11. הדרך למבצע סיני - עסקת הנשק עם צרפת

התחייבות ללא אישור

הדחת שרת ב-18 ביוני 1956 מכהונת שר חוץ סללה דרך-מלך למימוש עסקת הנשק הגדולה עם צרפת, שסוכמה בתוך ימים ספורים - כבר בלילה אור ל-23 ביוני - בעיירה הקטנה וֶרְמַר, לא הרחק מפריס, והייתה שלובה ושזורה ללא הפרד בהתקשרות צבאית-מדינית צרפתית-ישראלית להפלת נאצר ובסיוע ישראלי לצרפת במלחמת אלז׳יריה, שקרמה עור וגידים בסתר זה כמה.

בדיון שהתנהל בעסקה זו השתתפו

מזה ראשי הממסד הביטחוני בצרפת

ומזה הישראלים מנהל משרד הביטחון שמעון פרס, הרמטכ״ל משה דיין, ראש אמ״ן אלוף יהושפט הרכבי, ונציג משרד הביטחון בפריס והממונה על פעילות הרכש בצרפת יוסף נחמיאס.

במעמד זה, שלימים נודע כ״ועידת ורמר״, התחייב שמעון פרס בשם ממשלת ישראל, כי מדינת ישראל תשתף פעולה עם צרפת במבצע צבאי נגד מצרים שבהנהגת נאצר - בלי שקדמה לכף הכרעה בדרג המדיני העליון בישראל, ולא כל שכן בממשלת ישראל - ונחתמה עסקת נשק רחבת-היקף, שישראל טרם ידעה כמותה.

תגובת בן-גוריון לחתימת העסקה הייתה חיובית, כפי ששיער פרס, הגם שהודה, כי מדובר ב״הרפתקה קצת מסוכנת״. בן-גוריון ציין, כי ישראל תבצע ״סוגי פעולות העשויות להביא לידי מלחמה״, אך בינתיים תתאפק נוכח מעשי רצח בגבולות, ומעבר להם בתוך ישראל, ככל שרק תוכל.[1]

ביולי 1956 עשה המרשלד ניסיון נוסף להשכין שלום, או לפחות לפוגג את המתח ביחסי ישראל-מצרים, אולם מאמציו בכיוון זה אלה פסקו, למעשה, משהכריז נשיא מצרים על הלאמת תעלת סואץ בסוף אותו חודש.[2] ימים מספר אחר הלאמת התעלה נקרא פרס, ששהה בפריס, למשרד ההגנה הצרפתי, שם זימן השר בורז׳ס מונורי לפגישה עם הישראלי רם הדרג כמה גנרלים צרפתים. הללו נפתעו בשומעם מפי איש-שיחם הישראלי, כי לצה״ל יידרשו לכיבוש סיני אך ימים ספורים. כאשר נשאל אם ישראל תצא עם צרפת למלחמה, השיב פרס מייד: ״כן״. יוסף נחמיאס, שהתלווה אל פרס והוכה תדהמה למשמע תשובתו ההחלטית, אמר לו בצאתם: ״צריך לתלות אותך״.

ככל הנראה, לא דיווחו פרס ונחמיאס לבן-גוריון על התשובה המחייבת, שהשיב פרס לצרפתים, וזאת בשל סיבות שנקל לרדת לסופן, שהרי חרף ההתחייבות הברורה שישראל תצא למלחמה, נתחוור כי בן-גוריון עדיין אינו מוכן לכך. ב-9 באוגוסט הביע בן-גוריון שביעות-רצון מכך שנאצר שקוע עכשיו בסכסוך עם בריטניה ומכאן שיש לישראל זמן. דיין הסכים עם הנחה זו ואמר, כי במשבר סואץ אין צורך להתערב.[3] תגובות וצעדים אלה היו חוטים ברקמת התכסיסים, שנקטו הרמטכ״ל ומנכ״ל משרד הביטחון נוכח היסוסיו של ראש הממשלה ושר הביטחון, אשר פסח על שני הסעיפים, תוך שהשניים דוחפים אותו למלחמה. אכן, ככלל הייתה האווירה שטיפח בן-גוריון בצמרת משרד הביטחון אווירה של פריעת חוק וסדר: של מין ״שובבות״ שמכוחה מותרת, אף-מתחייבת, עשיית כל שאפשר נגד הערבים: של ודאות ששלב המלחמה הגע-יגיע - השאלה אינה אלא מתי. התחייבותו של פרס לפני הצרפתים, ללא אישור מוקדם מבן-גוריון, הייתה ״לגיטימית״ ומותרת באווירה זו, כפי שיודגם להלן.

שדות תעופה לרשות צרפת

הלאמת תעלת סואץ החישה את משלוחי הנשק מצרפת לישראל. יכולתה הצבאית של ישראל הובאה בחשבון על-ידי בריטניה וצרפת וההכנות לפעולה צבאית נגד מצרים זורזו. בסוף אוגוסט הסכים בן-גוריון להעמיד לרשותם של הצרפתים - במקרה של פעולה צרפתית נגד נאצר - את שדות התעופה של ישראל.[4]

כלפי חוץ הוסיפה ישראל לטפח גם לאחר ״גיאות״ דימוי של מדינה חשופה לסכנות וחסרת נשק מגן. נושא הרכש לא הועבר אומנם לחלוטין מידי משרד החוץ למשרד הביטחון, אולם מאמצי הרכש של משרד החוץ בארה״ב ובקנדה שימשו מסך עשן והסתרת הרכש מצרפת ומגמתו. צרפת מכרה מספר גדול יחסית של מטוסי ״מיסטר״ לישראל בשל שיקולים כלכליים: בידי הצרפתים נותרו עודפי ״מיסטרים״ מעסקה עם הודו, שבוטלה, והם היו מעוניינים לאזן את תקציבם. האמריקנים, שלא התפעלו ביותר מהמטוסים הצרפתיים, העלו ערב המלחמה השערה, שהצרפתים ששים למוכרם לישראל על מנת להיפטר מהם תמורת ״דולרים טובים״.[5] כך או כך, המטוסים הוסיפו חיזוק מהותי ביותר לחיל האוויר הישראלי, ולמעשה חילצוהו מנחיתותו האיכותית מאז הוחל במימוש העסקה המצרית-צ׳כוסלובקית.

בוועידת מפא״י, שהתכנסה ב-27 באוגוסט 1956, נאם בן-גוריון ואמר - והאמריקנים רשמו לפניהם את הצהרתו ודיווחוה לוושינגטון - כי ישראל לא תיזום מלחמת מנע נגד מצרים.[6] הצהרה זו הצטרפה להבטחות דומות קודמות, שצוינו לעיל.

בספטמבר הציגו הצרפתים לפני הישראלים שלושה מועדים חלופיים להפלת נאצר:

בעיתוי אמריקני - כלומר בהדרגה, מכוח הפעלת לחץ כלכלי, כשם שהופל מוחמד מוצאדק באירן ב-1953;

בעיתוי בריטי - בעוד כחודשיים, לאחר שימוצו המאמצים המדיניים ליישוב משבר התעלה;

ובעיתוי צרפתי - מייד.

בן-גוריון פסק לטובת התוכנית הצרפתית: מייד. אולם ב-30 בספטמבר, בדיוני הצרפתים והישראלים בפרבר סן זֶ׳רְמֶן שבפריס (״ועידת סן-ז׳רמן״), התחוור, כי אין לצרפתים עניין בפעולה משותפת עם ישראל נגד הערבים; כל חפצם הוא להסתייע במתקפה ישראלית כעילה למתקפה צרפתית-בריטית.

שרת החוץ גולדה מאיר, שייצגה את ישראל בוועידה, הייתה מסויגת מאוד מרעיון׳ ה״עילה״ והדגישה, כי ישראל לא החליטה לתקוף. גם בן-גוריון פקפק עדיין בנושא זה, ושמא השים עצמו מפקפק.[7]

הסלמה שהכשירה לבבות

בינתיים חלה הידרדרות בגבול ישראל עם ירדן, שההשפעה המצרית בה גברה והלכה, וזו העלתה תרומה ניכרת לאווירת החירום שנשתררה בישראל והכשירה לבבות לקראת מבצע סיני.

הדחיפה הישירה להידרדרות בגבול ישראל-ירדן הייתה, כזכור, תוצאת הניסיון הבריטי, שהאמריקנים התנגדו לו, לצרף את ירדן לברית בגדד. בתחילת 1956 גברו בירדן מהומות על רקע זה, והן הגיעו לשיאן ב-1 במרס בהדחת המפקד הבריטי של צבא ירדן, גנרל גְלַבּ, ובהחלפתו בירדני. הבריטים חשו את ידו הארוכה של נאצר הבוחשת בירדן.[8] היציבות היחסית, ששררה בירדן ובגבולה עם ישראל, נתערערה. מעשי רצח ופעולות גמול ישראליות, שלא איחרו לבוא בעקבותיהם, הוסיפו טלטלה למשטרו הפרו-מערבי של חוסיין. שתי המעצמות, ארה״ב ובריטניה, חשדו בישראל שהיא מחריפה את ההידרדרות בעיקר בגבול ירדן, בנוסף לגבול מצרים.[9]

בספטמבר ביצע צה״ל נגד ירדן פעולות גמול נרחבות על מעשי רצח, שנראה כי מבצעיהן באו משם:

במשטרת אֶר-רַהְוֶה שמדרום לחברון (אור ל-12 בחודש),

ובמשטרת עַ׳רַנְדַל שבערבה (אור ל-14 בחודש).

בראשונה היו אבידות הירדנים 29 הרוגים ופצועים רבים;

בשנייה - 16 הרוגים ופצועים.

ב-17 בספטמבר הצהיר משה דיין בהרצאה שנשא לפני קורס קצינים, שהדרך היחידה להגן על חיי המתיישבים בגבול היא

״גבייה של מחיר גבוה על דמם״. עוד קבע באותו מעמד, כי ״רמתו הגבוהה של צה״ל אינה מותנית בנשק מתוחכם וכבד ולא בברית מדינית וצבאית עם מעצמה, אלא בנכונות להילחם״.[10]

לאחר מעשי רצח נוספים, שבוצעו לאורך גבול ירדן אור ל-26 בספטמבר, ובעיקר לאחר שחייל ירדני ירה לתוך קהל משתתפים בכינוס ארכיאולוגי ברמת רחל והרג כעשרה מהם, בוצע מבצע גמול נגד משטרת הכפר חוסאן שליד בית לחם. מספר הירדנים שנהרגו הגיע ל-39; אבידות צה״ל היו 10 הרוגים ו-16 פצועים. ב-7 באוקטובר נקראה הממשלה לאשר מבצע גמול נוסף על רצח 5 פועלים בסדום, שהמלך חוסיין - כך נאמר - שחרר את רוצחיהם לאחר שנאסרו תחילה.

למבצע זה, שהוצא לפועל בהיקף נרחב בלילה אור ל-11 באוקטובר, נבחר מבנה משטרה בתחומי יישוב גדול - קלקיליה. קציר האבידות היה 90 הרוגים ירדנים ו-18 הרוגים ו-68 פצועים - מחיר כבר ביותר - למְבַצעים הישראלים. חוסיין הגיב עוד באותו לילה בתביעה מממשלת בריטניה להפעיל את חוזה ההגנה של ירדן עמה. ב-12 באוקטובר העבירה שגרירות בריטניה בישראל לממשלת ישראל בקשה להסכמתה לנוכחות צבא עיראקי בירדן, כדי למנוע התפוררות המשטר שם. מלך ירדן ביקש סיוע אווירי בריטי כבר ב-1 באוקטובר, אז שקלו הבריטים בדבר ולא ששו להסתבך בקרבות אוויר עם הישראלים, מה גם שהללו כבר קלטו באותו שלב כמה עשרות ״מיסטרים״. ועדת ההגנה של ממשלת בריטניה החליטה, כי מוטב להימנע מלהסתבך גם עם המצרים וגם עם הישראלים, וכי על העיראקים להבין זאת. בן-גוריון הסכים תחילה לכניסת כוחות עיראקיים לירדן, אבל חזר בו והתיר להכניס רק כוחות עיראקיים קטנים ביותר לעבר הירדן המזרחי.[11]

מסך עשן בריטי להסתרת תיאום עם ישראל

דאלס הפציר בחשאי בישראלים כבר באמצע אוקטובר, שלא לחמם את האזור המאויים גם בלאו הכי בחבית הנפץ של סואץ. נוכח אזהרות שגרירותם בתל-אביב, המליצו האמריקנים על הכנסת כוח עיראקי לא גדול לעבר-הירדן המזרחי לשם מניעת מהומות, ודחקו בישראל להסכים לכך - במיוחד לאחר ההתקפה בקלקיליה. האמריקנים נטו הפעם למגמה שבעבר הייתה אופיינית לבריטים, בהציעם כי יחידות צבא עיראק יישארו בירדן - למרות שאייזנהאואר ודאלס חששו כלשהו מכוונותיו של נורי סעיד - ופעולת צה״ל נחשבה כאזהרה שישראל לא תסכים לכך. שרת החוץ ביקשה מארה״ב למנוע בעד כניסת העיראקים לירדן, במיוחד לאחר שהבריטים איימו על ישראל, כי יפעלו על-פי החוזה הבריטי-ירדני. לשון אחר, יתקפו את ישראל צבאית. מאיר טענה, כי זו תהיה הפרת הסטטוס-קוו ותבעה מן האמריקנים לעצור את העיראקים ואת הבריטים באומרה:

״אנחנו איננו שותפים למזימה הבריטית-עיראקית לפרק את ירדן״.

אחר-כך הועברו ממחמ״ד לישראל מסרים מרגיעים.[12]

לאחר התקפת צה״ל בקלקיליה הורה אידן להכניס כוחות עיראקיים לירדן, אבל חזר בו והורה לנורי סעיד להימנע מכך. מהפך פתאומי זה בא, ככל הנראה, בעקבות ביקור גנרל שַאל ואלברט גַזְיֶה בלונדון (שכזכור העלו לפני הבריטים את תוכניתו ה״עילה״). כששאל אז גזיה את אידן מה יעשה אם תתקוף ישראל את נאצר, איזכר אידן בשחוק את ״הצהרת שלוש המעצמות״ מ-1950, והוסיף כי אך בקושי הוא מסוגל לתאר את עצמו מגן על נאצר. גזיה ציין, כי מצרים עצמה דחתה את ״הצהרת שלוש המעצמות״ - ואידן קפץ על המציאה: הדחייה המצרית - אמר - משחררת את בריטניה לפעולה. כאשר שטח הגנרל שַאל את תוכנית ה״עילה״, לא סיפר לאנשי-שיחו הבריטים, כי בכיס הצרפתים כבר מונחת הסכמה ישראלית לפעול לפיה, אבל רמז על כך. אידן לא יכול להסתיר את התלהבותו. הוא טילפן מייד ללויד, שבאותה שעה נועד עם המרשלד בניו-יורק לתכנון המשך המשא-ומתן עם מצרים על הסכם בתעלה, ופקד עליו לשוב הביתה. אזהרתה הפומבית של בריטניה לישראל בעניין ירדן הייתה אפוא ״מסך עשן״, שנועד להסתיר ולהסוות את התיאום בין השתיים.[13]

נאצר חשף חששותיו באוזני השגריר האמריקני רֵימונד הֶר: הבריטים נגדו; הם המאפשרים לישראלים ולעיראקים להתחזק בירדן, ומאחר שמצרים אינה יכולה לסייע לירדן, היא מוצגת ככלי ריק. נאצר גם נדאג בשל ההסתה נגדו בשידורי תחנות הרדיו הבריטיות בעדן ובקפריסין.[14]

הימנעות עיראק מהענקת הגנה לירדן נגד התקפותיה של ישראל, וכן, ביתר שאת, הימנעות בריטניה מהפעלת תוכניתה הצבאית נגד ישראל, שכללה צעדים מלחמתיים לרבות הפצצות ופעולות פשיטה בצד מצור ימי,[15] החישו, כנראה, את ניצחון הפרו-נאצרים בבחירות שהתנהלו בירדן ב-21 באוקטובר 1956 ואת כינון ברית ירדן-מצרים-סוריה בתמיכת סעודיה, שנחתמה יומיים אחר-כך. בן-גוריון תיאר את מצבה של ישראל באותו זמן, בקובעו, כי ישראל הוקפה טבעת פלדה, שאותה אפשר לפרוץ רק בכוח צבאי. הפעם כבר הייתה לישראל סיבה של ממש למלחמה - וגם להסחת דעתם של האמריקנים בכיוון מלחמה בירדן. ב-25 באוקטובר ביקשו הישראלים בחשאי מן הבריטים לקשרם עם נורי סעיד, על-מנת שיוכלו לנסות להגיע עמו להבנה לגבי גורל ירדן. על רקע זה חששו האמריקנים מחלוקת ירדן בין ישראל לעיראק תוך מלחמה, שתעצים את ההשפעה הסובייטית ואת הקנאות המוסלמית באזור עוד יותר.[16]

אף-על-פי-כן, כאשר זומן אבן ב-15 באוקטובר מוושינגטון לירושלים, להתייעצות מדינית עם שגרירי ישראל - ערב המראתו ביקש ממנו דאלס להעביר לבן-גוריון מסר הממליץ לישראל לנהוג מתינות - היה הרושם שקיבל מחילופי הדברים בדיון וכן גם מנאום בן-גוריון בכנסת, כי ישראל לא תפתח במלחמת מנע.[17]

שגריר ושר מגששים באפלה

אכן, לא רק בכיר שגרירי ישראל לא ידע דבר על הכנות ישראל למבצע סיני. בישיבת הממשלה ב-18 באוקטובר הציע השר מרדכי בנטוב, שלא הובא בסוד התוכנית המלחמתית ולא היה שותף למעשה ההסוואה,[18] כי ישראל תפרסם הצהרה נגד איומי בריטניה נגד ישראל בפרשת ירדן. בנטוב זועזע מממדי אבדות צה״ל במבצע קלקיליה. הוא טען, כי הממשלה אישרה פעולה זו על סמך מידע בלתי׳ מספיק, ומיחה כי, מכל מקום, האישור שניתן היה לפעולה קטנת ממדים. לפי שנודע לו - הוסיף בנטוב - הירדנים היו מוכנים מראש להתקפה בקלקיליה.

בן-גוריון הודה בתשובתו לבנטוב, שהיקפה הגדול של הפעולה היה מתוכנן, ומדבריו ניתן להסיק, שהשיקול היה להכות דווקא במקום ובזמן שהירדנים ידעו עליהם מראש. בנטוב הדגיש, כי קורבנות ישראלים יקרים נפלו עקב הטקטיקה המכוונת הזו. לגבי האמריקנים לא היה בכך חידוש: הללו סברו, שגם המבצע רחב-ההיקף בחוסאן תוכנן באופן שהמגֵנים ידעו עליו מראש.[19]

מיקוד שימת-הלב למלחמה אפשרית בחזית המזרחית, נגד ירדן, שירת היטב את בן-גוריון הן כהסוואה למגמתו האמיתית - מצרים - שעתה נחשפה ערוות אי-יכולתה לסייע לירדן, הן כמבחן לכוונותיה של בריטניה בשיתוף-פעולה עם ישראל, והן כעילה שיצרה ״טבעת הפלדה״ שנחשקה סביב ישראל. הישראלים שלחו את סגן ראש אמ״ן, יובל נאמן, להסביר לשגריר ארה״ב בתל-אביב את כישלון מבצע קלקיליה והשגריר הבין מההסבר, ששיטת פעולות הגמול תינָטש ובמקומה תבוא אולי תגובה דרסטית יותר. גם המרשלד השיג הפעם, כי גינוי נוסף שתגנה מועצת הביטחון את הישראלים לא יועיל: למרות זעמם של הערבים הוחלט באו״ם לנסח תגובה מאוזנת יותר, שתביא בחשבון גם את הגורמים להתקפות הישראליות ותוליך לתגבור ניכר של מנגנון המשקיפים.[20]

הזירה תעבור לחזית המצרית

לכאורה הסווה בן-גוריון היטב את מגמותיו כלפי מצרים באמצעות החרפת המצב בגבול ירדן. למעשה, דיווח באמצעות טדי קולק - איש הקשר הקבוע שלו עם שגרירות ארה״ב בתל-אביב - על כוונותיו האמיתיות. ב-13 באוקטובר 1956 חשף קולק בשיחה עם השגריר, שארכה שעה, את חילוקי הדעות בממשלה. נוכח האבדות הכבדות שספג צה״ל בחוסאן ובקלקיליה - סיפר לשגריר - נשמעו בממשלה הצעות לכבוש שטח מירדן ולהחזיק בו כקלף מיקוח לאילוץ הירדנים להתייצב למו״מ ישיר, אולם עד כה שלל בן-גוריון מדיניות שכזאת, בהיותו משוכנע, כי במקרה שכזה תתערב בריטניה צבאית בשל חוזה הביטחון שלה עם ירדן. עוד גילה קולק לאנשי שיחו האמריקנים, כי שיטת התגובה הצה״לית לתקוף את המקום שממנו יוצאים הרוצחים למשימותיהם בישראל מאיינת כליל את גורם ההפתעה, וכי צה״ל דורש מן הממשלה להעניק לו זמן רב יותר בין ההחלטה על התגובה לבין ביצועה.

פירוט סודותיה הכמוסים של הממשלה היה חשוב לאמריקנים, אך הדיווח על תוכניותיו של בן-גוריון לא נפל מהם בחשיבותו - קולק גילה לאמריקנים את שלא גילה בן-גוריון לרוב שרי ממשלתו באותה עת: זירת הפעילות הצבאית הישראלית עשויה לעבור בקרוב מאוד מהגבול הירדני למצרי; אם תצלח מדיניותו של נאצר בפרשת התעלה, תכבוש ישראל את מצרי טיראן, לא את התעלה. ליועץ השגרירות האמריקנית הסביר קולק, כי שיחות ישראל-צרפת על הנחת צינור נפט מהמְצָרים לאילת התקדמו באופן ממשי, והביע דעתו, כי הצרפתים יהיו מעוניינים מאוד בהנחתת מהלומה על נאצר מכיוון זה. משום-מה, הועבר תוכן שיחה זו עם קולק מתל-אביב לוושינגטון רק ב-24 באוקטובר.[21]

הערות: