״כשההר אינו בא אל מוחמד, בא מוחמד אל ההר״ למחרת, ב-5 ביוני שנת 1944, דהיינו 15 ימים לאחר בואי לאיסטנבול,
עליתי עם אהוד אבריאל על ״אכספרס-טאורוס״ ההולך לחלב. כל השליחים באו לתחנה. היה
לנו תא-שינה משותף. אבריאל אמר לי, שהתורכים שלחו בלש לעקוב אחרינו ואסור לי לרדת
מן הרכבת באמצע הדרך. המסע נמשך לאין-סוף. במשך 48 שעות אלה לא נראו פני הבלש. באנקארה נעצרה הרכבת כשעה. יוסף קלארמאן, נציג הרביזיוניסטים, וגריפל
מ״אגודת ישראל״, חיכו לי. מהבעת פניהם למדתי מייד שקרה משהו. הם היטו אותנו הצדה. קלארמאן אמר לנו בנימה רצינית והחלטית מאוד: ״יש לנו ידיעות, שטומנים פח ליואל בראנד. שרתוק לא קיבל אשרה, מפני
שהאנגלים רוצים למשוך את בראנד אל שטח אנגלי ולאוסרו. אני מזהיר אתכם, ובייחוד את
בראנד, שלא תמשיכו בנסיעה. בשאלה זו אין האנגלים בעלי-בריתנו. אין הם רוצים
ששליחותנו תצליח. על בראנד לשוב מייד, אחרת לא יוכל לשוב עד סוף המלחמה. האנגלים
יאסרוהו״. השיחה נמשכה רבע-שעה בלבד. הייתי כולי מבולבל. עלי להודות, שלא עמדתי
על קשרי הפוליטיקה העולמית. פשוט לא יכולתי לשער בנפשי שאנגליה, ארץ זו שנלחמה מלחמת-גבורה
למען שחרורם של עמי-אירופה הנדכאים, לא תעמוד לימיננו. אומנם פקפקתי, אם נצליח
לקבל מידי האנגלים עשרת אלפים מכוניות-משא בעיצומה של המלחמה, למען שחרורם של
היהודים. אף אנשינו בבודאפשט מיאנו לערוב לאספקת סחורות בעלות ערך מלחמתי לגרמנים.
על כן לא הייתי משוכנע בתכלית, ששליחותי תצליח בצורה קונקרטית זו, אבל מאסרו של
שליח היהודים בידי האנגלים, מניעת חופש הפעולה מנציגה של תנועת המחתרת היהודית
באירופה, דבר זה נבצר ממני לתופסו בשכלי. אולם גריפל וקלארמאן היו אנשים רציניים,
ודבריהם גרמו לי דאגה עמוקה ביותר. גם אהוד אבריאל נראה מודאג. דנו בעניין והגעתי לכלל הכרה,
שהרביזיוניסטים מתנגדים עקרונית לכל מעשי הסוכנות. הסוכנות הזמינה אותנו רשמית
לחלב ולירושלים, וחזקה עליה שיודעת היא את אשר היא עושה. הרי ואניה פומראנץ הודיע
לשרתוק את כל פרטי שליחותי. שרתוק צריך היה לדעת, שמאסרי, ואפילו רק הפסד זמן,
עלול להביא לידי תוצאות איומות באירופה המרכזית. ככל שהרביתי להרהר בדבר, כן הלכתי
ונרגעתי, אלא שהשגחתי במלווי אהוד, שהוא מודאג הרבה יותר ממני, ודבר זה דיכא אותי
קצת. למחרת בבוקר עברנו את הגבול הסורי. עוד שכבנו במיטותינו בבוא פקידי-הביקורת
הצרפתים לדרוש את דרכונינו. כשמסרתי להם את דרכון-המסע הגרמני שלי, נבהלו כמעט. הם
הפכו אותו מכל צד והתווכחו בינם לבין עצמם בעירנות. אבל הכל היה כסדרו. על הדרכון הייתה
אשרה אנגלית כדת וכדין. לבסוף לא הייתה ברירה בידם, אלא להחתימו בחותמת של רישיון
כניסה. במטעני לא נגעו. לאחר חצי שעה באו המבקרים האנגלים. בסקירה ראשונה ניכר
בהם, שהם יודעים מי אני. הגשתי להם את דרכוני. האנגלים לא העיפו עין בו, אלא
הסתכלו בי במבט חודר והחזירו לי את הדרכון בלי לדבר דבר. תקפה אותי הרגשה לא-נעימה.
חרדתו של אהוד גדלה והלכה. הוא אמר: ״יואל, אם יפתיעונו ויפרידו בינינו, נקוט כלל זה בידך ושמור עליו מכל
משמר: אל תניח לאיש לחקרך שלא בנוכחותו של נציג הסוכנות. דרוש שיודיעו למשה שרתוק,
ואל תיתן כל תשובה בטרם יבוא״. סבורים היינו, שבתחנת הרכבת יחכו לנו אי-אלה חברים. בחלב נמצא בא-כוח
קבוע של הסוכנות, אבל איש לא היה בתחנה. לא ראינו פנים מוכרים. |
