17. המאבק המדיני לפני הנסיגה מרצועת עזה

״מפה חדשה לישראל״

שגריר ארה״ב באו״ם לודג׳ הציע למחמ״ד, שאם ישראל לא תיסוג מרצ״ע ומשרם א-שיח׳, יוטלו עליה סנקציות. הוא הניח, שהמזכ״ל ישיג למען ישראל ביטחון יחסי ושיט במפרץ אילת - אם תיסוג ולאחר שתיסוג.

דאלס הגיב בהורותו ללודג׳ להסביר לאסיינים באו״ם, שהטלת סנקציות על-ידי העצרת הכללית על ישראל צריכה להיות מלוּוה בהטלת סנקציות על מצרים, שהפרה את החלטות מועצת הביטחון בסרבה, למשל, להרשות מעבר לאוניות ישראל בתעלה. על המרשלד להבטיח לישראל הצבת כוח או״ם בשני המוקדים שמהם עליה לסגת. דאלס חתר לסלק את תחושת אי-הביטחון שרווחה בישראל, כדי לאפשר לה להשלים עם נסיגתה ולהבטיח לה שקט בגבולותיה לאורך ימים. הטלת סנקציות על ישראל הייתה צעד קשה לביצוע גם אילו היה דאלס משוכנע לחלוטין, שמן הצדק לעשות כן, וזאת אף שדעת הקהל בארה״ב לא צידדה בזכות בריטניה, צרפת וישראל לעשות צדק באמצעות התקפה על מצרים.[1] גם מנהיגי יהדות ארה״ב נטו למתן את ישראל ושידלוה לסגת, אך היה ברור, שכל עוד לא יינתנו לישראל ערובות ברורות, כי לא תיחשף שוב לסכנות כמקודם, יקשה להשיג את הסכמתם להטלת סנקציות.[2]

בישראל שרר אותם ימים הלך רוח חשדני כלפי ארה״ב. בישיבת ועדת החוץ של מפא״י, שהתכנסה ב-7 ביולי 1957, טען אהוד אבריאל כנגד האמריקנים, שהם חותרים להידברות עם הרוסים באזור המזה״ת - לאחר שחיסלו בו את השפעת בריטניה וצרפת. את ״דוקטרינת אייזנהאואר״ מינואר 1957 שהבטיחה סיוע לכל מדינה במזה״ת, שתאוים בחתרנות סובייטית) פירש אבריאל כצעד אמריקני לקראת הגעה להסכמים עם בריה״מ למניעת מלחמת עולם. ארה״ב אמר - משכנעת את הערבים כי תפתור את בעיותיהם על חשבון ישראל; הדבר לא ייגמר בשרם א-שיח׳ וברצ״ע, ומשום כך יש להכין את העם בישראל לעמידה בסנקציות.

הרמטכ״ל דיין, שהשתתף באותו דיון, הזהיר מפני נסיגה, שכן זו תציג את מבצע סיני כהרפתקה צבאית. גבולותיה של ישראל - אמר - אינם קבועים ולא יהיו קבועים כל עוד נתונה ישראל במצב לוחמות עם מצרים. כפי שכבר אירע לא אחת, נטל דיין חירות לעצמו לפרש את רמזי בן-גוריון בכיוון מזרח: ירדן - קבע - ״תתפורר״ ומשום כך המליץ לחשוב על מפה חדשה לישראל (הביטוי ״מפה חדשה״ חזר והועלה בפי דיין לאחר מלחמת 1967 ושימש שֵם לאחד מספריו). אחיזת ישראל בשרם א-שיח׳ בניגוד להחלטות או״ם תהיה לנאצר מפלה גדולה מזו שנחל במערכה הצבאית - קבע דיין - ואשר לרצ״ע תמך, למעשה, בהצעת בן-גוריון

ל״הסדר ביניים של חצי-סוברניות ישראלית ואיש שלהם״ (של או״ם),

שבמהותה כונתה לאחר מלחמת ששת הימים ״פשרה פונקציונאלית״.

בן-גוריון הסביר באותו מעמד, כי דה-פקטו, מבחינת ביטחון, תהיה רצ״ע של ישראל. הצעות של חברי צמרת מפא״י, שישראל תתחיל לאלתֵר פתרון לבעיית הפליטים ברצ״ע, נמוגו בחלל האוויר, שכן בן-גוריון לא ראה להידרש להן. שרת החוץ מאיר, שגם היא התבטאה בדיון, טענה שעתה על ישראל להתרכז בתביעה לשלטון או״ם ברצ״ע.[3]

דאלס ניסה להשיג את הסכמת ישראל לסגת על-ידי שכנוע המרשלד להבטיח לה כתמורה ביטחון מרבי. בן-גוריון סייע להתגבר על המיאון הישראלי הכללי לפנות את שרם א-שיח׳ ורצ״ע בדרכו שלו: תחילה, ב-19 בינואר 1957, הכריז בכינוס של איחוד הקבוצות והקיבוצים בגבעת חיים, כי ״בשום תנאי לא נעזוב את מפרץ שלמה״; אחר-כך, כלאחר נאומו ה״אוּפוֹרי״ על יוטבת, התחרט לאחר מעשה - פתאום נזכר, שלמחרת היום תקיים מועצת הביטחון דיון בעתיד מפרץ שלמה ורצ״ע - והדברים עלולים להתקבל שם כ״קריאת תיגר על המועצה״. לכאורה, ניסה למנוע את פרסום הכרזתו,[4] אך הדבר לא הקל על האמריקנים להקשיח את עמדת המרשלד כלפי הערבים באו״ם.

המצרים פעלו ברוח המרשלד כשטענו, כי הניחו את בעיית המְצָרים על שולחן בית-הדין הבי״ל ועד שזה יפסוק בעניין לא יורשו אוניות ישראל לעבור בהם.[5] בשלב זה, ב-26 בינואר, הסביר ממלא-מקום סגן שה״ח האמריקני רוברט מרפי לאבן את ההבדל שבין תפישׂת מחמ״ד לתפישׂת המרשלד ודאלס מיהר לשגר את תרשומת הראיון הזה ללודג׳, אולי משום שאבן התלונן על כניעת נציגות ארה״ב באו״ם ללחצים האסייניים-ערביים. במסמך זה של דאלס צוינה תשובתו הבהירה של אבן בעניין המְצָרים: ישראל לא תיסוג מהם בלי שיובטח לה חופש שיט תחילה. אין צורך להסכים בפומבי, שישראל תקבל פרס על תוקפנותה - טען דאלס במכתבו זה - אבל אין לוותר על קלף הטיעון, שישראל אינה נכונה לסגת בלי שיינתנו לה ערובות לנוכחות כוח או״ם. דאלס הורה אפוא ללודג׳ לנסח הצעת-החלטה באו״ם, שתכלול את העקרונות של נסיגה, הבטחת רגיעה וחופש שיט.[6]

בן-גוריון מתגרה ומוותר

בסוף ינואר 1957 הוקלה משימתו של דאלס מכוח עמדתו התקיפה של אבן, אבל ניזוקה על-ידי הכרזות בן-גוריון. בן-גוריון נשא בכנסת נאום תוקפני ורצוף התגרות בסמכות או״ם שבו פירט את תנאי ישראל לנסיגה. נציג ארה״ב באו״ם לודג׳, שדאלס חייבו להסדיר במו״מ חשאי עם המשלחות האסייניות והערביות את הצבת כוח או״ם ברצ״ע ובשרם א-שיח׳, זעם. הוא דרש, שארה״ב תנזוף בבן-גוריון, כדי שיפסיק להכשיל בפרובוקציות את השגת הסידורים הביטחוניים הנחוצים לישראל. עם זאת, מבעד למעטה המלל התוקפני שבנאום בן-גוריון קלטה אוזנם הרגישה של האמריקנים, כי תביעת ישראל לניהול רצ״ע הושמטה. שמשון ארד, מסגל שגרירות ישראל בוושינגטון, שכבר קודם נקט במגעיו עם האמריקנים גישה ותרנית בסוגיית רצ״ע, הודיע שישראל תסכים לשליטת צד שלישי שם, בתנאי שימנע בעד חידוש פעילות הפידאיון. אבן הסביר ללודג׳, שעמדת ישראל היא, שהמינהל הישראלי ברצ״ע יישאר על מכונו, אולם הביע הנחה - על אחריותו שלו - שאם ייושבו הבעיות האחרות, תסכים ישראל להסיג את צה״ל מרצ״ע.[7]

ישראל, מבן-גוריון ומטה, שידרה אפוא מסר כפול: תוקפנות וּוַתרנות.

מסוף ינואר, לקראת כינוס עצרת או״ם ב-2 בפברואר, ניווט לודג׳ - יחד עם נציגי הודו, אינדונסיה, ברזיל, נורווגיה ומדינות נוספות - הצעת-החלטה נוספת בעניין כוח או״ם, שנועדה לעלות להצבעה לאחר קבלת ההחלטה על הנסיגה המיידית של כוחות ישראל משרם א-שיח׳ ומרצ״ע. הדבר לא היה קל. שר החוץ המצרי מחמוד פאוזי, שהסכים תחילה לרעיון זה, נרתע ממנו כשהודיע נציג עיראק, כי אם תצדד מצרים בהצעת-ההחלטה להציב כוחות או״ם בשרם א-שיח׳ ותאשר תנאים כלשהם לנסיגה, יוקיע אותה כ״בוגדת בעניין הערבי״.

התכתיב העיראקי לא איפשר לפאוזי להסכים, שהערבים והאסיינים יצביעו בעד החלטה שתאפשר הצבת כוח או״ם בשרם א-שיח׳ ולוּ רק במשתמע. כוח או״ם נועד להבטיח את נסיגת הצרפתים, הבריטים והישראלים, וכן לסייע למשקיפי או״ם המוצבים על גבולות ישראל, אולם שרם א-שיח׳ רחוקה מהגבול הישראלי-מצרי; היא יושבת ליד מעבר מים טריטוריאליים של מצרים ושל סעודיה וכל הצבה של כוח או״ם שם פירושה מתן פרס לתוקפן. נציג הודו באו״ם קְרישְנה מֶנוֹן, שתחילה השמיע דעות אנטי-ישראליות, הזכיר פתאום לפאוזי כי גל האהדה למצרים, שניכר בארצות המערב, מתחיל לשכוך; הרוחות מתחילות לנשב נגדה. לודג׳ הצטרף ואמר, שגם אליו זורם מידע דומה. פאוזי רמז, שהערבים באו״ם מתנגדים נמרצות להצעת לודג׳ ועומדים להיוועד עמו לתיאום עמדות. שמא - הציע - ישתתפו גם לודג׳ ומנון נאמן הערבים, בשיחה זו? לודג׳ נענה לאתגר.

השיחה הייתה ממושכת וקשה. מנון הביע דעתו, שכוח או״ם צריך להיכנס לשרם א-שיח׳ רק כדי לקבלה מידי הישראלים בשביל מצרים, כנעשה בשאר חלקי סיני. אבל אם כוח או״ם לא ייכנס - ישראל לא תיסוג ואז תהיה הנסיגה תלויה בלחץ שתפעיל ארה״ב על ישראל; יש אפוא לתת בידי ארה״ב אמצעים לגיוס תמיכה, שתאלץ את ישראל לסגת, ולשם כך נוסחה הצעת-ההחלטה השנייה - מי שדוחה אותה משרת את האינטרס הישראלי.

לודג׳ הצביע בשיחה על הצעדים שנקט באחרונה למען מצרים והטעים עד מה הוא מכבד את ריבונותה, אולם אם לא תקבל העצרת החלטה שנייה, שתכלול הצבת חיל או״ם בשרם א-שיח׳, כי אז תגיש העצרת לישראל על טס כסף את האפשרות להפסיק את נסיגתה ובנסיבות שכאלה לא תיחשב ישראל לתוקפנית. אכן, הישראלים כבר הודיעו כי לא ייסוגו, אבל אם תתקבל החלטה נוספת, שתאפשר הצבת כוח או״ם גם בשרם א-שיח׳, תהיה לאו״ם סמכות לכפות את הנסיגה על ישראל. הערבים טענו, שהצמדת ההחלטה השנייה להחלטה על הנסיגה משמעותה כניעה לתביעות התוקפן. לודג׳ הטיח בהם, שגם הוא היה רוצה שייפסק ירי מצרי על אוניות המפליגות על-פני שרם א-שיח׳, וקרישנה מנון לא נרתע מחילופי דברים חריפים עם הערבים נוכח סרבנותם. צר לו לראות - אמר - כיצד מקרבת סרבנות הערבים את ארה״ב לאירופים האמונים על מדיניות קולוניאלית; ממשלת ארה״ב תוכל ללחוץ על ישראל רק אם יובטחו מעבר חופשי במְצָרים ואי-חידוש פעילות פידאיון מרצ״ע. ושוב היה נציג עיראק ראש הסרבנים: הערבים - טען - כבר הפגינו פשרנות וישראל לא נסוגה; עתה מצפים הערבים להטלת סנקציות על ישראל.

היה אפשר להתרשם, שנציגי מדינות ערב באו״ם לא השתכנעו, אולם בתוך זמן-מה הודיעו ללודג׳, כי הם-עצמם יימנעו מהצבעה על ההחלטה השנייה, אך לידידיהם יאמרו להצביע בעדה. העצרת קיבלה אפוא שתי ההחלטות ונראָה כי מטרתו של דאלס להציב תנאים לנסיגה, כדי שהמצב בגבולות ישראל לא יחזור לקדמותו, קודמה בלי שנגרם נזק או בידוד למעמד ארה״ב באסיה.[8]

אולם, כפי שצפה לסטר פירסון, החלטה מס׳ 2, שהשתמעה לשתי פנים, לא סיפקה את ישראל. כאשר שאלו הישראלים את המרשלד אם הוא נכון לברר אצל המצרים אם יתירו חופש שיט במְצָרים וישאירו שם את כוח או״ם על מכונו, ענה המזכ״ל, כי זאת לא יוכל לעשות, שהרי במקרה זה תעמוד החלטה מס׳ 2 בסתירה להחלטה מס׳ 1, הקוראת לנסיגה ללא תנאי. המרשלד חשד, שלבן-גוריון יש עניין בהטלת סנקציות על ישראל ובתשובה מצרית שלילית, שכן אלה יצדיקו את השארת צה״ל בשרם א-שיח׳. ואילו דאלס רגז על המזכ״ל, שכן התרשם כי מאמצי לודג׳ לעייל את החלטה מס׳ 2 עולים בתוהו בגלל אוזלת ידו, נטיותיו הפרו-מצריות והחשדות העמוקים שפיתח כלפי בן-גוריון.[9]

שיטת ״מקל וגזר״

כדי לשכנע את ישראל נקטה ממשלת ארה״ב שיטת ״מקל וגזר״. משהכריז המזכ״ל בעצרת או״ם, כי יינקטו צעדים להבטחת רגיעה בגבולות לאחר הנסיגה, שיגר נשיא ארה״ב ב-3 בפברואר איגרת לבן-גוריון ובה תביעה לנסיגה מיידית תוך רימוז על הטלת סנקציות. בן-גוריון לא נתבהל ובתשובתו לנשיא הוקיע מדיניות איפה-ואיפה כלפי ישראל, ואילו אבן פנה לנשיא וביקש ממנו להבטיח מעבר חופשי לשיט ישראלי במְצָרים וביטחון בגבולות רצ״ע. ישראל - הודיע - נכונה להשאיר ברצ״ע רק מינהל אזרחי שלה, שיפעל שם יחד עם כוח או״ם.

באותו זמן המשיכה ישראל להקים ברצ״ע מועצות מוניציפליות ולטעון בתעמולתה, כי תושבי רצ״ע רוצים בהמשך שלטונה. ממשלת ישראל הפגינה נכונות לשאת במחיר: מוטב לה, לישראל, להתמודד חודשים אחדים בסנקציות ובלבד שיבואו דרישותיה הצנועות לביטחון על סיפוקן; אפילו בסופו של דבר לא יהי כן, כבוד הוא למדינה קטנה להיכנע ללחצי מדינה כארה״ב לאחר תקופה של עמידה גאה. המרשלד זומן לירושלים על-ידי מאיר ואבן, אך סח ללודג׳ כי אין בדעתו לבוא לשם באווירה הנוכחית. רלף בנץ׳ נזכר אז באווירה דומה, ששררה בישראל ערב רצח הרוזן פולקה ברנדוט בירושלים.[10]

נוכח סירוב ישראל לסגת, הציעו הקנדים ב-6 בפברואר, שקבוצת מדינות מערביות יבטיחו לתמוך במימוש הצעותיו של המרשלד. דאלס הקדיש לכך מאמצים, במיוחד נוכח אוזלת ידו של המזכ״ל להשיג במגעיו עם נאצר הבטחה, שהמציב הביטחוני בגבול ישראל-מצרים לא יעורער מחדש, עם שחזר על איום הנשיא, כי אם ישראל לא תיסוג, לא יהיה מנוס מהטלת סנקציות עליה כדי לשכנעה - אף שלא יהיה צורך לממש את האיום. חופש פעולתו של דאלס הוצר עד מאוד הן על-ידי האסיינים והערבים, שאיימו להציע הטלת סנקציות בעצרת או״ם, הן על-ידי התארגנות ארגונים יהודיים בארה״ב, וכן גם על-ידי סנטורים בכירים רבים, דמוקרטים כרפובליקנים, שהתנגדו להטלת סנקציות על ישראל והתייצבו נגד

״הדיקטטור הפרו-קומוניסטי נאצר, המעסיק נאצים בפיתוח כוחו הצבאי״.[11]

ב-11 בפברואר הבטיח דאלס לישראל כי ארה״ב, יחד עם המעצמות והמדינות הימיות, יסייעו להנהיג חופש שיט במפרץ אילת - לאחר שתיסוג ישראל משרם א שיח׳ ומרצ״ע. דאלס אמר לאבן, כי הבטחת ארה״ב כדאית לישראל יותר מהבטחה של נאצר, שממילא אין לסמוך על דיברתו. אשר למהות הערובה, הבהיר דאלס, אם תחסום מִצרים את המְצָרים, תפעיל כל אחת מן המדינות שבהן מדובר את זכות השיט שלה. רוברט מרפי, ממלא-מקום סגן שה״ח האמריקני, גילה לישראלים, שארה״ב סבורה כי יש להציב כוח או״ם במְצָרים גם בלי החלטת העצרת, אלא שהיא מודאגת מעמדתו ההססנית של המרשלד. לעומת זאת, בשאלת רצ״ע היו הישראלים והאמריקנים חלוקים: האמריקנים טענו כי רצ״ע מופקדת בידי מצרים על-פי הסכם ש״ן ואין בסמכות או״ם לשנות זאת, ולפיכך הוסכם עם האמריקנים, שהם ינסו לדחות את ההכרעה בשאלת הנסיגה והסנקציות בימים מספר, כדי לאפשר לממשלת ישראל לדון ולהכריע בדבר. המרשלד בירך על ההתערבות האמריקנית, אך הביע אי-אמון בנכונות הישראלים להתפנות. עוזריו, לרבות רלף בנץ׳, מיהרו ממנו בהעלאת תביעה להטיל סנקציות על ישראל.[12]

חרף אהדתם לישראל, סירבו האמריקנים להצעתה להקים ועדה אמריקנית-ישראלית משותפת להתייעצות כיצד לנהל את רצ״ע. מרפי הידידותי הסביר לישראלים בעדינות, שהדבר אינו אפשרי; נסיגתם מרצ״ע היא תנאי ראשוני לכל טיפול בסוגיית המְצָרים. ואילו המרשלד, למרות חוסר אמונו בנסיגת הישראלים בקרוב, פתח בהכנות להקמת מינהל או״ם ברצ״ע ויעד את גנרל לוּשיוּס קְלֵי האמריקני לשמש יועצו בעניין זה. את מחמוד פאוזי שאל אם תסכים מצרים למינהל או״ם ברצ״ע והלה הבטיחו כי בעיתוי נאות ״יוכל לומר הרבה יותר מזה״. דיבור סתום זה התפרש על-ידי המרשלד כהסכמה; הוא חשב על הצבת מושל מצרי, שיהווה מעין מעטה מצרי למינהל ממשי של או״ם ברצ״ע. גם בדיונים עם הישראלים וגם ודיונים באו״ם לא הובטח לישראלים, שהמצרים לא ייכנסו לרצ״ע, אולם בסוגיית המְצָרים תבע בן-גוריון מארה״ב ערובה של ממש.[13]

בן-גוריון לא הסכים להצבת כוח או״ם באזור המפורז בניצנה ולגבי רצ״ע דרש הבטחה, שהמצרים לא ישובו שמה ועמד על קיום מינהל ישראלי שם בשיתוף או״ם, ואולי בשיתוף עם התושבים. כלפי פנים הכין את הישראלים לעמידה בסנקציות וכלפי האמריקנים טען כי מניותיה של ארה״ב באזור עלו בעקבות המבצע הישראלי; קיצוץ כנפיו של נאצר הוא שמאפשר לירדן ולמלך סעוד לזקוף קומתם ולהינתק מן המנהיג הערבי הפרו-קומוניסטי.

דאלס הגיב באי-רצון על דרישת ישראל לנסח הסכם דו-צדדי עם ארה״ב: אין בדעת ארה״ב לכפות על האו״ם מדיניות משותפת עם ישראל; על ישראל להסתפק בידיעה מהי מדיניות ארה״ב, אשר כשלעצמה נכונה להצהיר עליה; אם שוב יתגרה נאצר בישראל ויחסום את המְצָרים, היא לא תעמוד בדד.

אולם ישראל סירבה לסגת גם לאחר איגרת הבטחות נוספת, ששיגר אייזנהאואר לירושלים.[14]

הצעה באישון לילה

בהשפעת דעת הקהל בקנדה, שהחלה להתייחס אל ישראל

כ״קורבן חף מפשע, קטן ומסכן״,

תבע פירסון מלודג׳ ב-12 בפברואר, כי זאת הפעם תקבל עצרת או״ם החלטה מפורטת, שתבטיח לישראל כל שהיא זקוקה לו על מנת שתיסוג; קנדה לא תצביע בעד הטלת סנקציות, מה גם שקשה להסביר מדוע לא הוטלו סנקציות על מדינות אחרות. פירסון קבע עוד - בעקבות שיחה חושפנית עם מאיר - שהצעת דאלס פותרת, פחות או יותר, את בעיית המְצָרים, אבל אינה מספקת את הישראלים בכל שכרוך ברצ״ע.

מאיר ביקשה שהאו״ם ישלח לרצ״ע ועדה אובייקטיבית, שתסייר בשטח ותקבע אם המינהל הישראלי צריך להימשך, והבטיחה כי ישראל תציית להחלטתה. לימים סופר, שלילה אחד הוער ראש העיר עזה משנתו והובהל אל המושל הישראלי, שהציע לו להמריא לניו-יורק על-מנת שיביע בעצרת או״ם דעתו בזכות סיפוח רצ״ע לישראל. ראש העיר התנגד והתפטר, אך חזר בו לאחר שהמושל איים כי קצין ישראלי ינהל מעתה את העיר תחתיו.[15] ראש ססו״ת, אַנרי לַבוּאיז, לא נלהב למינהל או״ם ברצועה, שינציח את עצמו כמוסד המטפל בנזקקים, או-אז לא תיפתר בעיית הפליטים לעולם. על כן, כשהציע בן-גוריון, שהאמריקנים ישלחו שליחים לרצ״ע וייווכחו בברכה שמביא המינהל הישראלי לתושביה, לא דחו הללו את ההצעה על הסף. אך לא פיתוח כלכלת רצ״ע בעזרת ישראל קסם להם, אלא הסדק שפתח בן-גוריון ברומזו, כי ישראל תשקול קליטת חלק מפליטי האזור.

המפתח לפתרון בעיית הבעלות על רצ״ע, שבו סירבו הישראלים לאחוז, היה אכן פתרון בעיית הפליטים.[16]

הדלפה לרועץ

ב-13 בפברואר נזעק שר החוץ פאוזי למקרא כתבה בעיתון, שלפיה הבטיח הוא להמרשלד, שאם ייסוגו הישראלים, תרשה מצרים מעבר חופשי לאוניות ישראליות. פאוזי מיהר להבהיר להמרשלד, שאם המזכ״ל או דאלס לא יכחישו ידיעה זאת, ייאלץ הוא עצמו לעשות כן, משום שהפרסום מזיק למעמד מצרים. המרשלד לא אמור דבר על זהותו של יוזם הפרסום, אך אפשר לשער שהרהר בישראלים, שכזכור תבעו ממנו לא מכבר לשאול את המצרים שאלות בנושא זה ולפרסם את תשובותיהם. גם דאלס, שמתח ביקורת חריפה על המצרים, סבר שהטקטיקה הישראלית לסחוט תשובות פומביות מן המצרים פירושה לתבוע מהם כניעה.

ב-16 בפברואר הודיעה מצרים, כי אינה מסכימה להצעות ארה״ב לגבי מפרץ עקבה ורצ״ע. נאצר ראה בהבטחת חופש שיט במפרץ עקבה ״תמורה לתוקפנות״. חסנין הייכל, יועצו של נאצר, סיפר לשגרירות האמריקנית, שמצרים אומנם נתנה להמרשלד ערבויות לגבי מעבר ספינות ישראליות במפרץ עקבה, אך בתנאי ברור ומפורש שהדבר יישמר בסוד. עתה סבר נאצר כי המזכ״ל, שהבטיח לו, לדבריו, שהדבר לא יימסר לישראלים, הוליכוֹ שולל. אולם דאלס השיב בתוקף, שהמצרים לא יתנו למזכ״ל שום ערובה, שישראל תיהנה מחופש שיט במפרץ אילת לאחר נסיגתה. אפשר שהוא רצה לחסוך מנאצר מתן ערובה לישראל, שאותה היו הישראלים אצים לפרסם, כדי שיוכפש כבוגד בעולם הערבי.[17]

אותו יום נפצעו 5 חיילים ישראליים בהתפוצצות מוקש ממערב לרפיח והשגריר לוסון הזהיר את מחמ״ד, כי ממשלת ישראל תסתייע בתקרית זו לחיזוק תביעתה לקיום מימשל ישראלי ברצ״ע.[18] מקורות מצריים מסרו, שמדובר בתגמול מצרי על אי נסיגת ישראל. ארה״ב הייתה נתונה בלחץ:

קהיר האשימה אותה ב״תקיעת סכין בגב הערבים״,

ריאד הודיעה שלא תסבול מעבר כלי שיט ישראליים במְצָרים,

בפריס נשמעו טענות שארה״ב פרו-ישראלית מדי.[19]

ב-15 בפברואר המריא מנחם בגין למסע הסברה באירופה, ארה״ב וקנדה. בצדק ראה בגין במלחמת המנע בסיני ניצחון של קו מדיני, אשר לו הטיף שנים רבות לפני כן. עתה, אף ש״חירות״ בהנהגת בגין ניהלה אופוזיציה רועמת לממשלה נוכח נכונותה לפנות את סיני עקב לחץ אמריקני, חלה התקרבות בין בן-גוריון לבגין. ואכן, בצאת בגין למסע ההסברה בחו״ל ולעשיית נפשות למתן ערובות לשיט ישראלי חופשי במְצָרים, תמך בעקיפין בנסיגה מסיני. חוגי ״חירות״ ששו לרַמז, שלבגין הייתה יד - לקראת היציאה למלחמה ב-1956 - בהשגת הנשק מצרפת, שם נהנה מאהדה רבה ומקשרים נרחבים בחוגי הימין, שהעניקו בתחילת פברואר 1957 ״אות לגיון הכבוד״ למנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס ולנציג משרד זה בפריס יוסף נחמיאס.[20]

דאלס עומד על נסיגה

באמצע פברואר 1957, במסיבת בכירי או״ם בניו-יורק, השתעשעו לודג׳, בנץ׳ והמזכ״ל במחשבה על הסנקציות שיוטלו בקרוב על הישראלים, הבוטחים כל-כך כי להם זה לא יקרה.[21] אולם דאלס לא אמר נואש במאמציו למנוע בעד הטלת סנקציות. הוא דחה את הגשת הצעות-ההחלטה באו״ם על-מנת לאפשר לאבן ולמאיר, שדילגו באותם ימים אנה ואנה בין ישראל לארה״ב, להסביר את נקודת המבט האמריקנית לממשלת ישראל. דאלס לא יכול לערוב לאבן ולמאיר בפגישתם ב-18 בחודש, שבה השתתף גם הציר שילוח, כי מצרים ״לא תעשה צרות״, מה גם שהתקפת ישראל עליה לא הייתה מוצדקת, אבל הוא הביע ביטחונו, שכל המעורבים בפרשה למדו לקח. יש לו יסוד להניח - אמר לשניים - כי ישראל לא תצא בהפסד ממתן אמון בארה״ב ובאו״ם, וכי המצב הנפיץ של העבר לא יחזור. לגבי רצ״ע הביע אבן דעתו, כי על ישראל לסגת ולהתרכז בהבטחת מינהל או״ם שם, על מנת שהמצרים לא יחזרו. בין מאיר לאבן נתגלעו חילוקי דעות. מכל מקום, דאלס התרשם ב-18 בפברואר, שאבן ושילוח השתכנעו כי על ישראל לסגת, אבל הממשלה בישראל עדיין מתעקשת להיאחז בסיני. בן-גוריון עמד על בקשתו לשיגור משלחת אמריקנית לבדיקת המימשל הישראלי ברצ״ע ועל תביעתו מן המצרים להצהיר על הסכמה לעֶקרון חופש שיט לאוניות ישראל, אף כי הוא עצמו טען באותו זמן ממש, שאינו נותן אמון בהבטחות נאצר.

דאלס הבהיר לנציגי בריטניה, צרפת וקנדה בוושינגטון, שאם ישראל לא תיסוג ולא יוטלו עליה סנקציות, יעשו הרוסים להסגתה - ואז כבר לא יהיה אפשר לעוקרם מן האזור, שכן הערבים יראו בהם מושיעים, התעלה תיחסם מחדש - ושוב יפרצו מעשי איבה.[22]

ב-19 בפברואר התנגדה הסיעה הדמוקרטית בדיון בסנט להטלת סנקציות על ישראל. בפעילות סביב סוגיה זו בלט הסנטור הדמוקרטי לינדון ג׳ונסון, אך גם הרפובליקנים לא טמנו ידם בצלחת. הסנטור השמרני נולנד איים, כי אם יוחלט להטיל סנקציות יתפטר מחברותו במשלחת ארה״ב לעצרת או״ם. כמה מדינות אירופיות הודיעו לארה״ב, שאינן נכונות לתמוך בהטלת סנקציות על ישראל. מאידך דיווח לודג׳, כי הערבים, האסיינים והסובייטים כבר מנסחים הצעת-החלטה שתוגש לעצרת ותכלול הטלת סנקציות על ישראל. הוא צידד בתמיכה בהצעת החלטה אסיינית שכזו, ולא בייזום הצעת-החלטה שתנסח ארה״ב.[23] ממצרים הגיעו קולות הקוראים לחיסול ישראל כתנאי לשלום וכן נמתחה שם ביקורת ארסית על נאום אייזנהאואר, שבו שידל את ישראל לסגת. ארה״ב - אמרו בקהיר - חפצה בשיעבוד הערבים לישראל.[24]

אבל בצל התגובה הפומבית הקשה במצרים, הייתה הסכמה חשאית של נאצר למהלך של לודג׳, מתוך תקווה, שהאמריקנים יטילו סנקציות על ישראל.[25]

נתיב חלופי לתעלה

בארץ הדגיש בן-גוריון באוזני הנהגת מפא״י את חשיבות המְצָרים ומפרץ אילת כמעבר חלופי לתעלת סואץ לא רק לישראל, אלא גם לעולם. אילת - קבע בן-גוריון - תהפוך לנמל בינלאומי וזאת בדיוק רוצה נאצר למנוע.

אכן, נמצאו גורמים בינלאומיים שהתעניינו באפשרויות הגלומות בצינור הנפט הישראלי המתוכנן, אך רק מעטים חשבו שיוכל להיות חלופה לתעלה. דאלס ראה בצינור הנפט המתוכנן פתרון טוב להספקת נפט לישראל וגורם מְמַתן - יחד עם אמצעים רבים נוספים - את המונופולין של תעלת סואץ. מנדס פרנס, ראש ממשלת צרפת לשעבר, מתח ביקורת על שצרפת טרם החלה במתיחת הצינור דרך ישראל; הוא היה מראשי הדוחקים לסייע במימון מפעל זה. דאלס ידע שצרפת, ואירופה כולה, אינן סובלות מקור משום שהן מוּזנות בנפט אמריקני ובירך על עובדה זו, הממחישה לנאצר, כי אירופה אינה תלויה בו לחלוטין. האסיינים - אמר - לוקים בשל חסימת התעלה יותר מן האירופים, ופופולריותו של נאצר תשפל ככל שהחסימה תתמשך, אולם לא לאורך ימים תוכל ארה״ב לספק נפט לאירופה; מקורותיה מידלדלים.

גישה אחרת נקט שגריר צרפת בישראל פייר ז׳ילבר, שהכריז באמצע דצמבר 1956 כי ארה״ב ובריה״מ שיתפו פעולה על-מנת להציל את הדיקטטור המצרי, וטען כי הפתרון למשבר סואץ טמון בפיתוח נתיב חלופי לתעלה. השגריר לא ביטא את העמדה הצרפתית, שכן צרפת נסוגה בה ממימון צינור הנפט הגדול, שנועד להיות תחליף כלשהו לתעלה - היא חששה פן תשבש באופן זה יותר מדי את קשריה עם מפיקות הנפט הערביות. גישת ז׳ילבר דמתה לגישתו של בן-גוריון, שראה במלחמה בנאצר גורם הפותח אפשרויות כלכליות.[26]

לשווא הפציר אבן בבן-גוריון, שרק התפנות ישראל משרם א-שיח׳ ומרצ״ע תאפשר לישראל לפתח סחר עם שוקי אסיה דרך אילת. גם פסיקתו של חה״כ דוד הכהן, ש״הנמל הזה לא יהיה נמל״ וארצות אסיה לא יפליגו במפרץ אילת ולא ישתמשו בנמל אילת אם הם יהיו פתוחים בניגוד להחלטות או״ם, לא שכנעה את בן-גוריון. נוכחות ישראל במְצָרים - אמר בן-גוריון - היא לבדה תבטיח את חופש השיט בהם; הנגב יפרח אם ישמש נתיב בינלאומי; לפני המלחמה לא ידע איש שרם א-שיח׳ מהי - הודות למלחמה הפך מפרץ זה למרכז העולם.

הסנקציה החמורה ביותר

ערב הדיון האחרון באו״ם דיווח בן-גוריון לוועדת החוץ של מפא״י, כי הודיע לאמריקנים על נכונות ישראל ליישב חלק מפליטי רצ״ע בארץ. לשאלת שאול אביגור: ״כמה פליטים?״ התחוור כי מדובר במספר סמלי. בן-גוריון הבהיר:

״אין לנו צורך לספח אלינו את עזה. לדעתי, אילו היו רוצים להטיל עלינו סנקציה, הרי הסנקציה החמורה ביותר שיכלו להטיל עלינו הייתה: ׳קחו לכם את רצועת עזה עם כל אשר בה״.

את שהבין שאול אביגור הבינו גם האמריקנים ונאצר עצמו: בן-גוריון אינו רוצה ברצ״ע.[27]

ב-21 בפברואר הודיע דאלס לשגרירו בתל-אביב,

שתרגילי ההשהיה באו״ם אזלו;

העצרת על סף החלטה;

אם עוד רוצה ישראל להיוועץ באמריקנים, עליה לשגר את אבן ובצקלונו החלטת ממשלה על נסיגה משרם א-שיח׳ ומרצ״ע.

פאוזי ביטא תודתו לארה״ב על התמדתה ומאמציה, אך הערבים גם הודיעו כי הם והאסיינים לא ימתינו זמן רב. פאוזי גם ביקש מלודג׳ למנוע מפירסון הגשת הצעת-החלטה משלו, נוחה לישראל, משום שאז ייאלץ הוא להגיש מולה ומול ההצעה האמריקנית את ההצעה האסיינית. פירסון הבטיח ללודג׳ שלא יפעל ללא תיאום, אך ביקש שאולי יוכללו כמה רעיונות של קנדה בהצעה שבה מטפלים האמריקנים. מנהיגים יהודים אמריקניים, מידידי ישראל המובהקים, הפצירו בה שתיסוג, אולם ממשלת ישראל החליטה ב-22 בפברואר שאין להחזיר את המִצְרים לרצ״ע בשום תנאי.[28]

עוד ב-20 בפברואר סיכם המרשלד עם פאוזי את הסידורים להעברת רצ״ע לידי או״ם לאחר הנסיגה הישראלית. בנץ׳ רשם את השיחה והתרשומת נשלחה לקהיר לאישורו של נאצר. למחרת דיווח המרשלד על כך ללודג׳. הוא גמר אומר לקרוא את הסכמת קהיר במליאת העצרת, ואם האישור המצרי המבוקש לא יתקבל עד אז, יאמר שהוא ״בטוח״ כי אפשר להגיע להסדר מתקבל על הדעת. הטיוטה שהוגשה לקהיר צפתה שיתוף-פעולה הדוק בין מצרים לאו״ם הן בטיפול בפליטים והן במימשל הרצועה, וכמובן, במניעת פשיטות וחדירות משני עברי הגבול. לא נאמר בטיוטה שהצבא המצרי לא ייכנס לאזור, אך המרשלד הגדיר זאת כהסכמת מצרים לאחריותו של כוח או״ם על רצ״ע והיה מרוצה מאוד[29] אף שעדיין לא קיבל מנאצר אישור לכך.

באותו זמן הפיצו הערבים שמועות, שמצרים תסכים לשלטון בלעדי של או״ם ברצ״ע,[30] אך דאלס הטיל ספק בהימנעות מצרים מחזרה לשם.[31] ב-22 בפברואר הכריז המרשלד על הסידורים שיוחלו לאחר נסיגת ישראל מרצ״ע ומהמְצָרים. בעיתונות הבינלאומית פורשו דברים אלה כמעידים על הסכמת מצרים מראש לוויתורים ניכרים, שנועדו להקל על ישראל להסכים לסגת, אך האמריקנים הניחו, שפאוזי יהיה מוכרח לשללם ולהכחישם - וכך הווה. לאחר הנסיגה, כשחזרו המצרים לרצ״ע, שימשה הכחשה זאת מפי פאוזי טיעון מרכזי בפי נאצר בתרצו צעד זה.[32]

ישראל משתכנעת לסגת

שכנוע ישראל בצורך לסגת הושג גם הפעם, כפי שאירע שלושה חודשים קודם, באמצעות בעלת-בריתה הנאמנה, צרפת. ב-20 בחודש הציע יועץ השגרירות הצרפתית בוושינגטון לאמריקנים לנצל את האשראי שיש לממשלתו אצל הישראלים, כדי לשכנעם לסגת. הדבר התקבל על דעת דאלס והוא ביקש משגריר צרפת בארה״ב לנקוט צעדים. הלה הציע

ניסוח הצהרה על חופש שיט מטעם המעצמות הימיות;

אחר-כך תצהיר ישראל על כוונתה לקיים את שביתת-הנשק בתנאי הדדיות. במקרה שמצרים לא תעמוד בכך ותטיל הסגר על שיט ישראלי במפרץ אילת, תהיה ישראל זכאית להגיב בפעולה צבאית.

בשלב השלישי יצהירו יצהירו המעצמות הימיות, שהן רשמו לפניהן את הודעת ישראל כמתיישבת עם החוק הבינלאומי, ומכאן שאם תצטרך ישראל לפעול, תעשה זאת מכוח אמנת או״ם.[33]

לרשימת המדינות המועמדות לחתימה על הצהרה זאת צירף דאלס את יפן כמעצמה ימית אסיינית.

אבן בא מישראל לארה״ב השכם בבוקר, ב-24 בפברואר ונועד עם דאלס על סמך הוראות חדשות שקיבל מבן-גוריון, הן על-פה והן בשדר שהבריק אליו ביום הקודם. הוראות אלו כבר לא עמדו על קיום מימשל ישראלי ברצ״ע ובעיקרן נוסחו על דרך השלילה: אי-חזרה לסטטוס-קוו אַנְטֶה ברצ״ע. אבן הציע, שוועדה מטעם או״ם תבוא לרצ״ע לאחר נסיגת צה״ל וכניסת כוח או״ם, תשמע את הצדדים ותכריע איזה אופי יישא המימשל. ישראל לא תתנגד למסקנות למעט עניין אחד: חזרת המִצְרים. לגבי המְצָרים ביקש אבן הצהרה מטעם המעצמות הימיות, שתקבע כי מכוח החוק הבינלאומי זכאיות אוניות מכל הסוגים להפליג במפרץ אילת ובמְצָרים. האמריקנים נעתרו מייד. עוד ביקש אבן, כי ארה״ב תתמוך בפומבי בהצהרת ישראל כי תגן בכוח על ספנותה אם תאולץ לכך. דאלס הסכים לכך עקרונית, בתנאי שנוסח הצהרה ישראלית זו יוגש תחילה לעיון ממשלתו. הוא יידע את השגריר, שכמה מדינות כבר נתנו הסכמתן להצהרת המדינות הימיות.

אבן הציע לדאלס, כי פינוי כוח או״ם מרצ״ע ומשרם א-שיח׳ יותנה במפורש כהסכמת העצרת הכללית תחילה, וכי יוצהר שהכוח יישאר על מכונו כל עוד יתקיים חשש למלחמה. דאלס השיב, שרעיון זה הגיוני ומתקבל על דעת ארה״ב, אולם כפוף להסכמת המזכ״ל; לו-עצמו יש יסוד להאמין, שמצרים תסכים לשינוי כלשהו לעומת המצב ששרר לפני הכיבוש הישראלי. אבן הביע חשש

הן מהודעת המרשלד, שלמצרים זכות שליטה על רצ״ע

והן מכפירת מצרים בזכות או״ם לנהל אותה.

הוא הסביר לדאלס, שבן-גוריון הסכים לוותר על המינהל הישראלי ברצ״ע אם אין הדבר מתקבל בשום אופן, אבל עומד על אי-חזרת המצרים לשלוט בעזה. דאלס הבהיר באורח חד-משמעי, ששלילת זכותם של המצרים לשלוט ברצ״ע אינה בסמכות המרשלד; המטרה שהציבה ארה״ב לעצמה היא, שמצרים, למרות זכותה לשלוט שם, תסכים לשלטון דה-פקטו של כוח או״ם ומינהל או״ם; חרף כל הבנתו לרצון בן-גוריון לומר לעמו, שהמצרים סולקו מהרצועה, הדבר בלתי-אפשרי; הרי גם ישראל לא תסכים, שאו״ם יחליט כי שטחים השייכים לה על-פי הסכמי ש״ן יינטלו ממנה.[34]

כאשר התקבלה בירושלים תרשומת שיחת דאלס-אבן קמה מהומה.[35]

במשרד החוץ חשבו, שבן-גוריון לא נתן לאבן הוראות בכתב והוא ניהל את השיחות על-פי הבנתו את רצון בן-גוריון.

שרת החוץ מאיר לא שותפה בהוראות שנתן בן-גוריון לאבן.

לאנשי משרד החוץ אמר בן-גוריון, כי הוא הורה לאבן לתבוע, שעם צאת צה״ל מרצ״ע תבוא לשם ועדת הבירור שהציע ובינתיים יישארו המינהל והמשטרה הישראליים על מכונם - ואילו אבן הודיע לדאלס, כי צה״ל יוּצא ויוחלף בכוח או״ם.

השתוללותו של בן-גוריון שיקפה חרון אין-אונים, משום שהיה ברור, כי את הנעשה אין להשיב. אם יתכחש ראש הממשלה לדברי אבן לדאלס, יהיה פירוש הדבר הטלת סנקציות על ישראל. כך הושג אליבי מושלם לוויתור על המינהל הישראלי ברצ״ע, אלא שחיש מהר נתחוור, כי אין די בוויתור על המינהל, שכן אין או״ם יכול לאסור על המצרים להיכנס לרצ״ע נוכח הסכם ש״ן הישראלי-מצרי מ-1949 - בעוד שבן-גוריון התעקש על מחיית כל אות וזכר מהסכם זה.

כשהגדיר בן-גוריון בישיבת ממשלה את דברי אבן לאמריקנים כ״אסון״, הסכים עמו השר בנטוב וייחס את טעות אבן למיעוט שעות השינה שלו. תמימותו חלפה עד מהרה. בישיבת ממשלה נוספת, שהתקיימה ב-26 בפברואר, ציין בנטוב כי אבן ״חרג קצת מהמותר״ ביחס להחלטות הממשלה. ואילו בן-גוריון ציין אותו יום ביומנו, כי אבן לא חרג מהוראותיו.[36]

נסיגת ישראל פירושה חזרת מצרים

לאחר שיחת אבן עם המרשלד ב-24 בפברואר כבר ידעו באו״ם, שהישראלים מתכוננים לסגת מרצ״ע. גם הדי פיצוצי ההרס שביצע צה״ל בעיר עזה ובמסילת הברזל המוליכה אליה נשמעו היטב. אבל מכיוון שהסכמת ישראל לנסיגה לוּוְתה בתנאי מפורש - שהמצרים לא יחזרו לרצ״ע ״בשום צורה״ - איבדו המרשלד ולודג׳ את ביטחונם בנסיגה ועוד אותו לילה דיווחו על כך לדאלס. למחרת נועד שר החוץ האמריקני עם שגרירי בריטניה, קנדה וצרפת בוושינגטון והסביר להם, שהבעיה אינה אלא בעייתו הפוליטית הפנימית של בן-גוריון; הוא עצמו נכון לנסיגה מרצ״ע, אך מתקשה לסגל את הישראלים למחשבה שהמצרים אכן חוזרים לשם. דאלס הסדיר אפוא דחייה נוספת של הדיון בעצרת או״ם, כדי לאפשר בישול ניסוח נאות של החלטה. אבן חזר ונועד עם המרשלד והלה הבטיח, כי פינוי כוח או״ם בעתיד יותנה בהודעה מוקדמת של המצרים לוועדה המייעצת שליד המזכ״ל - וזו תחליט אם לפנות לעצרת הכללית. המרשלד חזר ואישר את זכותם של המצרים לשלוט ברצ״ע, אך רמז, כי בפועל ישלוט שם או״ם.[37]

ושוב התייצבו הצרפתים בזירה, בנצלם את יוקרתם בעיני הישראלים. באותם ימים עשו מולה ופינו בארה״ב ולשניהם היו סיבות מספיקות לאחות את קרעי פרשת סואץ. פינו ודאלס נועדו ב-26 בפברואר בבוקר. שר החוץ האמריקני דיווח לצרפתים, שארה״ב וישראל הסכימו ביניהן כי ברצ״ע רצוי מינהל או״ם ולא מינהל מצרי, אבל מינהל או״ם מותנה בהסכמת המצרים, שלהם הסמכות העליונה, ובידם להחליפו מדי רגע. עוד טען דאלס, כי המצרים אינם מעוניינים ברצ״ע, שלדידם היא נטל.

פינו הביע דעתו, שמצרים אולי תוכל להסכים למינהל או״ם דה-פקטו, אך לא פומבית; תוכנית המרשלד להצבת כוח או״ם ברצ״ע ולניהול רצ״ע בידי או״ם התקבלה על דעת המצרים; הישראלים צודקים בטענתם, שיש כאן סיכון, אבל זה סיכון שכדאי ליטול, שכן החלופה היא מלחמה מחודשת - ובמצב שבו עומדים הסובייטים לימין הערבים והתעלה חסומה.

על שאלת פינו שאל אם אפשר לתת לישראל ערובה כנגד חידוש פעילות הפידאיון, השיב דאלס, כי ארה״ב אינה יכולה לערוב לכך, אך אפשר שאו״ם יהיה נכון לשקול זאת. פינו תהה שמא ראוי שכוח או״ם ומינהל או״ם בסיני וברצ״ע יוקמו ללא הגבלת משך תפקודם ותוך מתן זכות לישראל לפעול אם יושם קץ לקיומם. דאלס לא שלל זאת, ופינו סיכם, שישראל תכריז בעצרת כי היא רואה לעצמה זכות לפעול במקרה של סיום נוכחות מינהל או״ם ברצ״ע והמדינות האחרות ירשמו זאת לפניהן ללא הסתייגויות. דאלס העיר, שאם תכבוש מצרים את מחנות כוח או״ם, יזומנו נציגי המעצמות להתייעצות, ופינו הסכים לכך.

דאלס הבהיר לאבן מייד אחר כך, שכל הבטחותיה של ארה״ב לישראל מותנות בקיומו של הסכם ש״ן. לגבי רצ״ע ביקש אבן רק את אי חזרת המימשל המצרי דה-פקטו, אך דאלס הדגיש, שכל הסידורים ברצ״ע כפופים לרצון מצרים והציע לאבן להיוועד בעניין זה עם פינו.

ההודי מֶנון טען באוזני לודג׳, שהעמדה האמריקנית הושפעה מזו של הקנדים; הללו, יחד עם הבריטים והצרפתים, מנסים להפוך את מפרץ אילת לחלופה לתעלת סואץ. אכן, העובדה שהקנדים רצו להגיש לעצרת הצעת-החלטה פרו-ישראלית יותר, איפשרה לדאלס להציג לפני האסיינים והערבים את הצעת-ההחלטה שלו כפשרה הוגנת[38] - אך על עמדתם הפרו-ישראלית עתידים היו הקנדים לשלם ביוקר.

הערות: