא רוב הזמן בניו-יורק, באמריקה, מקיים את המסע שמביא להכרעות באו״ם שהוליכו להקמת המדינה ושעל כך בן-גוריון כותב לשרת, שזה היה אחד המאבקים הפוליטיים הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
שרת לא עונה לו באותה מטבע באותה תקופה, משום שהוא הבין את המרחק בין השניים. אני לא רוצה להיכנס לסוגיית הקמת המדינה - זו פרשה סבוכה ולא יהיה לי זמן כאן, אבל הייתה ביניהם הסכמה. הסיפור שבן-גוריון היה צריך לחטוף את שרת באותו לילה שהוא חזר מארצות הברית אחרי השיחה המפורסמת עם מרשל, אני חושב שלא היה צורך בזה, משום שהמסמכים והמכתבים מעידים על כך, שכבר כמה ימים לפני כן, או איזה שבוע לפני כן, שרת מגיע בעצמו למסקנה שאפשר ללכת על הכרזת מדינה ושארצות הברית לא תגלה התנגדות מרחיקת לכת.
אבל יחד עם זאת, העניין מתפרץ מחדש בראשית 1949 - המחלוקות מתפרצות מחדש. ישנה כאן אסקלציה בהתנגשות. ההתנגשות מתחילה על הסוגיה: האם צריך שיהיה בהכרח עוד סיבוב שני עם הערבים ומה גורל הגבולות של מדינת ישראל. בסוגיה הזו הייתה מחלוקת נוקבת בין שרת ובין בן-גוריון. בן-גוריון לא ראה בגבולות של שביתת הנשק גבולות סופיים, בעוד ששרת ראה בגבולות האלה, אולי היה מוכן לוותר על שטחי הגנה שישראל כבשה אותם, היה מוכן לוותר על תיקוני גבול מזעריים. הוא לא היה מוכן לקבל פליטים מעבר לאותן תוכניות שהוא הגה אותם מעבר לאותם מאה אלף. אבל על הקונספציה האם מלחמת השחרור חתמה פרק בתולדות מדינת ישראל - כאן היה מצויים אותם שורשים שאחר כך יבואו לידי ביטוי בהמשך.
לאחר מכן, לאחר 1949, שורה ארוכה מאוד של חילוקי דעות
ביחס למו״מ עם סוריה,
היחס לעניין של כיבוד הסכמי שביתת הנשק,
היחס לעניין של הפיתוח הגרעיני - שרת עמד על כך שצריך לפתח נשק גרעיני אך ורק למטרות שלום. הוא לא התנגד לפיתוח מחקר גרעיני, אבל הוא התנגד לפיתוח נשק גרעיני. לפי דעתו הוא היה צריך להסתפק אך ורק בפיתוח מהסוג הזה אפילו לא במסגרת של יצירת אופציה.
וכמובן בפרשת פעולות התגמול הוא פעל לצמצומם הדרסטי משום שהוא לא האמין בכוח המרתיע שלהם, הוא לא האמין בתוקף של הענישה של פעולות התגמול, הוא התנגד לפעולות קטנות כגדולות.
הסיבה היחידה שלפעמים הוא נטה לאשר פעולת תגמול, כאשר התנאי שלו, לפעמים זה היה באמת מגוחך כאשר הוא אמר על פעולת כנרת תירו שתי יריות לתותח, אבל העיקרון שהנחה אותו: שכאשר יהיה צורך בפעולות תגמול אז הן צריכות להיות מצומצמות עד כמה שאפשר. השיקול העיקרי שהנחה אותו לאשר פעולות תגמול היה מצב הרוח הלאומי בכלל ומצב הרוח של התושבים בגבול. זה היה העיקרון היחיד שהנחה אותו. הוא לא האמין, הוא דחה את המקרים ואת הדרך הצבאית של פעולות התגמול.
והשיא היה כמובן חילוקי הדעות הגדולים בקשר למלחמת ברירה, לכל סוג של מלחמת ברירה, ואת מלחמת 1956 ראה שרת כמלחמת ברירה. אני לא רוצה להיכנס לתחומו של מוטי. שרת נדחק מהממשלה כיוון שהוא עמד בין בן-גוריון ובין המלחמה, כיוון שבן-גוריון העריך, כי עם שרת הוא יקשה לצאת למלחמת ברירה או אפילו למלחמת מנע ואולי אפילו למלחמה שבה ישראל מגיבה על מעשים ועל מהלכים של הצד השני. הסיבה העיקרית לדחיקתו של שרת מהממשלה בלי שהוא ניהל fight, היו לזה אולי שתי סיבות:
החלטה של המתונים שתמכו בו עד אז לחצות קווים. שפרינצק ואישים אחרים חצו את הקווים ועברו לתמיכה באקטיביזם.
אבל הסיבה העיקרית ששרת לא נאבק, והיו לו סיכויים, כי באו אליו אנשים רבים ואמרו לו תשמע, יש לך סיכוי במלחמה שלך. הסיבה העיקרית הייתה הדאגה האמיתית שלו לשלמותה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל לנוכח האיום המתמיד של בן-גוריון לפוצץ את העסק הזה, לפוצץ את המפלגה, שבסופו של דבר הוא ביצע אותה כמה שנים לאחר מכן.
הסיבוב האחרון שעליו אני יכול לדבר כאן בפרשה המורכבת הזו של היחסים בין שני האישים האלה, שני אישים לא פשוטים להבנה, היה בתקופת הפרשה. בעיקר לקראת סיומה של הפרשה. בתקופה הזו שרת חבר לטרויקה. בתקופה הזו, לבו של שרת היה מלא כנגד בן-גוריון. בתקופה הזו התיעוב, אני בוחר את המילה הזו במיוחד, כלפי בן-גוריון פיעפע בו והנחה חלק מהדברים שלו. בשרת פעם בלב, לפי דעתי, אותו אירוע בוועידה העשירית של מפא״י בהיכל התרבות - האירוע המפורסם שהביא לדחיקתו של בן-גוריון מהממשלה, דבר שמעורר הרהורים על מיהו מנצח ומיהו מפסיד במהלכים הפוליטיים. אבל אני חושב, אם להמשיך את הדברים של יוסי שריד, כל הדברים האלה הם חשובים מאוד. בלעדיהם אנחנו לא נוכל להבין הרבה מן המהלכים שקרו בתקופת היישוב ולאחר מכן בשנים הראשונות של הקמת המדינה.
אבל השורש של הדבר הוא בשתי תפיסות עולם שונות. אלה היו טמפרמנטים שונים לשני האישים.
שרת לא היה כריזמטי כמו בן-גוריון ולא כמו וייצמן, אני לא מתאר אותו כמנהיג כריזמטי, למרות שהוא היה מוכר ביישוב, הוא היה מוכר בעם היהודי בתנועה הציונית. היו לו אנשים שהעריכו אותו פחות, היו אנשים שהעריכו אותו יותר, אבל הוא לא היה נעלם. שרת היה שני לבן-גוריון. הוא לא נתפס שניים שלו, הוא לא סגן שלו, אלא הוא היה שני לבן-גוריון במעמד שלו והיו לו בסיסי עוצמה עצמאיים.
הדבר החשוב ביותר הוא המשנה המדינית וכאן אני מציע לכם רבותי, שבתוך מפא״י שרת היה חלופה של ממש מבחינה אידיאולוגית לתפיסה של האקטיביסטים. המשנה הזו הייתה משנה ריאליסטית שפויה ופרגמטית. המשנה הזו הייתה מעוגנת בהשקפת עולם סוציאל-דמוקרטית-פלורליסטית. שרת האמין בצורך ובחיוניות של קיום קבוצות שונות. התפיסה הזו הוכלה בארבעה תחומים:
במעמד ישראל בהיסטוריה ובעולם.
היחס ליהודי התפוצה שבה שרת חָלק מכל וכל על בן-גוריון. שרת האמין בקיומם של מרכזים יהודיים במקביל לריכוז היהודי בארץ-ישראל. שרת התנגד בחומרה מרובה לתפיסה הציונית או האנטי ציוני של בן-גוריון.
התחום השלישי הוא התחום של התפיסה החברתית שעליו אני לא אדבר - בתפיסה הביטחונית מדינית. התפיסה הייתה מושתתת על אפשרות של קיום יחסים מוסריים והסדרים שיביאו לתועלת לכל הצדדים במישורים השונים של הפוליטיקה - במישור הבינלאומי ובמישור הלאומי. תפיסה שמקורה זה בראיית עולם מוסרית, אפשרות של הבנות והסדרים מוסכמים שימנעו התנגשות ומלחמות יזומות מיותרות. צורך בהתחשבות בהסדרים לאומיים ומשמעת לסדר העולמי. לפי תפיסתו של שרת לא הייתה אוטרקיה, אלא תלות גומלין בין מדינות וחברות. הוא האמין, ואני כאן מצטט,
״חשבון עולמנו קשור בחשבון העולם. שאלת קיומנו נחתכת בתוך היאבקות בין העבר והעתיד של המין האנושי כולו ומתוך כבוד לזכויות הלאומיות של כל קבוצה״.
שרת האמין עד עמקי נשמתו בעניין של זכות ההגדרה העצמית.
מצד שני שרת האמין שבידי ישראל הייתה אוטונומיה. הייתה לה יכולת לברור באסטרטגיה שאותה היא תנסה לממש. והוא אמר: יש הכרעות שאינן תלויות בנו, אך יש הכרעות רבות התלויות בנו ואותן עלינו לבחון היטב ולאמץ כאשר נראה לנו שהן ברות ביצוע. לגבי דידו מדיניות איננה עניין של חזון נבואי, מדיניות היא עניין של נתונים מפוקחים וכל נתון מופק להניח אפשרות של התפתחות בכיוונים שונים ומכאן הצורך לנצל חלונות של הזדמנות, המונח הזה מוכר לכם? שרת השתמש בו בשנות החמישים המוקדמות לנצל את חלונות ההזדמנות שהסביבה פותחת בפנינו. מה היה החזון שלו? החזון שלו היה שהחזון שלנו, של העם היהודי, הוא אך ורק השלום. לא על חרבנו נחיה לעולמי עד בארץ הזו, בחלק זה. אם כי זמן רב, אולי זמן רב יותר מדי מאשר אנו חפצים לא נוכל לחיות ללא החרב, אבל השלום צריך להשיג אותו וצריך לחתור אליו. לגביו השלום לא הייתה סיסמה בעלמא. הוא ניסה כל דרך אפשרית כדי להשיג אותו, אבל מתוך ריאליזם. מתוך ריאליזם, משום שלגבי דידו לא הייתה שאלה ערבית, זה שמו של ספרו של יוסי גורניק, שלקוח מדבריו של שרת, לא הייתה שאלה ערבית, הייתה בעיה יהודית. אנחנו היהודים, ככה אמר שרת, אנחנו צריכים לדאוג ולחפש את המפתחות לחיפוש את הדרך. ישראל הייתה צריכה ליזום לתחום של חיפוש הפתרונות. הוא האמין שמקור הסכסוך היה בכך ואני מצטט
״שיש עם הרוצה לחזור לארץ ולשנות את אופיה האתני מדורי דורות (היהודים) ויש עם שנפשו מתקומם כנגד השינוי הזה״.
יתר על כן, הוא שאף לחיים צד בצד עם הערבים של יישויות מדיניות נפרדות, כי הוא היה, כמו שאמרתי לכם קודם, אולי הנשא המובהק ביותר של רעיון החלוקה. בקשר לערבים הוא התייחס אליהם קודם כל כבני אדם וגם כאן אני מצטט:
״היהודי איננו רק פועל, הוא איננו רק איכר, הוא איננו רק סוחר, הוא יהודי, כך גם הערבי. דברים אלה אמרתי מיום שעמדתי על דעתי הציונית והכרתי ערבים. ישנו ניגוד מוחלט בין יהודים כלאום ובין הערבים כלאום בארץ-ישראל. יחד עם זאת, הניגוד המוחלט הזה אין פירושו שיהודים וערבים יהיו תמיד במלחמה״.
ושומה על ההנהגה היה לחפש, כפי שהוא עשה החל משנת 1949, לחפש כל דרך לטפל בשאלה הזו. כפי שהצעתי בכמה מקומות בשאלת הסכסוך הוא לא היה נאיבי. מי שמציג אותו כמחפש שלום מדיני, זה החזון כמו שאמרתי לכם קודם, אבל לא הייתה בו שמץ של נאיביות בקשר לכך. הוא ביקש כמו שאני הצעתי בכמה מקומות, להגיע למַתֵן את הסכסוך למצב של מיתון הסכסוך על-ידי מו״מ מתמשך, שימוש משולב בעוצמה צבאית במדיניות ובדיפלומטיה, דבֵקות בהצעה אסטרטגית ולא הסתמכות על הכרעה, הבלגה, חיפוש אחרי פשרה ובעיקר דבקות לא מעורערת בעיקרון חלוקת ארץ-ישראל. הייתה תקופה מסוימת שבה הוא אפילו האמין על פי אמונתו בעניין של זכות ההגדרה העצמית בצורך להקים מדינה ערבית בגדה וברצועת עזה. כמו שאמרתי לכם קודם, מלחמת השחרור לגביו סגרה פרק, הגבולות לגבי דידו היו גבולות נתונים. אין לתקן את תוצאות מלחמת השחרור.
מילות מפתח
יום, עיון
