5. עסקת הנשק המצרית והתוכניות למיטוט נאצר

נאצר מכריע סופית

כבר ביוני 1955 הודיע נאצר לשגריר ארה״ב בקהיר, שבדעתו לקנות נשק מצ׳כוסלובקיה.[1] דאלס ענה, שארה״ב שוקלת את בקשת מצרים לנשק והפעם בדחיפות. ראש ממשלת הודו נהרו ביקר במצרים באותם ימים ויעץ לנאצר להימנע מצעדים שיבודדוהו מן המערב ולהתרכז בפיתוח כלכלי-חברתי. בארה״ב תבע אייזנהאואר להיענות לבקשת מצרים. את התנגדות ישראל למכירת נשק אמריקני למצרים חשבו האמריקנים לשכך במִמכר מוגבל של נשק, מאחר שהעריכו, כי ישראל חזקה צבאית מכל ארצות ערב גם יחד.[2]

בסוף אוגוסט 1955, בעת נאומו של דאלס על המצב במזרח התיכון והצורך להגיע להסדר קבע באזור זה, הייתה ״העסקה הצ׳כית״ תלויה ועומדת להכרעתו הסופית של נאצר. דאלס השתדל לסכל את העסקה ואף הזהיר את נאצר, כי הדרך שהוא עולה עליה מסכנת את יחסיו עם המערב ואת עצמאות ארצו, שעליה הוא מקפיד לגונן. אולם כלפי חוץ אמר דאלס, שמצרים רשאית לקנות נשק מכל מקור וכי הסיוע הכלכלי האמריקני אינו מותנה באי-רכישת נשק מבריה״מ. דאלס התנה היענות לתביעות המצרים לרכישת נשק אמריקני ולמימונה בהיענותם להצעות ליישוב סכסוך ישראל-ערב, שאותן העלה בנאומו, אבל המצרים היו להוטים להסדר בתנאי שייתן להם את כל הנגב ונאום דאלס רָחַק ממלא את ציפיותיהם.[3]

גם התחזקותה הצבאית של עיראק הודות לברית בגדד והאירועים בגבול עם ישראל האיצו מצרים להתחמש. לאמריקנים דוּוַח, שנאצר נלחץ על-ידי קציניו לממש את עסקת הנשק הגדולה עם צ׳כוסלובקיה, ולמעשה אולץ לכך[4]

בספטמבר 1955 הודיע נאצר על חתימת עסקת הנשק עם צ׳כוסלובקיה. זו כללה: 200 מטוסי קרב, הפצצה ותובלה; 230 טנקים ו-200 נושאי גייסות משוריינים; 100 תותחים מתנייעים ו-500 תותחים אחרים, וכן משחתות, צוללות ועוד. 

המצרים הסבירו לאמריקנים כי נכונותם להסדר עם ישראל קיימת ועומדת, וכי העסקה שעשו באה לוודא, שהמשא-ומתן על הסדר זה ינוהל מעמדת כוח. תוכניתו של נאצר הייתה מיוסדת על ההנחה, שמצרים תקבל נשק מהמזרח ועל התקווה שמעצמות המערב, ובייחוד ארה״ב, יימָנעו מהספקת נשק לישראל בטרם תספיק מצרים לבנות את צבאה. נאצר אומנם הבטיח לביירוד, שאין מטרתו להשמיד את ישראל, אך הערכת המודיעין האמריקני מאוקטובר 1955 לא הוציאה מכלל אפשרות מתקפה של נאצר על ישראל לאחר שהצבא המצרי יעכל את הנשק הצ׳כוסלובקי-סובייטי.[5]

נאצר לא בנה על חול בתובעו מהאמריקנים להימנע מהספקת נשק לישראל גם לאחר מימוש עסקת הנשק שלו; הוא איים, שהספקת נשק לישראל תגרור אחריו עסקות נשק נוספות עם הסובייטים. ערב חתימת העסקה ״הצ׳כית״ איים דאלס על מצרים בהצטרפות ארה״ב לברית בגדד עם ארצות ערביות רבות ככל שאפשר. ומשנחשפה העסקה רשמית הבהיר לנאצר כי הוא מסכן את סיוע המערב למפעל סכר אסואן ומסתכן במירוץ חימוש ובמלחמה, שבה עלולה מצרים להינזק קשות; לחצים קשים - אמר - יופעלו הן בבריטניה, שלא פינתה את בסיסיה לאורך תעלת סואץ על-מנת שיימסרו לידי הרוסים, והן בקונגרס האמריקני, שיתבע נקיטת צעדים נגד נאצר. דאלס דרש מנאצר לשקול את ביטול העסקה ולהיענות ליוזמתו להסדר ישראלי-ערבי, ולהסיר באופן זה אחד מן המכשולים העיקריים המונעים בעד הרכשת נשק אמריקני למצרים. אולם מרגע שהעסקה המצרית-צ׳כוסלובקית הייתה לעובדה מוגמרת, הסביר דאלס לישראלים, שפנו אליו בדרישה לקבל נשק מאזן, כי אין בדעת ארה״ב לחלק את המזה״ת באופן שבריה״מ תחמש את הערבים, וארה״ב  את ישראל. בינתיים - טען - נהנית ישראל מעליונות צבאית על הערבים.[6]

הצעות להלום בנאצר

תגובת שרת על עסקת הנשק המצרית-צ׳כית הייתה ניסיון להשגת נשק בלי לשמוט את תביעת חוזה הביטחון מארה״ב, אך גם ללא הדגשתו, לבל יספקו האמריקנים ערובה מילולית תחת נשק.[7] אבל כל המדינאים הישראלים והיהודים בארה״ב, ובהם נחום גולדמן וסנטור הרברט להמן, תבעו חוזה ביטחון אמריקני-ישראלי[8] ואבן ושילוח ליוו תביעה זו בצורך הדוחק להפיל את נאצר ובקביעה שישראל תפעל בקרוב בכוח להבטחת השיט במפרץ אילת.[9] נוכח העסקה המצרית-צ׳כוסלובקית הדגיש שרת לפני דאלס גם את הסכנות המאיימות על ישראל נוכח חימושה של עיראק והצטרפות ארה״ב לברית בגדד, אם כי הרהר גם באפשרות, שמכוח הצטרפות זאת יהיה בידי ארה״ב לפקח על השימוש בנשק המערבי שם. שרת הטיל ספק אם כדאי לשעות לעצה שהשיא לישראל קֶרְמיט רוזוולט - ידידו לשעבר של נאצר ומראשי הסי.איי.אי - להלום בנאצר ברגע שיקבל את הנשק הסובייטי,[10] עם שהוא-עצמו הציע לישראלים לתבוע מארה״ב ללחוץ על נאצר באמצעים לא-צבאיים.[11]

העצה לישראלים להכות בנאצר לא קיבלה אישוש מצד אַלֶן דַאלֶס, ראש הסי אי אי (ואחיו ג׳ון פוסטר דאלס), שנועד עם אבן ביחידות והרהר באפשרות חיסולו של נאצר - בלי לקבוע עמדה ברורה עקב החשש, שכל תחליף בראש מצרים יהיה גרוע יותר. אבל עצם ההתייעצויות האינטימיות בעניין המדיניות שעל ארה״ב לנקוט כלפי נאצר וחשיפת העובדה, שקיימת אסכולה אמריקנית הגורסת חיסולו, עודדו מאוד את שילוח ואבן, וגם את איסר הראל,[12] להמליץ לפני שרת על הנחתת מהלומה על נאצר. בעשותם מפנה חד זה נטשו אבן ושילוח את שיקולי האיפוק והזהירות במישור פעולות הגמול כסגולה לקידום חוזה ביטחון, והעלו תחתם הצעה ליציאה למלחמת מנע נגד ״הכוח הערבי-קומוניסטי״, כלומר מצרים. הם לא הציעו אסירת מלחמה מנע לאלתר. אדרבה, לזמן הקרוב הציעו התאפקות מרבית בפעולות גמול. אולם הם תבעו להזהיר את המערב, כי אם לא יחזק את ישראל בנשק ובחוזי ביטחון, היא תצא למלחמה לקראת קיץ 1956.

שוללי מלחמת מנע

האמריקנים ושרת כאחד סברו, שכתריאל שָׂלְמוֹן, הנספח הצבאי של ישראל בארה״ב, הוא מקור הרעיונות הללו, שמשמיעים הישראלים בוושינגטון, וערערו נמרצות על ההנחה, כי מלחמת מנע ישראלית או הפלת נאצר בכוח על-ידי ארה״ב תסיג את ההשפעה הסובייטית באזור. נהפוך הוא. בינם לבין עצמם דנו האמריקנים בפעולה המדינית, ואפשר גם הצבאית, שינקטו במסגרת או״ם או אפילו בלעדיו, כדי למנוע או להגיב מייד על כל צעד מלחמתי שיתבצע במזרח התיכון, ואפילו שקלו כיצד להיעזר בצרפת לריסון ישראל. שרת היה אפוא תמים-דעים עם האמריקנים בשלילת מלחמת מנע ובראיית שליחתו של כתריאל שלמון להציעה בשם השגרירות כצעד מסוכן. [13]

גם בן-גוריון העלה פעם בפעם שיקול להימנעות מפעולה צבאית כאשר נראה לו שהדבר נחוץ להשגת נשק. כפי שכבר צוין, כך נהג לעתים לגבי סוריה. בניגוד לכך, הגיב מיידית על רציחות שביצעו חוליות פידאיון בישראל לפני פרסום עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-מצרית, ועל הפסקת השיחות מצד המצרים על החלת הסדרי רגיעה בגבול רצ״ע, במבצע גמול של צה״ל בחאן יוּנס ב-31 באוגוסט 1955. האמריקנים לא היו משוכנעים בפעם זו, שהישראלים לא צדקו בתגובתם על מעשי הרצח של הפידאיון שלוחי-המצרים ואף קיבלו מידע, שאת ההוראות לחבל ולרצוח בישראל הוציא נאצר.[14] האמון בין נאצר לשרת בנסיבות אלה היה מועט ביותר חרף המאמצים שהקדיש שרת לקיומו, למשל באמצעות הקווייקר האמריקני אֶלְמוֹר ג׳קסון, ששוחח עם נאצר ועם שרת בעצם ימי מבצע חאן יונס וערב פרסום העסק המצרית-צ׳כוסלובקית.[15]

בספטמבר 1955, לאחר מבצע חאן-יונס - ולפני פרסום עסקת הנשק ״הצ׳כית״ - כאשר השתרר שקט קצר-ימים ברצ״ע ובאזור ניצנה וניסיונות הישראלים למגעי חשאיים עם נאצר נמשכו, התהלך הרמטכ״ל משה דיין - לדברי שרת - ״אבל וחפוי ראש״. דיין בחל ברגיעה שאינה מבשילה כפרי ״לקח״ שמלמד צה״ל את המצרים; לנגד עיניו עמד ״לקח״ בממדים שיגרמו למצרים לחדול מפעולותיהם העוינות אחת ולתמיד. שרת טען שאפשרות שכזו אינה קיימת, אך הסכים עם דיין כי איום בפעולה צבאית מסייע לגנרל ברנס, ראש משקיפי האו״ם, להשיג הפסקת פעילות מצרי אלימה.[16] לפיכך, כאשר חיבלו המצרים בתמרורי הגבול המצרי-ישראלי באזור ניצנה וצבא מצרי נשאר בתוך השטח המפורז שם, הוסכם בין שרת לבן-גוריון ודיין כי ישראל תכניס גם היא צבא לאזור המפורז - ותודיע על כך - בלי להתנגש עם המצרים. אך הכוח הישראלי שנכנס למחנה הנציגים המצריים בוועדת ש״ן המשותפת לשתי המדינות, שישבו שם כחוק, גירש את אנשי הנציגות ופצע חייל וקצין מצריים. לשרת לא נותר אלא להביע צער בשם ממשלתו על התקרית.[17]

נשק תמורת התקשרות ״אקטיבית״

״העסקה הצ׳כית״ העלתה מחדש על הפרק את תוכניתו המקורית של בן-גוריון להתקשר בברית צבאית עם ארה״ב נגד נאצר - סוכן בריה״מ באזור. מייד לאחר קבלת ידיעה מן הסי אי אי על תכנון הפלת נאצר, המליץ בן-גוריון לדחות זמנית את כיבוש מְצָרי טיראן כדי לאפשר קבלת נשק אמריקני תחילה. אבל מאמץ הבלגה זה נועד מעיקרו להשגת התקשרות אקטיבית עם המערב במלחמת מנע נגד נאצר. בן-גוריון פירש את הידיעה מן הסי אי אי כהיתר אמריקני לישראל להפציץ ולהשמיד את ה״מיגים״ שיקבלו המצרים במסגרת ״העסקה הצ׳כית״[18]

שרת סבר, שהגיע עם בן-גוריון לכלל הסכמה על קו פעולה להשגת נשק מארה״ב. הוא הופתע כאשר ב-3 באוקטובר 1955 נשא שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, נאום שופע ביטחון בעליונות צה״ל וציודו על כוחם של הערבים. בנאום זה, שנישא בכינוס של עובדי משרד הביטחון, ודוּוַח בעיתונות הישראלית, טען שמעון פרס, כי עוד בשלהי 1953, בטרם הלך לשדה בוקר, תיכּן בן-גוריון את תוכנית הרכש המבוצעת עכשיו. ישראל רצתה אומנם לרכוש טנקי ״סנטוריון״ כבדים מאנגליה, אבל מכיוון שהללו לא סופקו, שידרג משרד הביטחון את הטנקים שכבר היו בידי צה״ל וכעת הם טובים כדגמים מעולים. עוד טען פרס, כי ישראל רכשה מטוסים מודרנים ״אשר מעניקים לנו עליונות באוויר״ והודה על כך לנדיבותה של ממשלת צרפת, בהוסיפו כי לפני שבועות מעטים הוחל בישראל בהפקת אורניום מפוספטים (עובדה אחרונה זו צוינה בדיווחי השגרירות האמריקנית לוושינגטון). בן-גוריון, שנשא דברים באותו מעמד מייד לאחר פרס, לא היה שותף לאופטימיות של מנכ״ל משרדו והבהיר לקהל השומעים, כי חימושה של ישראל מפגר הרבה אחר חימוש ארצות ערב.[19]

שרת שחתר להשיג מארה״ב נשק להגנה בלבד, סבר שארה״ב תמכור נשק לישראל או תאשר לבעלות-בריתה לעשות זאת ובלבד שיוכח לה כי אכן ישראל חסרת נשק מגן. שרת נחרד במיוחד מהבעת דעתו של שמעון פרס על חימושו המספק של צה״ל, משום שהכיר היטב את הטיעונים האמריקניים על כוחו של צה״ל לעשות שָמות בָמצרִים אם אך יפתחו הללו במלחמה. למעשה, האמריקנים העריכו כי עובדות חשובות על חימוש צה״ל מוסתרות ממשרד החוץ וכי צה״ל יקיים עליונות על פני כל מדינות ערב עד קליטת הנשק הצ׳כוסלובקי במצרים.

קשה לרדת לסוף כוונתיו של פרס בנאומו הבוטח; אפשר שסמך בלבו על נשק צרפתי שיקבל צה״ל גם ללא תנאים מדיניים כובלים. לכאורה היה בן-גוריון שותף להזעקת המערב לספק נשק מגן לישראל, ובכך פעל בשונה מפרס, אולם הפעולות שביצע צה״ל בשטח, בפקודת בן-גוריון, עלו בקנה אחד עם קו המחשבה שגרס, כי ישראל לא תקבל נשק מגן; היא תקבל נשק למיגור נאצר.

חתירה לשינויי מפות

בנובמבר 1955 הכריז ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן על צורך בוויתורים טריטוריאלים מצד ישראל. הבסיס למו״מ על שלום ישראלי-ערבי - אמר - נמצא בין גבולות תוכנית החלוקה של ארץ-ישראל לפי החלטת או״ם ב-1947 לבין קווי ש״ן, שהקפיאו את קווי החזית ב-1949. שוב פירשו הישראלים את גישת בריטניה כפרו-ערבית יותר מזו האמריקנית וצדקו בכך, אם כי במידה מוגבלת. דאלס בירך בסתר על ה״טיפול בהלם״, שהעניק אידן לישראלים, בהבליטו את הצורך בוויתור טריטוריאלי מצדם אך טען, שאין צורך להגזים בגישה קשוחה כלפי ישראל. מכל מקום, תמיכת ארה״ב בנאום אידן הייתה מסויגת.[20]

ארה״ב צידדה בוויתורי שטח ישראליים בנגב, שיאפשרו למצרים מעבר רציף לירדן, אך המצרים שאפו להפוך את הנגב כולו, לרבות באר-שבע, לערבי (לפחות כעמדת פתיחה במו״מ), ואילו הבריטים ביקשו להוכיח לערבים כי הם, שלא כאמריקנים אינם מושפעים על-ידי היהודים; הם ציינו לעצמם בסיפוק, כי מחאותיה של ישראל, ובעיקר מחאות רה״מ בן-גוריון על נאום אידן, סייעו להרמת קרנה של בריטניה בקהיר. השגריר האמריקני ביירוד דחק בדאלס לבלום את נפילת נאצר לזרועות הסובייטיים - ועמו כל העולם הערבי - על-ידי ״שכנוע״ ישראל (לטובתה ולטובת המערב) לוותר על כל הנגב, ואילו תגובתו של הנרי קֶבוט לודג׳, נציג ארה״ב באו״ם, הייתה הפוכה: התגובה לעסקת הנשק המצרית - טען - צריכה להיות חתימת חוזה ביטחון אמריקני עם ישראל ועם שכנותיה כאחד.[21]

שרת התנגד בתוקף הן לצעדי כניעה של ישראל והן ליזימת מלחמה על-ידה. היה קשר הדוק בין התוכניות למלחמת מנע, שצצו ב-1955, לתוכניות קודמות שהגה בן-גוריון לשינוי פני המזרח התיכון, למשל, על-ידי סיפוח דרום לבנון וכריתת ברית עם לבנון נוצרית, שהישראלים היו עשויים להניח כי יעלו בקנה אחד עם אינטרסים צרפתיים באזור. עכשיו, נוכח התעצמותו של נאצר, יהיו בצרפת חוגים, שהביעו נכונות לתמוך במבצע ישראלי לפריצת המצור במפרץ אילת, אך משרד החוץ הצרפתי התנגד לכך, כפי שהתנגד גם להרכשת נשק לישראל.[22]

ראובן שילוח ניסה כוחו בהשגת הסכמה אמריקנית לשינוי מפת המזרח התיכון. ראשית הציע למחמ״ד שיתוף-פעולה מודיעיני מרחיק-לכת בין ישראל לארה״ב, במיוחד בתחום התעמולה. כאחד התנאים המסייעים לשיתוף זה, המליץ על סילוק המלך סעוד והמלכת אחד מעשרות אחיו תחתיו. בתוך שנה העלה בן-גוריון עוד תוכניות דינמיות לעיצוב המזרח התיכון מחדש.

כמתחוור, היה מכנה משותף לכל התוכניות: ישראל מקבלת נשק לביצוע פעולות נגד ארצות ערב - בשליחות המערב.[23]

וושינגטון ושרת גורסים הידברות

שרת, בניגוד קוטבי לבן-גוריון, דבק בסטטוס-קוו טריטוריאלי והסתייג מיוזמות ישראליות להפלת משטרים במזרח התיכון; בפגישותיו עם דאלס נוכח לדעת, כי גם לאחר ״העסקה הצ׳כית״ אין בנמצא נכונות אמריקנית להפיל את נאצר.[24] ואומנם, אחר היסוס-מה החליטה וושינגטון, כי למרות העסקה שעשה נאצר עם צ׳כוסלובקיה, ולמעשה עם בריה״מ, ראוי לה להימנע ממדיניות שתעמיד את ארה״ב בעימות ישיר מולו ותדחוק אותו - עם שאר הערבים, שהוא מנהיגם הבולט - לזרועות הרוסים; תחת זאת ראוי לנסות להידבר עם המנהיג המצרי, העומד בראש שלטון בלתי-מושחת; יסכים נאצר לשתף פעולה בכמה עניינים, ביניהם תוכנית המים של ג׳ונסטון, הימנעות מעסקת נשק נוספת עם הגוש הסובייטי, הסתפקות בנשק מערבי להגנה בלבד והפסקת התעמולה האנטי-אמריקנית - תסייע ארה״ב למצרים בבניית סכר אסואן ובתחומים נוספים.[25]

לישראל הגיעו ידיעות, שדאלס הפר עצתם של חוגים בארה״ב שצידדו במלחמה מהירה של ישראל נגד נאצר. ארה״ב חזרה והפצירה בישראל להיות נכונה להסדר, שיכלול ״שינוי מזערי״ בגבולות הנגב. דאלס היה משוכנע, שנאצר יודע כי לא יוכל לישראל מבחינה צבאית, כי ישראל מסוגלת לעשות שמות בְמִצרַים, לרבות הריסת סכרים על הנילוס. הבריטים, יחד עם האמריקנים, פעלו גם לאחר עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-מצרית להשגת הסדר בין ישראל למצרים. והיו בתוכם אישים כשקבורו, שסברו כי בן-גוריון מבצע פעולות גמול גדולות כפרובוקציה שתניא את הערבים מהסדר.[26]

הבריטים רצו לפייס את נאצר על חשבון ישראל, אך גם לבלום את השפעתו באמצעות הרחבת ברית בגדד על-ידי צירוף ירדן, ואולי גם לבנון וסוריה, למסגרתה. עתה, משהייתה ״העסקה הצ׳כית״ עובדה מדינית מוגמרת ונוכח פעילות הסעודים, המצרים והסורים נגד ברית בגדד, ששירתה את הסובייטים, נטו לכך גם הרברט הובר, סגן שה״ח האמריקני והשגריר האמריקני בירדן. אולם עמדת ארה״ב, שנקבעה על-ידי דאלס והנשיא אייזנהאואר, נשארה מסויגת. דאלס סבר, כי נאצר חושש מהצטרפות אמריקנית לברית בגדד. את ירדן ניסו הבריטים לפתות להצטרף לברית לאחר שקיבלו אישור לכך מהרברט הובר; לטענתם, הוכיחה ברית זו את כשרותה האנטי-ישראלית[27] - ואילו דאלס, הגם שערב ״העסקה הצ׳כית״ איים על מצרים באפשרות, שארצו תגיב בהצטרפות לברית בגדד יחד עם מדינות ערביות נוספות, ובחתימת חוזה ביטחון עם ישראל, לא נואש מנאצר ובהימנעו ממימוש איומים אלה המשיך בניסיונותיו לפתותו ולאיים עליו גם יחד, תוך שלא סר מהסתייגות מברית בגדד.[28]

גם שרת לא אמר נואש. חרף התאכזבותו מנאצר טרם פסה אמונה מלבו, שאין בכוונת נאצר ליזום מלחמה להשמדת ישראל.[29] בן-גוריון כמו נע בין הקטבים: הוא כינה את נאצר ״היטלר״, הציגו כסוכן ניטרליסטי-קומוניסטי, אך בפועל גם קרא לו להיוועד למשא-ומתן. הקריאה האחרונה הייתה פומבית ונראה שנועדה להכתים את שם המנהיג המצרי בעולם הערבי.[30]

נאצר והפידאיון

נאצר הרים קרנו בעולם הערבי הודות להפעלת הפידאיון נגד ישראל ולעסקת הנשק הגדולה שעשה עם הגוש הסובייטי. לא רק הישראלים, אלא גם הירדנים וחלק מן הדיפלומטים האמריקניים היו משוכנעים, שנאצר ממשיך - גם לאחר גל ההתקפות שערך נגד ישראל בסוף אוגוסט - לנהל את פעולות החבלה נגד ישראל. ביירוד טען, כי שוחח עם נאצר ושוכנע כליל, שהלה אינו אחראי להתקפות הפידאיון לאחר סוף אוגוסט; גורמים אחרים, ככל הנראה פלסטינים, הם המתכננים ומבצעים את הטרור האנטי-ישראלי ומטילים על נאצר את האחריות. ראש מטה משקיפי או״ם גנרל ברנס התרשם באופן שונה, אף שגם הוא צייר את נאצר כמי שמרסן, לפחות חלקית, את הפעילות האלימה נגד ישראל מתוך רצ״ע. במחמ״ד הניחו, שהמצרים מארגנים את הפידאיון בירדן ובסוריה.[31]

בן-גוריון זנח עד מהרה את מדיניות האיפוק הצבאי, שנדרשה לחיזוק שר החוץ שרת במאמציו להשיג נשק, כפי שהפגין בקרב שערך צה״ל לסילוק הכוח המצרי מן האזור המפורז בניצנה בראשית נובמבר 1955, שבו נהרגו כ-50 חיילים מצרים ושני חיילים ישראלים. לאחר הפגנת שרירים זו הכריז בן-גוריון, כי ישראל לא תיזום מלחמת מנע, אף כי בד-בבד עם זאת לא נעתר להצעות המטכ״ל להשמדת הצבא המצרי, שהתרכז אז בסמוך לגבול והיה יעד נוח לתקיפה. בכירי צה״ל קיוו, שהמצרים ידחו לחלוטין את הצעות התיווך של האו״ם ביחס לאזור, אך מצרים, הגם שהציעה הצעות שברנס והאמריקנים אף לא ראו טעם להביאן לפני ישראל (כגון מתן ״רשות״ לישראלים להציב את גדר הגבול במרחק 500 מטר בתוך שטח ישראל), לא דחתה את הצעות ברנס. התפקיד העיקרי בהפגת המתח ובניהול המו״מ על השקטת הגבול נשאר בידי או״ם.[32]

שרת, שהתמקד בשלב זה בהשגת נשק לישראל ממעצמות המערב, עשה באותם ימים בארה״ב ובאו״ם חששו, שהיעדרו מן הארץ מנוצל להחרפת המצב בגבול. שרת עצמו היה ער למצב וראה לשגר לבן-גוריון שני מברקים מניו-יורק - ב-15 בנובמבר ושוב ב-26 בו - שבהם הפגיע בו, שלא לבצע פעולת גמול,[33] שכן הדבר יחזק את נאצר הטוען שהוא הזקוק לנשק מגן, ואילו דאלס יפרש צעד שכזה כהפגנת התעלמות מהפצרותיו, שלבטח לא תגביר את נכונותו להיענות לצרכיה הביטחוניים הדוחקים של ישראל.

שרת ביקש אפוא להסתייע באו״ם להרגעת הגבול ולשתף פעולה עם מנגנונו ככל שיינתן ללא סיכון ביטחונם של המתיישבים באזור, ואילו בן-גוריון הדגיש את חד-צדדיותו של האו״ם ביחסו לישראל. כשדובר בממשלה בראשית 1956 על הצורך בתגבור כוחה של ישראל באזור המפורז של ניצנה על-ידי הקמת יישוב בסמוך לו, התברר שבן-גוריון קְבָעוֹ בתוך האזור - בניגוד להחלטה מפורשת של הממשלה - ואילו לשרת הודיע, כי אינו מוכן לקיים איתו שום קשר ומגע בנושא ועדות ש״ן, המשותפות לישראל ולשכנותיה, לבד מבישיבות הממשלה. ראש ממשלת ישראל אמר בלעג, שאין בכוונתו לשמש ב״מעמד המכובד״ של ״יועץ למשרד החוץ״.[34]

לתת לשרת ״משהו״

בסוף 1955, לאחר חתימת ״העסקה הצ׳כית״, ניסה שרת להשפיע על ראשי מדינות המערב ושרי החוץ שלהן למכור נשק מגן לישראל. הוא התרכז בתיקון איכותי של מאזן הכוחות באוויר, שהרי עסקת הנשק המצרית הגדולה כללה סוגים של מטוסי סילון שלישראל לא היה מענה עליהם. בשלב זה נקטה צרפת גישה אמביוולנטית מאוד כלפי ישראל. משה״ח הצרפתי - שרצה לפייס את נאצר על מנת שהלה יחדל מתמוך במורדי אלז׳יריה - התנגד לעצם בוא שרת לפריס, ואילו אדגר פוֹר, ראש ממשלת צרפת באותם ימים, הסכים למכור מטוסי ״מיסטר 4״ לישראל. צרפת הייתה נכונה למכור נשק לשני הצדדים, אלא שמכירת מטוסי ״מיסטר 4״ הייתה מותנית בהסכמת האמריקנים, שכן ייצור המטוסים האלה היה משועבד באותה עת להספקה לנאט״ו על-פי הזמנת ארה״ב. גם הבריטים עדיין ביקשו לפייס את נאצר ולא היו נכונים לשקול באותו שלב מכירת מטוסים לישראל. גורם נוסף שיכול לספק מטוסים לישראל היה קנדה, ששר החוץ שלה לֶסְטֶר פירסון היה ידידותי מאוד הן כלפי שרת והן כלפי נאצר. פירסון, וכן האמריקנים, התרשמו באותה עת לרעה מהתנהגות ישראל בגבול כפי שהשתקפה הן בשיתוף-פעולה מזערי עם גנרל ברנס והן בביצוע פעולות גמול רבות-היקף נגד מצרים. היקפן הגדול וריבוין של פעולות הגמול שניהלה ישראל ב-1955 סייעו לממשלת ארה״ב להסתייג ולהכיל את הלחץ שהפעילה ישראל לספק לה נשק במישרין או לתמוך בהספקת נשק לה מקנדה וממדינות אירופה.[35]

ב-9 בנובמבר 1955 נסע שרת לארה״ב לסדרת נאומים מטעם ״המגבית היהודית המאוחדת״ שתכליתם הייתה איסוף כספים לרכש. לקראת בואו העלה דאלס במחמ״ד את הדילמה הקשה: אומנם אי-אפשר להתעלם ממצוקת ישראל, אולם על הפרק עומדת נפילת כל המזרח התיכון לידי הרוסים - אם תתייצב ארה״ב בעליל לימין ישראל על כן, למרות שאי-אפשר לאסור על מדינה כלשהי לרכוש נשק להגנתה, צריכה ישראל להיסמך על או״ם, על ״ההצהרה המשולשת״ של המעצמות המערביות מ-1950 בדבר ערבותן לשלמות הטריטוריאלית של מדינות המזרח התיכון ועל אהדת דעת הקהל המערבית. דאלס קבע, כי למעשה מובטחת ישראל מהתקפה צבאית עליה, שכן כוחה עמה, והביע נכונות לשקול את הצעת עוזרו לענייני המזרח התיכון ג׳ורג׳ אלן, שהקונגרס יאשרר את ״ההצהרה המשולשת״ על המזרח התיכון ויסמיך את הנשיא לפעול להגנתה של כל מדינה נתקפת באזור זה. אסור לתת לשרת - אמר אלן, ודאלס גרס כמוהו - את שבוודאי יחתור להשיג: גריפת דעת הקהל האמריקנית נגד ממשלת אייזנהאואר כמפקירת ביטחונה של ישראל.

איומי הערבים על ארה״ב אם אך תסייע לישראל בנשק, בערובה או בחוזה ביטחון, לבשו בשלב זה אופי בוטה וגלוי. שגריר ארה״ב במצרים הזהיר, כי ישראל רוצה להפיל את נאצר במלחמה, אך צעד זה לא יצלח; תוצאתה של מלחמה שכזו תהיה הרסנית, שכן הערבים יהיו משוכנעים שהדבר נעשה בברית עם ארה״ב.

השגריר האמריקני בתל-אביב, לוסון, ענה כנגדו, כי ישראל תפנה למלחמת מנע רק אם יכלו לדידה כל הקצין, כלומר אם ידון אותה המערב להישאר נטולת נשק מול מצרים המתעצמת. לוסון דיווח למחמ״ד, שהוויכוח הנוקב בממשלת ישראל סביב היחס לנאצר תם ונשלם; כעת מייחלים כל הגורמים בממשלה להפלתו ומאוכזבים מממשלת ארה״ב, שלא פעלה בכיוון זה לאחר היוודע דבר ״העסקה הצ׳כית״.[36]

בפגישתו עם דאלס ב-6 בדצמבר 1955 לא היסס שרת להגדיר את גישת המערב לישראל נוכח הסחיטה המצרית כ״מינכן״. דאלס דחק בשרת לנהל מו״מ על הסדר בחודשים הספורים שנותרו עד לקליטת הנשק הצ׳כוסלובקי בצבא המצרי, שהרי דווקא עתה, כשנאצר בוטח בעצמו, כשרה השעה למו״מ. שרת לא התרשם ולא סירב. הוא התרכז בתביעת נשק ובאי-הסכמה לעשיית ויתור טריטוריאלי ישראלי כלשהו בטרם משא-ומתן, אולם הבטיח לדאלס, כי ישראל תהיה נכונה לדון על כל נושא, לרבות הנגב, במשא-ומתן. שרת פסח לגמרי בפגישה זו על הבקשה לחוזה ביטחון, שתמיד ראה בו רק השלמה לאיזון בנשק עם הערבים ולא תחליף לאיזון שכזה.[37]

לפני שיחתו עם דאלס נועד שרת עם לסטר פירסון, שר החוץ של קנדה, אשר זמן קצר לפני כן נועד עם נאצר. שר החוץ הישראלי ניסה לטעת בלב פירסון חשדנות כלשהי כלפי נאצר בד-בבד עם תחושת החירום שבהספקת נשק לישראל לאלתר. דובר על מטוסי סילון מסוג ״סֵיבֶּר״ (86-F), המיוצרים בקנדה. באותו יום נמסר לשרת ישירות מפי ג׳ורג׳ אלן, כי עניין הנשק האמריקני לישראל יוכרע בתוך שלושה שבועות; אלן עצמו המליץ לפני שר החוץ שלו, כי מתוך רשימת הרכש הצבאי שהגישה ישראל לארה״ב, יימכר לה נשק ״הגנתי״ בשווי מחצית הסכום בערך, כלומר ב-27 מיליון דולר; אלן הציע לרכך זאת לגבי הערבים בהצעות נשק מקבילות לסוריה, עיראק וערב הסעודית וכן בהצעת סיוע למצרים בבניית אסואן.

ב-12 בדצמבר החליט דאלס לחלק את בקשת הנשק הישראלית לשתיים: נשק הגנתי יימכר מייד; נשק התקפי יימכר קמעה קמעה במשך שנת 1956 - ומכירתו תותאם למהלך המאורעות. לבריטים דיווחו האמריקנים כי יתנו לשרת ״משהו״ כלומר מעט נשק.[38]

הערות: