9. המערב נוכח הלאמת תעלת סואץ ביולי 1956
מזהה  74
שם הספר  244 מלחמת ברירה-הדרך לסיני וחזרה - 1957-1956
מספר פרק  9.
שם הפרק  9. המערב נוכח הלאמת תעלת סואץ ביולי 1956

 

 

9. המערב נוכח הלאמת תעלת סואץ ביולי 1956

 

 

תקוות להתמוטטות נאצר

 

הסיבה הספציפית, שגרמה את הודעתו הפתאומית של דאלס ב-19 ביולי 1956 לנאצר, שארה״ב לא תממן את בניית סכר אסואן, אינה מחוורת ואף כרוכה בעניינים תמוהים. במערב ידעו, כי במצרים נרקמת עסקת נשק נוספת עם הגוש הסובייטי וכי זו קשורה בתהליכי הקצנה והשמאלה בחבורת ״הקצינים החופשים״. הודעתו של דאלס סיכלה את ביקורו המתוכנן של נאצר במוסקבה להשגת הסכם על העסקה החדשה, כיוון שעתה נמנעו ממנו האמצעים הפיננסיים למימושה.[1]

הבריטים לא היו מרוצים מהצעד שנקט דאלס אף שהם עצמם כבר החליטו, שלא להקציב משאבים ממלכתיים משלהם למפעל אסואן. תחילה הביעו הללו נכונות לסייע בהשגת מימון פרטי לסכר, שיינתן באמצעות קונסורציום אירופי; עתה, יומיים לאחר ההודעה האמריקנית, הודיעו רשמית למצרים, כי לא יוכלו להשתתף במימון המפעל.[2]

הנסיגה האמריקנית ממימון הסכר באה לאחר התקרבות מצרים לסין. אפשר, כי הרוסים רצו דווקא להגיע לפשרה עם המערב ולהפסיק את חימושה של מצרים, כי התקשרותו של נאצר עם סין נועדה ללחוץ על הרוסים להמשיך בתהליך החימוש - ועל כך הגיבו האמריקנים במהלומה.[3] היו שאמרו, כי ביירוד הקדים להודיע לנאצר על ההחלטה האמריקנית, לבל יופתע, והעובדה שביירוד הוחלף זמן קצר אחר-כך עשויה לאשש את ההנחה, שאכן חשף סוד זה לפני נאצר.[4]

דאלס הסביר למצרים את הביטול בכך, שמימון המפעל הענק יגזור שפל כלמלי עמוק וממושך על מצרים - וארה״ב תהיה שנואה על המוני העם המצרי כנושה החוב המצרי העצום.[5] הלאמת התעלה באה לאחר הבטחת הסובייטים למימון הסכר.

תגובת נאצר על הודעת דאלס באה ב-26 ביולי, לאחר הבטחת הסובייטים לממן את מפעל הסכר: כל נכסי חברת התעלה הולאמו תוך הסכמה לשלם פיצויים לבעלי המניות.

התקוות בישראל להתמוטטות נאצר התחזקו עתה,[6] ככל שרבים במערב השוו את נאצר להיטלר ותבעו פעולה צבאית מהירה להפלתו[7] אך לא רק במערב שיחרו לנפילת השליט המצרי. על הלאמת התעלה נודע לראש ממשלת בריטניה אידן בעת שנועד לשיחה עם עמיתו העיראקי נורי סעיד, והלה אמר לו אז:

״הכה בו! הכה בו עכשיו!״

אידן לא נזקק להמלצת נורי. שליש מן האוניות שחצו את התעלה ב-1955 היו בריטיות ובריטניה החזיקה ב-44 אחוז של מניות חברת התעלה. מטרתו של אידן לא הייתה להחזיר את התעלה לבעליה הקודמים, אלא להפיל את נאצר. מקמילן והגנרל אלכסנדר הסבירו לרוברט מֶרפי, שליחו של דאלס לבריטניה, כי אם תיכנע בריטניה לדיקטטור המצרי אחד דינה להתמוטט; האמריקנים חייבים אפוא להצטרף למסע צבאי מהיר לחיסולו. מֶרפי המזועזע הזעיק בדחיפות את דאלס ללונדון למען יחזיר את הבריטים והצרפתים אל קרקע המציאות ובינתיים עלה בידיו למנוע פרסום איום פומבי מפי פּינוֹ - בשם שלוש מעצמות המערב - בהפעלת כוח נגד מצרים. בפורין אופיס חשבו, שיש להימנע מהפעלת ישראל כמכשיר להפלת נאצר, וכך חשבו גם ראשי המטות האמריקנים. ישראל עצמה הצהירה מייד, כי אינה מתערבת בסכסוך התעלה. בישיבת המועצה לביטחון לאומי, שהתכנסה בוושינגטון ב-10 באוגוסט, דיווח דאלס כי בן-גוריון הודיע לנאצר, שישראל לא תנצל את יתרונה במצב הנוכחי לשם התקפה על מצרים.[8]

אייזנהאואר ודאלס לא זזו מדעתם, שאסור למעצמות המערב לנקוט מדיניות קולוניאלית.[9] לא כן הבריטים, שכבר שקלו ודנו בתוכניות צבאיות, שכללו כיבוש התעלה דרך אלכסנדריה וקהיר. במהלך אוגוסט ישבה ועדת הקבינט הבריטי לענייני מצרים ותיכְּנה כיצד תקל על מלאכת הכיבוש הצבאי בעזרת מו״מ מדיני עם יורשו של נאצר בקהיר - והצרפתים הצטרפו לתהליך התכנון בהתלהבות יתרה.[10]

התייעצות משותפת של נציגי ארה״ב, בריטניה וצרפת בלונדון, בהשתתפות דאלס, הניבה ב-2 באוגוסט הצעה לבינאום התעלה. התקיפות המילולית של דאלס נועדה עתה לבלום את התוקפנות הממשית הבריטית-צרפתית. באיום של מניעת פיצויים לחברת התעלה, עצר דאלס בעד פרסום ההוראות, שכבר נוסחו מטעם מנהלי חברת התעלה, לפנות מייד את עובדיה מאזור התעלה. להלן יזם דאלס ועידה של המשתמשות בתעלה ושיתף בה 22 מדינות אירופיות ואסייניות. הוועידה התכנסה בלונדון. מצרים זוּמנה ולא באה. דאלס התחשב באורח מרחיק-לכת בשדר אישי ששיגר אליו נאצר, שבו הודיעו, כי לא יוכל להסכים לשום קיצוץ בריבונות המצרית התעלה, כלומר, שלא ייעתר לכינון משטר בינלאומי בה. אך בכל שכרוך בתפעול התעלה הביע נאצר נכונות להיוועץ בגוף בינלאומי או בנציגות של המדינות המשתמשות.

דאלס לא שגה באשליות לגבי נאצר. ב-17 באוגוסט כתב לנשיא אייזנהאואר מלונדון, שההתרככות היחסית בעמדות נשיא מצרים לא תַשלה איש שעיין בספרו ״הפילוסופיה של המהפכה״, או שזוכר היטב כיצד מפירה מצרים דרך קבע את עקרון חופש השיט לגבי ישראל; עם זאת, ארה״ב לא תקבע מי ומי יהיו שליטיהן של מדינות אחרות, ובוודאי שלא תעשה כן על-פי רצונה של חברת התעלה. חברה קולוניאלית זו - קבל דאלס - הפרישה מרווחיה רק חלק עשירי למצרים; אם ינקטו הבריטים פעולה צבאית, הם יהרסו את השלום ויחסמו את התעלה בפני אוניותיהם. את הצעות ארה״ב לניהול התעלה בידי מצרים, בשיתוף עם גוף בינלאומי, הקפיד דאלס לעייל בוועידת המדינות המשתמשות בלונדון, בהסתייעו בחלק מן הארצות האסייניות. קבוצה זו, שכללה את אתיופיה, אירן, תורכיה ופקיסטן, עמדה בלחץ נגדי קשה של בריה״מ והודו והודות לה קיבלה ועידת המשתמשות את ההצעה האמריקנית ברוב של 18 מדינות מבין ה-22. עתה הוכשרה הקרקע להקמת ועדה למו״מ עם נאצר בראשותו של ראש ממשלת אוסטרליה רוברט מֶנֶזיס. דמיטרי שֶפּילוֹב, נציג בריה״מ, גינה בפומבי את ההחלטת הוועידה כ״קולוניאליזם״ - הגדרה שהקשתה על נאצר את ההתפשרות עם הצעות הוועדה.[11]

 

ישראל - חלופה לתעלה

 

תגובת ישראל על הלאמת התעלה הייתה מאופקת וקצרה מחמאות מפי דוברי המעצמות,[12] אבל הנציגים הישראלים בוושינגטון המשיכו לנסות לעשות נפשות לתוכניתם, שישראל תשמש חלופה לתעלה באמצעות צינור נפט שיימתח מאילת לים התיכון. דאלס היה נכון לדון בהנחת צינור נפט שכזה, כאמצעי של לחץ זמני על נאצר. העברת צינור נפט דרך ישראל נשקלה באותו שלב בארה״ב, אבל האחים אלן ופוסטר דאלס סברו, שצינור כזה לא יפתור שום בעיה, שהרי הערבים שולטים בחלק ניכר מאוד של הפקת הנפט ובשטחים שבהם הוא מועבר. עם זאת, שה״ח דאלס היה נכון לדון בהנחת צינור נפט שכזה, כאמצעי של לחץ זמני על נאצר.[13] אשר לבריטים הללו הפגינו עניין ברעיון לנצל את שטח ישראל למעבר חלופי לתעלת סואץ בשטח שיבונאם בנגב,[14] אך בישראל חשדו בהם ובז׳ורז׳ פּיקוֹ, מנהל חברת תעלת סואץ, וחששו פן תבוא התעניינותם בזיכיון על צינור נפט, שיונח בנגב בהשקעה של מיליארדי פרנקים, על חשבון הריבונות הישראלית. רק ממשלת ישראל - אמר השגריר צור לפּיקוֹ - תשקיע בפרויקטים שכאלה, והיא שתהיה הבעלים של צינור הנפט שהיא מתכנת מאילת אל הים התיכון.[15]

בתוך הגוש הניטרליסטי ניסו נשיא יוגוסלביה טיטו וראש ממשלת בורמה אוּ נוּ למַתֵן את נאצר ולשדלו להניח מעבר חופשי לאוניות ישראל בתעלה המולאמת ולהוכיח באופן זה את אמינותו כשומר התעלה,[16] ואילו בישראל חששו מהצעת הודו, שבית-הדין הבינלאומי בהאג יתבקש להכריע בשאלת השיט של ישראל בתעלה. נהרו, שתמך בנאצר אף שנעלב על שהלה לא גילה לפניו ולפני טיטו את קלפיו, השתדל עתה להנחותו לנהוג מתינות מרבית, למרות שנפגע מאוד מתגובות אידן, שאליו פנה כדי למנוע התערבות צבאית בריטית במצרים. דאלס השכיל לנצל את קיצוניותו של קְרישְנַה מֶנוֹן, נציג הודו בוועידת המשתמשות בלונדון, כדי לפלג את המדינות ביחסן להצעות המערב לגבי התעלה. פקיסטן, אירן ואתיופיה תמכו בתוכנית המערבית לבינאום חלקי של התעלה, תוך השארת ההלאמה בתוקפה.[17]

 

כוח לא, איום כן

 

כפי שצפה דאלס מראש, לא קיבל נאצר את הצעות ועידת לונדון, שהוגשו למצרים אור ל-24 באוגוסט 1956 על-ידי ועדת חמש מדינות בראשותו של מנזיס. הבריטים הודיעו לדאלס, כי החליטו לתקוף את מצרים. דאלס התנגד לשימוש בכוח, אך חפץ באיום הצבאי הבריטי. למרות שהסכים עם מנהיגי ה״לייבור״ בעיקרון, שלל את הטקטיקה שלהם, שכן הביקורת החריפה שמתחו על ממשלת בריטניה השמרנית החלישה את כוח המיקוח המערבי.[18] האמריקנים קיוו, שהשיחות בקהיר יתחדשו, והצרפתים והבריטים יְמַתנו את ההיסטריה במזרח התיכון, שהחריפה עם תחילת פינוי אזרחי בריטניה וצרפת מירדן וממצרים. האמריקנים ביקרו קשות - בחשאי - את צעדי בעלות-בריתם. הם הודיעו לשגרירויותיהם, שגם אם יעלו השיחות חרס, תמשיך ארה״ב במאמציה לפתור את הסכסוך באמצעים דיפלומטיים.[19]

דאלס שלל מהבריטים והצרפתים את העילה להתקפה צבאית על-ידי שפילג את מדינות אסיה בוועידת לונדון ורכש את תמיכת חלקן בהצעותיו. כך עלה בידו לשַמר את אחדות המערב בלי לקומם נגדו את כל אסיה. כזה היה מצב הדברים בשלהי אוגוסט, בסוף השלב הראשון של דיוני ועידת המשתמשות. אבל הבריטים, שרצו לבצר את שלטונו של נאמנם נורי סעיד בעיראק, ולמנוע בעד הלאמת חברות הנפט שלהם שם, סברו כי אם מופת נאצר יצלח, תתמוטט אחיזתם במזרח התיכון. דאלס חשש, שהרוסים מקשיחים את עמדת נאצר והביע תקווה, שנאצר יוכיח כי יש לו דעה משלו. נאצר לא הלאים את התעלה בגלל צורכי המימון של מפעל אסואן - אמר דאלס - אלא תכנן זאת לפני זמן רב. הוא לא גינה את נאצר על עצם ההלאמה ורק ניסה לשדלו להסכים להקמת רשות בינלאומית מפקחת בתעלה.[20]

 

האם שונאי נאצר ידידי ישראל?

 

בישראל השתכנעו יותר ויותר, כי ארה״ב אומרת להתפשר עם נאצר ועם הגוש הניטרליסטי ולתת ידה לכינון משטר פיקוח בינלאומי על התעלה, תוך השלמה עם הלאמתה.[21] במיוחד נרתעה ישראל מן האפשרות, שהדיונים בסכסוך ההלאמה יועברו לזירת או״ם, שם ייקל על נאצר לנחול ניצחון מובהק.[22] החל מסוף אוגוסט חששה ישראל, שמא יושפע נאצר מן הלחץ המופעל עליו ויהיה נכון להתפשר בכל ענייני הסואץ - לבד ממתן מעבר חופשי לאוניות ישראליות.[23] בימי המאבק על ההלאמה הכריז עלי צברי, ממקורבי נאצר בהנהגה המצרית, שמצרים מקלה על העברת מטענים ישראליים - באוניות לא-ישראליות - בתעלה, ועיתונאים מצריים שיבחו את העמדה הישראלית המתונה במשבר התעלה. ישראל התריסה נגד התעמולה המצרית, שעמדה בסתירה לעשייה המצרית: ספינה, שנשאה מטענים לישראל, עוכבה חודשיים וחצי בתעלה; מצרים לא הקלה את ההסגר על ישראל בתעלת סואץ.[24]

הישראלים הבחינו, כי שונאי נאצר בקרב הבריטים אינם, בדרך כלל, ידידי ישראל אלא ידידי עיראק.[25] דומה, שבבריטניה היה היחס מהופך: ידידי ישראל נמנו עם המתנגדים החריפים להפלת נאצר בכוח, ועם זאת הזהיר אחד מן הבולטים שבהם, יוּ גֵיטְסְקיל, מראשי ה״לייבור״, את הישראלים מפני אידן כמי שעלול לשנות טעמו בן-רגע ולהפוך לפייסן גמור של נאצר. כאשר לעג אידן לידידי ישראל אלה, המגֵנים על נאצר, השיב לו גייטסקיל מייד: מדוע אין ממשלתך מוכרת נשק לישראל?

בישראל תפשו אפוא, שגם הבריטים, הרוצים שישראל תתקוף את נאצר, רק מצפים לקטוף את פירות הביצוע הישראלי תוך נכונות לגנות אחר-כך את ישראל כתוקפן. השגריר אליהו אילת המליץ ב-21 בספטמבר להיעזר בגייטסקיל וחבריו, למרות שהללו נקטו עמדה סובלנית כלפי נאצר.

עוינות הממשלה הבריטית כלפי נאצר הייתה משולבת, למעשה, בעוינות כלפי ישראל ואילו הסובלנות התקיפה של הנהגת ה״לייבור״ כלפיו הייתה משולבת באהדת ישראל. ממשלת בריטניה המריצה את הערבים לראות בישראל, ולא במערב, את אויבם. רדיו ״המזרח הקרוב״ הבריטי, שבסיסו בקפריסין, טען

ש״נאצר הוא סוכן ציוני, שהרי לא כבש את ישראל״,

והמשיך כמנהגו בהסתה אנטי-מצרית משולבת בהסתה אנטי-ישראלית גם באוקטובר 1956, בעוד ממשלת אנגליה משתפת עצמה בחשאי עם ישראל במבצע משולב נגד מצרים. ואילו הנהגת ה״לייבור״ חשבה, שמן הראוי גם למכור נשק לישראל וגם לשאת-ולתת עם נאצר במקום לאיים עליו ולהילחם בו. ה״לייבור״ גם הזהיר, שהנווטים הבריטיים שבריטניה מסלקת מהתעלה יוחלפו בנווטים רוסיים.[26]

כאשר תיאר עיתונאי ב״ניו-יורק טיימס״ את דאלס כמי שמוכן לוותר לנאצר על כל צעד ושעל, זעם דאלס עד כדי כך, שסַיְרוּס סַלְזְבֶּרְגֶר, עורך העיתון, הרחיקו מוושינגטון. דאלס, שנחשב בדרך כלל שונא ישראל, התנגד כעת להפלת נאצר, אבל טען שהוא נחוש בעניין חופש השיט לישראל.[27] בישראל חששו, כי בהצעת דאלס להסדר בתעלה ייעשו תיקונים, שיאפשרו למצרים לעצור ספינות ישראליות.[28] צרפת ובריטניה רגזו מאוד על מנהיג ה״לייבור״ גיטסקיל, ששיבח את התנהגותו המתונה של דאלס כלפי נאצר - להבדיל מאידן.[29] דאלס וגיטסקיל היו קרובים בדעותיהם הן לגבי המתינות שיש לנהוג בנאצר והן ביחס לישראל - בניגוד לממשלת בריטניה. כאשר הוקם איגוד המדינות המשתמשות בתעלה לאחר ועידת לונדון השנייה של מדינות אלה, הבטיחה ארה״ב לישראל - בלי להיוועץ בבריטניה - כי האיגוד יסייע גם לישראל והבריטים זעמו על כך; הם ניסו להגיע לכלל הסכם עם המצרים, שעניינה של ישראל יידון בבית הדין הבינלאומי בהאג.[30]

הוועידה השנייה לענייני תעלת סואץ כונסה בלונדון לאחר שהמגעים עם נאצר בין 19 ל-21 בספטמבר 1956 עלו על שרטון. דאלס לא נעתר להצעות שהועלו בקונגרס להחרים את התעלה ולהסתמך על מְכַליות שיעבירו את הנפט מסביב לאפריקה. חלופה ממין זה הייתה כרוכה באובדן זמן יקר מבחינת אירופה התעשייתית, שהתעלה הייתה לה עורק חיים חיוני. לאחר שדחה נאצר את הצעות מנזיס, הקים דאלס את איגוד המשתמשות בתעלה וזכה בתמיכת הבריטים, אשר סברו, כי פירוש הדבר ״סטירה לנאצר״. אולם הבריטים העמידו תנאי: ספינות ארה״ב לא ישלמו דמי מעבר בתעלה לרָשות התעלה המצרית, אלא רק לאיגוד המשתמשות, וכן החליטו להגיש הצעה בעניין זה למועצת הביטחון, כדי שסירוב נאצר להיכנע לה יעניק לגיטימציה לפעולה צבאית נגדו. דאלס הפגין תקיפות מילולית רבה בכינון איגוד המשתמשות. לא רק השלום חשוב - הכריז - אלא גם החוק והצדק, אולם בעת ובעונה אחת ניסה למנוע בעד מתן לגיטימציה לפעולה צבאית נגד נאצר.

אם ציפו הנשיא אייזנהאואר - והבריטים והצרפתים עוד ביתר שאת - שנאצר לא יוכל להפעיל כראוי את התעלה לאחר שעובדי החברה נטשו את משמרותיהם, כי אז נכונה להם אכזבה. נאצר נהג באיפוק רב. עובדי חברת התעלה שרצו לנטוש עשו זאת באין מפריע. תחתם באו נווטים רוסים ויוגוסלבים, וחלק מהנווטים היוונים המשיכו לעבוד. הספינות הצרפתיות והבריטיות שהפליגו בתעלה לא נעצרו על-ידי המצרים, למרות שהמשיכו לשלם דמי שימוש לחברת התעלה ולא למצרים. הנווטים המצרים, שלפני כן מנו שליש מנווטי חברת התעלה, עבדו כעת ללא הפוגה כמעט, כדי לקיים את התנועה כתִקנה. חברה בלגית המשיכה בביצוע עבודות תשתית בתעלה ללא תשלום. אפשר שעובדה זו הייתה קשורה בעמדתו של שר החוץ הבלגי אַנְרי סְפַּק, שזעם על נאצר, אך התנגד בכל תוקף ליציאה למלחמה נגד מצרים.

 

גבול שקט מאי-פעם

 

נראה, שנאצר עצמו לא חשש באמצע ספטמבר ממתקפה צבאית של בריטניה וצרפת, אלא מחנק כלכלי שתארגן ארה״ב, אף שסחורות רבות חשיבות, כגון קטרים, המשיכו לזרום מארה״ב למצרים. במצב זה ניסה נאצר להרגיל את המצרים להתמעטות מספר כלי-השיט העוברים בתעלה. מצרים - טען - תוכל להשלים זמן-מה עם מעבר 25% מנפח הספנות הרגיל בתעלה ובתקופת השפל הזמני תאמן נווטים חדשים, שבהצטרפותם לעבודה יחזור נפח הספינות העוברות בתעלה לממדיו כבעבר.

חרף הנחתו כי הבריטים והצרפתים לא יתקפו, העביר נאצר מהגבול הישראלי לאזור הדלתה כ-30% מכוחותיו שנמצאו שם, ונראה שנתן אמון בהכרזות בן-גוריון, כי ישראל לא תתקוף אותו בהיותו נתון במאבק עם בריטניה וצרפת. אולם, עם זאת, המשיכו המצרים לנהל לוחמת גרילה נגד ישראל, בעיקר באמצעות תומכיהם בירדן, אך גם מגבול מצרים, והדבר סתר את הנחתם, שבן-גוריון לא יתקוף. האמריקנים הניחו, שלממשלה המצרית אין שליטה מלאה על הנעשה בגבול והמוקשים מונחים שם ללא הכוונתה. מכל מקום, ערב מבצע סיני היה הגבול שקט מאי-פעם. על הודעת הקנדים, כי הם מוכרים מטוסים לישראל, לא באה בעיתונות המצרית שום תגובה.[31]

אבן היה משוכנע בספטמבר 1956- שלא כבעת שתמך ביזימת מלחמת מנע בסוף 1955- כי ישראל תסתכן אם תצא עכשיו למלחמה, שכן המעצמות נקיות הכפיים, בריטניה וצרפת, ידונו אותה אחר-כך לכף חובה. הוא שלל אפוא מכל-וכל את עצת שר החוץ הצרפתי פינו לישראל לחרחר אי-שקט בגבול עם מצרים.[32] בישראל סברו, כי הבחירות לנשיא בארה״ב, הממשמשות ובאות, משתקות את כוחו של דאלס, שאינו יכול להפעיל עכשיו כוח, למרות שכבר נואש מנאצר כליל וראה בו מכשיר להשתלטות הסובייטים על התעלה.[33]

 

הערות:

[1] בן חורין לנציגויות 14.12.1956, פ׳ אליאב למטכ״ל/אמ״ן 18.3.1956 ג״מ/מ״ח/2477/15; בורנשטיין, עמ׳ 444.

[2] שגר׳ בריטניה מקהיר 7.7.1956, 24.7.1956; ועדת מצרים של הקבינט הבריטי 12.6.1956,  23.5.1956, 134/1298/PRO/CAB, וכן תזכירים מיולי 1956, pro/fo/371/121710; אידן-זיכרונות, עמ׳ 174.

[3] בורנשטיין, עמ׳ 444.

[4] מעריב 30.8.1956; רם לרון, המעצמות והמזרח התיכון, ברונפמן, ת״א 1970, עמ׳ 146.

[5] דאלס לחוסיין 19.7.1956, אל״א 1 RG 59 Lot File 62D11 Box.

[6] אבן למשרד 20.7.1956, ג״מ/מ״ח/2409/4; הידעו במחמ״ד שהתגובה תבוא בהלאמת התעלה? לא ברור -

ראונטרי כתב להובר ב-25.7.1956, שנאצר יגיב בביטול חוזה הסיוע האמריקני עפ״י ״סעיף 4״ ולכך הוא מכין תגובה;

 774.5/7-1556/msp.

[7] כך פינו, דילון למחמ״ד 27.7.1956, ספ״ק מיק׳/869; אפילו יו גיטסקיל נזקק להשוואה בין נאצר להיטלר, אם כי עד מהרה התחרט על כך, אך גם מנהיגים שלא נחשבו לקולוניאליסטים, כמו אנרי סְפַּק, עודדו את הבריטים לפעול בתקיפות בהסתמך על לקחי הפייסנות כלפי היטלר.

[8] מרפי לדאלס 29.7.1956, דילון לדאלס 27.7.1956 ספ״ק מיק׳/1988/000416/869/2156; תזכיר של 29.7.1956 ,jcs נספח A, אל״א 092/7-2856-Egypt.

[9] תזכיר שר ההגנה לראשי המטות האמריקנים 31.7.1956, לרבות נספחים A ו-B; תזכיר ל-jcs על בעיית סואץ 8.8.1956  אל״א 092/7-2856-Egypt. ר׳ גם תזכיר ראשי המטות לשר ההגנה 3.8.1956, שם

 2-28-56; ראשי  המטות 3.8.1956, ל-NSC, ספ״ק מיק׳/1988/00081.

[10] הורן, עמ׳ 395, וכן פרוטוקולים של ישיבות ועדת הקבינט הבריטי לענייני מצרים באוג׳

134/1216-1217/pro/cab, ור׳ גם תזכירים בתיק 96371/1216/PRO/CAB.

[11] שגר׳ ארה״ב בקהיר למחמ״ד 13.9.1956, אל״א 9-774.00/9-1356.

[12] פרוטוקול הוועדה המדינית של מפא״י 9.8.1956 ב״ב 26/56; ישראל ביקשה להשתתף בוועידת המשתמשות, ישיבת הממשלה 29.7.1956, אק״א (7.8.1956); המשרד לאבן, ג״מ/מ״ח/47/7; אילת למשרד 27.7.1956, צור למשרד 629.7.195, המשרד לנציגויות 29.7.1956, אבן למשרד 31.7.1956, אבן למשרד 4.8.1956, ג״מ/מ״ח/47/4.

[13] אילת למשרד ג״מ/מ״ח/2409/6; שגר׳ ארה״ב בקהיר למחמ״ד 8.8.1956, 16.8.1956, 23.8.1956,

 אל״א 774.00/8-856-2356; צור למשרד 6.8.1956, ששון למשרד 6.8.1956, ג״מ/מ״ח/47/4; איגרות דאלס לנשיא באוג׳ 1956, אל״א 86/8-256-2156.684A; וכן בספ״ק, מיק׳/1988/2157-2160.

[14] המשרד לשגרירות 13.8.1956 מ״ח/47/4; י׳ אילסר למשרד 16.8.1956.

[15] צור למשרד 14.9.1956, ג״מ/מ״ח/47/5; צור-יומן, עמ׳ 278.

[16] רפאל לניו-יורק 4.10.1956, הציר, רנגון למשרד 3.10.1956, ג״מ/מ״ח/2409/9, ור׳ בנדור לשגריר 15.6.1956 על הסתייגותו החריפה של פניקרַ מנאצר, ג״מ/מ״ח/2516.

[17] גזית למשרד 5.8.1956, אילת למשרד 15.8.1956 ג״מ/מ״ח/47/4; ברטור למשרד 9.8.1956,

ג״מ/מ״ח/2409/5; המשרד ללונדון 21.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/7; המשרד לוושינגטון 22.8.1956, שם; אילת למשרד 22.8.1956, אבן למשרד 7.9.1956, ג״מ/מ״ח/47/5.

[18] מיזכר של דאלס 30.8.1956, ספ״ק מיק׳/1985/276, 1986/2803.

[19] הובר לשגרירויות ארה״ב 2.9.1956, אל״א 86/9-256.684A.

[20] שירות המידע של ארה״ב 29.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/7; אבן למשרד 10.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/5; המשרד לשגרירות 16.8.1956, אילת למשרד 13.8.1956, ג״מ/מ״ח/47/7.

[21] לונדון לאיתן 21.8.1956, ג״מ/מ״ח/47/5; המשרד לאילת 15.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/6; אילת לאיתן 21.8.1956, המשרד לוושינגטון 28.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/7.

[22] איתן לנציגויות 12.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/6.

[23] אילת למשרד 24.8.1956, ג״מ/מ״ח/47/5.

[24] שגרירות פריס למשרד 11.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/6; המשרד ללונדון 9.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/5; המשרד לנציגויות 26.8.1956, ג״מ/מ״ח/2409/7.

[25] אילת למשרד 29.8.1956, ג״מ/מ״ח/47/5.

[26] נאום ג׳ון סְטְרֵיצ׳י ב-19.9.1956, אילת למשרד 21.9.1956, 25.9.1956; צור למשרד 27.9.1956, ג״מ/מ״ח/47/5; ג׳ אבנר לחבר הפרלמנט פלומר 22.10.1956, שם.

[27] אבן למשרד 10.9.1956, אילת למשרד 10.9.1956, 14.9.1956, ג״מ/מ״ח/47/5.

[28] המשרד ללונדון ופריס 3.9.1956, ג״מ/מ״ח/2409/8.

[29] המשרד לנציגויות 19.9.1956, ג״מ/מ״ח/47/5.

[30] המשרד לשגרירות 1.10.1956, 12.10.1956, ג״מ/מ״ח/47/5.

[31] הובר לשגרירות ארה״ב בלונדון 15.8.1956, אל״א 774.5/8-1556/msp; שיחת דאלס בטלפון עם הנשיא 7.9.1956, ובמכתבים לנשיא 20.9.1956, 5.10.1956, ספ״ק מיק׳/1984/626/874 וגם 1988/2161; דילון לדאלס 11.9.1956, אל״א

 86/9-1156.684A; תזכיר ל-21.9.1956 jcs, אל״א 9-19-36; שגר׳ ארה״ב בקהיר למחמ״ד 20.9.1956 ,6.9.1956, 27.9.1956 אל״א 9-656-2756/(774.00(w; שגר׳ ארה״ב בת״א למחמ״ד 15-12.9.1956, אל״א 5/9-1256-1556.784A; הקונסול האמריקני מי-ם 15.10.1956, אל״א   85/10-1556.684A.

[32] אבן למשרד 13.9.1956 ג״מ/מ״ח/47/5; המשרד לשגר׳ בוושינגטון 18.9.1956, ג״מ/מ״ח/ 47/5 וכן הורן, עמ׳ 422.

[33] המשרד לשגר׳ בלונדון 18.9.1956, 24.9.1956 ג״מ/מ״ח/2409/8.

 

העתקת קישור