13. ישראל: לספח או לא לספח

אבן ממליץ ״לזנק לשלום״

בלונדון זומן יועץ שגרירות ישראל גרשון אבנר לפורין-אופיס, שם הודיעו לו שבגלל הסכנה לחופש השיט בתעלה, מציגה ממשלת בריטניה אולטימטום לישראל ולמצרים: על השתיים להרחיק כוחותיהן מהתעלה. כאשר אבנר, חף מכל מידע, ניסה להתווכח ולומר, שאין לישראל כל כוונה להגיע לתעלה, נאמר לו לחדול מדיבורים ולהעביר את המסר לממשלתו. בדיווחו לירושלים תיאר אבנר כיצד התהפכו היוצרות בפרלמנט: ידידי ישראל מגנים את פעולתה, אויביה - תומכים בה.[1]

האמריקנים תבעו מישראל שתודיע, כי אין פנֵיה להתפשטות טריטוריאלית ואבן החל לדחוק בממשלתו, שתתיר לו להכריז, כי אין פנֵיה לכיבושים. למשמע: תגובותיהם של ידידי ישראל המקורבים לנשיא - יהודים כשופט העליון ג׳וזף מאיר פרוסקאוור וכרבי אבא-הלל סילבר, מראשי הציונות האמריקנית, ולא-יהודים כתומס דְיוּאי, מי שהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות - השתכנע כי בהכרזה זו טמון מפתח לשיקום היחסים עם ארה״ב ולאישוש מעמד ישראל באו״ם. הוא התריע בפני ממשלתו, כי הנשיא אייזנהאואר עצמו טילפן לשגרירות ישראל, כדי להיוודע אם קיבלה מירושלים אישור להודיע, כי ישראל אינה כובשת לעצמה שטחים מצריים. ארה״ב דחקה לקבלת החלטה מהירה במועצת הביטחון כבר ב-30 באוקטובר. אבן, אשר למרות ההקלה הזמנית שנהנתה ישראל הודות לתימוכי בריטניה וצרפת, ראה את עתידה של ישראל כרוך במישור הבינלאומי בקשר הדוק בראש ובראשונה עם ארה״ב, התריע על הסכנה המרחפת על קשר זה וביקש רשות להודיע, שכוחות צה״ל ייסוגו מסיני לאחר השלמת פעולתם - כדי למנוע הגדרת ישראל כתוקפן.[2] בן-גוריון השיב לאייזנהאואר, כי יהיה נכון להחזיר צה״ל לגבול ישראל אם יחתום נאצר על חוזה שלום; הסגת כוחות ישראל לפני הסכם שלום חתום בידי נאצר תהיה לישראל בגדר איבוד עצמה לדעת. בן-גוריון גם הביע תקוותו, שפעולת ישראל במצרים לא תפגע ביחסי ישראל-ארה״ב.

אבן לא לימד סניגוריה על ממשלתו כאשר הסביר לו דאלס ב-1 בנובמבר, כי ארה״ב שוקלת הטלת סנקציות כלכליות על ישראל. בהשפעת הידיעות על הניצחון הצבאי המוחץ שנחל צה״ל, טען שנאצר מחוסל, בעצם; ארה״ב אינה צריכה להחזיר את המצב השביר לקדמותו, אלא לזנק לשלום. בשם בן-גוריון הודיע אבן לאמריקנים, כי ישראל קשורה בבריטניה ובצרפת ותתייעץ עמן, אך בד-בבד עם זאת הבהיר, כי אין פני ישראל לסיפוחי שטחים והיא נכונה לחזור לקווי ש״ן אם יושגו התנאים לכך: ביטחון וחופש שיט. דלאס לא השתכנע, שמלחמה בנאצר היא זָרָז טוב לשלום, אך חרף כעסו העיר לאבן בשחוק:

״תודו שצדקתי ולא נשקפה לכם כל סכנה מהמצרים, שהם בטלנים מבחינה צבאית, למרות הנשק הצ׳כוסלובקי״.[3]

מן הרוח הטובה, שבה התנהלה שיחתו עם דלאס, התרשם אבן, כי הלה שינה לטובה את עמדותיו כלפי ישראל.

אבן הגזים אולי בראיית ורודות, אולם כפי שאירע, ניתך אז עיקר זעמו של דלאס על הבריטים והצרפתים. את הברוטליות של האולטימטום שהציגו הללו למצרים השווה לדיכוי הדמים מעשה ידי הסובייטים בהונגריה. דלאס הודיע לבעלות-בריתו, שהיחסים ביניהן לבין ארה״ב, שאותה הוליכו שולל בשבועות האחרונים בעניין כה מרכזי, הידרדרו עתה לנקודת שפל חיסרת תקדים. את הבקשה לדחות את הדיון במועצת הביטחון דחה לאלתר. יודעי דבר בבריטניה טענו, שהצי השישי מעכב את הפעולה הבריטית-צרפתית. לא ייפלא, כי בצרפת נשתררה דעת קהל ביקורתית מאוד כלפי האמריקנים:

האינטרסים של הצרפתים והבריטים במזרח התיכון אינם נחשבים בעיני ארה״ב;

מטרת האמריקנים לרשתם לשם קידום חברת הנפט האמריקנית ״ארמקו״.[4]

עם זאת, הצרפתים היו ראשונים שהתוודו על חטא הקנוניה לפני האמריקנים. שר החוץ פינו סיפר ב-1 בנובמבר לשגריר ארה״ב בפריס כיצד תוכנן המבצע המשולש בין ישראל, צרפת ובריטניה. אין בכוונתם - אמר - לכפות שליט על העם המצרי, אך הם מקווים שהוא ירצה בשליט אחר; בגילוי לב חשף גם את התכסיס שננקט לגבי עיראק וירדן, ששימש כמסך עשן.

״התוכנית הגדולה״ - הזיה או מציאות

דלאס סבר, כי ישראל שקלה ברצינות גם את כיבוש ״הגדה המערבית״, אלא שהבריטים שיכנעוה באיומי מלחמה להסתפק במהלומה לנאצר. לאחר זמן נודע לאמריקנים, כי זמן-מה אכן הייתה הסכמה בריטית אופציונלית לכיבוש גד״ם על-ידי ישראל אגב חלוקת ירדן בין עיראק לישראל, אך זו בוטלה נוכח המהומה שקמה בעולם בעקבות מלחמת סואץ. הצרפתים הם ששיכנעו את אידן להסכים לחלוקת ירדן תמורת תמיכתם בצירוף ״הגדה המזרחית״ לברית בגדד.

נראה אפוא כי ״התוכנית הגדולה״ של בן-גוריון לא הייתה הזיה מנותקת מן המציאות. הייתה בעליל מגמה לכפות על ארה״ב תוכנית צרפתית-בריטית- ישראלית לשידוד פני המזרח התיכון, שמבין הערבים יעמוד לימינה ראש ממשלת עיראק נורי סעיד כמי שיצא נשכר ערבי יחיד.[5]

עם זאת, השותפות הבריטית הסמויה עם ישראל בתחום ״התוכנית הגדולה״ לא הפחיתה את עוינות הבריטים כלפי ישראל. לאחר שקיבלה ישראל את האולטימטום הבריטי-צרפתי ומצרים דחתה אותו, הכחיש הנציג הבריטי את ההאשמה, כי ארצו וצרפת עשו יד אחת עם ישראל. הוא הודיע כי בריטניה אינה סומכת ידיה על כוונת ישראל לכבוש שטחים; בחצותה-את הגבול הישראלי-מצרי הפרה ישראל את הסכם ש״ן.

אבן נדהם למשמע הדברים. התבטאות בריטית זאת העידה, כי המבצע לא תוּכָּן כהלכה מבחינה מדינית. ואכן הבריטים הודיעו לערבים, שהם דורשים מהישראלים נסיגה גמורה ומצדדים בהסדר שיספק את רצון הערבים.[6]

״מת, נקבר ולא יוקם לתחייה״

ב-2 בנובמבר קיבלה עצרת או״ם, בעקבות הצעת-החלטה, שהגישה המשלחת האמריקנית, החלטה הקוראת להפסקת-אש בתעלה ובסיני ולפינוי הכוחות הצבאיים הפולשים ממצרים. ששים-וארבע מדינות נתנו קולן להחלטה כנגד חמש שהצביעו נגדה: בריטניה, צרפת וישראל, ועמן ניו-זילנד ואוסטרליה. דלאס נשא בעצרת זאת נאום שהיה מרוצה ממנו מאוד, ומייד אחר-כך אושפז לניתוח קשה בשל סרטן מעיים. אילו מת בניתוח - אמר אחר-כך - היה יכול להתנחם, כי דווקא זה היה נאומו האחרון. בעלונים שהפיצו המצרים המותקפים באו״ם נטען, שהאו״ם וארה״ב ניצבים לימין מצרים ואילו הצרפתים הפיצו שמועה, כי נאצר כבר עמד להתפטר, אלא שהשגריר האמריקני הניאו מכך, באומרו לו כי תמיכת ארה״ב מובטחת לו. הובר, שר החוץ האמריקני בפועל בימי חוליו, חקר במכתב סודי לשגריר הֶר בקהיר היש יסוד לשמועה זו.

בעוד אבן משדל את דלאס, כי הדעת נותנת שאין לחזור למצב הקודם, נתחוור לכתריאל שׂלמון, הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בוושינגטון, שבפנטגון מעריכים מאוד את צה״ל ומלגלגים על הבריטים והצרפתים. חסרי-אונים אלה - אומרים שם - יחמיצו הזדמנות להפיל את נאצר ולסלק את ההשפעה הסובייטית ממצרים.[7]

באווירת הניצחון הצבאי קשר משרד החוץ הישראלי את ה״שלום״, שלפי סברת ישראלים רבים באותו מצב-דברים עמד להיוולד במישרין מרחם המלחמה, עם ביטול מוחלט של משטר ש״ן הישראלי-מצרי, שלפי עלוני ההסבר של משרד החוץ לנציגויותיו ברחבי עולם ״מת, נקבר, ולא יוקם לתחייה״. אומנם, היועץ המשפטי של המשרד גרס אחרת - הוא חשב דווקא לקיים משטר של שביתת-נשק, אלא שזה החדש יכלול בגבולותיו את סיני ויתקן עוולות כמו הסגר על טיסות ״אל על״ לדרום-אפריקה ומניעת שיט חופשי.[8]

בתוך כך התקדמו יחידות צה״ל במהירות על פני סיני ואילו הבריטים והצרפתים התמהמהו ועדיין לא זזו. דיין ובן-גוריון הסכימו להצעה צרפתית, שהישראלים יסייעו בכיבוש התעלה, אולם הבריטים הגיבו באיום לירות על כוחות ישראליים שיקרבו עדיה.

הפסקת אש - נכונות וחרטה

הצעת שר החוץ הקנדי לסטר פירסון להכריז על הכוח הצרפתי-בריטי ככוח בינלאומי נדחתה מייד על-ידי האמריקנים, שהעריכו, כי מדינות אסיה ואפריקה יתנגדו בתוקף - ובצדק - להלביש את חיל המשלוח הצרפתי-בריטי באדרת או״ם.[9] בינתיים, גם ב-3 בנובמבר ולמחרתו, טרם נחתו הבריטים והצרפתים בתעלה והדבר עורר את שרת החוץ מאיר לשאול ב-4 בחודש את שגרירי צרפת ובריטניה בישראל אם יכולה ישראל להסכים להפסקת-אש על-פי החלטת מועצת הביטחון. מאיר נענתה בחיוב והורתה אפוא לאבן לברר את הדבר אצל נציגי צרפת ובריטניה באו״ם. גם הללו השיבו בחיוב ולפיכך הודיע אבן בעצרת או״ם על נכונות ישראל להפסקת-אש - בתנאי שגם מצרים תסכים לכך. אבן תבע גם משא-ומתן על הסכם שלום, אך לא התנה בו את הפסקת-האש.[10] רעיון העמדת חצי-האי סיני כ״קלף מיקוח״ תמורת שלום הועלה בממשלה בפי נציג מפ״ם.[11]

הודעת ישראל על הסכמתה להפסקת-אש חוללה מהומה בלונדון ובפריס. ה״עילה״ התמוטטה לנגד עיניו של אידן בעוד אוניותיו עושות דרכן אל חופי מצרים וארה״ב שוקלת להטיל עליו סנקציות. הצרפתים תבעו מייד ממנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס לבטל את הסכמת ישראל להפסקת-אש. פרס רגז. בעלות-בריתה של ישראל לא עמדו בהסכם; אפילו את שדות התעופה המצריים החליטו הבריטים שלא להפציץ - בלי שנועצו בישראל בעניין זה.

המרשלד עט על ההסכמה הישראלית להפסקת-אש כמוצא שלל רב וקרא מייד את הצרפתים והבריטים להצטרף אל הישראלים. כנגד זה, בהסכמת ישראל להפסקת-האש ובהודעתה על כך לעצרת או״ם ראתה ממשלת בריטניה חבלה בטיעון שלה ושל ממשלת צרפת, כי פעולתן בסואץ נועדה להפריד בין הנצים. כך אפוא נוכח יוזמתה ׳של שרת החוץ הישראלית, שאיימה לבטל את תוכנית הנחיתה הצרפתית-בריטית, הובהל השגריר אילת בדחיפות לפורין-אופיס ונתבקש לתבוע מממשלתו, שתודיע מייד על ביטול הסכמתה להפסקת-אש. אידן התקשר שוב ושוב, בעצבנות גוברת והולכת, עם שגרירות ישראל בלונדון כדי לעקוב אחר השתלשלות הדברים. ואכן מצבן של בריטניה וצרפת נוכח פניית המרשלד היה קשה. אבן, שלא הובא כלל בסוד הקנוניה, ראה את ה״עילה״ כמיותרת ומכיוון שכך הציע לומר לצרפתים, שישתיתו את פעולתם הצבאית במצרים על סוגיית התעלה ולא על הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל בן-גוריון החליט שישראל ״תתקן״ את הודעתה.[12]

אבן אולץ להכריז באו״ם, כי דבריו לא הובנו כהלכה: הפסקת-האש מותנית בתשובת נאצר לחמש שאלות, שהעיקרית שבהן התהיה מצרים נכונה להפסיק את מצב הלוחמות עם ישראל ולפתוח מייד בשיחות שלום.

עתה גמל אידן לבן-גוריון רעה תחת טובה: הוא התנה את הסכמתו להפליש עתה את כוחותיו למצרים בכך שבמכתב לאו״ם ייאמר, כי צרפת ובריטניה פועלות באזור התעלה, כדי להבטיח נסיגה מוקדמת של הכוח הישראלי עד קווי ש״ן.

מאיר מיחתה על כך נמרצות באוזני שגריר בריטניה בישראל ואמרה לו, שראש הממשלה ״רותח״.

אך טבעי היה - על רקע כוונותיהם העוינות של הבריטים כלפי ישראל - שאותו יום סירבו לשחרר למשלוח לישראל נשק שהזמינה וכבר שילמה בעדו.[13]

לא להתחייב לאי-סיפוח

העובדה שישראל פתחה במלחמה בעיתוי שנקבע על-פי תכתיב בריטי-צרפתי החריפה את ההתנגשות בינה לבין מדינות כהודו ויוגוסלביה. ב-4 בנובמבר ביקש שרת, שבאותם ימים עשה בבומבי כנציג מפא״י בוועידת המפלגות הסוציאליסטיות האסייניות, אישור מישראל להצבעת משלחתו בעד הצעת הגינוי לבריטניה וצרפת, שהועלתה בוועידה.[14] משרד החוץ בירושלים נאלץ לענות לו, שאין ישראל יכולה להשתתף בגינוי כזה. משה שרת נדהם. היה ברור לו, שאם לא יצביע בעד הגינוי, תוקא ישראל מייד מן הוועידה כקולוניאליסטית.[15] נציגי אסיה בוועידה, שהיו מידידי ישראל, נקטו הפרדה חדה בין פעולתה הצבאית של ישראל נגד מצרים, שנתפשה כאילוץ מוצדק לצורך הגנה עצמית, לבין הפעולה הצבאית של בריטניה וצרפת הקולוניאלית במהותה, אבל ישראל לא יכלה להסתייע בידידים אלה עקב נאמנותה לבעלות-בריתה בקנוניית המלחמה. שרת אף קיבל הוראה שלא להתחייב בוועידה על אי-סיפוח סיני.

שרת, אשר ניחש ממרחקים את דבר הקנוניה, עשה בלב כבד להפרכתה בוועידה ובאוזני מדינאים שעמם נועד במדינות אסיה. הוא קצר הישגים. נהרו גינה ב-2 בנובמבר בחריפות את מעשי בריטניה וצרפת בלי להזכיר את ישראל.[16] באותו זמן, בלונדון, קראו חברי הפרלמנט יוּ גֵיטְסְקיל, יַן מיקַרְדוֹ, ארתור גרינווּד, וֶוג׳ווּד בן, פְלוֹמֶר, וסידְני סילברמן לבן-גוריון להצהיר מייד, כי אין כל קשר בין שני המבצעים הצבאיים הבו-זמניים. בן-גוריון הגיב במותחו עליהם ביקורת כלוקים בעיוורון נוכח סכנות הגלומות ברודנות הפשיסטית במצרים. בינתיים ניסה משרד החוץ בירושלים להוציא מתוק מעז: תביעת בריטניה מישראל לסגת אל קווי ש״ן שימשה הוכחה, שאין ישראל מעורבת ב״קנוניה״ עם הקולוניאליסטים.[17]

הערות: