7. הפגזת עזה - קבלת-פנים לפִּינוֹ ולהמרשלד

האמריקנים מול לוחמנות ישראל ותוקפנות מצרים

בינואר 1956 ניסו האמריקנים לקדם הסדר ישראלי-ערבי באמצעות שליחות רוברט אנדרסון. בדיוניו עם השליח ערב צאתו לדרך הסביר לו דאלס את ההבדל שבין מדיניות הבריטים - הנותנים, יחד עם התורכים, תימוכין לעיראק כדי שתתחרה בנאצר על הנהגת העולם הערבי, ומנסים לצרף לברית בגדד את ירדן ואולי גם את סוריה ולבנון - לבין המדיניות האמריקנית, הגמישה יותר; האמריקנים לא הצטרפו לברית בגדד ואינם פועלים להרחבתה. דאלס העריך, שנאצר נכון לשלם לארה״ב בעד גמישות זו, המכוונת את עיראק צפונה ומאפשרת לו, לנאצר, להנהיג את שאר מדינות ערב. יש לפתות את נאצר גם בעזרת סיוע בבניית סכר אסואן וסיוע נוסף - למשל חפירת תעלה מקבילה לסואץ, שתתגבר את הכנסות מצרים - ובתמורה יש לנסות לִגְבות מנאצר שיתוף-פעולה בפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, לרבות תמיכה בתוכנית ג׳ונסטון לניצול מי הירדן. דאלס ואנדרסון החליפו ביניהם דברים גם על המקומות האפשריים ליישוב הפליטים הפלסטינים במסגרת הסדר הסכסוך. השניים סיכמו, שאנדרסון ינהג זהירות בדברו עם נאצר על ברית בגדד, מחשש לשיבוש היחסים עם הבריטים.[1]

האמריקנים, כל עוד ניסו להגיע להסדר, שללו מהישראלים נשק ככל שיכלו מכוח השפעתם הישירה, וזאת על יסוד הנחתם, כי על ישראל להסתפק להגנתה באו״ם, באהדת דעת-הקהל המערבית וב״הצהרה המשולשת״. שיאה של מגמה זו נחשף בדברי עדותו של דאלס לפני הוועדה ליחסי חוץ של הסנַט האמריקני,[2] אבל היה נהיר להם לאמריקנים, כי אם תיכשל שליחות אנדרסון לא יוכלו להתמיד במניעת נשק מערבי מישראל. כבר בינואר 1956 הם ביררו את הדרכים, שיאפשרו לצרפתים למכור ״מיסטר-4״ לישראל בלי שהם עצמם יהיו מעורבים בדבר. אבל למרות שפורמלית הסירה ארה״ב התנגדותה למכירת 12 מטוסי ״מיסטר״ מצרפת לישראל, שהושעתה בגלל מבצע כנרת, הוחלה בפועל השעיה נוספת במסגרת ועדת שלוש המעצמות המערביות לתיאום החימוש במזה״ת וכן גם בוועדת שגרירי מעצמות המערב בוושינגטון, לרבות השגריר האיטלקי. הדוחות שהגיעו לוושינגטון על החרדה שנשתררה בישראל, בעיקר נוכח נחיתותה האווירית מול המטוסים הסובייטיים המסופקים למצרים, כללו גם מידע על כוונות ישראליות לתקוף את מצרים לקראת קיץ 1956. תגובתם הראשונה של האמריקנים הייתה ניסיון לקדם הסדר מדיני בין ישראל למצרים, תוך דחיית תשובה בעניין הנשק.[3]

במרס 1956, לאחר שכשלו בניסיונם לממש הסדר שכזה, נטו האמריקנים להאשים בכך בעיקר את המצרים. ביירוד, שגריר ארה״ב בקהיר, הודה בראשית חודש זה כי אין לצפות מנאצר יוזמה כלשהי לפתרון הסכסוך, אם גם אין בכוונתו לתקוף את ישראל בעתיד הקרוב; נאצר יחתור למנהיגות העולם הערבי באמצעות תעמולה נגד ישראל והמערב.[4] באותו זמן הִשׂיח נאצר דאגתו באוזני שר החוץ הצרפתי בשל מכירת 12 ״מיסטרים״ לישראל, ואילו שגרירי בריטניה וארה״ב בישראל המליצו בתוקף לפני ממשלותיהם על חימושה של זו בנשק איכותי, בעיקר באוויר, אבל לא בכמויות גדולות. הם קבעו שרק הספקת נשק תמתן את הדחף הישראלי למלחמת מנע; נאצר אינו מעוניין בהסדר אלא מתכנן התקפה על ישראל בקיץ 1956; גם מעצמות המערב אינן צריכות להתרכז בהסדר, אלא במניעת מלחמה מכוח חימוש ישראל. על רקע זה הודיע דאלס לישראל על צינון יחסה של ארה״ב כלפי נאצר.[5]

אכן, בסוף מרס חל מפנה מסוים בגישת ארה״ב לנאצר. בדרגי מחמ״ד הגבוהים ובקרב ראשי הצבא האמריקני התגבשה הערכה חמורה ביותר לגבי כוונות נאצה ומעשיו הן במישור הנהגתו את הערבים בכיוון השמדת ישראל והן במישור הסגרתו את המזרח התיכון להשפעה סובייטית מתחזקת. הוצעו הצעות כיצד לבודד את מצרים ולמנוע ממנה עזרה, במיוחד בהקשר של בניית סכר אסואן ותמיכה בתביעות מדינות הנילוס האחרות - אתיופיה וסודאן. הוצע גם לעודד את הצטרפות ירדן ולבנון לברית בגדד. יתר על כן, המציעים, אנשי מחמ״ד, לא נרתעו מניסוח תחזית, שאם יזמין נאצר מומחים סובייטים למצרים בהיקף נרחב, יכבשו הבריטים בחזרה את בסיסי תעלת סואץ. בהקשר הצבאי הועלה גם שמה של ישראל כמי שתשמח לבידודה של מצרים. חלק מההצעות התקבלו - אבל הדרג המדיני בוושינגטון הכריע שיש לטפל בנאצר בלי להעמיד את ארה״ב כאויבת העצמאות והלאומיות הערבית. יתר על כן, האמריקנים עדיין לא נואשו מתקווה, שנאצר לא ייפול לזרועות הסובייטים כליל, ובינתיים האטו את הדיונים על מימון סכר אסואן ועל צורות אחרות של סיוע למצרים. כן החליטו האמריקנים לסייע לבריטניה בקיום קשריה עם ירדן ולבלום סכנת הפיכה פרו-מצרית או פרו-סובייטית בארץ זו, אך בלי להזדהות עם המאמצים להכלילה בברית בגדד. ממשלת ארה״ב העלתה את הדרג הצבאי של נציגותה בוועדה הצבאית של ברית בגדד, אך לא נענתה לתביעה הבריטית - ולהמלצות ראשי המטות של צבאה-היא - להצטרף אליה.[6]

אדרבה, האמריקנים ביקשו מן הסעודים סיוע בבלימת ההשפעה הסובייטית והמצרית בתימן ובנסיכויות דרום חצי-האי ערב, ומישראל תבעו לבל תחדש את חפירת תעלת הירדן באזור המפורז שליד גשר בנות-יעקב, כדי שלא לגרום התלקחות עם הסורים, העלולה לסחוף את האזור עוד יותר לעבר הסובייטים. האמריקנים העריכו, שנפילת הנפט המזרח-תיכוני לידי הסובייטים תחליש קשות את מערב-אירופה ותערער את כושר עמידתה בפני הקומוניזם. הם גם התחשבו בהתנגדות ההודית והיוגוסלבית לברית בגדד, ולפיכך נקטו מדיניות של לחץ על נאצר בלי להגיע לעימות חזיתי עמו. לעיניהם עמדו הדיווחים משגרירותם בקהיר, לאו-דווקא רק מהשגריר ביירוד, שלפיהם נתון נאצר בעימות עז בממשלתו נגד חסידי הסתייעות רבתי בסובייטים גם במשק המצרי ובמפעל סכר אסואן.[7]

שרת ובן-גוריון כאחד דחו בתוקף את הצעות האמריקנים להבטיח את מדינת ישראל באמצעות או״ם ו״ההצהרה המשולשת״ ולא על-ידי נשק מגן. וכל עוד השהו האמריקנים את הסכמתם לאספקת ״מיסטרים״ מצרפת, הייתה תגובתם על רעיונות ועל מעשים אלה חריפה: ישראל לא תהיה המדינה היחידה בעולם, המשתיתה ביטחונה על או״ם. בן-גוריון הזהיר, כי אם ישראל לא תקבל נשק, תיאלץ להחליט החלטות קשות בעצמה.[8]

במרס החלו האמריקנים להתיר מכירת נשק לישראל מצרפת ומקנדה ולחצו על קנדה למכור לה מטוסי ״סייבר״ (86-F), אלא שזו סירבה למכור מטוסי סילון מתוצרתה בטרם תתיר ממשלת ארה״ב מכירת פריטי נשק מסוימים מתוצרתה-היא. האמריקנים לא אצו. הם רצו שמכירת ה״מיסטרים״ תיראה כהחלטה צרפתית שלהם אין כל חלק בה. שרת ביקש, שהאמריקנים ילחצו על קנדה ואיטליה למכור לישראל ״סייברים״, אולם מאחר שהאיטלקים רק הרכיבו חלקי מטוסים שיוצרו בארה״ב, התנגדו האמריקנים לעסקה שכזו (בלי לומר זאת לישראלים) ואילו הקנדים עדיין הִתנו מכירת מטוסיהם במכירת נשק אמריקני בכמות כלשהי לישראל תחילה.[9]

מלחמות הרכש הישראלי-צרפתי

באפריל 1956 המשיך שרת לתבוע מן האמריקנים נשק. באחת ההתייעצויות, בהשתתפות מנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס, העריך כי אם יגיעו ארצה 72 מטוסי סילון מטיפוס מתקדם מצרפת ומקנדה - תוכל ישראל לשקוט. אולם אף ששרת ואנשיו במשרד החוץ היו פעילים מאוד בתחום רכש נשק, נפקד מקומו של שר החוץ בחבורת המוזמנים, שכונסה אי-שם ב-11 באפריל מטעם משרד הביטחון, כדי להקביל את פני ראשוני ה״מיסטרים״, שהמריאו מצרפת ונחתו בארץ. אי-הזמנת שרת לאירוע זה תגברה את תדמית משרד החוץ והעומד בראשו כמי שלא תרמו מאומה להשגת הנשק. ואומנם דיין תבע להימנע משידול ארה״ב לתת נשק מתוצרתה או באמצעות ממשלות אחרות, ובתוך כך שקד להוכיח, כי אין למשרד החוץ חלק ונחלה בהשגת הנשק וקרא להוציא מידיו את הטיפול ברכש. בן-גוריון - בניגוד להיסטוריוגרפיה שניזונה מידי שמעון פרס - לא ״הפקיע״ את הרכש מידי משרד החוץ, אולם אף שבז להלכה לדברים שביוקרה, הקפיד למעשה שהישג רכש ה״מיסטרים״ ייזקף כולו לזכות משרד הביטחון.[10]

לימים, כעבור 12 שנה, נקבע בספר ״ביום סגריר״ מאת יוסף עברון, המושתת על יומני פרס ומסמכיו, שבדיון שהתקיים ב-10 באפריל 1956 בהשתתפות בן-גוריון, שרת, דיין ופרס הוחלט לפנות אל ראש ממשלת צרפת גי מוֹלֶה באמצעות מכתב של בן-גוריון, כאילו כתוצאה מן העובדה שבן-גוריון ״הפקיע רשמית״ את סמכות הטיפול של משרד החוץ בענייני רכש. לא כך היה. אדרבה, אמיל נגר (נג׳אר), ראש מחלקת מערב-אירופה במשרד החוץ, נסע אל בן-גוריון לסייע לו בכתיבת האיגרת לראש ממשלת צרפת. מתוך צורך כלשהו בשכתוב היסטוריה, הוצג פרס כמי שהתייצב לבדו לפגישה עם מולה לבדו ובצקלונו איגרת בן-גוריון; האמת ההיסטורית היא, שהוחלט כי פרס יתלווה אל השגריר צור בפגישותיו עם ראש ממשלת צרפת, והשגריר צור הוא שהגיש לו את איגרת בן-גוריון; מנכ״ל משרד הביטחון פרס רק נכח שם בשעת מעשה. מכאן, שאפשר גם כי סיפורו של פרס שאמר באותו מעמד למולה: ״אינני דיפלומט״ - ומשום כך התגלגלו דברים מהר יותר וללא מכשלות - אין לו על מה לסמוך.[11] פרס הִרבה להיוועץ באותה עת על כל צעד עם אנשי משרד החוץ ועם אחרים בממשלה ונועד עם צור לדיון בעניין הנשק.

אין ספק, בין פרס ויוסף נחמיאס (ראש משלחת משרד הביטחון והרכש בצרפת) מזה, לבין צור מזה, נתגלעו באותם ימים חילוקים קשים,[12] אך אלה לא נבעו מ״הפקעת״ משרד החוץ מענייני הנשק כביכול. כאשר ביקש פרס מדיין לבוא לפריס כדי לשדל את ראשי משרד ההגנה של צרפת למכור נשק לישראל, השיב בן-גוריון בשלילה, ראשית מפני שחשש כי סוד העניין לא יישמר, ושנית, מפני

ש״זה עלול להרגיז עוד יותר את פּינוֹ ואין לנו עניין להופכו לעוין לנו״.[13]

שגרירות ישראל בפריס הייתה גורם יוזם ומבצע הדלפת ידיעות על מכירת נשק צרפתי למצרים, ואומנם סייעה בכך במניעת משלוח טנקים למצרים במאי 1956.[14]

השימוש הסלקטיבי במסמכים נועד להותיר רושם, כי צור היה ״מחוץ לתמונת הרכש״, שהרי, כאמור, בן-גוריון ״הפקיע רשמית״ רכש נשק מידי משרד החוץ. אבל המצב לאשורו היה אחר: צור שוחח עם ראש הממשלה מולה ועם שר החוץ כריסטיאן פּינוֹ והיה מודע למאבק בסוגיית הספקת נשק לישראל, שניטש בתוך ממשלת צרפת, שכן פינו נעלב מהפגזת עזה ״לכבודו״ ולגופו של עניין חתר לכך, שארה״ב וקנדה ייטלו על שכמן אחריות רבה יותר להרכשת נשק לישראל, ולפיכך ביקש לדחות את הספקת המטוסים לישראל. צור פקפק באפשרות ביצועה של עסקת המטוסים ללא הסכמת פינו, ודומה שהעובדות הצדיקו את הנחתו זו. מכל מקום, צור נמנע מלהצטרף לפגישת פרס עם שר ההגנה בורז׳ס מונורי ושלח תחתיו את הנספח הצבאי עמנואל נשרי.

בספר ״ביום סגריר״ נעלם צור ואיננו כמו לא היה כלל, ואילו פרס צויר כמי שעשה לבדו - או יחד עם נחמיאס - בענייני הרכש בצרפת גם לפני ההכנות לוועידת ורמר ביוני 1956.[15] לצור לא היה שום מעצור נפשי לדווח ארצה, כי פרס הוא שחתם על חוזה הרכשת המטוסים, אולם ראוי לדייק ולקבוע, כי הוא חתם לא עם בורז׳ס מונורי - ככתוב בספר שנכתב לפי מסמכיו - אלא עם שר האוויריה. מכל מקום, צור דיווח שהדבר נעשה מתוך הסכמה עקרונית של שר החוץ פינו בכל שהיה כרוך ברכש, ונראה שגם בכל שהיה כרוך בנושאים אחרים, שסוכמו בין שתי המדינות אחר-כך. אין פירושם של כל אלה, שמשרד הביטחון התל-אביבי לא עקף את משרד החוץ הירושלמי - כפי שניווכח להלן - לאחר הדחת שרת.

כך אפוא, הודות למאמץ שמשרד החוץ היה שותף פעיל ומלא בו, הגיעו לישראל לא רק ה״מיסטרים״ שנקנו עוד קודם לכן, אלא גם הושג אישור אמריקני לקבלת 12 ״מיסטרים״ נוספים מצרפת וניתן עידוד אמריקני לקנדה, איטליה ובריטניה למכור נשק לישראל. פינו היה משוכנע, שאם יוסיף להתעקש, שצרפת אינה רוצה להיות ספק מטוסים יחיד לישראל, כי אז הלחץ של דאלס על ממשלת קנדה ישא פרי - וישראל תקבל מטוסי ״86-F״ מקנדה. הוא עצמו ביקש להסתפק ב-24 מטוסים. צור דיווח על כך לשרת באמצע מאי 1956 והודיע, כי עכשיו אין טעם לאזכר את 60 המטוסים שמבקשת ישראל לרכוש בצרפת, אלא יש להמתין עד להשלמת הספקתם של כל 24 המטוסים הראשונים.[16]

חתירת שרת להשיג נשק מארה״ב ומבעלות-בריתה ולהכשיר את הקרקע לכך חיזקה ביתר-שאת את נכונותו להתפשר עם הצעות גנרל ברנס, ראש משקיפי או״ם במזרח התיכון, במגמה להרגיע את הגבול עם מצרים, שעה שבן-גוריון - כהערכת ברנס - היה נוקשה ובלם את שרת. בעוד עיתוני ישראל נגדשים ידיעות על ריכוזי צבא מצריים בסיני, העביר בן-גוריון לארה״ב מסר: הוא ממתין לתשובה חיובית על מכירת נשק לישראל בתוך עשרה ימים. אלא שוושינגטון סירבה לחזק את ישראל במכירת מטוסים נושאי-גייסות מתקופת מלחמת-עולם ה-2 וניסתה להכשיל מקצת מרכישות הנשק של ישראל ברחבי עולם, לבל תְפתח כוח התקפי רב מדי, ובאותה שעה עודדה רכישות מסוימות, שלפי שיקוליה היו עשויות להרגיע את ישראל ולמנוע בעד היסחפותה לתחושת מצור.

ההתפכחות האמריקנית מנאצר לא הסבה לישראל נחמה יתֵירה בהיעדר הכרעה בוושינגטון על מכירת נשק לצבאה. יושב-ראש המטות המאוחדים, ארתור רדפורד, התנגד נחרצות למכירת נשק אמריקני לישראל. אומנם, הוא העריך כי ישראל תאבד את עליונותה הצבאית על הערבים בתוך חודשים מספר - לכל היותר בתוך שנתיים - אבל תחזית זו לא הזיזה אותו מעמדתו השלילית, שנבעה מהנחת-יסוד, כי מכירת נשק אמריקני לישראל תשים קץ מוחלט למאחזי ארה״ב במזרח התיכון, לרבות בסיסי האוויר של ארה״ב בדהראן שבערב הסעודית, ותחזק את הקשר בין הערבים לבריה״מ תוך בידודה של עיראק.[17]

״הרעשת עזה - פראית ומטומטמת״

באפריל 1956, כאשר התעתד שר החוץ פינו לבקר בישראל, הייתה זו שרויה בתחושה כבדה של מצור. המצב בגבול רצ״ע היה מתוח מאוד. בינואר הוקם ברצ״ע גדוד פידאיון. חילופי אש בין הצבאות לאורך הגבול נמשכו. ימים מספר לפני ביקורו המתוכנן של השר הצרפתי נקלע סיור צה״ל ליד נירים למארב מצרי; חייל נהרג גופתו חוללה והמצרים הפריעו לחילוץ הכוח. ב-4 באפריל, בירי על סיור ישראלי אחר, ליד כיסופים, נהרגו שלושה חיילים ואנשי הסיור חולצו רק לאחר ריכוך ארטילרי של המוצב המצרי היורה. באותו יום וביום שלאחריו נמשכו חילופי אש ארטילרית בגבול רצ״ע ופגזים נחתו גם על יישובים שלאורך הגבול. ייתכן, שצה״ל הפגיז יישוב אזרחי - דֵיר אֶלְבַּלַח - לפני שהמצרים הפגיזו יישובים ישראלים.

ב-5 באפריל, יום לפני ביקורו המתוכנן של שר החוץ הצרפתי בישראל, בהמשך לחילופי האש ברצ״ע, הופגז מרכז העיר עזה באש תותחים. קורבנות ההרעשה היו 61 אזרחים הרוגים ו-128 פצועים, וכן נהרגו 5 חיילים מצריים. כתגמול שולחו חוליות פידאיון למסע הרג בישראל. משנתחוור להלן לשרת כי רומה בידי הצבא - שטען כי הפגיז את מרכז עזה רק לשיתוק הבסיס הצבאי שממנו הופגזו היישובים היהודיים - קבע כי ההרעשה

״הייתה פראית ומטומטמת כשלעצמה״. ״נאצר - הסביר שרת - נאלץ לשלח בנו כנופיות מרצחים לשם ׳איזון׳ חשבון הדם״.

כך או כך, ההרעשה גרמה לממשלת צרפת לבטל את ביקור פינו, ששרת קיווה להסיר במהלכו את התנגדותו להרחבת הרכש בצרפת.[18]

בקהיר חוללה הרעשת עזה פרץ עוינות לישראל. נאצר הוראה לפידאיון שנשלחו לשטח ישראל להרוג 60 ולפצוע 100 - בדיוק כמספר האבדות בעזה ולביירוד הסביר, כי בן-גוריון אינו מבין שום שפה זולת ״עין תחת עין״.[19]

שרת ידע היטב, שהפגזת עזה לא הזיקה באורח מיידי להשגת נשק, ואכן התפרעות ישראלית זו לא גררה בעקבותיה השעיית הספקתו. לא זו בלבד  שה״מיסטרים״, שכבר נקנו, הגיעו ארצה, אלא שהושג אישור אמריקני להרכשת 12 ״מיסטרים״ נוספים מצרפת וניתן עידוד אמריקני לקנדה, לאיטליה ולבריטניה למכור לישראל נשק. דאלס אף תכנן, שטייסים ישראליים יאומנו בקנדה ומספר מטוסים שיוקצו לעת חירום, יצוידו ויעמדו הכן להמריא לישראל אם תותקף. אבל גם בסוף מאי עדיין לא התאפשר אימון הטייסים הישראליים במטוסי ״86-F״ בקנדה או בארה״ב. דאלס רצה, שישראל תקבל מטוסים במספר מספיק כדי להרתיעה מיציאה למלחמה כוללת, שאפילו תנצח בה, עלול שכרה לצאת בהפסדה; הוא רמז, שסיועה של ארה״ב לישראל בהשגת הנשק נוכח סכנת המלחמה בקיץ מותנה בהבלגת ישראל על פעולות הפידאיון, שבוצעו כנקם על קורבנות הפגזת עזה.[20] אולם לאחר הפגזת עזה, שלא כלאחר מבצע כנרת, לא היה להתנייה זו ביטוי ממשי.

נפתולי ישראל מול המזכ״ל

משהביע מזכ״ל או״ם דג הַמֶרְשֶלְד נכונות להתערב אישית בתיווך בין ישראל למצרים כדי להפיג את המתיחות בגבול ואולי אף להגיע להסכמים נרחבים יותר בין שתי היריבות, קיבל זאת שרת ברצון והתייחס אליו כראוי למעמדו. התערבות המזכ״ל בסכסוך השתקפה כבר החל מסוף אוגוסט 1955 בהתעניינות בולטת במתרחש ובסיוע שהושיט לראש המשקיפים גנרל ברנס. אברהם קדרון, חבר משלחת ישראל לאו״ם, טען שהמרשלד מתווך נוח לישראל, שכן הוא מוכיח הבנה לבעיותיה. שרת הסיר כל מכשול אפשרי לקראת ביקור המזכ״ל בישראל בראשית 1956. הוא סירב אפילו להצעות שגריר ארה״ב לפעול בענייני ש״ן עם מצרים, לבל יועמד המזכ״ל לפני עובדות מוגמרות. כל זאת חרף שמועות, שלפיהן נקט המרשלד בביקורו בקהיר עמדה פרו-מצרית במחלוקת על הסידורים בגבולות.[21]

בביקור הראשון בישראל, בינואר 1956, השתדל המרשלד להציג את עצמו כחסר-פניות וקיבל על עצמו בהתלהבות לעשות למען הסדר. אז, בבואו ארצה מקהיר, הביע הסתייגות כלפי נאצר וכוונותיו ולעומת זאת התפעל ממרצו של בן-גוריון, שעמו נועד לשיחה, והגדירו כאחד מגדולי התקופה. בן-גוריון ושרת הבהירו למזכ״ל הבהר היטב את הבעיות הנובעות מקשיחותם של הערבים ומהתחמקותם מִמָלא אחר סעיפים רבים בהסכמי ש״ן. בחוזרו לארה״ב מביקורו במזה״ת אמר המרשלד לנציג ישראל באו״ם, כי חבל שישראל אינה מצליחה לשכנע, שהיא חפה מכוונות תוקפניות, שהרי אחרת היה אפשר לפעול כדי שיהיו לה כלמדינה כשוודיה, מטוסי סילון שיבטיחו את שמיה. הוא-עצמו - אמר - ישתדל למען ישראל בעניין זה, מאחר ששוכנע בכוונות השלום של ישראל.[22]

אבל המתיחות המתמדת והתקריות החוזרות ונשנות בגבול רצ״ע לא היטיבו עם סכויי התיווך של המרשלד, שבאפריל-מאי חזר לאזור לסבב שיחות שני. בריטניה וארה״ב היו כה נרגזות על נאצר, שעשה לקעקוע מעמדה של בריטניה בירדן וחרחר מתיחות ביחסי סעודיה עם בריטניה וארה״ב, עד שהדיפלומטים של שתי המדינות השתעשעו במחשבות על הפלת נאצר בידי ישראל, בהנחה שהדבר ייעשה במהירות, שתמנע בעדן מהצילו בעוד מועד, וכך רק יוכלו להוקיע את ישראל כתוקפן - לאחר מעשה.

אייזנהאואר הכריז, ובריטניה הסכימה עמו, שהאחריות לשלום במזה״ת מוטלת על או״ם. המזכ״ל וברנס אומנם לא שבעו רצון מנאצר בכל הכרוך בהמשך הירי המצרי על סיורי צה״ל לאורך הגבול, אולם קיבלו את הצעת שר החוץ הבריטי סֶלְוין לויד, שנתמכה על-ידי נאצר, להרחיק את הכוחות היריבים משני עברי קו הגבול, כדי למנוע עימות. ברנס הצטרף לתביעה להרחקת הסיורים מן הגבול, בייחוד בתקופה שבה רב המתח בין הצדדים והתקרבות הסיורים ממש עד קו הגבול התפרשה כהתגרות. החיכוכים המתמידים של ישראל עם או״ם באזור, עד כדי ירי צה״ל מעל לראשי משקיפיו כמה וכמה פעמים, לא שיפרו את האווירה.[23] היחס ל״אוּ״ם שְמוּ״ם״, כפי שכינה בן-גוריון את הארגון הבינלאומי,[24] עלה בקנה אחד עם סירובו לשתף פעולה עם משרד החוץ שלו בענייני ש״ן.

קבלת הפנים ה״חמה״, שביטלה את ביקור פינו בישראל, הוענקה גם למזכ״ל המרשלד בביקורו החוזר. בלי לפטור את המצרים מחלקם בהלהטת הגבול, הבהיר המרשלד לבן-גוריון, ערב ביקורו, את האחריות המוטלת גם על ישראל למניעת התלקחויות בשטח. ביקורו השני של המזכ״ל נערך ממש בעת שחוליות פידאיון נקמו את נקמת הרוגי הרעשת עזה. אבל המרשלד, אף שהתרשם מן הטיעון הישראלי בדבר אי-אמינותן של הבטחות נאצר לקיום הפסקת האש, סירב לנהוג כלפיו בחשדנות. המרשלד לא הסתפק בתרומתם של משקיפי או״ם להרגעת הגבול; הוא חתר להשכין שלום באזור, ומאחר שלא ראה אפשרות להתעלם מתביעת הישראלים שבדיוניו עם המצרים יעורר גם את שאלת קיום החלטת מועצת הביטחון מ-1951 על חופש שיט בתעלת סואץ, הפריד בין עצם השליחות המיועדת להרגעת הגבול בלבד לבין דיון - בתוקף סמכותו האישית כמזכ״ל או״ם - בפתיחת התעלה לשיט ישראלי. בכל אלה נתמך בתוקף על-ידי דאלס.[25]

לאחר רצח ארבעה ילדים ישראליים בכפר שפריר ב-11 באפריל, בתגובה על הרעשת עזה, בדיוק כאשר התחייבה מצרים לפנות את הפידאיון מגבול ישראל, הכריעה הממשלה - נגד דעתו של שה״ח שרת - שעל צה״ל לבצע פעולת גמול. החשדנות בין משרד החוץ לממסד הצבאי-ביטחוני החריפה מאוד בשלב זה. במשרד החוץ היו שסברו, כי הרעשת עזה הייתה פרי יוזמת מערכת הביטחון להכשיל את שליחות המרשלד, כלומר לסכל את מהלך ההרגעה.[26]

בן-גוריון ודיין האשימו את המרשלד בחד-צדדיות אנטי-ישראלית. חילוקי דעות בין המזכ״ל לראש הממשלה, שהחליפו ביניהם שדרים נזעמים, נסבו הן על הצורך במעשי גמול והן על חיזוק מנגנון משקיפי האו״ם. המרשלד הסכים עתה להציג לפני המצרים את תביעות ישראל לחופש שיט כחלק מהסכם ש״ן, ובן-גוריון עורר בעיה נוספת: הוא תבע מנאצר להשיב על שאלתו האם רואה מצרים את עצמה במצב של לוחמוּת עם ישראל. שרת הסביר למזכ״ל, כי ישראל לא תפנה את האזור המפורז בניצנה כל עוד תנהג מצרים כנתונה במצב לוחמוּת ואילו המרשלד הפציר בשרת, שישראל תחדל לעשות פומבי לחשדותיה באמינות שליחותו.[27]

אין לדעת כיצד אמר שרת להמשיך את המו״מ עם מצרים בנקודת השנויות במחלוקת בינה לבין ישראל באמצעות המרשלד, כיוון שבן-גוריון הוא שניהל את השיחות עמו. בן-גוריון, מכל מקום, דרש מהמרשלד להכריז לא רק על מה המצרים מסכימים, אלא בעיקר למה אין הם מסכימים.

״משא רועי״ - מליצות וכוונות

בסוף אפריל 1956 נרצח רועי רוטברג, מא״ז (מפקד אזור: אחראי אזרחי לביטחון היישוב) נחל-עוז שבסמוך לגבול רצ״ע. בהספד שנשא הרמטכ״ל דיין על הקבר הפתוח הזהיר את ישראל מפני ״שגרירי הצביעות המתנכלת,״ כלומר מפני המרשלד, אבל בעיקרו היה נאום ההספד - שבפי רבים ותמימים הועלה על נס כביטוי נשגב להוויה הקיומית של ישראל הנצורה - צעד פוליטי של ראש הצבא במחאה על החלטת הממשלה להשעות את סיורי צה״ל על הגבול כסיוע לשליחות ההרגעה של המרשלד.

בשגרירות ארה״ב בתל-אביב פירשו את נאום דיין בנחל-עוז כהאשמת שרת בגרימת הרצח עקב הסכמתו להצעות גנרל ברנס להגביל את סיורי צה״ל לאורך גבול רצועת עזה. האמריקאים העריכו, כי דברי הסתה אלה שהשמיע דיין בנחל-עוז לא ייצגו רשמית את הממשלה, ועם זאת הניחו כי קיבלו את ״ברכתו״ ואת אישורו המוקדם של בן-גוריון - אף-על-פי שהוראה על הרחקת סיורי משמרות צה״ל מן הגבול הייתה הוראת בן-גוריון עצמו.

בן-גוריון ודיין היו משוכנעים, שהמרשלד אינו אלא שליח לדבר מרמה של דאלס, העושה למניעת נשק מישראל, בעוד שאנשי משרד החוץ רק חשדו בו שהוא שוגה באשליות לגבי כוונות נאצר. דיין גם טען, שהמרשלד איים כי מיאון ישראל למלא אחר בקשות גנרל ברנס יגרור בעקבותיו עיכוב במסירת המטוסים מקנדה.[28] שרת היה משוכנע - על סמך מידע מפורש שקיבל מקנדה - כי המרשלד אינו מאיים אלא מדווח עובדות כהווייתן: החלטת ממשלת קנדה למכור מטוסים לישראל מותנית בשיתוף פעולה מצד ישראל עם או״ם ובהתאפקותה נוכח המשך התקריות והרציחות בגבולותיה לשם שבירת תהליך ההסלמה הצבאית, שאחרת יהיה בלתי-נמנע.

תביעת שרת להידברות עם המרשלד לא נבעה מתוך אמון בשלום ממשמש-ובא עם נאצר, או מחוך אמון מלא בהמרשלד, אלא הייתה פרי רצונו בהפגת המתיחות ובביצור מעמדה של ישראל כחותרת לשלום - כנגד סרבנות הערבים - הן על מנת שתקבל נשק להגנתה והן כמדיניות קבע עקרונית. נאצר עצמו טען באוזני שגריר עיראק בקהיר, כי הנכונות שמפגינה מצרים ״לפתור את בעיית ארץ-ישראל״ בשיחות עם המרשלד נובעת מביטחונה, שישראל היא שתכשיל את השיחות. תדמית סרבנית זו של ישראל רצה שרת למחוק.[29]

המרשלד סיים את ביקורו בישראל גדוש ביקורת על אי-היענותה לסידורים שהציע גנרל ברנס בגבול עם מצרים ולהימנעות מפעולות גמול, אך היה רחוק מאשליות לגבי עמדתו של נאצר. בדוח שמסר ב-9 במאי 1956 למועצת הביטחון על שליחותו במזה״ת הבהיר, שפעולות גמול אינן כלולות בסעיף 51 של המגילה על זכות ההגנה העצמית. הוא גם ראה להשמיט מדיווחו את העובדה, שמצרים אינה ממלאת את החלטת מועצת הביטחון ב-1951 על חופש שיט בתעלת סואץ. לעומת זאת, חרף התנגדותו לטענת בן-גוריון, שהאזור המפורז בניצנה שייך לישראל נכנע ללחצו והשמיט טיעון בסוגיה זו כאיזון להימנעותו מהעלאת נושא חופש השיט.

התכתובת שנקשרה בין המרשלד לישראלים שיקפה את סובלנותו כלפי נזיפה שקיבל משרת, ואת רגישותו הגוברת כלפי בן-גוריון דווקא בשל ה״ידידות״ שניסה להפגין כלפי האיש החזק של ישראל. ההסתייגות הפנימית של המזכ״ל מראש ממשלת ישראל נתחדדה - בן-גוריון ראה בהמרשלד ״סוכן של נאצר״ אף שספק אם היה לכך יסוד. בדוחותיו על עמדות נאצר עמד המרשלד על ההקשחה שחלה במהלך המו״מ עמו חרף הַבטיחוֹ לו לפעול נגד ההסתננות מרצ״ע אל מעבר לגבול. בדיווח לאמריקנים קבע המרשלד,

ש״עיניו נפקחו לגבי נאצר שעה שלפאוזי, שר החוץ, הוא רוחש אמון״.

אומנם, אף בביקורתו החמורה כלפי נאצר לא ייחס לו המרשלד כוונה לתקוף את ישראל; מטרתו של נאצר להביסה ״על אדמה מצרית״ כלומר לאחר שתתקוף ישראל את מצרים.[30]

מסמרים בארון המתים

שרת התייחס בספקנות יתרה לתוצאות שליחותו של המרשלד. שבע ניסיון כתב לקדרון, שהעביר אליו דיווח על דיכאונו והתמרמרותו של המרשלד על הערבים:

״לא ההתמרמרות על הערבים קובעת מבחינה מדינית, אלא עובדת הכניעה להם״.

ייתכן ששרת לא ידע, כי המרשלד המליץ לפני האמריקנים לדחות לא רק את הטיית הירדן אלא אפילו את פיתוח מקורות המים החלופיים, שישראל ביקשה מלווה למימונו, וזאת בנימוק שהערבים חוששים כי פיתוח הנגב יוליך להגברת העלייה. שרת היה מודע, שכניעת המערב לאיומי הערבים היא המערערת את אמון הציבור הישראלי באו״ם. בלחצם של הערבים הסיר הנציג הבריטי מהצעת ההחלטה שהגיש למועצת הביטחון בראשית יוני את הפִסקה שעמדה על הצורך להגיע לשלום בין ישראל לערבים, וכן את התביעה ממצרים לאפשר לישראל מעבר חופשי בתעלת סואץ.

השגרירות האמריקנית בתל-אביב דיווחה על ״ציניות ביחס לאו״ם״ שפשתה בדעת הקהל הישראלית; החלטות כגון אלו שהתקבלו באו״ם מכבות את ניצוץ התקווה האחרון למשפט צדק של או״ם, תקווה שבאחרונה, הודות לשליחות המרשלד, שבה וניעורה בישראל. לפי דיווחי השגרירות האמריקנית בתל-אביב, תקעה כניעת או״ם לנאצר מסמר אחרון בארונו הפוליטי של משה שרת. אומנם, בן-גוריון הוא שניהל אישית את השיחות עם המרשלד והוא שהחליט לוותר על סיורי צה״ל על גבול רצ״ע בימי שהותו של המזכ״ל במזרח התיכון, אך את האחריות לכישלון המאבק באו״ם בנושא זה של הסיורים הטיל על שרת. בהבעות הצער של המרשלד על הדחת שרת מן הממשלה וברוגזו על ״הדיקטטור״ בן-גוריון לא היה משום סיוע להשארת שרת בעמדת כוח בישראל. לדעת השגרירות האמריקנית בישראל, כישלונו של האו״ם בהתעקשותו המוצהרת על השלום במזרח התיכון ובכניעתו לתביעות הערבים, ובמשתמע גם לתביעות הסובייטים - הוא שנתן מכת מוות למדיניות הישראלית המתונה בניצוחו של שרת.[31]

אך עיקר שברונו של שרת היה נעוץ בסרבנותה של ארה״ב לספק נשק לישראל. עד מאי 1956 המשיכו הצרפתים לספק נשק למצרים ואילו את המשלוחים לישראל השעו בתקווה שהמצרים יפסיקו בתמורה את תעמולתם נגד צרפת בצפון-אפריקה. בראשית מאי נפגשו שרי החוץ של ארה״ב, צרפת ובריטניה לשיחות בפריס. פינו טען במסגרת זאת, כי שלוש המעצמות - החתומות על הצהרת הערבות למזרח התיכון מ-1950 - חייבות עתה לספק נשק לישראל ולא להפקירה; עד עתה נושאת צרפת לבדה בעול זה. ישראל - השיב לו דאלס - קנתה עד עכשיו נשק ממקורות אירופים ומוטב שספקי הנשק המסורתיים ימשיכו לעשות זאת גם בשלב הנוכחי; אם תתחיל ארה״ב לספק לישראל נשק עכשיו, כאשר בריה״מ מספקת נשק למצרים, יתחולל מירוץ חימוש באזור; הימנעות ארה״ב מחימוש ישראל תאפשר למצרים להסתפק במה שקנתה עד כה.

״סכנת ההתלקחות באזור חלפה״

פינו ביקש מהמדינות השותפות בוועדת התיאום[32] לפטור את צרפת משאת לבדה בעול הספקת נשק לישראל; בלאו-הכי מותקפת צרפת כעת על-ידי הערבים בגלל צפון אפריקה. דאלס הציע, שארה״ב תסכים פומבית למכירת תריסר ״מיסטרים״ נוספים לישראל, אך פינו העדיף, שהדבר יישמר כסוד ככל שאפשר. המתוועדים הסכימו ביניהם, שעל ישראל להסתפק בתריסר ״מיסטרים״ נוספים - ולאחריהם לא יימכרו לה עוד כאלה. דאלס הניח בידי פינו מסמך על הסכמת ארה״ב למכירת תריסר המטוסים הצרפתיים הנוספים והתיר לו לפרסמו אם יראה צורך בדבר.

דאלס ולויד התרשמו מדברי פירסון, שה״ח של קנדה, שארצו תשלח לפחות תריסר מטוסי ״86-F״ לישראל. דאלס, כזכור, החשיב מאוד אימון טייסים ישראלים במטוסים אלה, שכן כמוהם החליטו האמריקנים להקצות לישראל בשעת חירום.

שרי החוץ של המעצמות המערביות הסכימו ביניהם, כי לאמיתו של דבר אף לא אחת מהן רוצה למכור נשק לישראל, אבל ציינו, כי מן ההכרח למכור לישראל משהו, לבל תידָחק למעשי ייאוש. דאלס גם שכנע את סלווין לויד להקצות בקפריסין - במסגרת ״מבצע סְטוֹקְפַּיְל״ (״Stockpile״) - אתר לאחסון ציוד צבאי, לרבות מטוסים, שיועבר בשעת חירום לכל מדינה מזרח-תיכונית שתותקף. האמריקנים, ובמיוחד דאלס, מצאו דרך נוספת להבטיח עתודה של מטוסים ונשק אחר למקרה חירום במזרח התיכון - אונייה אמריקנית עמוסת ציוד חירום ונשק שוטטה בים התיכון מסוף יוני עד סוף ספטמבר 1965, אז סיכמו דאלס וראשי צבא ארה״ב כי סכנת ההתלקחות באזור חלפה. עתודת מטוסי ״סייבר״ האמריקניים לישראל קוימה באירופה עד פברואר 1957.[33]

בשלהי מאי ניסו הצרפתים להשיג את הסכמת ארה״ב ובריטניה לחימוש מסוים של ישראל בנשק צרפתי על-מנת לאזן במקצת את ״העסקה הצ׳כית״ - תוך הקפדה, שנשק זה לא יאפשר לישראל לפתוח במלחמת מנע. האמריקנים והבריטים התנגדו לכך. כל תכנון משותף של המערב לחיזוקה של ישראל בנשק - טענו - ירגיז את הערבים; הגנת ישראל אינה צריכה להתבסס בעיקר על נשק. יצוין, כי בשלב זה חשדו האמריקנים בצרפתים, שתוכן כל דיון עמם מודלף מייד לישראלים.[34]

באותה עת הודיע שרת ללוסון, ש-18 ״מיסטרים״ כבר מצויים בישראל ו-6 הנותרים ייתווספו במהרה. הוא ביקש להודות לדאלס על מאמציו בתחום זה והביע הבנה יתרה לעמדת ארה״ב כנובעת מאחריותה לעולם כולו, לא רק לישראל. אולם - הטעים - ישראל זקוקה ל-72 מטוסי סילון מתקדמים כנגד 250 הסילונים המצריים.

בוושינגטון הסבירו נציגי ישראל לאמריקנים, כי ממשלתם לא תוכל לפנות לצרפתים בבקשות נוספות לרכישת נשק לפני שהאמריקנים, ובעקבותיהם הקנדים, יספקו לישראל נשק ומטוסים משלהם. ישראל ניסתה להשיג מטוסי ״86-F״ שיוצרו בארה״ב והורכבו במפעלי ״פיאט״ באיטליה. נציג צה״ל, הנספח הצבאי בארה״ב כתריאל שׂלמון, העלה כי מפעלי ״פיאט״ להוטים מאוד לעסקה, אלא שלביצועה נדרשה הסכמה אמריקנית. הגישה הישירה והבלתי-דיפלומטית, שעליה המליצו אנשי משרד הביטחון, לא סייעה בהשגת המטוסים תוצרת איטליה יותר משסייעה להברחת הזחלים והמכוניות המשוריינות מארה״ב, שניסו הישראלים לשווא.[35]

הערות: