16. הרצתה ישראל ברצועת עזה?

״כמו צוענים שעטים על משהו״

ההגדרה ״עזה היא קוץ ממאיר״, שהשמיע בן-גוריון ב-1 במרס 1957, קלעה גם להתנהגותם של חיילי צה״ל כלפי התושבים ולהשחתת נפשם של חיילים וקצינים מכוח הוויית הכיבוש.

צה״ל השלים את כיבוש רצ״ע ב-2 בנובמבר. למחרת פרסם הפיקוד העליון הוראות ברורות ליחידות הנכנסות לעיר עזה וליישובי רצ״ע האחרים:

״לא לבוז בז, לא להרוג שבויים, לא להרוג אזרחים, לא להרוס מתקנים״.

ב-4 בנובמבר התייצב אלוף חיים לסקוב, מפקד גייסות השריון, בביתו של דוד בן-גוריון בתל-אביב. אותה שעה נועד ראש הממשלה עם סא״ל אריאל שרון וקיבל ממנו דוח על קרב מיתלה. כשהצטרף אליהם לסקוב הבחין בן-גוריון שפניו קודרות וכששאלוֹ במה העניין, השיב שברצ״ע מתנהלת ביזה כבדה.

״אני זוכר - השיב לו בן-גוריון - שבשנת 1948 זה היה דבר אחר. אז כל המשקים הצטרפו לעניין״.

לסקוב הגיב:

״ועכשיו ניר יצחק לא באו לרפיח? וכל המשקים לא באו כמו צוענים שעטים על משהו?״

הוא תיאר את ביזת החיילים ובן-גוריון העיר, שלא מבני עדות המזרח במיוחד עוסקים בזה, אלא מבני כל העדות.

למחרת, כשהתייצב אלוף אסף שמחוני, מפקד פיקוד דרום, בבית בן-גוריון ודיווח על חילוקי הדעות שלו עם הרמטכ״ל משה דיין, נדרש גם הוא לנושא הביזה:

״פתחנו ביריות על אנשים שלו [של לסקוב] ואחד נהרג. קראתי אלי בלילה את מזכירי הקיבוצים ודיברתי איתם קשות. דרשתי מהם להחזיר את הכל ובבוקר החזירו את הכל. אמרתי להם שאם לא יחזירו, נפרסם את הדברים ונוציא זאת בכוח מהמשקים. לחנויות נכנסו החיילים. למשקים יש ״ביזנס״ חקלאיים. היה פנצ׳ר גדול עם משמר הגבול. הם היו הבוזזים הראשונים. הם היו צריכים להבטיח את העוצר. אני לא נותן פרסום לדבר. חתמתי על הרכבת בתי-דיון שדה. פתחו ביריות בכמה מקומות ובזה נגמר העניין. אפשר לומר, שבהשוואה למלחמת השחרור לא הייתה ביזה. זה רוסן״.[1]

ב-2 בנובמבר 1956, עם כיבוש רצ״ע, הוקמה בעזה מפקדה צבאית, שעליה הוטלה הדאגה לסדרי הביטחון באזור ולהפעלת השירותים האזרחיים לאוכלוסייה. בראש מפקדה זו הועמדו מפקד צבאי ותחתיו שני סגנים, אחד לעניינים צבאיים, אחד לעניינים אזרחיים. לסגן לעניינים אזרחיים נתמנה עובד בכיר מלשכת היועץ לענייני ערבים שבמשרד ראש הממשלה, שנעזר ב-3 עוזרים וב-13 חוליות של משרדי הממשלה האזרחיים בישראל.

אוכלוסיית רצ״ע מנתה כ-300,000 נפש, מהן 213,000 פליטים, שישבו במרוכז ב-8 מחנות.

כ-64 אלף מתוך 87 אלף התושבים המקוריים של רצ״ע נזקקו לסעד לפני הכיבוש הישראלי והשלטון החדש המשיך לתמוך בהם. גם כמה ארגוני סעד זרים שפעלו ברצ״ע, שהעיקרי שבהם היה ״Care“, המשיכו להעניק סעד לנזקקים.

בשל שיקולים ביטחונים ומדיניים הוציא מפקד רצ״ע צו, שאסר מגע וסחר בין תושבי ישראל לתושבי האזור הכבוש לבד מהספקת צורכי האוכלוסייה ושיווק עודפי ייצור חקלאי באמצעות שתי חברות מאושרות, ״המשביר המרכזי״ ו״חברת נאמנות״. שתי חברות אלה טיפלו בשיווק התוצרת המקומית, ריכזו את היבולים מידי החקלאים ושילמו להם במחירים שקבעה חוליית משרד המסחר והתעשיה. ההפרשים בין המחירים ששולמו לחקלאים ולמחיר המכירה לאחר ניכוי הוצאות הובלה ועמלה, הועברו לקרן הפרשי מחירים של מפקדת האזור. הכמויות שנאספו על-ידי המשווקים לא נבדקו על-ידי חוליה זו; נרשם רק מספר כלי הרכב שהובילו את התוצרת והכמויות נקבעו לפי הודעת המשווקים. מפקדת האזור הוציאה רשיונות לכ-600 דייגים מקומיים. תוכנן שיווק עודפי הדגים בישראל, אולם פעולות הדיג החלו רק זמן קצר לפני שהתפנה צה״ל מהאזור.[2]

מי יהיה הריבון?

התנהגות צה״ל ברצ״ע בימים הראשונים לכיבוש, וכן יחסו לרשויות או״ם שם, שינו לרעה את יחסם החיובי הראשוני של התושבים כלפי הכובש החדש וגזרו באורח ניכר את יחסם השלילי של אנשי או״ם כלפי ממשלת ישראל. ההתלהבות הראשונית לכיבוש הישראלי, שהתעוררה בקרב הפלסטינים, נבעה בחלקה מחלומותיהם לשוב לבתיהם הקודמים, עם שרבים מהם היו ששים להתיישב בכל מקום שיוקצה להם בישראל ובלבד שיינתן להם הדבר.

הלכי רוח פלסטיניים אלה הצטננו מאוד עקב מבצעי החיפוש שניהלו זרועות הביטחון של ישראל אחר חיילים מצריים ולוחמי פידאיון, שבמהלכן נגרם ברצ״ע הרג רב. על-פי מקורות ישראליים, נהרגו בפעולות אלה ברפיח בלבד 48 תושבים וכן היו פצועים. אירעו גם מעשי התעללות, אונס וביזה. הללו לא היו רבים, אך שמועות והגזמות עשו כנפיים בקרב התושבים, ונטייתם להעדיף את מימשל או״ם גברה והלכה.[3]

באמצע נובמבר 1956 חתם הרמטכ״ל משה דיין על הסכם עם סוכנות הסעד והתעסוקה של או״ם (unrra - ססו״ת) על המשך הגשת סיועהּ לפליטים ומתן חופש תנועה לעובדיה ברצ״ע, ומכיוון שכך חזרו הללו לעבודתם והיא חודשה במלואה. ב-26 בנובמבר החלה ממשלת ישראל עצמה לפעול בקרב תושבי רצ״ע ולנקוט צעדים להקלת מצוקתם על-ידי חידוש הפעילות הכלכלית ושיפורה, בראש ובראשונה בתחום שירותי המים והחשמל. בעיר עזה מינה המימשל הצבאי הישראלי מועצה מקומית חדשה בראשות רושדי א-שאווה - ראש העיר בעבר, שהתנגד למימשל המצרי והושלך בשל כך לכלא - ומשטרה ישראלית החליפה את צה״ל באחריות לביטחון הציבור. שגרירות ארה״ב בתל-אביב דיווחה על ניהול ישראלי טוב ומתחשב של רצ״ע, שכלל גם חלוקת מזון לתושבי האזורי הקבועים.[4]

אולם ממשלת ישראל טרם גיבשה את מטרותיה המדיניות לגבי שטח כבוש זה. היעדר תכנון מדיני של מבצע סיני בממסד הביטחון, שהשתקף גם באי-שיתופם של משרד החוץ הישראלי מזה ושל האמריקנים מזה, המשיך לאפיין גם את המאבק, שניהלה הממשלה על השארת רצ״ע ברשות ישראל. אבל משאלת הריבונות על רצ״ע לא היה אפשר לחמוק. ב-1 בנובמבר, מייד עם כיבוש רצ״ע, הודיע מזכ״ל או״ם דג המרשלד לארה״ב, כי ישראל תטיל בוודאי את האחריות לאוכלוסיית הפליטים שם על ססו״ת, שעד לכיבוש נשאה בעול הגשת סעד ל-217,000 נפש, אבל הוא מסיר מעל ארגונו את האחריות להם.[5]

גם נאצר, עוד בתוך מהומת הקרבות, ציין כי הריבונות על רצ״ע בעייתית כאשר בשיחה עם גנרל ברנס נתחוור לו, שבגלל שאלת האחריות לגורל הפליטים אין הישראלים מעוניינים בנטילת הריבונות על רצ״ע לידיהם. שגריר ארה״ב בישראל ציין כבר ב-7 בנובמבר, כי דעת הקהל בישראל רוצה בסיפוח רצ״ע,[6] אבל הממשלה שותקת. אכן, בעוד השתיקה המדינית נמשכת, הפסיק צה״׳ל את עבודתם של משקיפי או״ם ברצ״ע, ומחוגיו נרמז על כוונה להחזיק באזור זה כקלף מיקוח.

משה שרת, שבאותם ימים עשה הרחק בדרום-מזרח אסיה, ציין ביומנו, כי אין די בהחלטה שלא להרפות מרצ״ע - אם אין אומרים מה ייעשה בפליטים שם. בשנים 1955-56 התנגד שרת נחרצות, כשר חוץ וכראש ממשלה, לתוכניות שהועלו בממשלה לכיבוש הרצועה; עתה נדהם בהיווכחו, כי בנאום הנסיגה שנשא בן-גוריון לאחר חצות אור ל-9 בנובמבר, לא הקפיד על שום הבחנה בין נסיגה ממצרים לנסיגה מרצ״ע.[7] ואכן, למחרת נאומו של בן-גוריון אירעו ברצ״ע התנגשויות של התושבים עם צה״ל, שכן הללו פירשו את נאום ראש ממשלת ישראל כמבשר נסיגה מהרצועה - ואת תנועות צה״ל כתחילתה. לא לחינם התנער המרשלד מאחריות או״ם לשטח זה.

ארה״ב לימין המרשלד

בן-גוריון, שלא נתן אמון באו״ם ובמזכ״ל המרשלד, התרכז באותה עת בהשגת ערובות מארה״ב. אבן חלק על אסטרטגיה זו: ארה״ב - אמר - עובדת באמצעות המרשלד; התנגשות עם או״ם פירושה התנגשות עם ארה״ב, שממשלתה נגועה ב״המרשלדיזם״ קנאי. יחסם של ראשי מחמ״ד לישראל מייד לאחר מבצע סיני אישר את דבריו.[8]

במהלך נובמבר גברה המתיחות ביחסי ישראל-המרשלד. ב-21 בחודש קרא מזכ״ל או״ם באוזני שרת החוץ מאיר קטעים מדוח על מעשי שוד והרג אזרחים ברצ״ע, שבוצעו בדם קר, ותבע להחזיר לשם משקיפי או״ם ולנהוג בהם אחרת משנהגו עד כה. לעומת זאת, בסוגיית כוח או״ם התנגד המרשלד לתביעת נאצר, שהכוח יוצב משני עברי הגבול. המרשלד הסביר למאיר, שמבחינה משפטית אי-אפשר למנוע החזרת צבא מצרי לסיני, שהוא שטח ריבוני מצרי; מצד אחר ביקש, שישראל לא תיטוש בינתיים את רצ״ע ותדחה את הדיון העקרוני כמעמד הקבע שלה - הוא רצה להתחיל בנסיגת צה״ל מסיני ולהניח את שאלות המצרים ורצ״ע לסוף, שעה שאבן תבע ממנו כי יוחלט לאלתר, שהמשך שהיית כוח או״ם בשני המקומות אינו מותנה בעמדת נאצר, אלא בהחלטות העצרת הכללית. למעשה, הסתייע המרשלד בהשהיית הנסיגה כלחץ על נאצר להסכים להצבת כוח או״ם באזור התעלה.

לגבי רצ״ע נקבעה עמדת המרשלד על-ידי אנשי או״ם בשטח, שדיווחו אומנם על מעשי שוד ודיכוי אכזרי שביצעו חיילי צה״ל, אך עם זאת סברו, כי אין להשאיר את הרצועה בריק שלטוני, שיחולל התלקחות.[9]

לישראלים נודע, שהמרשלד נפגע ממכתבים ששלח אליו בן-גוריון והם חששו שרצונו להחזיר את המצב באזור לקדמותו. באותו זמן הופעלו גם לחצים אחרים על המרשלד: הוא חשש, שאי-היענות הבריטים והצרפתים לתביעת או״ם לפינוי תגרום לנאצר להסכים להצעת הסובייטים לשלוח לעזרתו מתנדבים, או תוליד מעשי איבה נגד המעצמות האירופיות במצרים.[10]

התרות רצועה בלבוש ספרותי

משהו על המתחולל ברצ״ע דלף בלבוש ספרותי. סיפור מאת מתי מגד, שפורסם ב״למרחב״ בדצמבר 1965 - ובעקבותיו ספג המחבר מכות נאמנות מידי אלמונים, שכן ככל הנראה שיקף דברים כהווייתם - התמקד בד׳ מושל אחת מעיירות רצ״ע וחברו הטוב של מגד, שביקש להיות מושל נאור ולהביא קדמה לתושבים הכפופים לו. עד מהרה הסתאב וחדל. ד׳ עצמו סיפר למגד, כי כבר בתחילה הוציא צה״ל בכוח הזרוע את הפליטים מן העיירה ושיכנום במחנה צבאי מחוצה לה. התושבים רצחו את הרופא שהציב במרפאה, שכונן למען הנזקקים. נערה מקומית חשופת חזה שירתה אצל ד׳ ומשראה אותה מגד הציע לו הלה לשכב איתה. בביקור שני שערך מתי מגד באותה עיירה נודע לו, כי חברו המושל ״גייס״ את התושבים לעבודות ביצורים וגם נשים נלקחו לעבודה זו. ועוד נודע לו, שחיילים ישראלים, בעידוד מפקדיהם, אנסו נערות מקומיות באיומי רצח. תושבים התקוממו וחיילי צה״ל נאלצו לירות בלא מעטים מהם. המושל ניסה להציל מאונס את הנערה ששירתה בביתו ושכבה איתו ועם אורחיו המכובדים, אך היא תקעה סכין בלבו והוא מת.

זוועות הכיבוש למיניהן נחרתו בגלוי בעט סופר אמונה במוסף הספרותי של ״למרחב״ ואפשר שמשום כך לא הייתה יד הצנזורה הביטחונית ביצירה. אולם המרחק בין דימיון ומציאות ודאי לא היה רב בה.[11]

מה עושים בפליטים?

במהלך נובמבר 1956 נרמזו הישראלים לא אחת על-ידי האמריקנים, שאם יטלו על שכמם את פתרון בעיית פליטי רצ״ע - יישאר שטח זה בידיהם. גם שר החוץ הבריטי לויד העלה אפשרות זאת בשיחה עם לודג׳, נציג ארה״ב באו״ם, אך הלה לא הפגין לשִמעה אותות התלהבות.[12] חיים גאון, המושל הצבאי של רצ״ע, העריך, שרק 50 אלף איש יכולים למצוא פרנסתם בגבולותיה; את כל השאר יש ליישב מחוצה לה - אם אין אומרים לקיימם על סעד נצחי.

אבא אבן אמר אפוא לסגן שה״ח הרברט הוּבר, שאחת האפשרויות היא, שישראל תקבל את רצ״ע על-מנת שפליטיה ייושבו במקום אחר מכוח החלטות שיתקבלו במו״מ נפרד ויגדירו את יכולות ישראל וארצות אחרות לקולטם. ממשלת ישראל אמר - חוששת לקלוט ערבים כה רבים, שכן אינה רוצה לסכן את אופיה היהודי של מדינת ישראל, ועל כן אין לה עניין בריבונות על רצ״ע לאלתר; היא מעוניינת בפתרון לא-מצרי לבעיית רצ״ע, אשר יאפשר את סיפוחה אליה אי-פעם בעתיד. הציר ראובן שילוח היה נחרץ מאבן. הוא הודיע לאמריקנים חד-וחלק, שישראל אינה רוצה לספח את הרצועה.[13]

בממשלת ישראל תבע שר הפיתוח מרדכי בנטוב להחזיק ברצ״ע על פליטיה. הוא המליץ לפזר את הפליטים בישראל - 20 משפחות בכל כפר ערבי. מדברי בן-גוריון למד בנטוב, שהוא רוצה ברצ״ע בלי הפליטים. שאיפה בלתי-אפשרית זו - הזהיר את ראש הממשלה - תוליך לאובדן הרצועה.[14]

ממשלת ישראל ביקשה את חוות-דעתה של ממשלת ארה״ב על אפשרות החזקתה ברצ״ע בידיה, בלי לחוות בינתיים דעה משלה בסוגיה זו. ג׳ורג׳ אלן, מי שהיה זה לא מכבר עוזר שר החוץ דאלס לענייני המזרח התיכון ועתה שגריר ארה״ב ביוון, חזר על הצעתו לפתרון באמצעות סיפוח רצ״ע לישראל על פליטיה, שהשמיע בראשונה כבר ביולי 1955, אולם בשלב הנוכחי לא נהנה עוד מעמדת השפעה במחמ״ד. את הצעתו שלח לממשלת ישראל, בהניחו, כי אם תוגש למחמ״ד הצעה רצינית בנושא זה, היא תישָקל שם בכובד ראש - אך הצעה שכזו לא נולדה.

יהושע פלמון ומזרחנים אחרים ניסחו הצעות לפתרון בעיית הפליטים, אך לקולם - כלקול בנטוב ואלן - לא היה שומע. לאחר מעשה העיד אבא אבן, שאם כי רעיון החזקת ישראל ברצ״ע, שפירושו היה כפיית שלטון ישראלי על 300,000 פלסטינים, לא שבה לבבות, הרי מייד לאחר כיבוש רצ״ע המתינו האמריקנים להבעת נכונות מצד ישראל לפתור את בעיית הפליטים, ולו נקטה צעד בכיוון זה, היו מסייעים לה, כנראה, להשאיר את רצ״ע ברשותה. מאחר שנכונות שכזו לא הופגנה, לא ראתה ארה״ב כל צידוק להעניק את רצ״ע לישראל כפרס על פלישתה למצרים.[15]

פיצוצי תסכול וזעם

בינתיים המשיכו יחידות צה״ל לסגת מחלקי סיני בהותירן מאחוריהן הרס וחורבן. על-פי הדיווחים האמריקניים לא הסתפקו הישראלים בהשמדת מתקני תשתית בחצי האי, אלא אף הניחו בשטחים המפונים מוקשי מלכודת. בראשית דצמבר התלוננו המזכ״ל המרשלד וגנרל ברנס לפני הישראלים על מוקשים שהניח צה״ל בסיני ותבעו שצה״ל יחדל מהרס הכבישים ושדות התעופה. הרמטכ״ל דיין לא הכחיש האשמות אלו. הוא חקר את מפקד חיל האו״ם ברנס על מעבר צבא מצרי למזרח התעלה וטען, כי הובטח לישראל, שצה״ל ייסוג על-מנת שכוח או״ם יבוא תחתיו. ברנס השיב, שהמרשלד יבקש זאת מהמצרים, אך לו-עצמו אין סמכות לכך. הוא הביע תקווה, שבשלב זה עדיין אין בדעת המצרים להכניס את צבאם לסיני, אם כי ברור שיחידות מצריות, המחפשות נעדרים ופצועים, כבר עברו למזרח התעלה - ולכך הרמטכ״ל הישראלי לא התנגד.[16]

ב-10 בדצמבר הובטח לאבן מירושלים, שפיצוצי ההרס בסיני יופסקו, אך למחרת שוב ביקש המזכ״ל, שצה״ל יפסיק להשאיר מאחוריו אדמה חרוכה. אנשי כוח או״ם בשטח דיווחו על בארות שנסתמו וכפרים שנהרסו. אבא אבן חשש מאוד, שהמרשלד יוקיע במליאת העצרת את התנהגותו של צה״ל והדבר ישמש משקל-נגד להאשמותיו-הוא את מצרים בהתעמרות ביהודי מצרים ובאזרחי בריטניה וצרפת, שעוררו באו״ם תגובות מחאה רבות. היה חשש, שהרחבת היריעה בדיוני או״ם תכלול גם את הטבח שעשה צה״ל בכפר קאסם, שבאותם ימים נחשף בעיתונות האמריקנית והערבית. דיון פומבי בעצרת בנסיגת ישראל, תוך התלכדות אסיינית-סובייטית סביבה, לא היה רצוי לאמריקנים מעיקרו והעיק עליהם; פרשת מוקשי המלכודת שפיזרו הישראלים בסיני לא שיפרה את המצב.[17]

דומה, כי שיטות ההרס והנפץ, שבאמצעותן ביקשו הישראלים מרי הנפש ומתוסכלי הנסיגה-מרחבי-סיני להניח מאחוריהם אדמה חרוכה, נתנו אותותיהן גם בשיטות לאו דווקא מדיניות, שהעלו חרס. משהתברר בתוך יממה או שתיים לאחר הכרזת ״מלכות ישראל השלישית״, כי ישראל תיסוג מכיבושיה, נמצא מי שהגה פיצוצים בבניינים מסוימים, שעמדו בשולי הדרך שייעשה נשיא מצרים בהיכנסו לסיני - לאחר הנסיגה. למבצע זה יוחדו כמה מאות ק״ג חומר נפץ. אברהם דר טען, ש״הכל התפנצ׳ר״ לאחר שיוסי הראל, מפקד יחידה 131 של אמ״ן,

״התלבש על זה - ואז הצרפתים נסוגו. אם זה מתנהל בצורה כזאת, הם לא רצו״.

נראה, שאברהם דר לכד באזור התעלה במצרים את ראש המחלקה האנטי-יהודית וכשאנשיו חלקו לו מהלומות לא הבין הלה מדוע ה״קורסיקאים האלה״ מכים אותו, שהרי פעל רק נגד היהודים, לא נגד הצרפתים.[18]

(הידרשות ישראל לטרור מדיני אישי, כשהדבר נראה לה חיוני, לא הייתה ייחודית למדינת היהודים. הסי אי אי ניסה לרצוח בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 לפחות שני מנהיגים: פידל קסטרו ופטריס לומומבה[19]).

לסגת גם מרצ״ע

משהחלים דאלס ושב לתפקד בראשית דצמבר 1956, שקלה ארה״ב ניסוי נוסף ביישוב הסכסוך הישראלי-ערבי: בעיות פליטים, מים, גבולות וביטחון יידונו במסגרת ועדה חדשה שיקים או״ם, ואחר-כך ינוהל עם הצדדים משא-ומתן ללא צמידות להחלטות או״ם קודמות. בניגוד לבריטים, לא דבק דאלס בהחלטות או״ם שנתקבלו בשנים 1947-49 והדגיש, כי דרוש פתרון שלא ייכָפה על הצדדים, אלא יהיה מקובל עליהם; היוזמה וכן ההשפעה צריכות להיות עתה בידי ארה״ב, שכן מעמדן של צרפת ובריטניה במז״ת ירד לשפל המדרגה. קרוב לוודאי שמדיניות המרשלד, שנועדה להשיג את פתיחת התעלה - הישג המותנה בהסכמת מצרים - היא שהניעה אותו להתנגד להעלאת הנושא הפלסטיני, שהיה כלול ביוזמת דאלס. עתה הקלה מדיניות האדמה החרוכה של ישראל בסיני על המזכ״ל להשתמט מדיון על הסדר. הזרם המתמשך של תלונות על היחס כלפי אזרחי בריטניה וצרפת והיהודים במצרים תרם אף הוא את חלקו לשיתוק הדיונים באו״ם.[20]

אך ב-13 בדצמבר הודיע שגריר ארה״ב בישראל, שהמרשלד שינה דעתו ועתה הוא תובע מן הישראלים לסגת מחצי האי סיני מייד. קודם התרשמו הישראלים, שהמרשלד הסכים לנסיגה בשלבים, כדי לאפשר במהלכה בירור הבעיות המיוחדות של המְצָרים ורצ״ע בטרם נסיגה. בן-גוריון אף הצהיר, שבשום מקרה לא יורשו המצרים לחזור לרצ״ע. השגריר לוסון תיאר את מצוקתו של בן-גוריון, במיוחד עקב הביקורת הקשה שמותחת עליו מפלגת ״אחדות העבודה״, השותפה בממשלתו - בעקבות ראיון עיתונאי שהעניק אבא אבן בארה״ב, שבו קבע, כי ישראל אינה תובעת את רצ״ע, אך לא תרשה כניסת המצרים לשם, הגיש יגאל אלון שאילתה ככנסת על הנסיגה מרצ״ע.[21] דאלס ביטא את עמדת ארה״ב בסוגיה זו: על הכוחות הישראלים לסגת מרצ״ע ואפשר שאו״ם ייטול את האחריות עליה.[22]

אסור להחזיר את רצ״ע למצרים - כך הצהירה ממשלת ישראל וכך חשבו הכל בוועדה המדינית של מפא״י, שהתכנסה ב-19 בדצמבר. אולם בן-גוריון הסביר לנוכחים, כי יש להתחשב בצרפתים, שידידותם חשובה לישראל; הצרפתים משוכנעים, שישראל לא תוכל להחזיק ברצ״ע; הידידות עם צרפת - סיפר בן-גוריון - החלה ביולי 1956, כלומר מייד לאחר הדחת משה שרת, והנשק הצרפתי הציל את ישראל מאבדון. עם זאת, הזכיר את ויתור ישראל על מטוסי ״סייבר״ מקנדה.

לקחי ה-600,000

כבר ערב הקמת המדינה - קבע בן-גוריון באותו מעמד, ובכך כיוון שוב את חציו לעבר משה שרת, שכן עדיין חש צורך להצדיק ברבים את הדחתו - היה נהיר לו כי הדברים יוכרעו בכוח הזרוע. אין ספק, איזכור מלחמת העצמאות בהקשר הנוכחי בא להבהיר לציבור בישראל, שבזכות התנגדותו של בן-גוריון לדיפלומטיה של שרת, כלומר משום שהוא, בן-גוריון, לא נרתע מהפעלת כוח כלפי הערבים, הייתה מדינת ישראל לעובדה מוגמרת. להלן הרחיב בן-גוריון את יריעת ויכוחו ההיסטורי עם שרת בהעירו, שגם בגבול המזרחי עוד עשויים לחול במהרה שינויים וגם שם יש ערבים, ומיניה-וביה התנהל בין שני האישים דו-שיח שכזה:

בן-גוריון: אלמלא הערבים עזרו לנו, הגבולות היו יותר נוראים. רק בעזרת הערבים יש לנו גבולות אלה. אתה זוכר מה הגבולות שהסכמנו לקבל לפי החלוקה?

שרת: הסכמנו לכך על מנת שתהיה אחדות [כלכלית בין שתי המדינות, היהודית והפלסטינית].

בן-גוריון: זו הייתה מדינה קטנה יותר, עם 600,000 ערבים בתוכה ובלי ירושלים.

שרת: אבל לא הסכמנו לגבולות ההם על מנת שנצטרך להגן עליהם [כלומר, הסכמנו על יסוד הנחה, שיקומו שתי מדינות בתהליך שַתפני, לא-אלים].

בן-גוריון: קיבלנו את המדינה ההיא [לפי תוכנית החלוקה] עם ירושלים בינלאומית ו-600,000 ערבים. גם זה היה אחד השיקולים [קרוב לוודאי: השיקול שהערבים יתקפו את ישראל ב-1948]. חשבתי, שאולי הערבים יעזרו לנו גם בזה [כלומר, כשם ש״עזרו״ בהרחבת גבולות ישראל בפלישתם ב-1948, ומכוח זה בהתהוות הפְּליטה, כך ״יעזרו״ גם ב-1956 להתחוללות מלחמה תוך הרחבת הגבולות ופינוי השטח הכבוש מיושביו הפלסטינים]. קצת נאצר עזר בזה, שהוא שלח פידאיון נגד האנגלים. זה פרסם את הדבר. עד עכשיו זה לא עשה רושם בעולם. כרגע העולם יודע מה זה פידאיון.[23]

אם נועד הדו-שיח שלעיל, שאליו גרר בן-גוריון את יריבו, להשראות אווירה של חשש משילוב הפליטים הערבים בישראל, כי אז השיג את מטרתו.

שר האוצר לוי אשכול הזהיר באותו מעמד מפני ניסיון לקלוט את 300,000 פליטי רצ״ע, שמספרם בעתיד רק ירבה:

״אנו מתביישים להגיד: תנו לנו זאת עזה בלי ערבים״

- אמר - ועם זאת הציע להכריז, שישראל נכונה להחזיק ברצ״ע עם 100 אלף פליטים אך לא עם 300 אלף. אשכול דיווח, שריצ׳רד קרוסמן, איש ה״לייבור״ הידידותי לישראל וחבר הפרלמנט הבריטי, אמר לו כי על ישראל להחזיק ברצ״ע, לרבות הפליטים, בתנאי שהללו יוותרו על התביעה לשוב לבתיהם המקוריים. על כל פנים - הציע אשכול - אם תחזיק ישראל ברצ״ע, יש לדאוג שצינור המים אליה יימתח משטח ישראל, כדי שיהיה אפשר יהיה לסוגרו בהתפרע האוכלוסייה.

להתנגדות אשכול לסיפוח רצ״ע הצטרפו דוברים נוספים, אולם שאול אביגור, מהדמויות הדומיננטיות במפא״י, טען, שיש להחזיק בשטח זה על תושביו ולהביא ארצה עולים, שיאזנו את הגידול שיחול באוכלוסייה הערבית. אביגור חלק על בן-גוריון, שפסק כי הקשר עם צרפת חשוב מהקשר עם קמבודיה, וספג נזיפה מבן-גוריון על ״התיאוריה האסיאתית״ שלו. כמשה שרת, גיסו, העריך גם אביגור את קשרי ישראל עם אסיה, אך נראה שבסוגיית רצ״ע לא ראו השניים עין בעין. בדבריו באותו מעמד קבע שרת, שאם תישאר רצ״ע בידי ישראל, יהיה פירושו הבלתי-נמנע של הדבר כורח לטפל בפליטים - תחזית שלא הרנינה את לבו. אך את עיקר דבריו כיוון שרת לאחריות צה״ל ומפקדיו לטבח בכפר קאסם (וגם בנושא זה התלקח באותו מעמד דו-שיח חריף בינו לבין בן-גוריון).

זרע ״הפשרה הפונקציונלית״

בהמשך הדיון בסוגיית רצ״ע הפריח בן-גוריון רעיון, שלרצ״ע יינתן מעמד משפטי כגון זה של אזור וושינגטון הבירה, שם אין לתושבים זכויות אזרח מלאות. בתחילת הדיון ביקש להרגיע את שומעיו באומרו כי ״לגבי עזה יש לנו זמן״; אחר-כך, במהלך הדיון, הגדיר את עמדתו וצידד בסיפוח שטח רצ״ע, בעוד שהתושבים יהיו תחת שלטון או״ם (נוסחת שיוך השטח הכבוש לישראל, ואילו תושביו לגורם אחר, הוגדרה לימים - לאחר מלחמת 1967 - בפי תלמידיו הפוליטיים של בן-גוריון, שצידדו בפתרון שכזה, ״פשרה פונקציונלית״).

כלפי חוץ הציע בן-גוריון לצמרת מפא״י, שלא להכריז דבר על רצ״ע, במטרה להרוויח זמן. הוא קיבל את רעיון אשכול בדבר ביצוע תוכנית השקיה קטנה, שתעניק לישראל שליטה על ברזי המים שיוזרמו לשם.[24] כלפי פנים, באוזני חברי מפלגתו, הוקיע בן-גוריון את פוסטר דאלס - בניגוד לשבחים שהעתיר עליו בשיחתו עם השגריר האמריקני.[25] ספק אם ההוקעה הייתה מוצדקת מבחינתה של ישראל, שהרי דאלס קבע, שניסיון לנהל מו״מ לשלום בין מדינות ערב לישראל לא יתבסס על תוכנית החלוקה מ-1947 והחלטות או״ם על החזרת הפליטים. דאלס גם אסר על אנשי משרדו לפתוח במו״מ על סיוע למצרים עד שזו תנהג כשורה כלפי כוח או״ם, והתנגד בתוקף ליוזמות המצרים באו״ם לעייל החלטה שתשית פיצויי מלחמה על בריטניה, צרפת וישראל. יתר על כן, בניגוד לשמועות, נמנעה מחמ״ד מלהפסיק סיוע אמריקני לישראל, אם כי עיכבה מו״מ להענקת סיוע נוסף שביקשה הממשלה.[26]

בשיחה ממושכת, שניהל דאלס עם מאיר ואבן ב-28 בדצמבר, הבהיר כי שורש המחלוקת העיקרית בין ארה״ב לישראל בסוגיית המלחמה נעוץ באי-הסכמת ארה״ב לשימוש בכוח כאמצעי להסדרת עניינים; ארה״ב הסבירה עמדתה זו לצרפת ולבריטניה בעת משבר התעלה ערב מלחמת סיני; היא נמנעה מעשות זאת לגבי לישראל, שכן זו נתנה דיברתה כי אינה מתכוונת לפעול בכוח (דומה, שהידרשותו של דאלס להונאה הישראלית מעידה עד מה הוכה בשעתו מהטעיית אחיו הצעיר אלן דאלס, ראש סוכנות הביון המרכזית, על-ידי הצהרותיו של בן-גוריון נגד מלחמת מנע, שבהן נתן אמון מלא). אין ספק - אמר דאלס למאיר ולאבן - לישראל נעשו עוולות, אבל שימוש בכוח לא קירב את פתרון בעיותיה; עתה על הישראלים לנהל את המו״מ בעניין כוח או״ם במצרים וברצ״ע עם המרשלד; ארה״ב, כחברת או״ם, יכולה להביע דעתה לפני המזכ״ל, אך לא תנהל מו״מ מאחורי גבו.

דאלס הסכים עם רוב ההנחות של ממשלת ישראל בסוגיית חופש השיט במְצָרים, וגם איזכר בדבריו את חופש השיט בתעלת סואץ, שאבן ומאיר נואשו מהידרש לו. הוא הסכים, שרצ״ע לא הייתה מצרית מעולם - אבל גם ישראלית לא הייתה; על מדינאי ישראל לחשוב על העתיד, על השאלה כיצד תשיג המדינה היהודית מן הערבים לפחות השלמה עם קיומה. ואז קבע: המתקפה הישראלית בסיני דחתה את השלום עם הערבים לימי דור.

מאיר נעלבה ואמרה: היש ספק לגבי עצם מגמת השלום שלנו?

אכן - הודה דאלס - היו התגרויות קשות בישראל מצד הערבים, אך מדיניות הגמול הפילה קורבנות רבים, לרבות נשים וילדים, בכל המדינות הגובלות בישראל. הכשלת ההתקרבות בין הצדדים - אמר - אינה נופלת כולה על כף המאזניים הערבית. ברישום שיחה זו השמיט אבן את טענת דאלס לאנשי-שיחו - אך זו תועדה בידי הרָשָם האמריקאי, כי ישראל הכריזה חזור והכרז שאין פניה לשימוש בכוח.[27]

בן-גוריון מנסה כוחו אל מול האמריקנים

בסוף דצמבר 1956, בשיחה עם שגריר ארה״ב לוסון, התעקש בן-גוריון על פירוז חלקו המזרחי של סיני (הרצועה שמאילת עד שרם א-שיח׳) ועל אי-פינוי שרם א-שיח׳ כל עוד לא יובטח לישראל מעבר חופשי מים סוף אל תוך מפרץ אילת על-ידי המעצמות ולא על-ידי נאצר בלבד. זאת ועוד:

״בשום אופן לא ניתן למצרים לחזור לרצועה״,

קבע בן-גוריון והסביר, כי לדעתו אין לספח את רצ״ע לישראל באורח פורמלי, אך ביטחון ישראל מחייב, שלא יימצא שם צבא מצרי או צבא או״ם. את הנימוק המכריע לכך תלה בן-גוריון בחוסר מהימנותו של המרשלד ובשיפוטו הלקוי.

כשמחה השגריר האמריקני על הביטול הישראלי החד-צדדי של משטר ש״ן הישראלי-מצרי, השיב לו בן-גוריון, שישראל תקיים את החלטות או״ם כאשר גם נאצר יקיימן; לפי החלטת מועצת הביטחון אין מצב לוֹחמוּת בין מצרים לישראל, אבל נאצר טוען שיש וגם שולח פידאיון ומאיים להשמיד את ישראל - ולמרות כל אלה מחפה עליו המרשלד; האם זה מפני שהוא רודן, או מפני שהוא יכול לגייס קולות רבים בעצרת? בן-גוריון הביע רצונו בערובה לשיט ישראלי חופשי במצרי טיראן לא מטעם או״ם אלא מטעם ארה״ב עצמה; אין לו אמון בהמרשלד, שכן הלה הצדיק את נאצר, הטוען כי יסכן את מעמדו כשליט מצרים אם יודה כי אין מצב לוֹחמוּת בין ארצו לבין ישראל. בן-גוריון האשים את המרשלד במעילה בתפקיד. המזכ״ל - אמר - ״פועל כנציג נאצר ולא כנציג או״ם״.

בשיחתו זו עם שגריר ארה״ב הביע בן-גוריון תודתו לדאלס על ההבנה שהפגין כלפי בעיותיה של ישראל. אכן, הוא הפריז כל כך בהודיה זו עד שבלב דאלס לְמוּד הניסיון נתעורר חשד. בן-גוריון ביקש, שארה״ב תראה בסוגיית רצ״ע והמצרים עניינים חיוניים ביותר לישראל, והביע רצונו לתאם את מדיניות ישראל עם ארה״ב. הוא גם ניסה להשיג הסכמה אמריקנית להצבת כוח משטרה ישראלי ברצ״ע, שיפקח על האוכלוסייה - בחסות האו״ם - כדי למנוע הסתננות לישראל.

נראה, שלמקרא דיווּח השגריר על שיחתו עם ראש הממשלה נתהבהבה לעייני דאלס נורית אדומה - הוא הדגיש את הדברים במתיחת קו תחתי והורה מייד ללוסון להבהיר לבן-גוריון, כי על צבא ישראל לסגת מרצ״ע; כוח או״ם הוא שינסה למנוע שם את חזירת המצב, ששרר לפני המבצע, לקדמותו. על ישראל גם לסגת מהמְצָרים ולשתף-פעולה עם מזכ״ל או״ם במאמציו להשגת שיט חופשי; למדיניותה של ישראל במהלך השנים היה חלק לא-מבוטל בהפסקת השיט החופשי. דאלס השיג, כי בן-גוריון מבקש לדחוק את ארה״ב לברית עם ישראל, על כל הכרוך בכך לגבי יחסי ארה״ב עם ערבים. הוא ביקש מן השגריר לוסון להסביר לבן-גוריון, שמדיניותה של ישראל כלפי הערבים צריכה להשתנות מעיקרה; את המדיניות הכוחנית יש להמיר במדיניות לטווח רחוק, שתחתור למיתון האיבה כלפי ישראל מצד שכנותיה; מדיניות שכזו גם תניב שיתוף-פעולה מוגבר של ארה״ב עם ישראל, אבל עכשיו על ישראל לשתף פעולה עם המרשלד, שארה״ב עומדת מאחוריו. ארה״ב - הוסיף דאלס - לא תוכל להסכים, שאומה שנוהגים כלפיה באי-צדק תידָרש למעשי איבה; אם האומות ינהגו בדרך זו, יתמוטט או״ם והעולם יחזור לתוהו ובוהו.[28]

״בן-גוריון לא יחזיק מעמד״

בראשית ינואר דיבר המרשלד על הבאת עניין חופש השיט לאוניות ישראל בתעלת סואץ לפני בית-הדין הבינלאומי והביע הבנה מסוימת לסירובם של המצרים להניח לישראלים לעבור בתעלה. את המְצָרים ורצ״ע חשב המזכ״ל להפקיד בידי כוח או״ם, שלא יפונה ממאחזיו שם, אלא אם כן תאשר זאת עצרת או״ם. בתגובה, הזהיר לוסון את מחמ״ד כי אפילו בן-גוריון לא יחזיק מעמד כראש ממשלה אם ייסוג ללא הבטחת חופש שיט במְצָרים. דאלס גם הוא חשד בנאצר שלא יקיים חופש שיט בתעלה, ובכל זאת לחץ על הישראלים להודיע על נסיגה כוללת.[29]

הלחץ האמריקני על ישראל נבע מהלחץ שהפעילו האסיינים והערבים באו״ם על ארה״ב. ב-9 בינואר 1957 ביקש השגריר לודג׳ בדחיפות מדאלס להסכים לתביעת או״ם, שישראל תודיע על נסיגה מהירה, שכן הערבים יזמו הגשת הצעת-החלטה למועצת הביטחון, הקוראת להטיל על ישראל סנקציות משום שאינה ממלאה אחר החלטת העצרת. לודג׳ קיווה שכוח האו״ם יוצב, אך חשש, שצעד זה יוקע כמתן פרס גלוי לתוקפנים הישראלים-בריטים-צרפתים.[30] בן-גוריון השיב לתביעות הנסיגה ללא-תנאי, כי ישראל מוכנה לפנות ״את המדבר״ גם בלי ערובות, אבל לא את שרם א-שיח׳ ואת דַהַבּ, שכן שם יש מים. בואו של המרשלד או שליחו לישראל אינו רצוי - הטעים בן-גוריון - מאחר שבוודאי יתבע את פינוי רצ״ע.

ברוח זו העביר דאלס ב-10 בינואר 1957 את הצעותיו להמרשלד. הללו כללו:

הצבת כוח או״ם במקומות אסטרטגיים בסיני בעקבות הנסיגה הישראלית, על מנת להפריד בין הערבים לישראלים;

הצבת כוח או״ם ברצ״ע, לשם לא ייכנסו צבא מצרי או ארגונים צבאיים למחצה של המצרים;

חידוש המימשל האזרחי המצרי הזמני כרצ״ע תוך היוועצות בגנרל ברנס ומתוך הבנה שלא תהיה כל התערבות מצרית בתחום הצבאי-ביטחוני;

כוח או״ם יוצב גם לאורך חופי מפרץ אילת, ואם יידרש - גם באיים שבפתחו, וכך תבוא על פתרונה בעיית חופש השיט שם;

מו״מ על ניהול תעלת סואץ על-פי אמנת קושטא מ-1888 ייפתח לאלתר, ויכלול תביעה לשיט חופשי בתעלה גם לישראל;

יושג תיאום בין משקיפי או״ם לכוח או״ם;

ישראל תפרט את תוכניותיה לנסיגה מלאה והן יהיו בידי המזכ״ל כאשר תידון ההצעה האסיינית;

ארה׳״ב תודיע, במועד נאות, שלדעתה צריך לשרור חופש שיט בנתיבי המים הבינלאומים במפרץ אילת ובתעלת סואץ.

דאלס הודיע למזכ״ל, שארה״ב לא תתמוך בהחלטה להטיל סנקציות על ישראל כל עוד תמשיך גם מצרים לא לקיים החלטות או״ם.[31]

עמדת המרשלד בשאלת הצבתו של כוח או״ם בשרם א-שיח׳ הייתה דו משמעית במידה מסוימת והוא הדין ביחסו לתלונות הישראליות על פשיטות פידאיון, שצה״ל לא הניח לכוח או״ם לחקרן - אפשר בשל שיקולים היפים לצנועים. את הטיפול ברצ״ע ביקש המזכ״ל להשהות זמן-מה ואילו לגבי חופש השיט טען, כי לדעת הערבים - וגם לדעתו - שייכת בעיית חופש שיט לישראל בתעלה למכלול בעיות הסכסוך הישראלי-ערבי, לא לתחום ההסדר הכללי בתעלה, ולפיכך הציע שידובר עם המצרים על הבטחת חופש שיט בתעלת סואץ בנפרד מההסכם הכללי. דאלס הורה ללודג׳ להביא בדחיפות לידיעת המרשלד את פירוט השקפותיו, שנמנו לעיל, אף שלודג׳ עצמו היסס לעשות זאת, שכן נכללה בהן ביקורת על חוסר הביקורתיות של המזכ״ל כלפי המצרים.

על המצרים מתח דאלס ביקורת חריפה. הוא סבר, שהימצאות כוחות מצריים ליד מפרץ אילת תהיה הרת סכנה לפרוץ מעשי איבה מצדם. הוא ניסה לתמרן

בין הזדהות ארה״ב עם ישראל, שאליה משך בן-גוריון,

לבין כניעה לרצונו של נאצר, שבמידה מסוימת אפיינה את גישותיהם של לודג׳ והמרשלד.

דאלס שָטח בחשאי השקפותיו לפני המרשלד, כדי להשפיע עליו, אבל באוזני נציגי ישראל ומנהיגי יהודי ארה״ב טען, שארה״ב אינה אלא אחת מחברות או״ם ואין בכונתה לערוב לבדה להסדרים.[32]

בינואר 1957 השמיעה ישראל הצעות סותרות לגבי עתיד רצ״ע, אך לגביי המְצָרים הייתה חד-משמעית. בשיחה שניהל במחמ״ד אמר איש שגרירות ישראל ב-10 בחודש, שאין לישראל עניין ברצ״ע, אך היא תצא למלחמה שוב אם ייחסמו המְצָרים לאחר שתיסוג מהם.

ב-12 בחודש הודיע בן-גוריון לשגריר בריטניה, שמשטרה ישראלית חייבת להישאר ברצ״ע, מכיוון שכוח או״ם לבדו לא יצלח למאבק בפידאיון.[33] רק לאחר שדאלס הבהיר לו, שבר-שיחו הוא המרשלד ולא ארה״׳ב, נאלץ בן-גוריון לדון במעמד רצ״ע עם נציגי או״ם.

ישראל נסוגה, דאלס מתמתן

באמצע ינואר החליטה ממשלת ישראל על הסגת צה״ל מכל סיני, זולת רצ״ע והמְצָרים, וב-16 בחודש הובאה ההחלטה לפני הכנסת ואושרה ללא קושי כמעט. התוצאה הייתה, שדיווחו של המרשלד באו״ם על התפנות ישראל משטחי מצרים היה הוגן למדי מבחינת ישראל. המרשלד עמד בלחץ הערבים, שתבעו נסיגה ללא תנאי ואבן נהג לא אחת על-פי עצותיו הטקטיות ללא חשדנות רבה.[34]

אולם יומיים לאחר הדיווח שמסר לאו״ם כבר התלונן המרשלד על פיצוצים שביצע צה״ל באל-עריש לפני נסיגתו משם. עדויות נחרצות על מעשי חבלה ישראליים בסיני - חריש כבישים, הרס מחנות של חברות נפט שם וכיוצא באלה הצטברו גם במחמ״ד.[35]

אין לדעת עד מה גרמה התנהגות זו שינוי בעמדתו של המרשלד בסוגיית המְצָרים והצבת כוח או״ם שם. אפשר שהגורם העיקרי לכך היה, שנאצר חזר לעסוק בבעיות סיני ורצ״ע. כלפי האמריקנים הפגין נאצר נכונות להורות לפידאיון להפסיק כל פעילות נגד ישראל, מכיוון שהדבר שירת את הישראלים בטענם, כי אינם יכולים לסגת; לעומת זאת, תבע להניח לו להוציא בעצמו את הישראלים מרצ״ע אם אין או״ם עושה כן.

נאצר הסכים להצבת כוח או״ם כחיץ בין צבאו לבין צה״ל במהלך הנסיגה, על-מנת שיצטננו הרוחות לזמן-מה עד שיהיה אפשר לדבר על הסדר, אבל כבר ב-3 בינואר החלו להגיע מקהיר דיווחים ברורים על כוונתו לחזור לרצ״ע, מלווים באיום כי אם תתעכב הנסיגה הישראלית, לא יהסס לעכב את ניקוי התעלה מכלי-השיט שהטביע בה לחסימתה.

ב-24 בינואר הודיע דובר צבאי מצרי, שישראל מרכזת ספינות למעבר במְצָרים ומתכננת הנחת צינור מאילת לים התיכון, אך המְצָרים אינם מהווים מעבר ימי בינלאומי, אלא מים טריטוריאליים של מצרים וערב הסעודית - ולישראל לא יינתן מעבר שם.[36]

הישראלים היו מפורשים בתביעתם לחופש שיט במְצָרים, אך הרושם שקיבל המרשלד מעמדת ישראל לגבי רצ״ע היה מבולבל לגמרי. הוא תמה באוזני לודג׳ ב-23 בינואר, שמא מציעים הישראלים הצעות קיצוניות, בדעתם כי ייסוגו מהן. דאלס הציג באותו יום את עמדת ישראל באור חיובי הרבה יותר: הישראלים רוצים לסגת, אבל בתנאי שברצ״ע יונהג מימשל בינלאומי ותינתן ערובה לחופש שיט במְצָרים. המִצרים - טען דאלס - הם המאיימים להפסיק את העבודה בתעלת סואץ אם לא תיסוג ישראל מרצ״ע ומן המְצָרים.

יתר על כן, ארה״ב אינה יכולה להרשות למִצרַים להשיג את מטרותיה אם בסואץ ואם ברצ״ע. בעבר הפכה מצרים את הרצועה לבסיס פשיטות הפידאיון נגד ישראל. מצב זה אין להחזיר לקדמותו וכן אין להרשות למצרים לחסום בפני ישראל את מְצָרי טיראן.[37]

הערות: