12. מבצע סיני כ״עילה״ למבצע סואץ

רעיון נולד בפריס

דוד בן-גוריון התבטא פעמים רבות נגד מלחמת מנע. ביוני 1956, בעת שהדיח את משה שרת מכהונת שר חוץ על-מנת להבטיח לעצמו חופש פעולה גמור לאסירת מלחמה יזומה - לימים הומרה הגדרת מלחמה זו ב״מלחמת ברירה״ - הצהיר בכנסת:

״לא יזמנו ולא ניזום לעולם מלחמה נגד מישהו. מלחמת מנע היא טירוף דעת״.

אפילו בעצם ההכנות למלחמה נגד מצרים בשותפות עם צרפת ובריטניה, לאחר שכבר הביא בסוֹדן את חה״כ מנחם בגין, מנהיג ״חירות״ הלוחמנית, גינה בכנסת כ״טירוף״ את ההצעות שנשמעו בוועידת ״חירות״ לפתוח במלחמת מנע.[1]

הברית המצרית-סורית-ירדנית, שנכרתה לאחר מבצע קלקיליה, ותוצאות הבחירות בירדן, סיפקו את הנימוק הפורמלי לגיוס הכללי בישראל ערב מבצע סיני. אנשי משרד הביטחון דיווחו לבן-גוריון על תוכנית לפעולה משותפת של צה״ל עם צבא צרפת - ואולי גם עם צבא בריטניה - אבל כאשר נועדו גנרל שַאל והשר גַזְיֶה עם אידן ב-14 באוקטובר בלונדון, הציגו לפניו את תוכנית המתקפה הישראלית היזומה על מצרים, שתספק לבריטניה וצרפת עילה לפלוש לאזור התעלה כמי שבאים לחצוץ בין הישראלים למצרים - לא כשותפֵי הישראלים. יתר על כן, תוכנית זאת הוצגה על-ידי הצרפתים בלונדון אפילו בטרם התבקש בן-גוריון להסכים לה ולאשרה.

ההוראות שצייד בהן בן-גוריון את שרת החוץ גולדה מאיר בצאתה לפריס בסוף ספטמבר 1956 היו מנוגדות מכל-וכל לתכסיס ה״עילה״; ישראל לא הייתה אמורה להסכים למשהו פחות משיתופה המלא בברית משולשת להפלת נאצר. מן הדיווחים על הצעת התפקיד שיועד לישראלים, כפי שהתוו שני השליחים הצרפתים לפני הבריטים ב-14 באוקטובר, מסתמנות אפוא שתי אפשרויות:

האחת היא, שהצרפתים רימו את הישראלים, בהבטיחם להם פעולה משותפת, בעוד שלבריטים הציעו פעולה בלעדית של הישראלים כ״עילה״ להתערבות בקרבות;

האחרת היא שהנושאים-ונותנים הישראלים ידעו היטב מה מדווחים הצרפתים לבריטים, אך בשטחם את התוכנית הצרפתית לפני בן-גוריון, כדי להשיג את אישורו לה חרף התנגדותה של שרת החוץ מאיר, העמידו פני נכנעים באין ברירה לתכתיב בריטי - בהציגם את התוכנית הצרפתית כהצעה בריטית - והוא הסכים. בביוגרפיה של בן-גוריון, שכתב תוך שיתוף-פעולה עם גיבורו, מציין מיכאל בר-זוהר כי בן-גוריון ראה ב״עילה״ הצעה ומזימה בריטית, למרות שברי בעליל כי הרעיון היה תוצרת צרפת.[2]

״ועידת סֶוְר״

ב-21 באוקטובר נחתו גנרל שַאל, הוגה ה״עילה״, ולואי מַנְזַ׳ן, אישיות צרפתית נוספת מחבורת מוֹנוֹרי-שַאל, בישראל. הם נועדו עם בן-גוריון, אך העלו חרס במאמציהם לשכנעו לצדד בתוכנית ה״עילה״ הצרפתית, שאותה כינה הוא אם בשוגג ואם במתכוון ״ההצעה הבריטית״. מכשול זה היה סיבה מרכזית לכינוס ״ועידת סֶוְר״ בפריס ב-23-22 באוקטובר 1956, בהשתתפות בן-גוריון, ראש ממשלת צרפת גי מולה ושר החוץ הבריטי סלווין לויד. במהלך הטיסה לצרפת, שבוצעה במטוס הפרטי של גנרל דה-גול ובלוויית שַאל ומנז׳ן, התרפק בן-גוריון על עדויות היסטוריות על ממלכה יהודית קדומה באי טיראן (יוטבת) שבפתח מפרץ אילת עקבה, כמקור לגיטימציה היסטורית לכיבוש הישראלי את המְצָרים והאיים השולטים בהם. את הספרים ל״ביסוס״ ההיסטוריוגרפיה הזו סיפקו לו הרמטכ״ל דיין ואלוף משנה עוזי נרקיס, עוזר ראש אגף מבצעים במטכ״ל.[3]

בהיפתח הוועידה פירט בן-גוריון באוזני הצרפתים והנציג הבריטי קודם-כל את תוכניותיו לשידוד פני המזרח התיכון. הללו כללו את חיסולו של נאצר, פירוקה של ירדן והעברת ״הגדה המערבית״ לידי לישראל, שתמורת זאת תסכים לסיפוח ״הגדה המזרחית״ לעיראק בתנאי שזו תיישב בשטחיה פליטים פלסטינים. תוכנית זו של בן-גוריון מסבירה את הגמישות התכסיסית שנקט לגבי אפשרות כניסת כוחות עיראקיים לירדן בסוף ספטמבר ובראשית אוקטובר 1956, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל.[4]

סביר, שתוכניתו של בן-גוריון הייתה שלובה בתוכנית הבריטית-אמריקנית ״Straggle״ לחיסול השפעת נאצר בסוריה, שנועדה להשליט שם את בעלי-בריתו של נורי סעיד; כבן-גוריון, התלבטו גם הבריטים והאמריקנים אם להפקיד את סוריה בידי שישקלי, ואילו הוא לא יכול שלא להביא בחשבון את עניינם של הצרפתים בסוריה. מכל מקום, שקל קיצוץ בשטחה של לבנון, שיאפשר התפשטות ישראל עד לליטאני - ואת יתר שטחה אמר לחלק בין מדינה נוצרית לבין סוריה. אשר לזירה הדרומית, הרהר בן-גוריון בהענקת מעמד בינלאומי לתעלת סואץ ובשליטה ישראלית במְצָרי טיראן - ועל כן הגה בתקדימים ההיסטוריים של יוטבת.

אפשר שבן-גוריון היה מודע - באמצעות המודיעין הישראלי - לתוכניות האמריקניות-בריטיות, ובחר בדרך זו של פרישת תוכניותיו הגדולות כבר בפתח הוועידה, כדי לרמז לבריטים, ואפשר גם לאיים עליהם, שביכולתו למסור מידע חיוני הן לצרפתים על ״raggleSt״ והן לאמריקנים על המלחמה בנאצר. עובדה היא שבמחמ״ד הייתה תוכנית, שמחברה אלמוני, שלפיה תיפטר ארה״ב מנאצר מזה ותחזק את נורי סעיד מזה; עיראק תגביר את השפעתה בסוריה ולבנון ותשתלט על עבר-הירדן המזרחי ואילו ישראל תשתלט על ״הגדה המערבית״.[5] דאלס לא קיבל רעיונות אלה.

ייתכן שהבריטים והצרפתים היו מוכנים לקבל בעיקרון את תוכנית בן-גוריון. העובדה שהם הקשיבו לפירוטה ולא הגיבו כלל, על-פי המקורות שבידינו, אין פירושה שהבריטים לא התרשמו מן הנאמר.[6] מולה היה מעשי; הוא הזמין את הישראלים לביצוע פעולה צבאית מסוימת, בעוד ששר החוץ הבריטי לויד הפגין סלידה מההתכנסות כולה והעלה חששות מפני גינוי בריטניה על שהיא פותחת במלחמה, ולכן דבק ב״עילה״, שתעמיס על ישראל לבדה את מלוא כובד התוקפנות היזומה נגד מצרים. לויד קבע, כי למעשה הושג עם פאוזי הסכם טוב למדי בפרשת תעלת סואץ: העניין היחיד שבגינו כדאי, בכל זאת, לפתוח במלחמה הוא הפלת נאצר.

״ביצת קולומבוס״ של דיין

הרמטכ״ל משה דיין הגה תוכנית לגישור על-פני חילוקי הדעות: יחידה ישראלית תוצנח במעבר מיתְלַה, במערב סיני בואכה התעלה. זו הייתה תוכנית ״קדש שתיים״,[7] שמכוחה תושג נוכחות צבאית ישראלית מהירה באזור התעלה, אשר תספק את ה״עילה״ להקדמת ריסוקו של חיל האוויר המצרי על-ידי צרפת ובריטניה בהפצצות מטוסיהן, כפי שתבע בן-גוריון לפתיחת המבצע ה״משותף״.

הצנחת הישראלים במעבר מיתלה, פעולה שגבתה מחיר כבד בחיי חיילים ישראליים, לא הייתה דרושה לישראל מבחינה צבאית. היא אפילו נגדה את השיקולים והצרכים האסטרטגיים של המתקפה הישראלית בסיני. ההצנחה הוצעה ובוצעה לצורך הספקת ״העילה״, שמכוחה אסרו בריטניה וצרפת את מלחמתן במצרים,[8] ואכן אבי הרעיון הכללי של ״העילה״ היה הגנרל הצרפתי מוריס שַאל.

גם בדיוני סֶוְר היה מוחו של גנרל שַאל פורה יוזמה ודימיון. הפעם הציע התקפה מבוימת של מטוסים ישראליים על באר שבע; צעד שכזה, אשר יתקבל בעולם כהתקפה מצרית, ישמש עילה להפצצת מצרים בידי בריטניה וצרפת. על הצעה מקורית זו הגיב בן-גוריון בכעס, באומרו, כי לעולם לא ישקר לבני עמו. התנגדותו של בן-גוריון לניסיון התכתיב המשפיל של צרפת ובריטניה עוררה את התפעלותו של שמעון פרס. גם באותה שעה מתוחה בסֶוְר גילם בן-גוריון בעיני פרס דמות מנהיג בעל שיעור קומה מוסרי, במנוגד לזו של פוליטיקאי ערמומי. בן-גוריון התקומם נגד התפקיד השלילי שיעדו שתי המעצמות לישראל, כלומר, שהן יתערבו צבאית מכוח אולטימטום, בהעמידן פני משכינות-שלום תוך הוקעתה-היא כתוקפן. כאשר פסק בן-גוריון באוזני הבריטים והצרפתים, שישראל לא תכריז לבדה מלחמה על מצרים, לבש בעיני מעריציו דמות ״נביא״ ו״פילוסוף קדמון״. שנים רבות לאחר מעשה עוד זכר דיין כיצד התנגד בן-גוריון לתפקיד ה״אַגְרֶסוֹר״, ה״שעיר לעזאזל״ ו״הפרובוקטור״, שיעדו שתי המעצמות המערב-אירופיות לישראל. בן-גוריון הבין, שהללו אינן רואות בישראל שותף, אלא משרת המבצע למענן את ה״עסק המלוכלך״.[9]

אבל לכל זמן ועת לכל חפץ.

כאשר התוכנית, שהקדימה את הצניחה הישראלית במעבר מיתלה למלחמת סואץ, הוצגה אחר-כך לפני שר החוץ הצרפתי פינו כתוכנית דיין בלבד, שעדיין אינה מוסכמת על בן-גוריון, הגיב הצרפתי: ״אני יודע, אני יודע איך אתם עובדים״[10] ואכן לא עברו שעות מרובות ולמחרת, ב-24 באוקטובר, שינה הנביא או הפילוסוף הקדמון דעתו. שר ההגנה בורז׳ס מונורי הגדיר את המטמורפוזה שעבר בן-גוריון לאמור:

״גדלותו של בן-גוריון שלכם מתבטאת בכך שהוא פילוסוף, ואף-על-פי-כן מסוגל להחליט ולהכריע״.[11]

בן-גוריון מתגרש מעקרונותיו

למרות עקרונותיו הנעלים הסכים אפוא בן-גוריון לתוכנית ה״עילה״, שייחדה לישראל לבדה את תפקיד התוקפן, ובאופן זה הניחה אותה, ביודעין, חשופה לתקיפות חיל האוויר המצרי למשך 36 שעות, שהרי בן-גוריון ביטל את תוכנית המלחמה של חיל האוויר הישראלי להכות את חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע, לפני ההזנקה האפשרית של מטוסיו. לאמיתו של דבר, חזר בו בן-גוריון מכל התנאים שהציב לברית המשולשת - תנאים שבלעדיהם חדלה ההתקשרות מהיות ברית.

לאחר שנסוג בן-גוריון מכל תנאיו, חתמו הוא, פינו ונציג בריטניה על פרוטוקול הוועידה. אידן רתח מזעם על נקיטת צעד פורמלי זה, שהרי החתימה המשולשת על מסמך, שאחד מהעתקיו יישמר בידי הישראלים, תעיד בעליל על ההסכם המוקדם שלימים הוגדר כ״קנוניה״. ראש ממשלת בריטניה רצה להשמיד את המסמכים המסגירים, אלא שכבר היה מאוחר מדי. מרדכי בר-און שמע מפי בן-גוריון עצמו הסבר ציורי לכוח שייחס דווקא לאותם יחסים אפלים, שרקמו הבריטים הגאיונים עם ישראל: הללו דומים ליחסים חשאיים בין אציל לפילגשו. בידי בן-גוריון, ה״פַּריֶה״ של המזרח התיכון, היה עתה שוט בדמות פיסת נייר חתומה בידי נציגי צרפת ובריטניה - הוכחה ניצחת לקנוניה הסודית, שנרקמה עם שתי המעצמות. לימים, כאשר בא בן-גוריון להלוויית צ׳רצ׳יל, פרש אידן מהפמליה המלכותית על מנת ללחוץ את ידו. בסודו הנורא של אידן, שהתגלם באותה פיסת נייר מסגירה, שנחתמה בתום ״ועידת סֶוְר״, ראה בן-גוריון מעין נכס מדיני. אלמלא אותו אקדח טעון, המכוון לרקתו, לא היה האציל אידן סר מעם הפמליה כדי לברך לשלום את ״הפילגש״ דוד גרין מפְּלוֹנְסְק.[12]

ממשלת בריטניה התלבטה ב-25 באוקטובר כיצד להתמודד עם הגרילה המצרית לאחר כיבושיה במצרים, ואילו את חצי-האי סיני אמרה להעמיד בשליטה בינלאומית או בריטית. ערב המבצע כבר תכננה ממשלת בריטניה כיצד תפגין בפני העולם את נחישותה, שלא להרשות שום התפשטות ישראלית לאחר כיבוש סיני בידי צה״ל, תוך איום על ישראל ב״הצהרה המשולשת״, כלומר בפעולה צבאית, שכאמור הייתה מוכנה ומזומנת אצלה להפעלה נגד ישראל. תכנון אנטי-ישראלי זה לא מנע מבריטניה לתבוע מישראל את ליטרת ה״עילה״ עד תומה. ישראל לא תכננה כלל את המבצע מבחינה מדינית ולא קיבלה ערובות כלשהן מבריטניה תמורת ה״עילה״ שסיפקה לה. הצנחת חיילי צה״ל במעבר מיתלה נועדה לספק צורך בריטי-צרפתי בהקדמת האיום על התעלה, תוך השארת המטרות הישראליות המובהקות - כיבוש המְצָרים והבסת הצבא המצרי - לשלב מאוחר יותר.[13] נדיבות-לב ישראלית זו, שעלתה במחיר דמים יקר, נענתה בכפיות טובה. בריטניה תכננה מראש את המהלומות המדיניות שתנחית על ישראל.[14]

הטעיית האמריקנים

משנודע לאמריקנים ב-26 באוקטובר, כי הגיוס הישראלי חורג מעבר לסביר לצורכי מבצע גמול, שיערו שמדובר בפעולה ישראלית אפשרית נגד ירדן, אך אולי גם נגד מצרים, והורו לכל שגרירויותיהם במזרח התיכון לעמוד הכן לפינוי אזרחי ארה״ב. בבוקר 28 באוקטובר ביקש לוסון לקרב את אוניות הצי השישי למזרח הים התיכון כדי לאפשר פינוי מהיר, שכן נראה שהתקפה ישראלית תתבצע בתוך שעות מספר. הידיעות הצביעו על מעורבות צרפתית ניכרת, וזו היטתה את הכף לעבר החזית המצרית, אבל האמריקנים סברו עד הרגע האחרון, שמדובר בהתקפה ישראלית על ירדן, שבגבולה עם ישראל התנהלה לא מכבר - במבצע קלקיליה - התכתשות צבאית עזה ביותר, שלא נעדרה סממני מלחמה. לוסון לא השתכנע מדברי בן-גוריון, שהבטיח לנשיא ארה״ב, במענה להתראתו בו לבל יפתח במלחמה, כי ישראל בוודאי לא תיזום מלחמה, עם שהוסיף כי אינו בטוח כלל שהערבים ישמרו על השלום.[15]

בישיבת ממשלת ישראל ב-28 באוקטובר, ש״החליטה״ על קיום המבצע למחר היום, דיווח עליו בן-גוריון גם לשרים שעד אז לא ידעו עליו דבר. בלחץ שרי ״אחדות העבודה״, שאיימו להתפטר, סיפר בן-גוריון גם משהו על הקשרים עם צרפת ובריטניה;

לחה״כ בגין, מנהיג האופוזיציה, הודיע כבר שלושה שבועות קודם על התוכניות לתקוף את מצרים.

מנהיג מפ״ם מאיר יערי התבייש בעובדה, שבן-גוריון הסתיר ממנו את המידע החיוני על העומד להתרחש, עד כדי כך שאמר בוועדה המדינית של מפלגתו, כי התוכנית הייתה ידועה ״לנו״ לפרטי פרטיה, אם כי נעשה בה שינוי קל.[16]

לשרי ״אחדות העבודה״ ולאנשי הצמרת שלה, וכן לכמה משרי מפא״י, גילה בן-גוריון את תוכניות המלחמה שבועות אחדים לפני כן. ישראל גלילי וחבריו ב״אחדות העבודה״ התנגדו לשיתוף עם הצרפתים והבריטים, אבל תמכו במבצע;[17] להתנגדותם לא היה ערך אופרטיבי.

בישיבת הממשלה ב-28 בחודש שאל השר מרדכי בנטוב אם הוקפד, לפחות, על ניתוק גמור מכל מגע עם הריב שיש לבריטניה ולצרפת עם נאצר. בתגובה גערה בו שרת החוץ גולדה מאיר בלי להשיב עניינית. בנטוב העלה חשד, כי תביעת ממשלות צרפת ובריטניה מישראל, שצה״ל לא יקרב אל שפת התעלה כדי פחות מ-10 מילין, משקפת ניסיון מצד השתיים להציג את ישראל כתוקפן ואת עצמן כמצילות התעלה מידיה. הוא התריס, כי אינו מבין מדוע דבר זה נחוץ כלל לישראל. כאשר שאל למטרות המבצע, ענה בן-גוריון שאינו יודע. עוד ביקש בנטוב לדעת אם מתכוונת ישראל להישאר בסיני ובמְצָרים, ועל כך נענה מפי בן-גוריון כי ישראל מתכוונת לעמוד שם עד כמה שתוכל; אם אפשר - ״עד סוף כל הדורות״. בנטוב חזר והיקשה אלו התחייבויות השיגה ישראל מבעלות-בריתה במלחמה זו לתמיכה במטרותיה; בן-גוריון השיב לו במרומז, שהמעצמות לא התחייבו כלל כלפי ישראל. ועוד הוסיף בנטוב להקשות מדוע לא הסכימו השותפים ביניהם על תוצאות המלחמה, ונענה הפעם מפי בן-גוריון ושר התחבורה משה כרמל (אחה״ע), שהסכם שכזה היה בלתי-אפשרי ואף אינו נחוץ. אולם ניכר הבדל בין תשובת בן-גוריון לתשובת כרמל. בעוד שכרמל קבע חד-וחלק, שישראל תכבוש שטחים ותחזיק בהם אפילו תידָרש על-ידי המעצמות לפנותם, אמר בן-גוריון מפורשות, שחוץ מאשר לגבי שני האיים סַנַפיר וטיראן אין בעצם כל הסכם בין ישראל לצרפת ובריטניה לגבי תוצאות המלחמה.

אכן, כפי שנתחוור עד מהרה, גם לגבי שני האיים הללו לא היה הסכם.

בנטוב לא רגע ומיחה:

ראשית, בן-גוריון העמיד את הממשלה לפני עובדה;

שנית חזקה שישראל תידָרש לסגת מכל השטחים שכבשה בלי שהעמידה שום תנאי מדיני תחילה; ומאחר שעל עצם המלחמה כבר הוחלט מחוץ לממשלה, תבע שהממשלה היא שתחליט מעתה על מהלכיה, לבל תועמד שוב בפני עובדות מוגמרות.[18]

היה היו שני קצינים שחומים

במסגרת ההונאות והתרמיות, שנשזרו במבצע סיני, המציא באמ״ן מי שהמציא ״הטעיה של הפדאיון, שכאילו ביצעו פעולה בשליחות מצרים. בצדק סבר איש אמ״ן אברהם דר, שההשגחה חננה אותו ב״דימיון פורה׳׳, ממש ״משוגע״. אברהם דר לקח ״שני קצינים שחומים שלנו״ והלבישם במדי פידאיון -

״ב-29 בבוקר הלבשתי אותם פידאיונים, לקחתי אותם להרצליה לאיזה מקום שהיה שלולית מים, היה גשם קל, ושמה הכנסתי אותם לבוץ, אז זה מקבל [צורה] של חול כמו סיני, והבאתי אותם בטנדר, הבאנו אותם כמו שאנשי הצבא עם מקלעים והכל, ושמנו אותם במשטרת יפו, ואז שוטרים לקחו אותם למסיבת עיתונאים״.

הבעיה שטרדה את דר הייתה פחד ממשי שמא ינהגו השוטרים הישראלים כמנהגם כשבויים, ויכבדו ״השחומים שלנו״ במהלומות הגונות:

״--- כי השוטרים רצו לפגוע בהם, ואני פחדתי - זה החברה שלי. והם כל כך פחדו, שבאמת נראו עלובים, שהעיתואים אמרו לי: ׳תשמע, הם נורא עלובים. קצת תיזהר׳. אמרתי: ׳כך זה קורה, כשאדם נתפס הוא עלוב׳. זה לא דבילי? הם כל-כך פחדו. והשוטרים הלכו, ועשו להם מסיבת עיתונאים. והבאתי חברה לבושים כצנחנים ו׳עשינו, אז תפסנו... חוליה שהגיעה הבוקר - נתפסה׳, וזה השתלב. זה התפרסם בעיתונות.[19]

״מבצע״ לכידת הפידאיון פורסם ב״למרחב״ יומון ״אחדות העבודה״ ואחד העיתונים המדוּוָחים ביותר על-ידי צה״ל באותם ימים. ב-30 באוקטובר 1956 הופיעה בעיתון זה, בצד הודעה על חדירת הכוחות הישראלים לסיני, כתבה בזה הלשון:

״ארבעה פידאיון נתפסו הבוקר לאחר קרב קצר עם כוח ביטחון ישראלי באזור ארז שבנגב.[20] בשעות אחד-הצהריים התפוצצה באר מים באותו אזור מפצצת זמן שהונחה במקום. סבורים, כי חוליית הפידאיון אשר נשבתה, וביניהם כנראה קצין מצרי, או חוליה אחרת שהצליחה להימלט - אם כי היו לה כנראה פצועים - היא שהניחה את פצצת הזמן בבאר. בחקירה הודה ראש אחת החוליות, כי נשלחו לישראל למטרות חבלה ורצח --- הבאר שפוצצו הייתה קרובה לגבול, אך היו להם תוכניות נוספות באזור המועד לפורענות, הוא ״נתיב הפידאיון״, שממנו היו יוצאים לפעולה באזור מגדל אשקלון ועד לפרדסי נס-ציונה הגיעו. יש להניח, כי חולית הפידאיון התכוונה לבצע את מעשיה הרחק צפונה, אך המשמר הישראלי הצליח לגלותה ליד הגבול ולכד אותה. סבורים, כי שניים מאנשי הכנופיה נמלטו לאחר שזרקו את נשקם״.

הסיפור הבדוי על הפידאיון פורט ב״דייקנות״ על-ידי ״כתב צבאי״, שהוסיף את הפתשגן הבא:

״למחרת הפלישה הישראלית לסיני - הוכחה נוספת לכוונותיהם התוקפניות של המצרים משמשים ארבעה אנשי פידאיון, שנשלחו מעזה לשטח ישראל במטרות חבלה ורצח, ואשר נפלו בידי כוחות צה״ל בטרם היה סיפק בידיהם לבצע את המשימות שהוטלו עליהם על-ידי מפקדת הצבא המצרי ברצ״ע. שניים מבין השבויים נתפסו כשהם פצועים; שניים אחרים נפלו ביד צה״ל בריאים ושלמים; נראה, שסמוך לשתי חוליות אלה פעלה חוליות פידאיון נוספת, כי בנתיב נסיגתה נתגלו סימני דם וציוד שהושלך בחיפזון״.

הקלות שבה דימיין אברהם דר ודיווח ״עובדות״ לציבור על התוקפנות כביכול של המצרים הייתה מסימני התקופה, כמתחוור מהמשך התיאור הפלסטי:

״שלושה מבין השבויים הם תושבי ארץ-ישראל לשעבר ואילו הרביעי, שלפי כל הסימנים פיקד על הפשיטה, הוא מצרי. האחרון סירב היום להשיב לשאלות חוקרי צה״ל ומשטרת ישראל, תוך השמעת נימוק אחד ויחידי: ׳אני חייל׳. נראה שהאיש הוא קצין הצבא המצרי הסדיר. ארבעת הפדאיון נפלו לידי מארב צה״ל בואדי העובר בקרבת משק ארז.

׳כשקיבלתי בחצות, אור ליום ב׳, ידיעה על מציאות פידאיון באזור, הטלתי על אנשי להציב מארבים׳, סיפר היום מפקד יחידת צה״ל, ששבתה את הקומנדו המצרי. ׳במשך שלוש שעות שכבו החיילים במארבים ורק סמוך לשעה 3.30 לפנות בוקר נתגלתה תנועה חשודה בתוך הואדי. המקום מרוחק מגבול הרצועה כ-7 ק״מ. הבחנו בדמויות אנשים הנעים בתוך הואדי׳, המשיך המפקד. ׳פקדנו עליהם לעמוד ולהשמיע את הסיסמה. אולם בתשובה ניתכה אש כבדה מתת מקלעים לעומתנו. השבנו במטר יריות. שמענו צעקות והבנו שהפידאיון נסים על נפשם. בהשתתק האש החלו האורבים בסריקה קפדנית של השטח. זה ליד זה נמצאו שני פצועים. תלבושתם העידה בהם, כי הם נמנים על הפידאיון מעזה. במרחק-מה מהם נראו שניים אחרים שוכבים אפיים ארצה. הם היו בריאים ושלמים. בשטח נמצאו 6 תת-מקלעים מסוג ׳קרל גוסטב׳, רימונים וכמות גדולה של חומר נפץ. כן נראו עקבות אנשים אחרים ולידם כתמי דם. שני הפצועים הועברו לבית חולים והבריאים נלקחו למעצר ונמסרו ליד משטרת ישראל״.

נראה, ש״הקצינים השחומים״ של אברהם דר היטיבו ל״שחק אותה״:

״ראיתי את שניהם בתא המעצר. המצרי נעול נעליים, השני ישב יחף. עיניהם היו קשורות, ראשיהם שמוטים כלפי מטה. שניהם חבשו את כובע ה׳פדאיון׳ המפורסם. הם היו שקטים ונראו כמנמנמים. הם לא הספיקו לראות הרבה מאותה ישראל, שאליה נשלחו בחצות הליל למטרות סיור, חבלה ורצח. רוב שעות היום הראשון בשבי הישראלי עבר עליהם באפלה גמורה. היחפן מבין השבויים, לעומת הקצין המצרי, גילה נכונות רבה יותר לספר על עצמו. הוא לא הסתיר כי שמו מוסטפה עותמאן, לשעבר תושב הכפר בדיר, המכיר את שבילי הנגב מאז ילדותו. ׳אני הייתי מפקד החוליה ולא יוּסוּף׳, אמר. כך נודע שיוסוף הוא שמו של חברו השתקן. ועוד סיפר מוסטפה, כי החוליה יצאה בחצות מעזה, ממחנה הפידאיון. עם רדת הערב נקראו לתחנת המשטרה, במקום שנמסרו להם פרטי המשימה. פרט ליוסוף המסתורי לבשו כולם מדי צבא. יוסוף לבש בגדים וחבש כובע של ׳פידאיון׳. על מידת החשיבות שהמצרים ייחסו לשליחות ואישיותו של יוסוף תעיד העובדה, שלאנשי החוליה נאמר שהם אחראים להחזרתו של יוסוף חי לידי המפקדה המצרית בעזה״.

המילים המודגשות לא היו יחידות בכתבה הססגונית, אך כושר המדמה של אברהם דר לא תם בכך:

״נראה, שהשתתפותו של ׳יוסוף׳ בפשיטה הייתה צריכה לשוות לה אופי של משימת קומנדו חשובה. סימנים שונים מעידים על כך, שהופעת הקומנדו הזה, שאנשיו היו עמוסים לעייפה נשק וחומר נפץ, עלולה להוות דף רב משמעות לגבי כווונות הצבא המצרי״.[21]

זו הייתה רמת האמינות של הדיווח לציבור בישראל בימי מבצע סיני.

תרחישו של דאלס

ב-29 באוקטובר הודיעה מחמ״ד באורח סודי ביותר לשגרירים בפריס ובלונדון, שצרפת ובריטניה קשרו עם ישראל קנוניה לביצוע מתקפה על מצרים, שאותה יפתחו הישראלים, אך הצרפתים והבריטים ישתתפו בה. דאלס צייר תרחישים שונים לפתיחת המלחמה ותהה אם ישראל תכבוש גם את הגדה המערבית של הירדן או תסתפק בלחימה במצרים. כן תיאר את המהלומה שתנחת על עמדות המערב במזרח התיכון ועל הכלכלה האירופית עקב השותפות הבריטית-צרפתית במבצע המלחמתי נגד מצרים.

ואף-על-פי-כן, ב-30 באוקטובר - מועד הכרזת האולטימטום הבריטי-צרפתי לישראל ולמצרים - עדיין לא היו האמריקנים משוכנעים לחלוטין שאכן מדובר בתכנון צבאי משותף בין שלוש המדינות המעורבות. בשדר נוסף ששלח אייזנהאואר לבן-גוריון ניסה למנוע את הצגת מנהיג מדינת ישראל כשקרן: אייזנהאואר טען, שירדן אינה מהווה איום, שהרי על-פי דרישתה של ישראל נמנע הצבא העיראקי מלהיכנס אליה, ולכן אינו מבין מדוע מגייסת ישראל את צבאה. הפעם הודה בן-גוריון בתשובתו, שמקור האיום אינו ירדן אלא מצרים.[22]

הישראלים חשו מייד, כבר בתחילת המלחמה, שבעיני הבריטים אין הם נחשבים בעלי-ברית. בעוד הם משנים את כל תוכנית המלחמה שלהם ומקריבים רבים מצנחניהם ב-29 וב-30 באוקטובר במעבר מיתלה שבמערב סיני[23] - על-מנת לספק לבריטים את ה״עילה״ לפתוח בהפצצות, לא מילאו הבריטים את חלקם בעסקה.

יובל נאמן, קצין הקישור הישראלי שהוצב במפקדה הבריטית בקפריסין, הוכה תדהמה כשנתחוור לו כי הגנרל הבריטי, שהופקד על ההפצצות, החליט לדחותן. בעקבותיו דחו גם הצרפתים את חלקם במבצע. נאמן חרד לאפשרות, שה״איליושינים״ המצריים יפציצו מייד את תל-אביב וחיפה, אך למזלה של ישראל לא היו המצרים מוכנים מבצעית לביצוע גיחות הפצצה בשמיה.[24]

בארה״ב נודע לאבא אבן ולראובן שילוח בראשונה על פרוץ המלחמה רק לאחר מעשה. וכך התגלגלו דברים: ב-28 באוקטובר, בפגישתו עם דאלס, התפתל אבן קשות כשהתאמץ להסביר את שהוא בעצמו לא הבין בפרשת הגיוס בישראל, שהרי אך ביום הקודם חזר לוושינגטון מכינוס שגרירים בארץ, ושם לא נאמר לו דבר על העומד להתרחש. אבן נפגע עמוקות, אך לאמריקנים עמל להסביר, שישראל נוקטת צעדי זהירות נגד הברית הירדנית-מצרית-סורית שנכרתה זה עתה, וכי היא נחושה בדעתה שלא להיגרר למלחמה.

למחרת נועדו אבן ושילוח במחמ״ד לשיחה עם ראונטרי, עוזר שר-החוץ, ודנו בשדריו האחרונים של הנשיא לבן-גוריון בעניין הגיוס והמתיחות סביב ירדן. פתאום נקטעה השיחה. פקיד נכנס לחדר המתוועדים והושיט פתק לראונטרי - ובו-בזמן נקרא שילוח לשיחת טלפון דחופה מהשגרירות. או-אז נשא ראונטרי עיניו ואמר לאבן, כי לבטח קיבלו שניהם ידיעה דומה, ההופכת את שיחם ל״אקדמי״. בחוגי הבית הלבן השוו אחר-כך מוּעדה זו למוּעדה עם שגריר יפן, שזומנה לבקשתו ביום שמטוסי מדינתו ערכו את התקפת הפתע על בסיס הצי האמריקני שבפרל-הרבור.

איש נוסף שהופתע, או העמיד פני מוכה תדהמה בכישרון רב, היה נאצר עצמו. הוא טען באוזני השגריר האמריקני בקהיר, אותו יום אחר-הצהריים, כי נבצר ממנו להבין מדוע תרצה ישראל במלחמה נגד ארצו.[25]

הנשיא אייזנהאואר קטע את מסע הבחירות שלו והודיע, כי ארה״ב תפעל למניעת התנגשות בין ישראל למדינות ערב. הוא זימן אליו את שגרירי בריטניה וצרפת והופתע מסגנונם המתחמק. בדבריו לפני ראשי המימשל עמד על אכזבתו המרה מאי-הכנות של בן-גוריון באיגרותיו אליו. העובדה שישראל, בעצה אחת עם בריטניה וצרפת ותוך התעלמות מארה״ב, בחרה לתקוף בעת שהמימשל כבול באזיקי בחירות, מילאה את הנשיא זעם. אבן נועד עם שגריר צרפת, אך גם הוא לא ידע מאומה על חלקה של ארצו במלחמה. כנגד אלה, התנוסס על שער השבועון האמריקני ״ניוזוויק״ מ-29 באוקטובר דיוקנו של דיין, ״רמטכ״ל צבא ישראל״, ללא שום כיתוב נוסף - משמע שמישהו בארה״ב ידע משהו מבעוד מועד. נשיא ההסתדרות הציונית בארה״ב אבא הילל סילבר הציע את עזרתו המדינית לישראל, אך הסתייג בחריפות מההתקפה הישראלית. לעומת זאת, רבו בקרב יהודים רבים בארה״ב גילויי גאווה על כושרה הצבאי של ישראל נוכח הישגי צה״ל בסיני.[26]

לאמריקנים, שמיהרו להעלות במועצת הביטחון הצעה להפסקת-אש ולגייס את בריטניה וצרפת לפעולה מכוח ״ההצהרה המשולשת״, ענה השגריר הבריטי באו״ם, כי אין בדעת בריטניה לסייע למצרים; אידן כבר שקל מראש את התחייבותו במסגרת ״ההצהרה המשולשת״ ופסל אותה בנימוק שהמצרים דחוה, אילו התחייבות בריטניה לסייע למצרים במקרה של מתקפה עליה, באמצעות הכנסת צבא בריטי לבסיסי התעלה, נפסלה בשעתה על-ידי המצרים עצמם בחוזה הפינוי. עתה ניסו והצרפתים והבריטים להסתמך על חוזה הפינוי, כדי להצדיק את הפעלת כוחותיהם במצרים. הנציג המצרי ביקש שמועב״ט תכונס בערב, שכן האולטימטום הצרפתי-בריטי עמד לפקוע למחרת הבוקר. כשהועמדה הצעת ארה״ב לנקוט פעולה מיידית להצבעה, חסמו אותה הצרפתים והבריטים בהטלת וטו.

האמריקנים זעמו. נציגי ישראל במועב״ט התאוששו כלשהו נוכח עמדת שני והשותפים, שלעברם, בעיקר, כוונו חצי הביקורת של העיתונות האמריקנית.[27] בריטניה וצרפת הואשמו בקנוניה עם ישראל. אבן הגדיר את המתקפה הישראלית כמלחמת מגן ובהסתמכו על מברק מנכ״ל משרד החוץ הישראלי הכריז, כי אין פני ישראל לכיבוש שטחים, אלא רק לביעור קני הרוצחים והמחבלים.

במחמ״ד היו מי שמיהרו והחליטו להטיל סנקציות על ישראל אף לפני שביקשו הכרעה של הנשיא או של דאלס. נראה, שדאלס עצמו הופתע מן החיפזון של הכפופים לו בעניין זה. ב-30 באוקטובר הודיעה מחמ״ד לשגרירות ישראל בארה״ב, שהנושא והיחיד שארה״ב נכונה לדון בו עם ישראל הוא פינוי האזרחים האמריקנים מישראל. עם זאת, תיקנה ארה״ב את הצעתה למועצת הביטחון: התביעה להסגה מיידית של הכוחות הצבאיים חזרה אל מעבר לגבול ש״ן הומרה בדרישה להפסקת-אש ולהסגת הכוחות ללא מיידיות.[28]

הערות: