18. המצרים וכוח או״ם

פינו מסייע לתפנית

שרת החוץ גולדה מאיר, שהתנגדה בכלל למבצע סיני כצעד שלא יניב פירות לישראל,[1] זעמה ב-26 בפברואר על המרשלד, אך למחרת נועדה עם דלאס והביעה הערכה למאמציו. היא תבעה לדחות את הדיון וההצבעה בעצרת בימים ספורים, כדי שיהיה סיפק בידה לשכנע את ממשלתה לדון בפרטים הטעונים הסכמה, אך אבן שנכח בשיחה עם המזכ״ל, קטע את דברי שרת החוץ שלו. זה עתה - אמר - התקשר עם בן-גוריון וסיכם עמו, כי נותר רק להסדיר כמה פרטים עם פינו היום. לבקשת אבן, שבהחלטת העצרת ייאמר, כי לא יהיה אפשר לפנות את כוח האו״ם מרצ״ע ומהמְצָרים, לא נענה דאלס במישרין, שכן חשש כי לחץ מוגזם על המרשלד יעורר את התנגדותו, אבל אחר-כך ביקש מן המזכ״ל להקפיד, שפינוי כוח או״ם יהיה כפוף להחלטת או״ם. אותו יום ראה דאלס גם להקדים למילה ״סנקציות״, שנכללה בנאום שעתיד היה לודג׳ לשאת בדיון בעצרת או״ם - בפסקה שדנה באפשרות, שישראל לא תודיע על נסיגה - את שם-התואר "Peacfull", על-מנת שלסובייטים לא תהיה עילה לתקוף את ישראל צבאית.[2]

השגריר לוסון התפעל משליטת ראש הממשלה בן-גוריון בכל המערכת הפוליטית בישראל ומגמישותו הפוליטית, שאפשרה לו לעייל גם את הנסיגה מרצ״ע - בהנחה שמימשל או״ם הוא שיבוא שם תחת צה״ל.[3]

יוזמת פינו, שסוכמה עם האמריקנים מראש, חוללה מפנה חשוב: אם אחרי הנסיגה יחזור המצב בגבולות רצ״ע ובמְצָרים לקדמותו, תהיה ישראל זכאית להתגונן בהתאם לסעיף 51 באמנת או״ם. הנוסח שהציע פינו שימש תחליף לערובה או לחוזה ביטחון, שאותם סירבה ארה״ב לתת לישראל גם הפעם.

גולדה מאיר מאיימת בקפיצה מחלון

ב-28 בפברואר, הודיעה ישראל לעצרת על הסכמתה העקרונית לסגת וההודעה המלאה הייתה אמורה להישמע בעצרת למחרת, ב-1 במרס. האמריקנים בחנו כל משפט בהודעה הישראלית ושיפצוה בהסכמת אבן. במקום איום על השיט, שיצדיק שימוש בכוח להסרתו, נכתב - על-פי סעיף 51 - שרק תוקפנות ממש תצדיק שימוש כוח. המונח ״מצב לוחמות״, שאותו תבעו הישראלים לבטל, הוחלף ב״פעולות מלחמה״, שאותן נועד כוח או״ם למנוע. תוקן גם המשפט שקבע, כי או״ם יהיה הסוכנות ״היחידה״ לניהול רצ״ע, בהנמקה שאין סמכות לשלול את חזרת המצרים לשם. אומנם, האמריקנים אמרו, כי ינסו לייצב ברצ״ע שלטון שלמעשה לא יהיה מצרי, אבל טענו שאי-אפשר לשלול את זכות המצרים לשלוט באזור זה. דאלס אמר לאבן, בהסתמכו גם על מידע שקיבל מאישים ששוחחו עם נאצר, ומבירות ערביות, כי ישראל נחלה ניצחון גדול בכך שהשיט החופשי במצרי טיראן מובטח כמעט לחלוטין, ושברצ״ע לא ייכון שלטון מצרי בלעדי.[4]

לגרסת דאלס, שנרשמה ב-1 במרס, נועד עמו אבן ב-28 בפברואר בערב, אז התקין דלאס שיפוצים נוספים בהצהרה הישראלית, שתושמע למחרת בעצרת, בשוקדו למחוק כל רמז להבטחה אמריקנית כלשהי. הוא הראה לאבן טיוטה מס׳ 3 לנאום לודג׳ בעצרת והעיר, שאף כי זה, בעיקרו, יהיה הנוסח שיושמע, ייתכן כי עוד יחולו בו שינויים. אבן עיין בטיוטה והיא נראתה לו, אם כי הביע חשש מפני כניסה אפשרית של המצרים לרצ״ע. דאלס חש בקיומו של מתח בין מאיר, ששללה את הנסיגה, לבין אבן שחייבהּ, אך חרף כל רצונו לחזק את אבן יכול רק להסתמך על ההנחה, שהמרשלד אומנם קיבל מן המצרים הבטחות של ממש. דאלס לא נענה לבקשת אבן לכלול בנאום הנציג האמריקני באו״ם איזכור, שההנחות שהעלה נציג ישראל בנאומו ״הגיוניות״, ואפשר שהפסימיות של המרשלד ביחס לתגובת הערבים בעצרת היא שהולידה הסתייגות אמריקנית זאת.[5] בבוקר 1 במרס ביקשה מאיר לעיין בנאום לודג׳ בטרם תתכנס העצרת. הדבר לא ניתן לה. אחר-כך, בישיבת העצרת, לאחר שהשמיעה את הודעת ממשלת ישראל, נדהמה למשמע נאום לודג׳ שהשתית את המשטר העתידי ברצ״ע על הסכם ש״ן. המצרים - הרהרה בהאזינה לנאום לודג׳ - חוזרים איפוא לרצועה בהסכמה אמריקנית.

בתום ישיבת העצרת התנפלה מאיר על אבן. הוא ובן-גוריון - טענה כלפיו - בישלו יחד את כל העניין תוך עקיפתה הגמורה. עתה דרשה להבריק לארץ המלצה לדחות את הנסיגה, משום שהמצרים חוזרים לעזה. אבן סירב. מאיר איימה כי ״תקפוץ מן החלון״.[6] אחר-כך ניסה דאלס לנחם את שרת החוץ בכך, שארה״ב תשתדל ש״ההנחות והציפיות״ הכלולות בנאומה בעצרת אומנם יתממשו, אבל אין הוא יכול לערוב למידת ההצלחה במישור זה. את נאום לודג׳ הסביר לה כך:

״לודג׳ דיבר אל הערבים בעוד שאני דיברתי אליכם״.[7]

למחרת הזהירה מאיר את המרשילד, שעם פתיחת התעלה לשיט תתייצב גם ספינה ישראלית בפתח, ואם יחזרו המצרים לרצ״ע ויסכנו שוב את ישראל - תהיה מלחמה.

היא הסתמכה על יוזמת פינו, שלה נתנה ארה״ב הסכמתה, ומששאלהּ המרשלד אם ישראל כוללת במעבר אוניותיה במצרים גם ספינות מלחמה, נענה בהן תקיף[8]

ב-9 במרס הבהיר הרמן פלגר, היועץ המשפטי של מחמ״ד, לאבן, שספינות המלחמה של ישראל הלכודות באילת לא יוכלו לצאת משם, כיוון שבהסכם ש״ן כתוב שחור על גבי לבן, שספינות מלחמה של ישראל אינן רשאיות לקרוב מעבר לתחום שלושה מילין מחוף מצרים. אבן, שהתעלם מקביעה זאת כאשר הובהרה לו מפי האמריקנים ב-27 בפברואר - עוד לפני הנסיגה - נקלע למצב מביך. האמריקנים גם התנו את עיונם ברשימת הבקשות השונות שהגיש להם בן-גוריון בכך, שיחדל להכריז על ביטול הסכם ש״ן עם מצרים.[9]

״ייתכן שהמצרים יחזרו״

בישיבת ממשלת ישראל ב-2 במרס קבע מרדכי בנטוב, שלפי נוסח הודעת ישראל בעצרת והחלטת העצרת, אין מניעה שהמצרים יחזרו לרצ״ע. בן-גוריון השיב, שלא נאמר כי המצרים יחזרו, אך בנטוב עמד על דעתו והתלונן על עקיפת החלטות הממשלה. הוא תבע להודיע מייד לאמריקנים ולאו״ם, שאם המצרים יחזרו - יהיו גם הישראלים זכאים לנהוג כרצונם. למחרת קבע כי הגדרת לודג׳, שהישראלים הסכימו לנסיגה ללא-תנאי, מדויקת.[10]

לא רק בממשלה ניסה בן-גוריון לטפח אשליות. גם לוועדת החוץ של מפלגתו הסביר, שהמינהל הישראלי נשאר ברצ״ע, ״לעת עתה״, אבל הפעם היה מפורש יותר בהתנגדותו להישארות שם.

״תהיינה יותר צרות בעזה אם אנחנו נשב שמה אמר - מאשר אם יישבו פקידים מצרים״.

בהמשך הישיבה של המוסד המפלגתי, שבה השתתף הרמטכ״ל דיין, הודה בן-גוריון כי ייתכן מאוד שהמצרים יחזרו לרצ״ע. שרת כתב ביומנו, שבן-גוריון נאחז בנימוק שהצטרפות צרפת לעמדת ארה״ב היא שאילצה את ישראל לוותר בעניין הנסיגה מרצ״ע, מאחר שצרפת היא מקור הנשק של ישראל. על-פי שרת, העדיף בן-גוריון להיראות כנכנע לכורח ביטחוני מנכנע לסיכון הקשרים עם ארה״ב.[11]

בישראל התקבלה הנסיגה מרצ״ע בשלווה יחסית. המודד לכך, לדעת השגריר האמריקני, היו ההתלהבות וההתקהלות הקלושות, יחסית, בעת נאומו של בגין בכנסת נגד הנסיגה ב-7 במרס.[12]

ב-8 במרס, למחרת נסיגת ישראל מרצ״ע, הגיעו לוושינגטון ידיעות לא מעודדות מקהיר. נאצר אמר שהוא שמח על נסיגת ישראל, אבל אין בדעתו לאפשר לאוניותיה מעבר במְצָרים, ולאו״ם אין זכות לנהל את רצ״ע.[13] נוכח חוסר התגובה של המרשלד, תבעו ממנו האמריקנים ב-9 במרס לאיים על נאצר, כי אם יחזור לרצ״ע ייאלץ גם, כנראה, ליטול את האחריות הכלכלית על פליטיה. האיום לא הועיל הרבה, עם שאימֵת את כנות אי-רצונם של האמריקנים בחזרת המצרים לרצ״ע. כפי שצפה בנטוב, הודיע נאצר ב-11 במרס על הקמת מימשל מצרי ברצ״ע ועל חסימת מצרי טיראן ותעלת סואץ בפני כלי-שיט ישראליים.

ברצ״ע הסיתו תועמלנים מצריים את התושבים להפגין לסילוק כוח או״ם, והאמריקנים סברו שהתושבים, שרובם שונאים את המצרים, נאלצו להפגין מפחד שיבתם ונקמתם. השקרים השקופים של המצרים, כאילו ירו חיילים קנדים מכוח או״ם מעל ראשיהם של פליטים, שימשו תואנה למינוי מושל צבאי מצרי לרצ״ע. תגובתו הפושרת של המרשלד על הפרובוקציות המצריות החלה להדאיג גם את לודג׳. הפעם הפגין רגישות רבה נוכח תגובתו ״הלאומית הצרה״ של נאצר, אשר לטובתו עמל זה חודשים על חשבונם של הישראלים.[14]

ב-12 במרס חששו האמריקנים כי הישראלים סבורים שהמרשלד עשה קנוניה עם המצרים; הללו כבר מינו גנרל כמושל צבאי לרצ״ע והישראלים שוקלים את כיבושה מחדש. פשיטות פידאיון לתוך ישראל, שבוצעו בהנחיית המִצְרים, העכירו את האווירה עוד יותר, ובמחמ״ד תהו שמא לא הבשיל הזמן להודעת ארה״ב לנאצר, שיש ברשותה מידע על בסיסי הפידאיון שהוא מקיים; מאחר שנאצר בוחן את תגובת ארה״ב לאפשרות של סילוק כוח האו״ם מרצ״ע, חייבת היא להבהיר, שכשם שנקטה אמצעים להוציא משם את הישראלים, כן לא תהסס לפעול נגד המצרים. האמריקנים הודיעו לנאצר, שהם רואים את עצמם זכאים - אחר כל שעשו למענו - לתבוע כי יחדל מפרובוקציות. מתחוור, שהאמריקנים הופתעו מצעדיו של נאצר ממש כישראלים - ואולי אף יותר״.[15]

״חשבתי שאני מתפלצת״

שרת החוץ מאיר חתרה להפעלת לחץ על-ידי הפגנת נכונות ישראל להילחם. גם אישים אחרים בצמרת מפא״י הציעו, שטנקים ישראליים ינועו על קו הגבול של רצ״ע. תחילה נדמָה, שבן-גוריון שותף לקו-חשיבה זה. בנאום תקיף שנשא בכנסת איים, כי ישראל תפעל בעיתוי שייראה לה, הפעם ללא התייעצות. אולם הוא לא הגדיר מהו ״קַזוּס בֶּלי״ של ישראל ולא איים בתגובה מיידית, שתמנע את הרחבת שליטתו של נאצר ברצ״ע. בורז׳ס-מונורי, שר ההגנה הצרפתי, הודיע לשגרירות ארה״ב בפריס, כי צרפת ובריטניה מוכנות לתת סיוע אווירי לישראל - אם זו תכבוש מחדש אח רצ״ע. האמריקנים הזהירו את הצרפתים והבריטים מפני צעד שכזה, אך מיהרו להסתייע בו לאיום על נאצר. בסופו של דבר הבטיחו הצרפתים לאמריקנים, שהפעם לא יסייעו לישראלים מאחורי גבם - ואפשר שהבטחה זו הייתה אחת הסיבות למתינותו של בן-גוריון.

שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, ששה״ח מאיר זעמה על עיסוקו המתמיד במדיניות חוץ, חתר שוב נגד מדיניות שר החוץ. בעוד ישראל מנהלת מסע של לחץ ואיומים להרתעת מצרים, ראה פרס לנבא, כי

״במשך שנה, שנה וחצי, אין סכנה של׳ מלחמה״.

מאיר, ישירה ורוגשת בלשונה, התוודתה באוזני חבריה בצמרת מפא״י: ״חשבתי שאני מתפלצת״.[16]

מדיניותם של בן-גוריון ופרס באותה עת הייתה מתונה, בעוד שמאיר ביקשה לאיים על נאצר, כדי להרתיעו ככל האפשר מהשתלטות על רצ״ע במקומו של כוח האו״ם וכדי לדחוק באמריקנים ללחוץ עליו. לוסון דיווח למחמ״ד, כיי איומיה של מאיר בתגובה מיידית, שתנקוט ישראל אם ייכנסו המצרים לרצ״ע, נובעים ממבנה אישיותה ונוגדים את מדיניות הממשלה. בן-גוריון, לעומת זאת - הבהיר השגריר - מקפיד שלא לכבול את ידי ישראל לקראת העתיד, מכיוון שעכשיו התגלה נאצר למערב כאיש מרמה; במשבר הנוכחי מבקש בן-גוריון לגבש את הערבויות מצרפת, ובכך להפוך את יחסי ישראל-צרפת לברית לאורך ימים.

המצרים חזרו לרצ״ע ב-14 במרס. זמן קצר אחר כך הסביר בן-גוריון בהרצאה שנשא לפני מפקדי צה״ל את הסכנות הכרוכות בהישארות ישראל ברצ״ע ונראָה מרוצה מההיפטרות מנטל זה, אף שגם הודה כי ייתכן שישראל תצטרך לחזור ולכבוש את הרצועה.[17]

לא ההסברה כשלה אלא התוכנית

ב-15 במרס 1957 סיכם אבא אבן את הפרשה בזה הלשון:

״איני בוכה הרבה על הסיום המהיר של הפרשה הקולוניאלית הראשונוה של מדינת ישראל, כי להחזיק את עזה בנוחות אי-אפשר. כאשר הנחנו בשלב מסוים, כי הדבר אפשרי, נתפסנו לקו טיעון אשר לקה בחולשה. התוכנית שהצענו לעזה השתמעה בדעת הקהל הכללית כגורסת למעשה סיפוח שטח בלי סיפוח האוכלוסייה. ביקשנו לשבת בעזה, אבל לא קיבלנו על עצמנו להעניק אזרחות לתושביה או ליישב את פליטיה, כאילו שאפנו לזכויות שלטון והתחמקנו מאותן החובות כלפי האוכלוסייה, שהאו״ם נועד לשאת בהן. אפילו המעצמות הקולוניאליות לא זכו לנוחות מעין זו. ואם לא כבשנו לבבות לתוכניתנו, הרי זה לא משום שלא הקדשנו לה מערכה הסברתית מספקת, שהרי אותה מערכה הספיקה לרכוש אהדה לתביעותינו במפרץ, אלא משום שהתוכנית עצמה לא הייתה משכנעת די הצורך״.[18]

המצרים נטרו לקנדים על עמדתם הפרו-ישראליות בעצרת או״ם. הם פסלו את הקנדים מהשתתף בכוח או״ם וניסו למנוע בעד נחיתת יחידותיהם, שהוקצו לכוח זה, במצרים. מפקד כוח או״ם, הקנדי גנרל ברנס, אסר על כניסת המצרים לרצ״ע בטרם יקבל על כך הוראות מן המזכ״ל. תחילה ויתר המרשלד למצרים גם בנקודה זו, והדבר גבל באי-לויאליות כלפי ברנס. לכוח או״ם אין שום תפקיד בשרם א-שיח׳ - טענו המצרים והם מצפים שיסתלק משם במהירות. הם הבטיחו שהרצועה תשקוט, והיה רושם כי יתירו לכוח או״ם לפעול רק ככוח שיטור בגבול, תוך נטילת המימשל לידיהם. נאצר השים עצמו כמי שאינו מבין על מה המהומה, שהרי כך בדיוק נהג בפורט-סעיד, בהציבו שם את המימשל המצרי ובבקשו מכוח או״ם להסתלק. עתה חזר הדבר ברצ״ע. אמת, היו גם רעיונות אחרים, אך הוא שלל אותם הן פומבית, כשהגיב בשלילה על הודעת המזכ״ל, והן בהוראות שנתן לפאוזי, על-מנת שיְיַדע את המרשלד. נאצר פעל במהירות בגלל האיסור שהטיל גנרל ברנס על כניסת משרד קישור מצרי לרצ״ע, בגלל הסכנה שנשקפה לאזרחים המצריים שם ונוכח הרעיונות שנפוצו במסדרונות או״ם בדבר הפיכת רצ״ע לבינלאומית. נאצר חזר וטען, כי כל שהוא עושה נעשה אך במסגרת סמכויותיו ועל-פי זכויות מצרים.

הר, שגריר ארה״ב במצרים, הטיף לנאצר מוסר על-שום יחסו לאו״ם ולארה״ב, שחילצוהו מצרות. כעבור יום נודע לאמריקנים מקהיר, שנאצר הורה, בכל זאת, להתיר ליחידות הקנדיות לנחות. קשייו של נאצר לנהוג במתינות גברו ככל שהתקבלו צעדיו האנטי-מערביים הפרובוקטיביים בהערצה במצרים ובעולם הערבי.[19]

ב-14 במרס שיתף המרשלד את האמריקנים, אף יותר מאשר קודם, בתכנון מהלכיו, שכללו הפסקה הפגנתית של המו״מ עם נאצר. הוא הביע דעתו, כי אומנם נאצר לא חרג בצעדים שנקט מעבר לזכויותיו החוקיות ברצ״ע, אולם יש לנסות להשיג ממנו מה שאפשר. האמריקנים נטו לקבל את ההערכה הישראלית, שאו״ם חייב להיות אחראי גם על המשטרה והמינהל ברצ״ע - אם רצונו לאכוף שם סדר. בהערכתם זו הסתמכו הישראלים על פשיטת פידאיון שאירעה אז. לחצים עזים הופעלו בארה״ב על הנשיא, שזה לא מכבר הטיף מוסר לישראל, על-מנת שעתה ינהג תקיפות כלפי נאצר. ארה״ב טענה, שאינה יכולה להסכים, שמצרים תכניס לרצ״ע יותר מחיילים ספורים. לודג׳ עצמו לא הסתפק הפעם בהבטחות נאצר, כי לא יבוצעו פשיטות מרצ״ע אל מעבר לגבול ישראל, והתמקד בניסוח מצבור תלונות נגד מצרים, שיאפשרו לו לעייל באו״ם החלטה נגדה.[20]

״אני רוצה את פיסת הנייר״

באמצע מרס חזרה מאיר והצטרפה לאבן, שהרעיש בארה״ב עולמות על שיבת הרמייה של המצרים לרצ״ע ועל ההכרח לנקוט אמצעים נגדם. ההרעשה הדיפלומטית הישראלית לא פסחה על המימשל, אך שם סברו כי יש למצרים זכויות משפטיות לנכוח ברצ״ע וכי לא נתהווה שם מצב המצדיק פעולה צבאית ישראלית,[21] שרת החוץ נועדה עם המזכ״ל ותבעה ממנו לדרוש מן המצרים תשובה ברורה לשאלה האם הם רואים את עצמם נתונים במצב לוחמות עם ישראל.

״האם דרושה לך, פיסת נייר - שאל המרשלד את מאיר - או התקדמות ממשית במצב?״ ״כן - ענתה מאיר - אני רוצה את פיסת הנייר״.

המרשלד הבטיח לבקש והודה, כי הצבת מושל מצרי על רצ״ע מייד לאחר נסיגת צה״ל גרמה לו אכזבה קשה, הגם שאין או״ם יכול להתנגד לכך.

הישראלים חשדו בהמרשילד שהוא שיזם את התרמית, וחשדותיהם נסמכו על מידע שהגיע ממקורות אמריקניים מוסמכים. אין פירושו של דבר, שהישראלים לא חשדו גם בדאלס עצמו, חרף הבטחותיו. בעיני מאיר היה דאלס רמאי והמרשילד ״פשוט לא נורמלי; סכנה לעולם״.[22]

המרשילד, לאמיתו של דבר, קיבל הנחיות אמריקניות נוקשות לתבוע מנאצר מינהל או״ם ברצ״ע והשלמה עם הצבת כוח או״ם שם ובשרם א-שיח׳ ללא סמכות לסלקו.[23]

ב-17 במרס, באמצע ישיבת ממשלה סוערת בנושא רצ״ע, קיבל בן-גוריון איגרת מרגיעה מנשיא ארה״ב. בתשובתו הודה בן-גוריון עמוקות לנשיא וחזר על הביטחון שנתן לו באיגרת קודמת: אין עתה שום איום מצד ישראל לפתוח במלחמה; ישראל עומדת על זכותה לחופש פעולה, אבל מקווה שלא יהיה צורך בכך.[24]

הן האמריקנים והן הישראלים לא גילו דבר על חילוף האיגרות. לוסון הביע חשש, שבן-גוריון ומאיר יתקשו מאוד לשמור סוד, משום שהם עלולים להיתפשׂ בדעת הקהל כמי שרומו על-ידי האמריקנים. אולם ב-21 במרס הסיר בן-גוריון בפומבי - בנאום ליישובי הספר, שפורסם בעיתונות - את האיום באפשרות שיבת ישראל לרצ״ע. הוא קבע, ששידולן של צרפת וקנדה - המקורות הבלעדיים המספקים מטוסי סילון לישראל - הוא שהניע את ישראל לסגת, שכן המטוסים הם עמוד התווך של צה״ל וביטחון המדינה. עוד טען, שהערבים אינם מתכוונים לתקוף את ישראל בזמן הנוכחי; הוא צופה מלחמה נוספת רק בעוד שנתיים. בדברים אלה, כי ״במשך שנתיים לא תהיה מלחמה״, שכה הרתיחו את שרת, חזר בן-גוריון על דברי שמעון פרס, שכה הרתיחו את מאיר.[25]

האמריקנים ונאצר - ללחוץ אך לא להשפיל

האמריקנים לחצו על נאצר, אך לא באופן שהיה בו להשפילו. דאלס היה משוכנע כמקודם, שאין לממן את סכר אסואן בכספי ארה״ב, אך בד בבד עם זאת רצה לתמרן מול נאצר באמצעים כלכליים, כדי למתן את גישתו לגבי ישראל, רצ״ע והמְצָרים, ואולי גם כדי להשיג מעבר ישראלי חופשי בתעלת סואץ. גם בצמרת מפא״י היו שסברו, שאם ייפול נאצר, יעלה במצרים מנהיג גרוע יותר. ״ברית בגדד יותר גרועה לנו״, פסק דוד הכהן, מי שהיה שגריר ישראל בבורמה והמומחה הישראלי לאסיה,[26] באותם ימים ממש, שהכריזה ארה״ב על הצטרפותה לוועדה הצבאית של ברית זאת. גישה זאת של חלק מן הישראלים מסבירה במידה רבה מדוע המשיכו האמריקנים לשתף פעולה עם נאצר גם לאחר שהתפכחו ממנו. הם ידעו, לא פחות מדוד הכהן, שעיראק מילאה תפקיד חשוב באי-נכונותה של מצרים להתפשר בעצרת או״ם. רוב הסובבים את נאצר בצמרת השלטון המצרי אותה עת היו קיצונים ממנו. אומנם הוא עצמו טען, שמצרים צד בהסכם ש״ן, שנחתם עם מדינה שאין היא מכירה בזכות קיומה, שכן פלסטין ארץ ערבית, שממנה גורשו מיליון ערבים, אך עמיתו אנוואר סאדאת היה קיצוני ממנו והוקיע את ״מטרתה הסופית״ של ישראל: כריתת שלום עם הערבים.[27]

במקביל לאיגרת המרגיעה של אייזנהאואר לבן-גוריון, שלח דאלס איגרת תובענית לנאצר, שנועדה לחיזוק מעמד המרשלד בקהיר. אולם לאחר שקרא את איגרת דאלס, ביקש המרשלד, כי לא תישלח לתעודתה.

ראשית - טען - האיגרת חוזרת על מה שכבר שמע נאצר מפיו-הוא.

שנית, אין תועלת בלחץ מאורגן על נאצר מצד המזכ״ל ומצד ארה״ב גם יחד;

ממילא הבטיח פאוזי לו, להמרשלד, כי אין בדעת מצרים להכניס את צבאה לרצ״ע. אכן, ממקורות אמריקניים נמסר, כי אין המצרים מתכוונים להכניס לשם צבא לאלתר, אולם גדודים פלסטינים מרצ״ע יוחזרו לשם, ובפגישתו עם פאוזי - וביתר שאת בפגישתו עם נאצר - תמה המרשלד על עצמו בשומעו כיצד הוא מאיים על עליהם בהוצאת כוח או״ם. עוד קודם, בנובמבר 1956, גילה המרשלד, כי איום שכזה הוא אמצעי ההשפעה היעיל ביותר על המִצְרים; נאצר רוצה בכוח האו״ם, אך בתנאי שלא יסתור את הריבונות המצרית.

ייתכן שהמרשלד לא הבהיר לנאצר, שכוח או״ם יתפרס בפנים רצ״ע, כפי שביקשו האמריקנים. המצרים חידשו את מינהל רצ״ע בידיהם, אך הבטיחו שלא יכניסו לשם כוחות צבא ויסתפקו בהצבת כוחות משטרה, בשיתוף או״ם, למניעת הסתננות. הם התנו את זכותו של כוח או״ם לירות על מסתננים בדרכם מרצ״ע לישראל בזכותו לירות גם על חדירות מזוינות של ישראל לרצועה. המרשלד הגיש למצרים רשימת תביעות מגנרל ברנס והם הסכימו להן על-פה. בתשובה לשאלה אם ישאירו המצרים את כוח או״ם בשרם א-שיח׳ ענה פאוזי תשובה מעניינת: ״שכח, בבקשה, ששאלת שאלה זו״ רק בנקודה אחת במהלך השיחה דימה בנץ׳, שהתלווה אל המרשלד, שנאצר התרשם; היה זה כשהציג המרשלד את שאלתה המאיימת של שרת החוץ הישראלית, האם נתונה ארצו במצב לוחמות עם ישראל.

שני אישים שעמדו במגע ישיר עם נאצר, השגריר האמריקני הר והמזכ״ל המרשלד, נמנעו מלהעביר אליו את האיומים הישירים יותר של דאלס.

מצד אחר דחקו הבריטים באייזנהאואר ובדאלס, בוועידת ברמודה, שקיימו ראשי שתי המעצמות במרס 1957, לנהוג תקיפות רבה יותר כלפי נאצר, שסלווין לויד כינהו ״מוסוליני״. דאלס לא היסס לגלות דעתו לבריטים כפי שכבר גילה לישראלים: המרשלד רך מדי ביחס למצרים.

עם זאת, מתח ביקורת על נוקשותה של ישראל ביחס להצבת כוח או״ם בשטחה ואת ההסתה החריפה שהיא מנהלת נגד המרשלד[28]

באותה עת הפגין המרשלד עמדה תקיפה כלפי מצרים. בתשובה לשאלת נאצר מהו שורש הבעיה, השיב לו המרשלד חד וחלק:

״הבעיה היא שאנשים אינם בוטחים בך״.

באותה שיחה גם עמד המזכ״ל בתקיפות על זכותה של ישראל לשיט חופשי בתעלה.[29] אשר לאמריקנים, עוד ב-26 במרס הבטיחו למנהי הציוני האמריקני פיליפ ברנסטין, כי

״ארה״ב לא תשלים עם הסכם להפעלת התעלה, שישלול את זכויותיה של ישראל לשיט״

- אבל את המלים האלה מחקו מתרשומת השיחה עמו.[30] דאלס ביקש מישראל, שלא לשלוח אוניית מבחן לתעלה. והגם שהבטיח שלא להרפות מסוגיית חופש השיט של ישראל בתעלת סואץ, לא תלו הישראלים תקוות רבות בהבטחה זו, ובצדק. במסר ששלח בחשאי לנאצר, אמר דאלס, כי ארה״ב סבורה שלישראל זכות לעבור בתעלה, אבל לא תסכן כעת את הסיכוי להגיע להסכם סביר בגלל התביעה הישראלית.[31] ארה״ב גם פסלה הצעה להעביר את העניין למועצת הביטחון. עמדתה המעשית של ארה״ב לא הייתה, בסופו של דבר, שונה בהרבה מעמדת המרשלד, לרבות ההמלצה לפני ישראל לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג הן בעניין השיט בתעלה והן בעניין השיט במְצָרים. בפועל הנהיגו המצרים בתעלת סואץ הסגר מוחלט על מעבר אוניות ישראליות ומטענים לישראל.[32]

ישראל והמזכ״ל - האמון לא שוקם

הישראלים לא התפעלו מהישגי המרשלד ובהיענותו החלקית של נאצר להצבת כוח או״ם ראו רק תכסיס המיועד למנוע בעדם מצאת למלחמה. המצרים לא ענו על שאלת ישראל אם הם רואים את עצמם נתונים במצב לוחמות עם ישראל. ובסוגיה זו נשמעו בישראל האשמות קשות, בייחוד מפי שה״ח מאיר כלפי המרשילד. ב-18 באפריל הודיע המרשלד באמצעות קדרון ליעקב הרצוג, על רצונו לבוא לישראל לשיח עם ראש הממשלה, שכן שרת החוץ מטילה ספק ביושרו ואילו אל בן-גוריון הוא ממשיך לרחוש הערצה וחיבה. ההזמנה מירושלים למזכ״ל בוששה לבוא וממזכירות או״ם ביקשו שארה״ב תתערב בעניין. אפשר, שאחת הסיבות לדחיית ביקור המרשלד הייתה נעוצה בחששות שמא ישראלים קנאים, כגון אלה שרצחו אך זמן קצר לפני כן - ב-4 במרס - את ד״ר ישראל קסטנר, או כאלה שהמתינו לאריק ג׳ונסטון באקדחים שלופים, יתנקשו בחייו. גולדה מאיר ואישים בצמרת מפא״י חששו מאוד שהדבר יקרה.[33]

בכל זאת, במאי 1957 בא המרשלד לביקור בישראל. היחסים בין הגורמים הישראליים לבין כוח או״ם היו קרירים בתקופה זו וגנרל ברנס ראה דווקא בנאצר, המוקף בחבורה של קיצונים שהעלוהו לשלטון, שליט מתון. עם זאת, הביקור סוכם כהצלחה יחסית, כיוון שהאיבה הישראלית כלפי המרשלד פחתה, כנראה, אף כי האמון ההדדי לא שוקם. מכל מקום, ישראל לא הסכימה להצבת כוח או״ם בשטחה כהצעת המרשלד ותבעה ממנו תמיכה בקיום שיחות ישירות בינה למצרים. אנשי שיחו של המזכ״ל בישראל לא הסתפקו במסירתו את פנייתם למצרים לשיחות ישירות אלא גם תבעו ממנו לפרסם אותה. כנגד זה, הביע המרשלד דעתו, שמבצע סיני חולל התפכחות-מה בקרב הערבים. בעולם הערבי - אמר - יודעים כי ישראל ״פה על מנת להישאר״. השיח עם המרשלד נסב גם על ירדן. המרשלד הביע תקווה, שמדינה זו תמשיך להתקיים ואילו הישראלים לא היו משוכנעים בכך. בשאלת הפליטים שינה המזכ״ל עמדתו לטובת ישראל והפעם לא תבע ממנה לקלטם. הן הישראלים והן שגריר ארה״ב בתל-אביב חשו, שהביקור היה נחוץ להמרשלד.[34]

הישראלים לא התפעלו מסידורים מעשיים ברצ״ע, שקודמו הודות למאמצי המרשלד והאמריקנים. כשהתברר שהמצרים נכונים להקמת גדר לאורך הרצועה - צעד שאותו שללו בשנים שקדמו למבצע סיני - שללו זאת עכשיו הישראלים, וכעבור זמן קצר, כשכבר נתנו לכך הסכמתם - בתנאי שהקמת הגדר תמומן בידי האמריקנים, חזרו בהם המצרים והתנו את הסכמתם בהסכמת ישראל להצבת כוח או״ם גם בשטחה.

הצטרפות ל״דוקטרינת אייזנהאואר״

התמעטות מספר ההסתננויות מרצ״ע לשטח ישראל לא סיפקה את הישראלים, שלמגינת לבו של ברנס המשיכו לזלזל בערכו של כוח או״ם. אדרבה, הזלזול באו״ם והאנטי-אמריקניות גברו בממסד הישראלי - במקביל להידוק הקשרים עם צרפת באמצעות משרד הביטחון, תוך עקיפת משרד החוץ. ישראל הייתה באותם ימים ״למֶכָּה לכל המדינאים הצרפתים״; מבצע סיני עשאהּ סמל ומופת בעיני מדינאים צרפתים אנטי-אמריקניים. במהלך ביקורו בישראל, מעל במת ״הליגה לידידות ישראל-צרפת״ ובנוכחות מנכ״ל משרד הביטחון הישראלי שמעון פרס, גינה דיוֹמֶד קַטְרוּ, שר האוויריה הצרפתי לשעבר, בחריפות את נשיא ארה״ב.[35]

אף-על-פי-כן, הצטרפה ישראל ל״דוקטרינת אייזנהאואר למזרח התיכון״, אם כי בניסוח שלא איזכר את הקומוניזם. גם מאיר וגם שרת התנגדו להצטרפות ישראלי ל״דוקטרינה״, בסברם כי חזקה עליה שתתפרש כצעד נגד בריה״מ, וזאת הן מתוך התנגדות עקרונית והן עקב זרם העולים שהחל לקלוח באותם ימים מהגוש המזרחי, יתר על כן, כאשר התערערה היציבות הפנימית בירדן באפריל 1957 עקב חתרנות מצרית-סורית בהשראה סובייטית, נענתה ישראל לבקשת ארה״ב להבליג גם כאשר הוכנס צבא עיראקי וסעודי לארץ זו. דאלס הודיע לישראלים בחשאי, שארה״ב תגיב. בכוח על איום צבאי סורי על חוסיין, וכאשר העיר לו אבן, כי צירוף ירדן לדוקטרינת אייזנהאואר היה משגה, הוא האזין לביקורת הישראלית בסבלנות. באפריל 1957 הסכימה מאיר, שישראל תתעלם מהכרזותיהן של ערב הסעודית וארצות ערב אחרות בנושא ירדן אם יבטיחו הללו בחשאי שלא לסכן את ישראל משטח ירדן ושלא להפריע לשיט ישראלי במצרי טיראן.[36]

אל ארה״ב הגיעו באותו זמן בקשות מאנשי ״וואפד״ לשעבר לסייע בידם להדיח את נאצר. גם נורי סעיד העלה תביעה דומה וטען, כי צריך לטפל ב״ראש״, כלומר בנאצר, ולא ב״זנב״ - ירדן.[37] אך ארה״ב עמדה בסירובה להיענות, וזאת לא בשל אהדה יתרה לנאצר או מתוך אשליות לגביו. מבצע סיני בוודאי שלא העניק הזדמנויות לעשות כן. נהפוך הוא, מבצע סיני הוכיח עד מה קשה הדבר ועד מה אין לנאצר תחליף בעולם הערבי בתקופה שבה מדובר. ב-1958 כתב דאלס לנשיא מיזכר, שהיה עשוי לשמש לתעמולה הישראלית אלמלא היה סודי. דאלס כפר באפשרות להתיידד עם נאצר או לשכנעו לתמוך בעקרונותיה של ארה״ב; נאצר מתיידד רק עם מי שתומך בשאיפותיו, הכוללות חיסול ישראל, או לפחות קיצוצה הדרסטי, וכן גם החלפת השליטים בירדן, לבנון, תוניסיה, לוב, סודאן וערב הסעודית בשליטים חדשים, עושי דברו. הסובייטים - טען דאלס - מוכנים לעזור לו בכך, בהניחם שלבסוף ינשרו כל אלה לחיקם, ומשום כך אין האמריקנים יכולים להיות ״ידידיו״ כמו הסובייטים; ארה״ב אוהדת את הלאומיות הערבית שפניה לאחדות פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית של האומות הערביות, אך למרבה הצער מגלם נאצר לאומיות ערבית מטיפוס שאינו מוליך לאחדות ממין זה; נאצר עושה מעט מאוד להעלאת רמת החיים של העם במצרים ובסוריה - הוא קוצר הצלחות, אך אינו נעצר כדי לגבשן מפני שביסודו אין הוא אדם מתון.[38]

הערות: