6. מבצע כנרת - נגד הסורים או נגד שרת?

העיתוי ״השטני״

בעוד שרת עסוק בארה״ב בשידול האמריקנים לתת לישראל נשק מתוצרתם - צעד שגם היה תנאי מוקדם למכירת מטוסים קנדיים לישראל - פקד בן-גוריון בארץ על מבצע כנרת נגד הצבא הסורי (מבצע ״עלי זית״). המבצע, שעילת ביצועו הרשמית הייתה ירי סורי על דייגים ישראליים בכנרת ב-11 בדצמבר, היה רחב ממדים ורב אבדות לסורים: 50 מחייליהם, אולי אף יותר, נהרגו, 30 נפלו בשבי.[1]

האמריקנים הגיבו מייד בהשעיית החלטתם לספק לישראל נשק עד לאחר הדיון במועצת הביטחון בתלונה הסורית.[2] אפילו מנחם בגין, שאמר ערב המבצע לאיש השגרירות האמריקנית בתל-אביב, כי הוא תומך בבן-גוריון כמי שמעדיף כעת רכישת נשק מארה״ב על-פני מלחמת מנע, הוקיע לאחר המבצע את חוסר התיאום עם שרת בארה״ב. גם יגאל אלון, ח״כ ממנהיגי ״אחדות העבודה״, אקטיביסט ואנטי-אמריקני מושבע באותם ימים, מתח ביקורת פומבית על חוסר התיאום המדיני שהופגן בפרשה זו. אבן הודה באוזני אנשי-שיחו במחמ״ד, שגם הוא ״לא היה מאושר״ בקוראו את החדשות על הפשיטה בסוריה. ראש משקיפי או״ם גנרל ברנס הושפל במיוחד, שהרי אך זמן קצר לפני המבצע נועד עם בן-גוריון לבקשת האחרון. ברנס הביע השערה, שלפני ביצוע הפעולה ביקש בן-גוריון לדעת אם ריככו המצרים את עמדתם הסרבנית והנוקשה מאוד לגבי ההצעות שהעלה הוא, ברנס, להרגעת גבול ישראל-מצרים.[3]

שרת היה משוכנע, כי בהציגו את ישראל כשואפת דמים הכשיל בן-גוריון את רכישת הנשק בארה״ב ובקנדה, שעליה עמל. ״למבצע לא קדם שום הרג״, רשם ב״התפלצות״ ביומנו. בשובו ארצה ראה להיפגש עם חבר קיבוץ עין גב ולמשמע עדותו השתכנע, שאכן בוצעה פרובוקציה ישראלית לשם הצדקת המבצע.[4] להערכתו זו היו שותפים גם האמריקנים, שניזונו ממקורותיהם-הם. אחר-כך, בישיבת הוועדה המדינית של מפא״י, טען שרת בנוכחות בן-גוריון, כי אפילו ״השטן״ לא יכול לבחור עיתוי גרוע מזה למבצע כנרת. בשומעו זאת הזדעזע בן-גוריון ״כאילו פגע בו כדור״ וסירב להגיב על דברי שרת נגד הפעולה. אחר-כן התפרץ בן-גוריון ואילו מזכירו יצחק נבון, שביקש לרכך את העימות, הפציר בשרת למחוק מפרוטוקול הישיבה את דבריו על העיתוי ״השטני״ והלה נעתר.[5]

האמריקנים, שחששו מכבר מחילופי שרת בבן-גוריון בראשות הממשלה בישראל בנובמבר 1955, הסיקו ממבצע כנרת מסקנות מרחיקות-לכת לגבי מגמותיו של בן-גוריון, שגובשו בהשפעתו הדומיננטית של דיין.[6], בן-גוריון לא נועץ בממשלתו. הערכות שהגיעו אליהם לאחר מבצע כנרת אמדו את השפעתו של שרת כקלושה ביותר, ולפיכך היה נהיר להם, שהאקטיביזם הצבאי נוסח מבצע כנרת יימשך. היה אפוא קשר הדוק בין מבצע כנרת, שגילם, בין היתר, סטירת לחי פומבית לשרת, ובין ההכרעה בדבר אי-מכירת נשק אמריקני לישראל באותה עת, שכאמור נודעה לה חשיבות יתרה כתקדים או כאישור לארצות אחרות, בעיקר לצרפת ולקנדה, למכור מטוסי קרב סילוניים לישראל. עתה זרמו לישראל הודעות מצרפת, קנדה ובריטניה, שהמבצע דוחה כל מכירת נשק (כה עז היה רישומו של המבצע עד שכבר ב-13 במרס 1956 הטיח אחד מפקידי מחמ״ד בנספח הצבאי הישראלי בוושינגטון, כי ארה״ב אינה רוצה לראות נשק אמריקני בידי ״חסרי אחריות כבהרפקתה שמכר דיין לבן-גוריון בכנרת״). ג׳ורג׳ אלן אמר לאבן, כי מתן הנשק האמריקני לישראל נדחה בגלל מבצע כנרת.

שרת, בשובו משליחותו, אמר לנחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של שר הביטחון: תקעתם לי ״סכין בגב״. הוא היה בטוח, שהאמריקנים התכוונו לספק קצת נשק לישראל - צעד שהיה פותח לפניה את השוק הצרפתי והקנדי. בעובדה, כבר אמרו האמריקנים לערבים, ערב מבצע כנרת, כי יתנו נשק לישראל.[7]

האמריקנים לא ששו לתת נשק לישראל גם לפני המבצע, ולפי שעה התכוונו למכור לה רק נשק מגן. לכן נמצאו טוענים, כי מבצע כנרת רק נבחר כעילה אמריקנית להשעיית הדיון בהספקת נשק לישראל, לרבות השעיית האישור לארצות המערב האחרות למכור לה נשק, ובמיוחד מטוסים. אבל הסבר או תירוץ זה אינו מבטל את העובדה הניצחת, כי המבצע הִשעה מתן אותו נשק אמריקני, שדי היה בו לשמש תקדים לצרפת ולקנדה, שהרי הללו ציפו למכירת נשק אמריקני כאל ״אור ירוק״ למכירת מטוסי סילון מתוצרתן לישראל.[8]

עוד הבהיר מבצע כנרת לאמריקנים, שבן-גוריון שולט למעשה שלטון יחיד בישראל - יחד עם צמרת צה״ל. לכן, אף שדאלס והנשיא לא שעו לעצת ביירוד לכפות על הישראלים ויתור על הנגב, הם פיתחו טיעון שכזה: על ישראל הקטנה להימנע ממירוץ חימוש עם עשרות מיליוני הערבים הסובבים אותה; עליה להישען להגנתה על אהדת דעת-הקהל העולמית ועל או״ם. כמויות הנשק, ובמיוחד מטוסי הסילון, שאמורות היו להגיע לישראל על-פי כוונות האמריקנים ערב מבצע כנרת, בעיקר באמצעות הבריטים, הקנדים והצרפתים היו מדודות מאוד. יתר על כן, העיכוב במתן האישור להרכשות נשק לישראל בדצמבר 1955 נבע לא רק ממבצע כנרת, אלא גם משליחות רוברט ב׳ אנדרסון, שליחו המיוחד של הנשיא אייזנהאואר, בינואר 1956, למזרח התיכון, במטרה לנסות להשיג הסדר בין ישראל ומצרים. האמריקנים לא ראו במתן נשק לישראל פתיחה טובה למשא-ומתן עקיף בינה לבין יריבתה מצרים, שאותו ניסו לקדם באמצעות שליחות השלום.[9]

מבצע רב-תכליות

למבצע כנרת הייתה תכלית פוליטית: ״להעמיד את שרת בפני עובדה מוגמרת״,[10] אלא שאין בקביעה זו למצות את יעדיו ומשמעויותיו.

ב-20 באוקטובר 1955 נחתמה ברית צבאית סורית-מצרית, ובטקס אישרורה אמר נאצר שסוריה ומצרים, שפעם הגנו על הערבים מפני הצלבנות, יגנו עליהם עכשיו מפני הציונות. כספים סעודיים רבים גויסו עתה לערעור מעמדה של עיראק בסוריה ולקידום מעמד מצרים שם. באמצעות הפשיטה הגדולה הבהירה ישראל לסוריה, כי מצרים אינה מסוגלת להגן עליה.

באותו זמן נרמזה ישראל על-ידי חוגים במחמ״ד ובפנטגון על קיום תוכנית אנגלית-אמריקנית להפלת השלטון בסוריה וצירוף ארץ זאת לעיראק - איחוד שגם ישראל תצא נשכרת הימנו. לימים, בתוכניותיו-הוא להנחתת מהלומה על נאצר, הוסיף בן-גוריון להתבסס על התוכניות המערביות לשינוי השלטון בסוריה. למסגרת פעילויות זו יש לשייך גם את תוכנית יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון, להתלכדות המערב - ובכלל זה ישראל - סביב ברית בגדד נגד מצרים, הנשלטת בידי בריה״מ. אפשר שהכוונה במבצע כנרת הייתה להכות במשטר הסורי הפרו-מצרי על-מנת להקל על שובו של חוּסְני בַּרַאזי, יריבו של אדיבּ שישַקְלי (נשיא סוריה ב-1953-4) בעבר וידידו של אליהו ששון מימי קְדם-המדינה, שהיה מקורב לעיראקים ופרו-מערבי. במצרים היו שראו במהלומה הישראלית שהונחתה על הסורים כוונה לדחוף את סוריה לברית בגדד, ואילו לממשלת ישראל הסביר בן-גוריון - לאחר מעשה - כי הסכנה לישראל נובעת לא מברית בגדד אלא ממצרים. כזכור אותם ימים ממש היו הבריטים עסוקים בצירוף ירדן לברית בגדד והתוצאה של מדיניותם זו הייתה אובדן שליטתם על צבא ירדן לאחר מהומות אנטי-מערביות עזות שהתחוללו שם. בשני הניסיונות - הישראלי והבריטי - הושגה תוצאה הפוכה: מעמד ברית בגדד בארצות ערב נחלש; מעמד בריה״מ נתחזק.[11]

ניהול מדיניות מזרח-תיכונית בכוח הנשק הישראלי הייתה כרוכה בסכנה, שחזקה על בן-גוריון שהיה מודע לה לא פחות מהאמריקנים: מבצע כנרת הגביר בסוריה את כוחם של חסידי ההתקרבות אל הסובייטים והעמיד מבחינה זו את ארה״ב, המשענת הכלכלית של ישראל, במצב קשה. מדיניותו של דאלס כלפי נאצר הייתה סבלנית. הוא לא כרך את ארה״ב עם ברית בגדד וניסה לפתות את נאצר, חרף עסקת הנשק שעשה, להמשיך בקשרים עם המערב באמצעות סיוע בהקמת מפעל סכר אסואן וקביעת מחירי הכותנה בשוק הבינלאומי. דאלס היה סבור, כי נוכח חדירת הסובייטים לאזור חייבים הישראלים להשלים עם תהליך, שסופו לאיין את עליונותם הצבאית על הערבים. עד כה הורגלו הישראלים בקיום עליונותם הצבאית בתמיכה מערבית; מעתה עליהם לחתור למצב שבו יתקבלו כשכנים טובים על-ידי הערבים, אחרת גורלם נחרץ. אפשר שדאלס לא היה נקלע לניסוח כה מבהיל לגבי מדינה קטנה כישראל, תוך הסתכנות בעוינות חלקים חשובים של דעת-הקהל בארה״ב, אילו עמדה בראש ישראל ממשלה המסתפקת במדיניות הרתעה ונמנעת מפעולות גמול ראוותניות.[12]

התכלית לפי שרת

שרת פירש את מבצע כנרת כחוליה בחתירת הרמטכ״ל דיין למלחמת מנע. נודע לו, כי למפקדים בצה״ל אמר דיין:

״ממשלה זו לא תכריז מלחמה, אך נגיע לכך על-ידי תקריות״.[13]

לדעת שרת לא החשיב הרמטכ״ל תוספת נשק, אולם ראוי לציין כי הרמטכ״ל קיבל מהנספח הצבאי הישראלי בוושינגטון הערכה, שבקשת ישראל לנשק, שהוגשה לאמריקנים, מטופלת אומנם ביעילות, אך סיכוייה קלושים למדי.[14] אשר לבן-גוריון, הלה טען כי האמריקנים אינם מתרשמים ממבצע כנרת ופועלים ״לפי שיקולים יותר ממשיים״.[15] אפשר שבשגרירות האמריקנית, שהעבירה ערב המבצע הערכתה לוושינגטון כי ״בן-גוריון אלרגי למלחמת מנע״,[16] צצו הרהורים חדשים לאחר הפשיטה הנרחבת על המוצבים הסורים. מכל מקום, דאלס העריך כי הפעולה כוּוְנה כאזהרה לאמריקנים נוכח ניסיונותיהם להשיג הסדר מדיני, וכי העובדה שלא קדמה לה פרובוקציה סורית של ממש מגבירה אזהרה זו. 

מבצע כנרת לא היה, בעיקרו של דבר, פעולת גמול על התקפות סוריות, אלא איתות, שאת הנשק שיסופק לה לא תקבל ישראל בתנאים מגבילים, כנשק מגן בלבד, שעה שעל תנאי זה בדיוק התחייב שרת כלפי דאלס בבקשתו לנשק. בשלב מאוחר יותר נמצאו מי שקלטו איתות זה - הצרפתים - אך בינתיים היו הללו שותפים מלאים להסגר שהטילו מעצמות המערב על הספקת נשק לישראל עקב מבצע כנרת. בן-גוריון ואפילו שרת עצמו, שלא רצה להעליב את בן-גוריון ולהציג את ראש הממשלה כשקרן בפני שריו, העלימו מידע זה מהממשלה.[17]

השגריר ביירוד הפגיע במחמ״ד לבל יותן לישראל נשק כמו שחשבו בוושינגטון לתת כלומר ב-27 מיליון דולר, מפני שרישומו של המבצע על נאצר עצום ומשום כך יראה הלה בכל מתן נשק לישראל עכשיו, ולו גם בסכום פעוט, התגרות בלתי-נסבלת. מבצע כנרת - אמר ביירוד - פירושו הפגנת העליונות הישראלית בנשק על הערבים ונכונות לדבר עמם רק בשפה זו.

ב-23 בדצמבר דיווח דאלס לשגרירויות ארה״ב במזה״ת על החלטת המעצמות להשעות בתקופה הקרובה מתן נשק לישראל, ובמיוחד מטוסי סילון כמו ״מיסטר-4״. כמה ימים אחר-כך, כשהודיע דאלס לשרת על השעיית הבקשה לנשק, ״בעיקר״ עקב מבצע כנרת לא ריככה הסיפא שראה להביא בשולי מכתבו - שם עמד על יחסו ה״אישי״ החמים כלפי שרת - את תחושתם של אבן ושילוח, כי דאלס שיטה בישראל בהבטיחו לה לשקול ברצינות הן חוזה ביטחון והן מכירת נשק. דאלס - טענו השניים - שם את ישראל ללעג והדפהּ באורח זה אל קצה החבל הדיפלומטי.[18]

התרופה לבעיות הביטחון: מלחמת מנע

בהקשר הפנים-ישראלי סימן מבצע כנרת את הריכוז הגמור כמעט של הסמכויות בידי בן-גוריון, אם כי זמנית מומשה תביעתו של שרת, שעל מבצעים צבאיים יוחלט בממשלה.[19] כאשר בינואר 1956 המליצה הוועדה לשעת חירום, שהקימה מפא״י בראשות לבון, על הקמת מועצה להגנה לאומית, סירב בן-גוריון לקבל את ההמלצה. ייתכן שכבר אז הגה אם לא תיכֵּן את מלחמת המנע נגד מצרים וחשש שמא גופים ציבוריים ממין זה, שידרשו לשתפם בהחלטות, עלולים לקלקל ולשבש את תזמונה הצָלֵח.[20] כפי שהשתלשלו דברים, הקדים מדי בן-גוריון להפגין את יכולתו להכריע הכרעות צבאיות על דעת עצמו, ללא תיאום עם הממשלה; זמנית היה לו הדבר לרועץ.

המסקנה שהתרופה לבעיות הביטחון של ישראל - כעומדת מול חזית ערבית מתעצמת והולכת צבאית - היא מלחמת מנע, חיזקה את נטיית לבו של בן-גוריון לזלזל בדיפלומטיה כמכשיר להשגת נשק ויתרונות מדיניים. כאשר החליטה הממשלה בפברואר 1956 לאיים בחידוש העבודה במפעל הירדן על מנת לסחוט מטוסי ״מיסטר״ רבים יותר מצרפת, ללחוץ על ארה״ב בעניין הנשק ולסייע לג׳ונסטון בשכנוע הערבים לשתף עמו פעולה - השמיט בן-גוריון את היתרונות התכסיסיים הללו, שבהם צידד שרת ולו גם כקלפים למיקוח, בהודיעו כי הממשלה תימָנע מחידוש העבודה בלא להתנות זאת בדבר.[21] התייחסות אנטי-דיפלומטית דומה הפגין בן-גוריון כלפי המו״מ עם האו״ם על האזור המפורז בניצנה, בתובעו העברת כל הטיפול בוועדות ש״ן למשרד הביטחון, ואילו את הטיפול ברכש נשק מצרפת אמרו משה דיין וחבריו להעביר לידי אהוד אבריאל (מ״צעירי מפא״י״ שסייעו לבן-גוריון להיפטר ממשה שרת; התמחה בנושאי חוץ), תוך הדחת השגריר צור או עקיפתו. שרת פקפק בכוחם של פרס ואנשיו להשיג מצרפת, בדרכים המיוחדות להם, את שלא יעלה בידי השגריר צור להשיג באמצעות משרד החוץ - בהמשך למה שסוכם בעבר בינו לבין אדגר פור.[22]

הגישה המדינית הדינמית-מהפכנית של בן-גוריון היוותה איום על ארה״ב והלמה את הנטיות הצרפתיות באותה עת להשלים עם נוכחות רוסית במזרח התיכון, נטיות שהקבילו למגמת הבריטים. בעוד שחלוקת המזרח התיכון לאזורי השפעה הייתה מזכה את המעצמות האירופיות בנתחים לעצמן, ואת בריה״מ בנתחים מקבילים, שללה המדיניות האמריקנית בבירור את חלוקת האזור בין המעצמות.[23]

שרת פסל יוזמות מדיניות, שנועדו לנצל את חדירת הרוסים כאיום על המערב ובשל אותו טעם סירב להצעות שהועלו במשרדו להכיר בלגיטימיות ההשפעה הרוסית במזרח התיכון כדי להשיג מכוח זה שיתוף-פעולה עם הרוסים. כן לא נתקבלה על דעת שרת עצתו של יצחק נבון לעודד את צרפת להיכנס לברית בגדד יחד עם סוריה, על מנת לדחוק את מצרים ביתר שאת לזרועות הרוסים ולמשוך בעקבות זאת את המערב לעבר ישראל. שרת נמנע הן ממהפכנות ״רוסית״ והן מסיוע להשתלטות אירופית על חלקים מהאזור. מדיניותו הפרו-מערבית הייתה קרובה למדיניות האמריקנית, שכאמור לא נטתה לחלוקת בסיסים במזה״ת בין המעצמות יותר מאשר למגמה שרווחה בקרב מדינאים בריטיים, שחששו מן האמריקנים והרוסים במידה שווה כמעט.[24]

לאחר מבצע כנרת העריכו בשגרירות ארה״ב בתל-אביב, כי ממשלת ארה״ב מנסה, למעשה, לכפות על ישראל הסדר באמצעות מניעת נשק ממנה עד שיעכל נאצר את נשק העסקה הצ׳כוסלובקית/סובייטית ועל רקע זה הזהירה את מחמ״ד ישראל לא תיכנע וכי תחושת ״בגבנו-אל-הקיר״, הקונה שביתה בקרב הישראלים לא תחזק את המתונים שבקרבם ולא תסלול דרך להסדר. הערכת המודיעין האמריקני איששה גם היא את ההנחה, כי ישראל לא תראה לעצמה ברירה אלא לפתוח במלחמת מנע בטרם יחזקו הערבים ממנה, במיוחד בתחום האווירי.[25] מאחר שהאמריקנים לא נענו לבקשת ישראל לספק לה נשק מאזן, נחלש מעמדו של שרת, שחתר להשגת נשק מגן, ובן-גוריון יכול להתחזק בהנחתו כי הדרך הנאותה להשגת נשק היא הפגנת אקטיביזם. שניהם, הן בן-גוריון והן שרת, היו מדינאים מנוסים, שהשכילו לנקוט טקטיקות גמישות להשגת נשק. עובדה היא, כי גם שרת רמז שוב ושוב לאמריקנים כי סיכויי מלחמת מנע גוברים ככל שישראל חשה את עצמה מאוימת יותר; גם הוא נזקק אפוא לנפנוף בדגל מלחמת מנע במאמציו להשיג נשק או חוזה ביטחון.

הערות: