15. צניחה ממרומי ״מלכות ישראל השלישית״

אווירה משיחית בכנסת

עוד האיום הצבאי הסובייטי ואיום הנפט הערבי נגד הפולשים למצרים מרחפים מעל ראשה של ארה״ב, ניסתה זו למשוך אליה את הודו כדי להסתייע בה בתחרות עם בריה״מ על חסדי הערבים. גם בן-גוריון נחלץ מן העיסוק במהלכי הלחימה שתמה, והחל להתוות את מהלכיו המדיניים.

ב-6 בנובמבר 1956 שלח בן-גוריון מברק ברכה למסדר חטיבה 9, שכבשה את שרם א-שיח׳ שם קְראהּ הרמטכ״ל משה דיין. בין השאר הכריז ראש הממשלה ושר הביטחון [ההדגשים שלי- א״כ]:

״--- עלתה בגורלכם זכות היסטורית יחידה במינה - הבאתם לסיום מוצלח המבצע הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות כל העמים --- בתנופה אדירה ומשולבת של כל חילות צה״ל הושטתם יד לשלמה המלך, אשר פיתח את אילת כנמל הישראלי הראשון לפני 3,000 שנה - ויוטבה, המכונה טיראן, שהייתה עד לפני 1,400 שנה מדינה עברית עצמאית, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית״.

למחרת, ב-7 בנובמבר, בשעה 11 בבוקר, התייצב ליד דוכן הנואמים בכנסת והכריז:

״מעמד הר סיני, שנתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של צה״ל - הוא נקודת המוקד גם של בצרוננו, ביטחוננו ושלומנו וגם של יחסינו החיצוניים בזירה העולמית ובמז״ת. --- זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים״.

ובפנותו לצה״ל כולו אמר:

״עשיתם אולי דבר-מה גדול ואדיר, הנעלה מכל משמעות מדינית וביטחונית: קירבתם אותנו לרגע הנשגב והמכריע בתולדות ימינו הקדומים, למקום מתן תורה, שבו נתבע עמנו להיות עם סגולה״.

בן-גוריון ציין בנאומו זה את דבר הממלכה היהודית, שהתקיימה אי-אז באי טיראן, ואמר:

״עד אמצע המאה ה-6, היינו עד לפני 400,ו שנה, הייתה קיימת עצמאות עברית באי יוטבה אשר בדרום מְצַר אילת, שנשתחרר שלשום על-ידי צה״ל. --- פְּרוֹקוֹפְּיוּס, היסטוריון יווני מהמאה ה-6, יליד קיסריה בארץ-ישראל, בספרו על מלחמות הפרסים והביזנטים, מתאר את האי יוטבה, הנקרא עכשי טיראן, ואומר: ׳שם יושבים העברים מימים קדומים ועומדים ברשות עצמם ורק במלוך יוּסטיניַן זה שבימינו, נעשו כפופים לרומאים׳, כלומר לביזנטים. למען חשיבותו ההיסטורית של הדבר, ציטטתי דבריו של פרוקופיוס במקורם [היווני], כי כמה מהחוקרים בימינו, שקיבלו הדברים ממקור שני ושלישי, שיבשו העדות ההיסטורית רבת החשיבות הזאת״.

בנאום הניצחון בכנסת רמז ראש הממשלה ושר הביטחון על רצונו לספח את סיני, קובעו כי ישראל כבשה רק את חצי-האי ולא נגעה במצרים עצמה:

״צבאנו לא פגע בשטחה של ארץ מצרים ואף לא ניסה לפגוע בה, ואני מקווה שגם להבא לא נוכרח על-ידי רודן מצרים לעבור על הצו שנצטווינו בצאתנו ממצרים לפני 3,300 שנה - לבל נשוב אליה. --- כפי שאמרתי קודם, קיבל צבאנו פקודה נמרצת לא לחצות תעלת סואץ ולא לפגוע בשטח מצרים, ולהישאר אך ורק בתחומי חצי האי סיני. --- המנוסה של קציני הצבא המצרי ורבבות חייליו מסיני מעידה כמאה עדים, שלא היה להם כל עניין וכל טעם להילחם בישראל במדבר זר״.

להלן הצהיר על נכונות ישראל להסכם שלום והכריז:

״ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר, ויהיה שמו אשר יהיה, ישוכן בתחומיה או באחד השטחים המוחזקים על-ידיה. ישראל - הוסיף - לא תילחם בשום מדינה ערבית או במצרים אם לא תותקף על-ידיהן״.

הפסוק בהתלהמויות הניצחון של בן-גוריון, אשר נחרת יותר מכל אחר בזיכרון הלאומי, היה זה שהושמע ביום הקודם באוזני חיילי צה״ל ונתהדהד ברחבי עולם:

״יוטבה תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית״.

כל הסיעות בכנסת, לבד מן הקומוניסטים, תמכו בבן-גוריון. בגין עלץ. אומנם, לימים העיד בן-גוריון על עצמו, שהיה ״שְכוּר ניצחון״.[1]

נושאי ״העצמאות העברית״ - ״חבר שודדים״

יש מקום להטיל ספק אם אכן השתכר בן-גוריון או נתקף ״אופוריה״. השדר הגס והמאיים ששלח אליו בולגנין ב-6 בנובמבר כבר היה מונח לפניו יממה, וגולדה ופרס, שנשלחו לצרפת כדי לברר את טיב האיום הרוסי, יצאו משם בפחי נפש, שכן הצרפתים פירשו את האיום הסובייטי כממשי. צרפת ובריטניה מיהרו להתכופף לפני האיום והסכימו להפסקת-אש ב-6 בנובמבר. יקשה להניח, שבן-גוריון, המדינאי המנוסה והממולח, לקה ב״אופוריה״; כנגד זה סביר להניח, שהוא ראה לפרנס את העם בקורטוב נחת - בטרם ינחת וייחבט אל קרקע המציאות הקשה. סיבה נוספת להתנהגותו זו של בן-גוריון הייתה רצונו להכניע עצמו לרגלי ארה״ב, לא לרגלי בריה״מ.

השערה זו מתאששת למקרא דיווחו של השגריר האמריקני לוסון למחמ״ד על שיחתו עם ראש ממשלת ישראל בסוף דצמבר 1956, כלומר אחר כניעתו הגמורה. בן-גוריון איזכר בשיחה זו ״בחיוך רחב״ את יוטבה, הממלכה היהודית הזעירה אשר לפני 1,300 שנה שלטה באי החוסם את מפרץ אילת. לאמיתו של דבר ישבו שם ״חבר שודדים״ יהודים - הסביר לשגריר - שנהגו להתנפל על ספינות שעברו שם עד שנתחסלו בידי הביזנטים. חיוכו של המסביר היה כה רחב עד שהשגריר ראה לציינו בדיווחו לדאלס.[2]

יעקב הרצוג, איש משרד החוץ, השתדל להניא את בן-גוריון מההצהרת ״מלכות ישראל השלישית״, אך לשווא. הדברים שיצאו מפי בן-גוריון עשו כנפיים ואבן ראה להבריק מייד מוושינגטון לירושלים על הרושם הרע שהותירו. בייחוד רגז אבן על התזמון של ההכרזה על ״מלכות ישראל השלישית״ ומעשה ההשתלטות של צה״ל על משרדי או״ם בעזה. מעמד ישראל, שהיה טוב יחסית עד לימים האחרונים, נפגע קשות. אבן חזה בנזק העצום לישראל, שגרמה הקפיצה הפתאומית ממלחמת מגן להכרזת הסיפוח נוסח ״מלכות ישראל השלישית״, אף שבמברק התגובה שלו לא רמז כהוא-זה על מטבע ״המלכות השלישית״ עמוס האסוציאציות המצמררות.

הנסיגה מן הנאום - בתוך יום אחד - לא תיקנה את הנזק שכבר נעשה. ציוני ארה״ב הביעו באוזני ממשלתם את תדהמתם מנאום בן-גוריון בכנסת. נחום גולדמן, יושב-ראש ההסתדרות הציונית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, תבע מבן-גוריון להבהיר, שישראל אינה מספחת שטחים של מצרים; עליה לתבוע רק שיט חופשי. אם יתחולל קרע בין ארה״ב לישראל - אמר - לא יתייצבו הפעם יהודי ארה״ב לימינה. הדיווחים האמריקניים מתל-אביב על החלת מלכות ישראל השלישית על שטחי מצרים ועל התנהגות הישראלים כלפי משקיפי או״ם, לרבות הכרזת ירושלים על ביטול קו ש״ן עם מצרים, אימתו לחלוטין את התראות אבן. שגרירות ארה״ב בתל-אביב הבריקה למחמ״ד את הנאום המתורגם של בן-גוריון במלואו, והפירוש שהוסיפה לו קבע, כי בדעת ישראל להישאר בטיראן, להעביר את תושבי רצ״ע לסיני וליישב במקום ישראלים.[3] התגובה לא איחרה לבוא. נשיא ארה״ב תבע מישראל להודיע מייד על נכונותה לנסיגה.

אייזנהאואר מסרב להיפגש

עתה ביקש בן-גוריון להיוועד עם אייזנהאואר, כדי לדון עמו באיגרת ששיגר אליו מייד לאחר נאום ״מלכות ישראל השלישית״ בכנסת. בן-גוריון - הגיבו האמריקנים לפנייה - בוודאי אינו מתכוון לקבל תשובה מן הנשיא בטרם יענה לאיגרת, שתבעה ממנו להכריז על נכונות ישראל לסגת. על כך השיב אבן, שנסיגת ישראל מותנית בסידורים שעליהם יש להסכים, על-מנת שמצבה מבחינת חופש השיט ומבחינת תקיפות הפידאיון לא יחזור כשהיה בשמונה השנים אחרונות. ראונטרי, עוזר שר החוץ דאלס לענייני מז״ת, ששוחח עם אבן, לא היה נכון להידרש לתנאי ישראל. באותם ימים ממש גם דחה אייזנהאואר את ביקורם המתוכנן של אידן ומולה בארה״ב - והדחייה נכרכה במפורש בנסיגת הכוחות הצרפתיים והבריטיים מאדמת מצרים, לפני כל פגישה עם הנשיא.

בשלב זה התהפכו היוצרות. בן-גוריון נכנע עתה ואף עשה זאת במצב-רוח טוב למדי. השגריר האמריקני הבחין באנחת רווחה של בן-גוריון נוכח האיגרת המנומסת של הנשיא האמריקני, שרחקה מאוד מסגנון האיומים הבוטים שבאיגרת בולגנין. למעשה, הסכים בן-גוריון לתביעת הנסיגה ללא-תנאי, שהעמיד הנשיא. גם הלחץ שבא מצד צרפת להסכים לנסיגה מיידית היה חזק ביותר.[4]

מי שהציג עכשיו תנאים לנסיגה היו אנשי משרד החוץ הישראלי בארה״ב ובישראל. יעקב הרצוג, ששימש אז יועץ מדיני לראש הממשלה, נועץ באבן וממנו נטל את הנוסחה, שישראל תיסוג כאשר יושלמו הסידורים של הצבת כוח או״ם. בן-גוריון חזר בו אפוא מכוונתו להיכנע ללא כל תנאי רק בלחצם של אנשי משרד החוץ - והסכים לכלול בהידברות עם ארה״ב את ההסתייגות, שהנסיגה תתבצע לאחר סידורים לביטחונה של ישראל, לרבות הסדרת חופש השיט. יתר על כן, בן-גוריון הסכים להתנות את הנסיגה בדרישות אלה רק לאחר שאבן התחייב לפניו כי ישיג את הסכמת דאלס להן.

העם בישראל הוטל בינתיים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: ממלכות ישראל השלישית - לנסיגה. ומפי אותו איש: בחצות אור ל-8 בנובמבר הסביר בן-גוריון לאזרחי מדינת ישראל בקול לאה ומאוכזב מדוע מוכרחה ישראל לסגת מהשטחים שכבשה. הוא קבע, שמטרות המלחמה הושגו:

השמדת הפידאיון;

״שחרור חלק מהמולדת שנתפס על-ידי הפולש;

הבטחת חופש השיט בתעלה ובמְצָרים״.[5]

בן-גוריון הכוחאי מתאושש

מקץ יומיים, ב-10 בחודש, התאושש בן-גוריון- וחזר למינוח מקסימליסטי. תנאי ישראל לנסיגה, לדבריו, כוללים

אי-חזרת הצבא המצרי לסיני,

השארת כוח או״ם ליד התעלה בלבד,

השארת מְצָרי טיראן והדרך אליהם בידי ישראל,

חיוב המצרים לשאת-ולתת על שלום עם ישראל.

בן-גוריון ראה גם להוסיף קריאה להדחת נאצר וכוּוַאתלי, נשיאי מצרים וסוריה, מכהונותיהם.[6]

למחרת, כשהביע אייזנהאואר תודתו לבן-גוריון על הסכמתו לפינוי כוחות ישראל מממצרים, הזכיר בן-גוריון באיגרת תשובתו לנשיא, שאותה כתב, כדבריו,

״לא רק כראש ממשלת ישראל אלא גם כאזרח העולם החופשי״,

כי הערבים לא תמכו בהצעה שקראה לסובייטים להוציא את כוחותיהם מהונגריה;[7] מאחר שהערבים אינם אמונים על עקרונות מוסר ומעריכים כוח בלבד, הם מזלזלים בארה״ב כמי שאינה מפגינה תקיפות; הערבים אומרים בלבם, שהסובייטים יודעים לפעול בעוד שהמערב רק מדבר ותוצאותיה של מדיניות זו - הזהיר ראש ממשלת ישראל את נשיא ארה״ב - תהיה השתלטות קרובה של הסובייטים על האזור באמצעות נאצר וכוואתלי; ימיו של נורי סעיד כשליט עיראק ספורים. ברגע הקריטי - ציין בן-גוריון בצער - הצילה ארה״ב את נאצר. בן-גוריון חזר באיגרתו זו על נכונותו לסגת, אך ביקש מהנשיא לבחון שוב כמה עניינים:

האיום הצבאי של מצרים על ישראל מסיני, ״שאינו שטח מצרי״;

האיום של האימפריאליזם הסובייטי הנתמך על-ידי דיקטטורים כנאצר, שהוא גרוע מהקולוניאליזם האירופי;

העובדה שארה״ב איימה בסנקציות על ישראל ולא על נאצר,

אשר הפר את חופש השיט,

הכניס את הסובייטים לאזור

ואינו מוכן לחיות בשלום עם מדינות אחרות החברות באו״ם.

דברי בן-גוריון לא סתרו, ככל שהיה מדובר בנאצר, את השקפות ממשלת ארה״ב. הנשיא אייזנהאואר עצמו שקל כיצד אפשר להיפטר ממטרד זה בלי להשתמש באמצעים, שאך זה נוסו והעלו חרס.[8]

אבל האמריקנים לא הצדיקו את ישראל. הכמות והאיכות של נשק השלל המצרי, שנפל לידי צה״ל ברחבי סיני, לא שיכנעום כי המצרים, או הערבים בכלל, עמדו להתקיף את ישראל.[9]

הפרשן המדיני האמריקני הנודע וולטר ליפְּמן מתח ביקורת על מדיניותה הפרו-נאצרית של ארה״ב.

שאיפתו של נאצר להשתלט על כל העולם הערבי - טען - היא שחוללה את המשבר;

נאצר ניסה להשליט את השפעתו על ירדן, סוריה ולבנון ובתוך כך יזם גם פשיטות פידאיון על ישראל;

ישראל הגיעה לכלל מסקנה, שאין היא יכולה להשלים עמו, ושיכנעה את בריטניה וצרפת שאל להן לשאת את התערבותו בצפון-אפריקה;

נאצר הוא ״טיפוס מובהק של תוקפן רודני, אשר לא יעצור כל עוד לא יבלמוהו״.

אמת - אמר ליפמן - ישראל לא שאלה את פי ארה״ב הלתקוף את מצרים, אבל ארה״ב ידעה שישראל מתחמשת ומתגייסת וגם ידעה על הקשר שלה עם פריס ולונדון; הנשיא ושר החוץ התעלמו מן ההתקפות המצריות והציגו את ישראל כתוקפן ואת מצרים כקורבן חף מאשמה. האחים ג׳וזף וסטוארט אוֹלְסוֹפּ, שניהם מבכירי העיתונאים המדיניים האמריקניים, מתחו גם הם ביקורת על מדיניות ארה״ב וטענו, כי ממשלתם מאיימת לגרש את ישראל מן האו״ם.

ברוח דומה ביקר גם הסנטור הדמוקרטי יוּבֶּרְט הַמְפְרי את המדיניות האמריקנית. הוא תבע, שכוח או״ם יוצב להגנת ישראל ויכונן פיקוח או״ם בתעלה וכן תבע את יישוב פליטי רצ״ע.[10]

״לטאטא מן הראש את רפיון המצפון״

מחלוקת מדינית חצתה גם את המפלגות בישראל.

חה״כ יצחק בן-אהרון, מראשו ״אחדות העבודה״, שהשתתף במשלחת ישראל לאו״ם לאחר מבצע סיני, ביטא בכינוס פעילי מפלגתו הערכה למדיניות ארה״ב כמזדהה עם ״העולם השלישי״, נוהגת מתינות כלפי בריה״מ ואולי אף כלפי סין, ואינה נכונה לסלוח לתוקפנות כלפי מצרים. התנגדותה של ארה״ב למדיניות הקולוניאלית נראתה מאוד לבן-אהרון, שהיצמדות ישראל לבריטניה ולצרפת הציקה לו; הוא התנחם קמעה בכך, שלמרות זאת נהנית ישראל מיחס טוב יותר מצד נשיא ארה״ב בהשוואה ליחסו לבריטניה ולצרפת, משום שישראל לפחות הצליחה בביצוע המשימה הצבאית שהציבה לעצמה ואילו בריטניה נתגלתה מיושנת במישור זה. בן-אהרון דיווח עוד, שהאמריקנים מבחינים בין סיני, חבל ארץ שאותו חייבים הישראלים לפנות לאלתר, לבין המְצָרים ורצ״ע. האמריקנים - ציין - מתלבטים בשאלת פתרונן של בעיות אלו.

יצחק טבנקין, מנהיג ״אחדות העבודה״, הגדיר את בן-אהרון למשמע דבריו אלה כבעל ״מצפון רגיש מדי״ בהתנגדותו לשותפות הקולוניאלית עם צרפת וברייטניה. טוב להילחם בשותפות מאשר בדד - פסק - ולפיכך ראוי ״לטאטא מן הראש את רפיון המצפון״.[11]

בן אהרון גילה לנוכחים באותו מעמד, כי הכרזות ישראל על סיפוח עזה ועל אי-תזוזה מן המְצָרים לא תורגמו לאנגלית - שום הצהרה ישראלית באו״׳ם לא כללה הכרזת סיפוח; שם ברי לכל, שכבר ניתנה התחייבות ישראלית לנסיגה כוללת. עם זאת חיווה דעתו, שיש להתעקש על אחיזה ישראלית במְצָרים וברצ״ע.[12]

שני הקנים הרצוצים

ב-13 נובמבר אמר מנהיג ה״לייבור״ יו גיטסקיל, מידידי ישראל ומשוללי מלחמת סואץ, לשרת החוץ מאיר, כי מעצמות המערב לא ייצאו למלחמת-עולם בגלל ישראל, כפי שלא עשו זאת למען הונגריה. הוא גם שלל נחרצות את יומרת ישראל, שהיא בעלים של הנפט בסיני. גיטסקיל תבע מידידיו במפלגה-האחות בישראל, מפא״י, להינתק מצרפת המעצמה הקולוניאלית השנואה ביותר על הערבים.[13]

שר החוץ הבריטי סלווין לויד סבר אחרת. הוא היה נכון להסתכן בהתערבות סובייטית במזרח התיכון ובלבד שלא להיכנע ולהסיג את צבא ארצו ממצרים. עמדתו כלפי הסובייטים דמתה לעמדה הצרפתית שהובאה לעיל בפרק הקודם. ג׳וּליאן אֶמֶרי מראשי ״קבוצת סואץ״ במפלגה השמרנית הבריטית, ביטא השקפה ימנית אנטי-אמריקנית זו בבהירות; ממש כצרפתים, איים על האמריקנים בפירוק נאט״ו: אם לא תעמדו לימין בריטניה בסואץ, לא תעמוד היא לימינכם נגד בריה״מ באירופה.[14]

במפא״י מצא משה שרת המודח את עצמו עומד שכם אחד עם העמיתים ב״לייבור״ ביחסו למלחמת הברירה של 1956 ולממשלות צרפת, בריטניה וישראל, שהפריצו אותה. הוא נתקף סלידה מהישענותה של ישראל על שתי המעצמות האירופיות, שאותן כינה ״שני הקנים הרצוצים״. שרת, שבאותו זמן ממש הגה בתפקיד, היוקרתי מאוד בעיניו, של שגריר ישראל בהודו, הצטמרר למשמע דברי אבן בטלוויזיה על הצורך להפוך את סיני לאזור חיץ בין ישראל למצרים ורשם ביומנו:

״סיסמאות של הרהורי לב. ההתפכחות בוא תבוא״.

אך אבן היה מן הריאליסטים באורח יחסי: כאשר קיבל מבן-גוריון ב-27 בנובמבר מכתב על זכות ישראל לשלוט במְצָרי מפרץ אילת ועל צינור נפט שיימתח מאילת לים התיכון דרך הנגב, כחלופה לתעלת סואץ, שתדגיש את מעמד ישראל כחלק מן ״העולם הבלתי-קומוניסטי״, החזיר לו בתביעה להתרכז בהשגת הצבתו של כוח או״ם במְצָרים תחת לשגות בחלומות.[15]

הגדרת שרת את בריטניה וצרפת קלעה אל השׂערה. ב-4 בנובמבר, בעוד בריטניה תובעת מישראל שלא להסכים להפסקת-אש, לבל יישלל ממנה התירוץ לפלוש למצרים, קיבלה מנורי סעיד שדר, שאם לא תגנה את ישראל מייד - ממשלתו תיפול. אידן נקלע אל בין המָּצרים:

מחד חתר לקבל סיוע גובר מישראל להפלת נאצר,

מאידך חש צורך להצליף בה לבקשת נורי סעיד.

אידן החליט לבקש מבן-גוריון להגביר את לחצו הצבאי על המצרים, בעיקר משום שהבריטים עצמם כשלו צבאית בחזית התעלה. סלווין לויד, שלא ידע על החלטת אידן, ביקש משגריר ישראלי בלונדון בקשה הפוכה: לעצור את הלחימה בנאצר, כדי להציל את נורי סעיד. נוכח הסתירה, ביקש השגריר אילת מלויד, שממשלת בריטניה תחליט מהו רצונה בדיוק[16] - וזו אכן החליטה: ממשלת בריטניה השתכנעה, ששיקום מעמדה בקרב הערבים מחייב שיתוף-פעולה עמם - נגד ישראל.

בנובמבר 1956 החליטה הממשלה הבריטית להגביל באורח חמור את סוגי הנשק שתספק לישראל ובשלהי חודש זה כבר דנו בפוריין-אופיס על הצורך לפרז חלקים מן הנגב, לא רק את סיני. השגריר הבריטי בתל-אביב פקפק מאוד בתועלתו של קו מדיני זה, אולם סעיד תבע מבריטניה שתהיה אנטי-ישראלית יותר מן האמריקנים. כמעין פיצוי על תמיכת ממשלתו בהצעותיו האנטי-ישראליות של סעיד, הודיע לוק לאבן, כי ממשלתו נכונה לתמוך בתביעות ישראל בסוגיית המפרץ ובפירוז סיני. יתר על כן, הוא טען לפני האמריקנים, שנאצר הכין מתקפה על ישראל - דבר שהאמריקנים הטילו בו ספק רב. אם אומנם כך - שאלו הם את לויד - מדוע, כשנתחוורה לממשלתו כוונת המצרים לבצע מתקפה שכזו, לא יידעה אותם כלל?

עוד אמר לויד, כי יציע שאו״ם יקבל אחריות על רצ״ע, או-אז ייבהל המרשלד מן המטלה ויניח שטח זה בידי ישראל, או יקיים שם שלטון או״ם. בשלב זה חזרו אוהדי ישראל בבריטניה, שנמנו עם שוללי המלחמה, ותמכו בישראל, כדי למנוע חזרת המצב בגבולותיה לקדמותו. גורמים אלה שקלו עתה אפשרות שרצ״ע לא תוחזר לשלטון מצרים והתנגדו לכך, שבריטניה תרקוד לפי חלילו האנטי-ישראלי של נורי סעיד. במיוחד בלט רצונו של גייטסקיל לאפשר לישראל לפתור את בעיית הפליטים ברצ״ע ולהראות באופן זה דוגמה לעולם הערבי. ככלות הכל - טען גיטסקיל - רצ״ע אינה שטח ריבוני מצרי.[17]

בריטניה וצרפת חייבות להסתלק מסואץ

בנובמבר נעו ענייני הנסיגה באזור תעלת סואץ בעצלתיים. בין המדינות האירופיות לארה״ב נתגלעו חילוקים קשים. המצרים פיגעו באזרחים בריטיים במצרַים ועיתוני בריטניה הבליטו דיווחים על פגיעות בכבודן של נשים בריטיות. בינם לבין עצמם, וגם כלפי הבריטים והצרפתים, הסכימו האמריקנים עוד ביתר שאת, כי החלפת נאצר תהיה צעד רצוי. ממושל פורט-סעיד, מחמוד ריאד, כלומר אפילו מתוך הממסד המצרי, נרמזו האמריקנים, כי מדיניות ארה״ב מוטעית: נאצר רודן צבאי עריץ, שאין בכוח העם המצרי לבדו להפילו. העובדה שהמצרים גירשו מארצם יהודים, בריטים וצרפתים הוסיפה שמן למדורה. יתר על כן, חברת ״ארמקו״ קיבלה איום ממי שנחשב יד ימינו של נאצר בסוריה, קולונל סראג׳, שאם לא תספק לסוריה את צורכי הנפט שלה במלואם, יפוצץ צינור ״טפליין״, כשם שפוצץ צינור ״חברת הנפט העיראקית״ (IPC). מברקים בהולים הוחלפו בין מחמ״ד לשגרירויותיה במזה״ת בעניין ״טפליין״. שגריר ארה״ב בקהיר קיבל מנאצר הבטחה למנוע את פיצוצו של צינור נפט זה, ועם זאת התרשם בבירור מחתרנויות נאצר במדינות האזור, המופעלות על-ידו בשלט-רחוק. בשיחה עם השגריר האמריקני לוסון טען בן-גוריון, שנאצר מצליח להונות את כל מדינאי העולם. הוא ציטט את שידורי רדיו קהיר על חידוש פעולת הפידאיון, הזהיר את ארה״ב מפני נאצר כחתרן פרו-סובייטי בארצות המזרח התיכון ושאל האם בדעת ארה״ב לערוב לחופש שיט ישראלי בתעלת סואץ ובעיקר במְצָרים. על רקע זה היטו האמריקנים אוזן לטיעוני בן-גוריון נגד נאצר.[18]

אכן, הנשיא הבהיר לבכירי המימשל את כוונתו לחזק את המלך סעוד כאישיות הבכירה באזור וכתחליף לנאצר. הוא עמד על הצורך להיוועץ גם בממשלות עיראק ואירן לגבי צעד זה, שיבטיח זרימה מוגברת של נפט סעודי לאירופה, והביע דעתו, כי עידודו של סעוד כרוך בפתרון הסכסוך הבריטי-סעודי על בוריימי, המתמשך זה מכבר. בתוך כך נתגלעה מחלוקת חריפה במימשל בין ראשי המטות, שתבעו הצטרפות ארה״ב לברית בגדד (שהבריטים תבעוה לכאורה בשם הערבים הפרו-מערביים), לבין הנשיא אייזנהאואר, ששלל צעד זה. הנשיא הציע, שהבריטים ייצאו מבוריימי ואז תצהיר ארה״ב - יחד עם ערב הסעודית - על תמיכתן בברית בגדד.

אלן דאלס העריך, שנורי סעיד לא יחזיק מעמד זמן רב בעיראק, והאמריקנים נועצו כיצד לחזק גם אותו וגם את המלך סעוד; מכל מקום - סברו - אין לעשות זאת ללא הסתלקותן המיידית של בריטניה וצרפת מאזור תעלת סואץ. שגריר ארה״ב במוסקבה הזהיר בתוקף מפני הצטרפות ארצו לברית בגדד, שכן הסובייטים יראו בכך צעד לתגבור הקפתם בבסיסים אמריקניים ויגיבו בעידוד חתרנות מפלגת ״טוּדֶה״ הפרו-קומוניסטית באירן ובהעמקת מעורבותם במזרח התיכון בכלל. על רקע זה נקטה ארה״ב צעדים לחיזוק תורכיה והכריזה כי תגן על מדינות ברית בגדד מפני תוקפנות סובייטית, אם יהיה צורך בכך.[19]

שתי גישות קוטביות

השקפת בריטניה וצרפת בסוף 1956 על המזרח התיכון נתפשה, לדידו של לודג׳, שגריר ארה״ב באו״ם, כנוגדת קוטבית את זו של ארה״ב. בתזכיר שכתב למחמ״ד טען לודג׳, כי שתי המעצמות האירופיות הללו, שחתמו בשעתן על אמנת או״ם המצדיקה שימוש בכוח רק להגנה עצמית, הֵפרו אותה במודע, ולא זו בלבד, אלא שהעיתוי שבחרו להפרה זו - ערב הבחירות לנשיאות בארה״ב - נועד להביס את אייזנהאואר. לכן קבע המדינאי האמריקני, כי גם מי שמתנער מאמות-מידה מוסריות, ומעדיף עליהן התנהגות ״מקייוולית״, לא יוכל שלא להודות, כי מלחמת סואץ נחלה כישלון חרוץ:

ראשית, עובדה היא שהמוסלמים אינם מרכינים ראשם לפני כוח, כטענת הצרפתים והבריטים;

שנית, נוכחות הכוחות הבריטיים-צרפתיים על אדמת מצרים אינה מביאה את מצרים לנהוג כרצון המעצמות הפולשות;

שלישית ויתר על כן מי שלמרות הכל יוצא למבצע מלחמתי שכזה, צריך להשלימו בתוך שעות ספורות או לכל היותר בתוך ימים ספורים, ואילו מלחמת סואץ סואץ מתנהלת עקב בצד אגודל.

בהצבעת ארה״ב יחד עם בריה״מ אין כדי להפתיע - העריך לודג׳ - שהרי מלבדן הצביעו בעד הצעת ההחלטה עוד 62 מדינות, והוסיף כי יציאתם המהירה של הצרפתים והבריטים ממצרים חיונית להשגת המטרה שביקשו להשיג בפלישתם: הדיפת הסכנה הקומוניסטית. ארה״ב - הוסיף וטען - קנתה השפעה כשהתנגדה לאלימות כלפי מצרים, והיא תאבדה אם הצרפתים והבריטים יישארו שם; לעומת זאת, על ארה״ב להזים את השמועות הכוזבות, שלפיהן היא מחבלת בהספקת הנפט לבריטניה ולצרפת, שהרי נהפוך הוא, מבחינה כלכלית ארה״ב מסייעת לו ולאירופה כולה.

עוד טען לודג׳ בתזכירו היסודי, כי יש ״לחנך״ את הבריטים והצרפתים, כי חלף עבר זמנן של ״שיטות קיפלינג״, כלומר, של מדיניות המושתתת על תפישת האדם הלבן כעליון; רק כאשר הללו יבינו זאת וינהגו בהתאם לכך, יזכו בהשפעה. לודג׳ לא נמנע, בד-בבד עם זאת, למתוח ביקורת חריפה גם על האסיינים על שלא תמכו בגינוי התנהגות הסובייטים בפרשת ההתקוממות האנטי-קומוניסטית בהונגריה.[20]

סיכום זה של לודג׳ היה ביטוי מהימן של המדיניות האמריקנית, שבסוף 1956 התנגשה במדיניות הבריטית-צרפתית במזרח התיכון. לודג׳ לא נדרש לישראל כלל בסיכום זה, אבל נקל להבחין בקווי הדימיון והחפיפה

שבין מדיניות הכוח של בן-גוריון ותפישתו את תפקיד המעצמות במזה״ת,

לבין ההשקפה שעמדה ביסוד מדיניות בריטניה וצרפת - שעליה קרא הנציג האמריקני תיגר.

הערות: