סיכום: ההישענות על ״שני הקנים הרצוצים״
מזהה  86
שם הספר  244 מלחמת ברירה-הדרך לסיני וחזרה - 1957-1956
מספר פרק  18.0
שם הפרק  סיכום: ההישענות על ״שני הקנים הרצוצים״

 


 סיכום: ההישענות על ״שני הקנים הרצוצים״

 

 

התשלום היה יציאה למלחמה

 

חודשים אחדים לאחר מבצע סיני הגיב שרת בינו לבינו על טיעונים שהשמיע דיין בהרצאה פומבית בחיפה ב-13 ביולי 1957:

״--- הוא קבע הלכה מדינית - כי נשק קיבלנו ממי שהעריך את מלחמתיות ישראל משום שלחמנו שנתיים ומעלה לפני מסע סיני והוכחנו כי איננו מוותרים, אך לא קיבלנו נשק ממי שיעץ לנו לא להילחם. ולא נתקררה דעתו עד שהזכיר במפורש את מבצע כנרת, שבשעתו היה עליו ויכוח אם לא עיכב מתן נשק, אך הוכח כי לא היא, ודווקא הוא שסייע. [זוהי] כתיבת היסטוריה תוך ״לישה״ בעובדות. זיכרונו של הרמטכ״ל גמיש ביותר. נוח לו לשכוח כי מבצע כנרת עיכב הספקת נשק צרפתית ולא סייע לה. האספקה החלה לפני המבצע והופסקה בגללו לשבועות אחדים. כן לא זכר כי מבצע עזה השני ביטל את ביקורו של פינו, שהיה מיועד מצדנו להרחבת הרכש הצרפתי. כן התעלם לגמרי מ-24 [מטוסי] "86-F" הקנדאים שרכשנו בעזרת ארה״ב, אשר גם המו״מ עליהם נפסק עקב מבצע עזה [הראשון] - כאשר הוכחנו שאנו ״נלחמים ולא מוותרים״ - מתחדש והובא לסיום מוצלח דווקא בתקופה של שקט, אבל סופו שלא הוצא לפועל בגלל מבצע סיני. נבצר ממנו כמובן להדגיש את הגורם העיקרי לנדיבותה של צרפת בנשק, והוא מצבה הנואש באלז׳יריה. אילו הזכיר גורם זה, היה כל בניינו מתמוטט״.[1]

טיעוני שרת היו נכונים בכל פרטיהם, אבל עובדה היסטורית היא, שאת הנשק הרב שקיבלה ישראל מצרפת מייד לאחר הדחתו ובמשך החודשים שעד מבצע סיני, היא קיבלה על מנת לתקוף את מצרים - לא כנשק התגוננות בפני מתקפה מצרית.[2]

 

שתי האסכולות: מיתון ומגננה מול הסלמה וכוחאות

 

היה קשר הדוק ומובהק בין הוויכוח המדיני-ביטחוני, הנסתר ברובו, שניהל שרת עם בן-גוריון ודיין, לבין הנשק הצרפתי שזרם ארצה לשם ביצוע מלחמת המנע בסיני.

המחלוקת הבסיסית שניטשה בעשור הראשון של המדינה על הדרך להשגת ביטחון ועל היחס לערבים, לאו״ם ולמעצמות, הייתה רלוונטית מאוד לדרך השגת הנשק.

האסכולה האחת, שאותה ביטא וגילם שרת למעשה כיחיד, ללא בעלי-ברית פעילים ומזדהים עמו בלב-ונפש במפלגתו מפא״י, מפלגת השלטון, שאפה להפחית ככל שניתן את ההסלמה הצבאית הפעילה, תוך השתלבות במאמצי ארה״ב ואו״ם להפשרה בינגושית. התדמית שביקשה אסכולה זו לעצב לישראל הייתה של מדינה קטנה, המתגוננת בפני תוקפנות ונזקקת לנשק מגן.

האסכולה האחרת, שבראשה עמד בן-גוריון, לימינו מפלגתו ולשמאלו הממסד הביטחונ ומאחוריו דעת הקהל, שאפה להשתלבות ישראל במערב, תוך הצגת הוכחות, שמדינת ישראל היא מכשיר צבאי פעיל, יעיל ונאמן, שאינו נרתע מהסלמה ואף שוחר לה; שוט מאיים כנגד הפרובוקציות הערביות, שעלו בקנה אחד עם האינטרסים הסובייטיים. אסכולה זו, שידה הייתה על העליונה, הפגינה את יעילות צעדיה ואמצעיה בקבלת נשק רב ובהישג צבאי במערכה נגד המצרים, שנחשב בשעתו להישג צבאי חשוב, אם כי הנחיתות המצרית בסיני בכוח-אדם, בשריון ובחיל-אוויר הייתה מוחלטת.[3]

קשה להתווכח עם ניצחון ולא-כל-שכן עם השתלשלויותיו החיוביות, שלא נצפו כלל על-ידי יוזמי מבצע סיני, אך לימים שימשו בעליל חצים יעילים באשפת ההצדקות המבוקשות ונחפשות של מלחמה זו. דומה שאין זה מקרה כלל ועיקר, כי בשל עצם היותה מלחמת-ברירה ראשונה של ישראל, ומה גם פרי קנוניה ויוזמת-חוץ, מצטיינת מלחמת 1956 - יותר מכל מלחמות ישראל - לא רק בשִפעה ומגוון של צידוקים מצטברים והולכים ברבות הימים, שכמו אמורים להופכהּ למלחמת אין-ברירה, אלא גם בהעלאת תוצאותיה, שלא עמדו לנגד עיני הוגיה-מתכנניה, כהנמקות בדיעבד ליזימתה. מסובבים - תוצאות והשתלשלויות חיוביות כשליליות - אפשר וחובה לנתח לאחר מעשה; לעולם אין להציגם כסיבות.

אף-על-פי-כן, אפשר שעם קריאת ספר זה ינצנץ שביב ספק, שמא היה ניצחון האסכולה הצבאית-לוחמנית ניצחון לטווח קצר:

עתיד ישראל לא ניקָה ממלחמות ונשאר רְדוּף מצוקות ביטחוניות עקשניות;

סדר-היום הלאומי לא השתחרר עד כתיבת דברים אלה מכפיפות יומיומית - לא אחת גוברת והולכת ואפילו היסטרית להשתקפויות מגוונות של היעדר ביטחון וחתירה לביטחון.

הדבר שנעלה מכל ספק הוא מלחמת סיני, בניגוד למלחמות העצמאות, ששת הימים ויום כיפור - ובדומה למלחמת לבנון - הייתה ״מלחמת ברירה״: לא מלחמת מגן אלא מלחמת מנע.[4]

משה שרת לא חתר להשגת כמויות נשק גדולות. הוא חתר להשגת נשק לצורכי מגן וביצור הביטחון העצמי בישראל. ואם לא ירד לסוף המטרה האמיתית של הדחתו ושל חילוף המשמרות בממשלה ובמשרד החוץ, שהייתה השגת כמויות נשק גדולות מצרפת תמורת רתימת צה״ל למלחמה במצרים הנאצרית - בברית עם צרפת ובריטניה, הרי אילו נשאר שר חוץ, היה חלק מהנשק מתקבל - בעיקר ממקורות צרפתיים - משום שממשלת צרפת החליטה על כן בתיאום עם האמריקנים. אכן, התיאום חל על היקף הספקת נשק קטן לאין שיעור מזה שנדרש לניהול מלחמת סיני. הלאמת התעלה על-ידי נאצר הייתה מאורע מכריע, שכמובן לא התחולל עקב הדחת שרת, אך ברי כי הצרפתים לא היו מוכרים לישראל נשק רב רק כדי שישראל תגן על עצמה, ללא התקשרות עם צרפת ובריטניה להפלת נאצר.

לעומת זה, תוספת של נשק לישראל הייתה מזומנת אז לישראל ממקור פרו אמריקני. הקנדים פתחו בהליכים ממשיים למכירת המטוסים שהבטיחו לישראל ערב מבצע סיני, ואילו נתממשה מכירה זו הייתה קושרת את ישראל לתוכנית החירום של דאלס להעברת מטוסים זהים לישראל במקרה שתותקף. היסטוריון רשאי להניח, שנשק בכמויות מדודות, לרבות מטוסי "86-F" מקנדה, היה מגיע לישראל במהלך שנת 1956 אילו היה שרת מוסיף לכהן כשר חוץ.[5]

 

ראש הממשלה ה״נחרץ״ מול שר החוץ ה״הססן״

 

כנגד זה, עסקת הנשק הגדולה עם צרפת הייתה כרוכה בהסכם מדיני-צבאי בין צרפת לישראל להפלת נאצר. התמורה לעסקה זו הייתה, בעיקרה, ״לא-דווקא כספית אלא מבצעית״[6] - ולעסקה שכזו, שרתמה את ישראל למרכבת המלחמה בסתיו 1956, לא היה שרת מסכים בשום אופן אילו נשאל - ולכן לא נשאל והודח. האשמת בן-גוריון לאחר מעשה, ששרת לא היה מסכים לעסקות הנשק בגלל שיקולי ״טקס ופרוטוקול״, כשר חוץ הכפות לגינונים דיפלומטיים, הייתה כמובן עלילה. משה שרת לא היה דיפלומט קרתן ואנין כפי שביקש בן-גוריון להציגו. אבל העובדה, שהסכם הרכש הגדול - עסקת ״גאות״ - נחתם, לא הייתה בלתי-קשורה בחילוף המשמרות במשרד החוץ. משה שרת ״ההססן״, ״הפחדן״, איש ״מה-יאמרו-הגויים״, היה שר יחיד בממשלות בן-גוריון, שהיה מסוגל לקום ולהתמודד בראש הממשלה ושר הביטחון כשווה עם שווה, מוסרית ועניינית, לאתגרו בטיעוני-נגד ולתבוע במפגיע ובלי היסוס הכרעה ביניהם בהצבעה בממשלה לאחר דיון נוקב - ואף להביסו. כך נהג שרת בעבר ועל אחת כמה וכמה שכך היה נוהג בפרשת הקנוניה עם צרפת ובריטניה ויזימת המלחמה על מצרים, שהוסתרו מרוב שרי הממשלה עד לרגע האחרון - ומכשיל מהלכים אלה. זה היה הטעם האמיתי לצעד המֶנע של ההדחה, שנעשתה בלתי-נמנעת ככל שמישמש-ובא מועד מימושו של הסכם הקנוניה, שהרי שר חוץ אומר-הן אין ראש ממשלה צריך להדיח. גולדה מאיר, יורשתו של שרת, הייתה שר חוץ צייתן ביותר לעומת קודמה משה שרת[7] ולמעשה נוהלה מדיניות החוץ והביטחון בלעדיה שעה שהיא גילמה בעליל, אם גם למורת רוחה, את טיפוס שר החוץ שבו רצה בן-גוריון ואותו שלל שרת בכל מאודו: שר להסברת מדיניות חוץ המותווית במשרד הביטחון.

שיטתו של בן-גוריון במאבקים אישיים, שאותה גינה אצל אחרים, הייתה תקיפה בחצאי-אמיתות. כשהגדיר את שרת כמכשול להשגת נשק בשל ״טקס ופרוטוקול״, הייתה כוונתו להשריש בתודעת הציבור ובזיכרונו את שרת כדיפלומט בלתי-מציאותי, המדקדק בכללי טקס בשעת חירום כעדיפים על-פני השגת ״מינימום״ הנשק החיוני לקיום המדינה. גרעין האמת בתוך עלילה זאת היה כפול:

ראשית, צרפת השאילה לישראל נשק אמריקני, שלא היה שלה, על-סמך דיברתו של מנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס, שהנשק יוחזר אם ידרשו האמריקנים ביקורת הנשק באירופה

שנית, כך יצא, שארה״ב מימנה מאוצרה חלק מן הנשק ששימש את ישראל במבצע סיני - בגניבה.

אין זה ודאי, ששרת היה משלים עם עסקות מפוקפקות שכאלה, לרבות ניסיונות להוציא מארה״ב חצי-זחלים בלי רשיון יצוא. [8]

 

אקטיביזם בכל התחומים

 

יד חסידי השיטה האקטיביסטית להשגת נשק לישראל הייתה על העליונה. ישראל ניהלה מכוח זה מדיניות חוץ אקטיבית בכל התחומים, לא רק בתחום הביטחוני לעצמו. התוכניות המדיניות שהגה בהן בן-גוריון מכבר, והמשיך להגות בדומותיהן גם לאחר הדחת שרת, היו, בין השאר, חימוש צה״ל על מנת שימלא תפקיד ראשי במלחמה נגד הקומוניזם במזרח התיכון, שעליו עמדנו לעיל, והשלטת המרונים בלבנון, תוך ברית עם ישראל בחסות אוריינטציה צרפתית - הכל על פי עקרונות ניצול ״שעות כושר״ היסטוריות,[9] וקבלת הווייתה של ישראל כ״הרפתקה[10] שהיו נר לרגליו.

תוכניותיו של בן-גוריון להחלת שינויים במזה״ת התאפיינו ביזימתן על-ידי ישראל ובמימושן בתיאום ובברית עם צרפת ובריטניה. בן-גוריון תיכנן לא רק לקרוע את חצי-האי סיני מעל מצרים, להפיל את נאצר ולהקנות מעמד בינלאומי לתעלת סואץ, אלא גם לחלק את ירדן בין עיראק לישראל - תמורת קליטת עיראק את הפליטים הפלסטינים ויישובם בשטחה - ולפרק את לבנון, ששטחה שמדרום לליטאני יסופח לישראל, חלקים אחרים שלה, המיושבים במוסלמים, יסופחו לסוריה והמדינה הנוצרית, שתיוותר אחרי קיצוצים אלה תקושר, כמובן, בברית עם ישראל. אשר לסוריה - גרס בן-גוריון - עליה יהיה אפשר להעמיד שליט פרו-אמריקני כגון שישקלי.

למעשה, במהות, נשאה תוכניתו של בן-גוריון אופי קולוניאלי-מערבי. תוכנית זאת גילמה מגמה לחלק את המזרח התיכון, ובעצם גם את צפון-אפריקה, בין המעצמות הקולוניאליות.[11]

לכל התוכניות הקולוניאליות הללו, שמבצע סיני היה בשר מבשרן - חלק בלתי-נפרד מהן - לא היה משה שרת נותן ידו.

כידוע, לא כל התוכנית הבן-גוריונית בוצעה, אבל עסקת הנשק הגדולה עם צרפת, שאכן הגיעה לכלל מימוש, הייתה פרי מגמותיו המדיניות של בן-גוריון, ששרת שללן והתנגד להן במלוא יישותו. לפיכך היה עליו לשאת את הצלב של מי שהדחתו הניבה לישראל את שפעת הנשק.

בן-גוריון עצמו הגדיר את מלחמת המנע שעמד לבצע - לפני פתיחתה בהצנחת צנחני צה״ל במעבר מיתלה שבלב סיני - כ״הרפתקה קצת מסוכנת״ ומיניה-וביה הוסיף: ״אבל מה לעשות, כל קיומנו כך״[12]. ראוי לזכור, שתחילה חשבו הישראלים בממסד הביטחון - וגם האמריקנים - שאם לא תקבל ישראל נשק בהיקף ניכר, יחזקו הערבים ממנה בתוך חודשים ספורים. ראשי הצבא בארה״ב העריכו, כי ישראל תקיים את עליונותה הצבאית מול הערבים רק עד אפריל 1957. אכן, תחזית זו השתנתה לאחר בדיקת סוגי הנשק שקיבלה מצרים במסגרת ״העסקה הצ׳כית״ ומידת קליטתם בצבאה.[13] כפי שכבר צוין לעיל, ביטא דאלס בתחילת אוגוסט 1956 הערכה אמריקנית שקולה, שישראל חזקה ממצרים וקרוב לוודאי שגם מכל ארצות ערב יחדיו. שום איום קיומי לא ריחף בשלב זה על ישראל. נוכח גישתה הפסיבית של ארה״ב לחימוש ישראל ולמעשי נאצר, זנח בן-גוריון, שתמך תחילה בחוזה ביטחון עם ארה״ב, את הדגש על אמריקה באוריינטציה המדינית שלו, שכן את חוזה הביטחון עם ארה״ב, ששאף להשיג, גרס כבניית צה״ל וחימושו כנגד הקומוניזם או כנגד תומכו נאצר. כאשר התברר, שארה״ב תובעת התאפקות דווקא, כפר בן-גוריון בפומבי - בהפתיעו את השגריר אבא אבן, שעשה בוושינגטון ימים כלילות למימוש חוזה הביטחון - בחשיבותן של בריתות נגד תוקפנות. עכשיו טען, שכל מדינה מתגוננת לבדה.[14]

מדיניותם של דאלס ואייזנהאואר מנעה במתכוון נשק אמריקני מישראל, תוך שסייעה לה, במידת-מה, בהשגת נשק ממדינות מערביות אחרות. דאלס טען בחדרי חדרים, שהערבים היושבים על ברזי הנפט אוחזים את אירופה בגרונה, וככלות הכל מחויבת ארה״ב לא רק לקיומה של ישראל, אלא גם לקיומה ולשגשוגה של אירופה. אם יעצרו הערבים את זרימת הנפט שלהם, תרד כל ״תוכנית מרשל״ לטמיון.[15] בנוסף, ישראל מתנהגת בסגנון צַ׳נְג-קַי-שֶק וסינְגְמַן רי, בסַכְּנָה את המזה״ת באופן שעלול לדרדר את המעצמות למלחמת עולם.[16] ישראל בהנהגת בן-גוריון - לדעת דאלס - רוצה להדוף את ארה״ב לעברה ולגרום לערבים להידחק אל הקוטב הסובייטי, כדי שייווצר מצב שבו יתעמתו שתי מעצמות-העל באמצעות בעלות-בריתן. דאלס גרס, שיש למנוע היווצרות מצב שכזה ולפיכך מתח ביקורת חריפה על מדיניותה הצבאית של ישראל: מדיניות זו מקשה על ארה״ב לקיים את קשריה הטובים עם הערבים ולאורך ימים אף תכביד על השתלבות ישראל באזור.

 

מ״מה יאמרו הגויים״ - למעורבות ״גויים״ מעמיקה

 

מדיניותו המגננית של שרת, שלא שאפה להזדהות אקטיבית וצבאית עם המערב נגד הערבים, הקבילה למדיניותו של דאלס - למרות כל המתיחות שליוותה את מגעיהם. נוכח כל הפרובוקציות של נאצר, מקשירת ״העסקה הצ׳כית״ ועד הלאמת התעלה, נקט כלפיו דאלס מדיניות מתונה, שחתרה למנוע הזדהות מצרית וערבית עם הסובייטים. דאלס התמיד בכך, בייחוד מאז הלאמת התעלה, אפילו נגד בעלי בריתו האירופים. הללו פנו לנקיטת אמצעים צבאיים נגד נאצר במבצע סואץ-סיני, ומדיניות מערבית אקטיבית זו הלמה את המדיניות הפרו-מערבית האקטיבית של בן-גוריון מאז ראשית שנות ה-50, כמתואר בספר זה. מדיניות אקטיבית זו, שגברה כליל על מדיניותו הפרו-מערבית-אמריקנית של שרת, היא שזיכתה את ישראל בעסקת הנשק הצרפתית הגדולה וגם בברית עם צרפת, שהבטיחה לישראל גם נשק מתוחכם יותר בימים יבואו.

בנסיבות אלה לא הייתה מדיניותו של שרת יכולה להשיג לישראל נשק מערבי בכמויות שהניבה הברית עם צרפת, אם-כי סביר, שהייתה משיגה נשק די צורכה של מניעת התקפה מצרית, או של עמידה בה בהצלחה, מה גם שקשה להניח, שנאצר היה פותח בה לוּ היה הקו של שרת הקו הדומיננטי בישראל.

נאצר הצהיר,[17] כי לא הסכים בשום-פנים לקבל מתנדבים מרוסיה, שכן היו עלולים לגלגל את מהלך העניינים למלחמת עולם ובה היו מושמדים מיליוני מצרים ולא רק אותם אלפי חיילים שנהרגו במלחמת 1956, וכן הטעים, כי הוא גם נושא באחריות כלפי הקהילה הבינלאומית. ועוד אמר, שכדי להזים את מסע התעמולה הישראלי המנוהל נגדו יקדם בברכה הקמת ועדת חקירה בינלאומית, שתבדוק את הנשק שהיה בידי צבאו ונפל שלל במלחמה.

מכל מקום, ברי כי מבין שני המנהיגים - נאצר ובן-גוריון - נדרש השני למעורבות מעצמתית מעמיקה הרבה מזו שנדרש לה הראשון. בן-גוריון הוא שביקש - וקיבל - טייסות קרב צרפתיות, שפעלו מתוך ישראל להגנתה האווירית בימי מבצע סיני.[18]

התוכנית האמריקנית המקבילה להתערבות אפשרית של מעצמה בסכסוך צבאי במזרח התיכון - מבצע ״סטוקפייל״ - התוותה העברת נשק וציוד לישראל או למדינה מזרח-תיכונית אחרת רק אם וכאשר תותקף. האמריקנים החזיקו מטוסי "86-F" עד אפריל 1957 בבסיסיהם שבאירופה, על מנת שיוכלו להגיע לישראל בתום 84 שעות מהזעקתם.[19] שרת לא דגל במסע הצלה אמריקני למען ישראל; הוא תבע מארה״ב מכירת מטוסים באמצעות קנדה ועסקה זו עמדה להתממש והייתה מתממשת אלמלא מבצע סיני. רמת המעורבות הזרה, שציפה לה שרת, הייתה נמוכה לאין שיעור מן ההזדהות והמעורבות שציפה להן בן-גוריון מארה״ב, ומשנכזב ממנה - השיגן מצרפת. אספקת הנשק שציפה לה שרת נועדה להתגוננות בלבד; בן-גוריון התמסר ליוזמות מדיניות וצבאיות משותפות עם אותו חלק של המערב, שהיה נכון לקראתן.

 

מסר חד וחלק

 

האסכולה המדינית של בן-גוריון, דיין ופרס, שגרסה מלחמת מנע ודגלה באוריינטציה על צרפת, אומנם נזקקה לא אחת להיסטוריה משוכתבת, שהגיעה לשיאה בפרשת ״העסק-הביש-לבון״,[20] אבל היה לה בעליל ויכוח עקרוני ומהותי עם שרת על דרך השגת הנשק. למרבה המשמעות, גלש ויכוח זה לפסים שטחיים - פופוליסטיים, רכלניים וסלפניים. בדרכי הכפשה, עיוות ואינסינואציה עשו חסידי מלחמת מנע להצגת אנשי משרד החוץ כדיפלומטים תלושים, ״מכופתרים״, שתרומתם להשגת נשק הייתה שולית, אם לא אפסית, ומשום כך גם הוצג שרת באור גרוטסקי כאיש ״טקס ופרוטוקול״ ואפילו נמנע בעדו להימנות עם מקבלי ״אות ההגנה״ - מעשה מביש, שאירע ביולי 1958[21] - ואילו שמעון פרס הועלה על נס כ״בעל החליפה הכחולה״,[22] שהשיג את הנשק כמי ש״אינו דיפלומט״.[23]

מפורשת ונחרצת הייתה הכתובת שרשמה יד הממסד הביטחוני על קיר ממשלות ישראל:

לשר החוץ, או למשרד החוץ, איך ולא צריך להיות כל תפקיד בהתוויית מדיניות החוץ של ישראל.

 

הערות:

[1] יומ״א, עמ׳ 2263.

[2] מ׳ בר-און-ביטחון, עמ׳ 172.

[3] גולני, עמ׳ 277.

[4] על ״מלחמת ברירה״ אמר יצחק רבין, כמובא בקובץ

 S.l. Troen & M. Shemesh (ed.) The Suez-Sinai Crisis 1956 - Retprospective and

 Reappraisal, Columbia U.P. & Ben-Gurion University of the Negev, NY 1999: "All of Israel’s wars, from the War of Independence and including the war in Lebanon, can be divided into two categories. The War of independence, the Six Day War, the Yom Kippur War and the War of Attrition could be considered ‘Wars of No Choice’. The other wars, the Sinai Campaign and the war in Lebanon, were different in their structure and character. These were the only ones which we initiated or where we were party to their initiation. They were intended as wars for achieving far-reaching political goals".

[5] לוסון למשרד הצבא 2.10.1956, אל״א, 10-256/W)784A.00); בורנשטיין, עמ׳ 449-446, המחבר כשל במספר טעויות קשות, כמו הטענה שמטוסי 86-F הגיעו לישראל בעוד שהם לא נשלחו מקנדה בגלל מבצע סיני; שיחת אברהם סלמן, יועץ כלכלי בשגר׳ ישראל בארה״ב במחמ״ד 11.9.1956, אל״א,  00/9-1156.784A.

[6] סגריר, עמ׳ 29; גזית, עמ׳ 87.

[7] גזית, עמ׳ 87.

[8] סגריר, עמ׳ 29.

[9] ר׳ למשל מכתב ב״ג לשרת מ-27.2.1954, יומ״א, עמ׳ 2398; סגריר, עמ׳ 77.

[10] ב״ג אחרי ״ועידת וֶרמר״ למאיר, סגריר, עמ׳ 43; למאיר ואשכול, מ׳ בר-און, אתגר ותגרה - הדרך למבצע קדש, 1956, המרכז למורשת ב״ג/אוניב׳ ב״ג, 1991, ע׳ 158.

[11] רמזים לכך ראה בר-זוהר-גשר, עמ׳ 120; סגריר, עמ׳ 139; מתי גולן, פרס, ת״א וירושלים 1984, עמ׳ 56.

[12] מ׳ בר-און, אתגר ותגרה, ע׳ 158.

[13] יעקב שרת (עורך), מי חתר להתערבות צבאית בלבנון?, ת״א 1983, והשווה לוסון למחמ״ד 2.7.1956, אל״א,86/7-256 .684A; ב״ז-ב״ג, עמ׳ 1247,1234-5.

[14] דיין-אבני, עמ׳ 210, 27.6.1956; אדמירל רדפורד לשר ההגנה 28.8.1956, אל״א  9-2856/601.84A.11; יומ״א 22.6.1956 ; אבן למשרד 15.2.1956, מ״ח/ב/2414/28.

[15] תזכיר מחמ״ד על פגישת סנטורים עם דלאס 23.4.1956, אל״א 4-2356/611.84A; לא הכל בארה״ב חשבו כך. בלאושטיין, מראשי הוועד היהודי האמריקני, איל נפט, טען לפני דלאס ב-26.4.1956 כי אובדן הנפט המז״ת  למערב אינו כה הרסני אם כי יקר, אל״א 5/52556.784A; נפט זה הוערך ע״י המודיעין האמריקני ב-3.5.1956 ב-920 מיל׳ דולר רווחים ב-1955, מהם כ-40% לחברות אירופיות ובריטיות, 1984/383. Doc .Dec.

[16] ר׳ למשל ביירוד למחמ״ד על תגובת המצרים לדברי דלאס ,25.5.1956 אל״א, 774.00/15-2556(W).

[17] הר למחמ״ד 16.11.1956, אל״א, 86/11-1656,684a.

[18] תזכיר ליו״ר ראשי המטות האמריקנים 5.11.1956, אל״א, 5622/11-556.784A; לודג׳ למחמ״ד 21.11.1956, אל״א, 86/11-2156.68A; בנדור לאיתן 25.11.1956 מ״ח 2401/13; דילון למחמ״ד 10.11.1956 וכן על שיחה עם פינו 2.11.1956 ועם מולה 12.11.1956, אל״א 86/11-1256.684A; שיחת איש שגר׳ ישראל במחמ״ד9.11.1956  , אל״א 86/11-758.684A.

[19] תזכיר אדמירל רדפורד, ראש המטות המשולבים, 19.9.1956 אל״א, 7849. 56/9-2156.

[20] אשד-הוראה - שיא בשכתוב היסטוריה.

[21] שמעון פרס למשה שרת, למרחב 6.7.1958; שרת לפרס, למרחב 7.7.1958.

[22] בעניין מאמרו של אלקנה גלי האיש בחליפה הכחולה ומשמעותו ראה מיכאל אליצור ליעקב צור, ,24.1.1957 ג״מ/מ״ח/916/33/פ.

[23] סגריר עמ׳ 32.

 

העתקת קישור