14. הנזק המדיני - ארה״ב ״לא קנתה את הסחורה״

וושינגטון חרדה למעמדה

ההתייחסות לאומות אסיה הייתה סוגיה מרכזית, שהעסיקה את האמריקנים בכל טיפולם במשבר המזרח-תיכוני מהלאמת התעלה ועד מלחמת סואץ. בישיבת המועצה לביטחון לאומי של ארה״ב, שהתכנסה ב-1 בנובמבר 1956, הסביר דאלס את קשייה של ארה״ב בטיפוח קשרים גם עם בעלות-בריתה בנאט״ו וגם עם אומות באסיה ובאפריקה. הוא חרד שמא תזוהה ארה״ב עם צרפת ובריטניה הקולוניאליסטיות ועם שהצטער על התערערות אחדותה של נאט״ו, קבע שקיומה של ארה״ב כמעצמה מותנה בתמיכתה בעמים שהשתחררו מעול הקולוניאליזם.

באותו דיון של המועצה לביטחון לאומי תמך הנשיא אייזנהאואר בהטלת סנקציות מיידית על ישראל. הרולד סְטַסֶן, מדינאי בכיר, מי שעמד בראש מינהל מבצעי חוץ (foa) ואז עוזר מיוחד לנשיא, ואישים רפובליקניים אחרים במימשל, טענו נגד נקיטת צעד זה, לפחות לא לפני שיגדיר או״ם מי התוקפן, וכן גם איזנו את הביקורת החריפה שמתחו דאלס והנשיא על הצרפתים והבריטים. אייזנהאואר טען, שהמצרים, הבריטים והצרפתים כבר הסכימו, למעשה, על ששת העקרונות לניהול התעלה, שעל הנהגתם החליט או״ם; אילו נהגו מתינות, הייתה דעת-הקהל העולמית כולה פונה נגד נאצר. אייזנהאואר ודאלס חששו פן תקדים בריה״מ את ארה״ב באו״ם ביוזמה להגדרת התוקפן, או-אז יינזק קשות מעמד המנהיגות של ארה״ב בעולם הערבי והאסייני וייתחזק מאוד מעמד בריה״מ. המימשל האמריקני החליט אפוא לעשות במהירות להחלת הפסקת-אש. המחלוקת בממשלת ארה״ב נסבה על השאלה האם להסתפק בכך או שמא יש גם לתבוע הסגת הכוחות ולהטיל סנקציות. דאלס גרס, שהצעת-ההחלטה שתעלה ארה״ב באו״ם תהיה מתונה ותכלול מכה קלה על פרק ידה של ישראל, על מנת למנוע החלטה סובייטית חריפה, שארה״ב תתקשה להצביע בעדה או נגדה. סְטַסֶן תבע להפריד בין שלוש החלטות: הפסקת-אש, נסיגה, הסדר.

תוצאת הדיון הזה הייתה הצעת-ההחלטה האמריקנית להפסקת-אש, שנתקבלה באו״ם ב-2 בנובמבר, וסיפקה מרווח נשימה לישראל, לבריטניה ולצרפת.[1]

משגה האמון של אלן דאלס

התייצבות ממשלת ארה״ב נגד בעלות-בריתה לא נבעה מאהדה לנאצר. הדבר שהרתיח את האמריקנים היה הקשר שקשרו בריטניה, צרפת וישראל להפלת נאצר מלחמה גלויה נגד ארץ ערבית, תוך הזדקקות לאמצעי רמייה כלפי ארה״ב. ראש סוכנות הביון המרכזית אלן דאלס שוּתק לגמרי בראשית המשבר, משום שנתן אמון בהבטחות בן-גוריון כי ישראל לא תפתח במלחמת מנע - ושיכנע בכך את הנשיא. אלן סבר, כי גם למחלתו הפתאומית של אחיו פוסטר, ולהחלפתו בהוּבר ובראוּנטרי, נודעה השפעה על פעולת ממשלתו לטובת מצרים. הוא סבר, כי יש למגר את נאצר ואת כוואתלי (ר׳ תוכנית ״Straggle״ בפרק 4 לעיל), למרות המהלומה הראשונה שספגה ממשלת ארה״ב. לאמיתו של דבר, קיוו הוא ואחיו - וכמוהם גם גנרל וולטר בידל סמית, מי שהיה ראש הסיאיא״י הקודם ונראה שגם אייזנהאואר עצמו, שהבריטים ימשיכו במלחמה עד להפלת נאצר - אם כבר החלו בה; משלא עשו כן, הפסידו פעמיים.

גם בדיון המועצה לביטחון לאומי ב-1 בנובמבר פסקו הנשיא ודאלס נגד הטלת הסגר נשק על הבריטים, דבר שנראה לסטסן ולחבריו כאפליית ישראל. אפשר שהמטרה הסמויה של האחים דאלס הייתה לאפשר לבריטים להשלים את מיטוט נאצר תוך שארה״ב יוצאת נקיית כפיים, אלא שהתמהמהות הבריטים נתמשכה עד שהאיום הסובייטי לפעול בכוח גרעיני חִייב את ארה״ב ללחוץ להפסקת הקרבות. אלן דאלס נטה להנחה, שהסובייטים לא יממשו את האיום הגרעיני; אילו היו התוכניות המשולבות של ישראל, צרפת ובריטניה ידועות לו מראש, היה מייעץ מייד לנשיא להוציא מתוק מעז.

ביקורתם של דאלס והנשיא על הבריטים לא נבעה אפוא מצידודם בנאצר, אלא הולכת הבריטים שולל את ארה״ב ומזלזולם באומות אסיה, שגרם להכתמת המערב כולו בקולוניאליות. אותו זמן ממש נתגלעו עימותים בין הבריטים והצרפתים בלוב, בסעודיה ובצפון-אפריקה. הדרך שבה פתחו הצרפתים והבריטים, יחד עם ישראל, במלחמה נגד מצרים, קוממה את כל ״העולם השלישי״ נגד המערב - ועל ארה״ב הוטל לנסות לאחות את השברים.[2]

״כוח בינלאומי״ ו״כוח מתנדבים״

ב-5 בנובמבר נחתו, סוף-סוף, 13,500 חיילים בריטים ו-8,000 צרפתים בפורט-סעיד, בעוד ישראל מודיעה על הפסקת-אש מצדה. כעבור זמן קצר החליטה הממשלה הבריטית, בעקבות לחץ כלכלי חסר הפשרות שהטילו האמריקנים, להפסיק את הפלישה, אולם ביום הפלישה עצמו הודיעו הבריטים והצרפתים באו״ם, שעל ישראל לסגת חזרה לגבולותיה. המרשלד שקד לצטט במכתבו לשרת החוץ של ישראל, ששלח ב-5 בחודש, את תביעת הצרפתים והבריטים

״להבטיח את נסיגתם המהירה של הכוחות הישראליים ואת חידוש התנועה בתעלה״.

זכויות ישראל לשיט חופשי לא אוזכרו כלל. בריטניה אף הודיעה, שכוחותיה באזור מוכנים לפתוח בתנועה צבאית נגד צה״ל, שתאלצם לסגת.

אבן הגיע לכלל מסקנה, שהברית של ישראל עם בריטניה וצרפת מזיקה למאבקה נגד נסיגה ללא תנאי. בלונדון הפטיר סלווין לויד לעבר השגריר אילת:

״יידעו הערבים, שאנו היינו ראשונים בדרישת נסיגת צבא ישראל מסיני; רק תמיכתם בתביעה, שגם צבא בריטי וצרפתי ייסוג מהתעלה, עשתה לאל את האפשרות לאלץ את הישראלים לסגת״.[3]

ב-4 בנובמבר נשקלה באו״ם הצעת שר החוץ הקנדי פירסון להצבת כוח בינלאומי בתעלה ובסיני, שמפקדו המיועד יהיה ראש משקיפי או״ם בארץ, הקנדי גנרל ברנס. בריטניה וצרפת תמכו עתה ברעיון זה, ואכן, ב-4 בנובמבר החליטה מועב״ט להקימו - בלי להבטיח לישראל דבר.[4]

צה״ל השלים את כיבוש סיני בעת ניצחונו של אייזנהאואר בבחירות ונוכח איומי הרוסים על הפולשות למצרים. ארה״ב דנה באיומי הסובייטים עוד לפני שהושמעו, וחששה שפלישה צרפתית-בריטית תוליך לחיזוק אחיזתם במזרח התיכון. הרוסים הציעו לאמריקנים לשתף עמם פעולה נגד הפולשים, אך נענו בסירוב. כאשר ב-6 בנובמבר הגיעו איגרות ראש ממשלת בריה״מ בולגנין לצרפת, בריטניה וישראל, התברר שהן כוללות איום מרומז בירי טילים לעבר שתי האירופיות, ואיום דומה על ישראל בתוספת איום במשלוח מתנדבים לעזרת צבא מצרים. ידיעות שנפוצו אותו יום על תזוזות יחידות סובייטיות בצ׳כוסלובקיה עוררו חששות באוסטריה ובגרמניה. האמריקנים העריכו שמשלוח ״מתנדבים״ סובייטים למצרים אפשרי בהחלט, אף שהשגריר בוהלן טען, כי כל זה אינו אלא ״בלוף״. לעומת זאת, הביא בוהלן עצמו בחשבון אפשרויות חמורות אחרות, לרבות כיבוש שטחים באיראן על-ידי הסובייטים כקלף מיקוח להתפנות הפולשים ממצרים. נראה, עם זאת, שהסכמת בריטניה וצרפת להסגת כוחותיהן נבעה מכניעת שר האוצר מקמילן לאיום הכלכלי האמריקני למוטט את מטבע הסטרלינג יותר מאשר מאיומי בולגנין בטילים.

הבריטים לא יכלו להתעלם גם מזעקות השבר שתכפו מעיראק. לנורי סעיד היה נהיר, שסיכוייו לשרוד פוחתים והולכים ככל שיימשך כיבוש שטחים מצריים בידי הבריטים. הבריטים היו חייבים להתחשב בנורי, שעליו השתיתו את המשך שליטתם בנפט העיראקי. אפילו אנשי האופוזיציה במצרים, שאותם יעדו הבריטים כיורש לנאצר, נאלצו לגנות את הכיבוש שהיה אמור להעלותו לשלטון.

הנשיא אייזנהאואר, שלא יכול לעמוד מנגד, הורה לצבא ארה״ב, כי במקרה של התקפה סובייטית על כוחות בריטיים או צרפתיים, תבוצע מייד התקפת-נגד. לא הייתה הוראה דומה לגבי התקפה על כוחות ישראל. דיין טען, שבן-גוריון קיבל את האיום הסובייטי בלי תבהלה, ואילו יוסף אבידר, שגריר ישראל במוסקבה ששב באותם ימים ארצה, הביע דעתו באוזני בן-גוריון, שהאיום הרוסי אינו אלא ״בלוף״. קשה להניח, שבן-גוריון נבהל באמת, אך הצרפתים דחקו בישראל, בהסתייעם באיום הרוסי, כדי לשכנעה להכריז על נכונותה לנסיגה.[5]

התוכנית ״הפנטסטית״ חוזרת

בתוך כך ניסו הצרפתים להגשים את תוכניתו של בן-גוריון לשׂידוד מערכות המזרח התיכון, שנראתה כדימיונית למדי ב״וועידת סֶוְר״. שר החוץ פינו, שהגיש חלקים נכבדים של התוכנית להנרי קבוט לודג׳, נציג ארה״ב באו״ם וממעצבי האוריינטציה האסיינית שלה, הציע לחלק את ירדן:

חלק מארץ זו, יחד עם סוריה - שעליה יושלט שישקלי הגולֶה - ייבלעו על-ידי עיראק ויצורפו לברית בגדד;

חלקי ירדן אחרים ייבלעו על-ידי ישראל.

שינויים אלה הוצעו כולם כמועילים להתגוננות המערב כנגד השפעת הסובייטים בסוריה, במצרים ובמזרח התיכון כולו, וּכְמְתַגברים את מסגרת ברית בגדד, שהצרפתים סרו מהתנגדותם לה. פינו הסביר ללודג׳, שכבר הוכח כי האמריקנים אינם מבינים את המנטליות הערבית; עובדה היא, שאייזנהאואר ציפה באו״ם להצבעת הערבים נגד הדיכוי הסובייטי בהונגריה - ונחל אכזבה.

נראה, שהצעתו ״הפנטסטית״ של בן-גוריון לגבי ציור מפת המזרח התיכון מחדש לא הייתה בגדר

״תרגיל שנופץ במהרה על קרקע המציאות המדינית והצבאית שבה פעלו הצרפתים״,

וגם לא ״שיקול טקטי״.[6] תוכניתו חפפה את התוכנית של שתי המעצמות הקולוניאליות השוקעות למלחמה נגד הלאומיות הערבית, שנתמכה בידי ארה״ב.

האמריקנים פקפקו באמינותן של אזהרות הבריטים והצרפתים מפני התערבות סובייטית בסוריה. האזהרה הלמה יפה מדי את הנחתן של המעצמות האירופיות, כי נאצר ובעלי-בריתו הערביים כבר נעשו פרו-סובייטים מושבעים, ולפיכך אין מנוס מחלוקת המזרח התיכון בין מזרח למערב. יום לפני-כן דיווח דילון, שגריר ארה״ב בצרפת, למחמ״ד, תוכן שיחה שהיה בה לתרץ את הסתירה לכאורה שבמדיניות ״מערבית״ קיצונית, המפציצה את מצרים בשם המערב כדי להפיל את נאצר - הסוכן הסובייטי - וגולשת על-נקלה להיפוכה: ז׳ק סוּסְטֶל, מי שהיה מושל כללי באלג׳יריה, הסביר בעיצומה של המערכה הצרפתית-בריטית במצרים לסגן הקונסול האמריקני באלז׳יר,

כי ארה״ב מסגירה את המזרח התיכון לידי הסובייטים וגרוריהם;

או״ם ונאט״ו אימפוטנטים,

ואילו פעילות האמריקנים בצפון-אפריקה מדרבנת את ההתעוררות האנטי-צרפתית שם.

לצרפת - טען סוסטל - אין טעם להיות שותפה בנאט״ו; לאורך ימים עליה לחתור להנהגת אירופה במגמה אנטי-אמריקנית, אולם כיוון שמדובר בתהליך ממושך, מוטב לה לגבש לעצמה, בינתיים, אוריינטציה פרו סובייטית. סוסטל הביע ביטחונו, כי בריה״מ תיטיב לכבד את האינטרסים של צרפת מארה״ב.[7]

הערות: