4. ממבצע עזה עד ״עסקת הנשק הצ׳כית״

מאזן רופף בממשלת ישראל

לאחר כישלון ארה״ב ובריטניה במאמציהן להתקדם להסדר מצרי-ישראלי בתחילת 1955, טען דאלס באוזני הבריטים, כי יש להבהיר לערבים, שהממשלה האמריקנית הנוכחית תוכל לפעול להשכנת שלום הכרוך בוויתורים מסוימים מצד ישראל רק בחודשים הקרובים, שכן בהתקרב מועד הבחירות לנשיאות ארה״ב יתחרו הדמוקרטים והרפובליקנים על אהדת היהודים. אֶוֶלין שַקְבּוֹרוֹ, מנהל מחלקת המזרח התיכון בפורין-אופיס, שהיה ממונה מטעם משרדו על גיבוש תוכנית ״אלפא״ בשיתוף עם האמריקנים, העריך כי השלום במזה״ת, שעליו עמד דאלס בנאומו ב-26 באוגוסט לפני ״המועצה האמריקאית למדיניות חוץ״, נוטה לטובת הישראלים משום שדאלס נמנע מפירוט הוויתורים הנחוצים מצד ישראל בתחומי גבולות ופליטים, ומאזכור החלטות או״ם ב-1947 (עיקרי הנאום, שעורר מייד הדים רבים, היו נכונוּת ארה״ב: למתן מלווה לישראל, שיאפשר לה לפצות את הפליטים הפלסטיניים; להשתתף במימון מפעלי מים לשיקום הפליטים; לחתום על חוזים לביצור גבולות ישראל ושכנותיה, לעזור בפתרון בעיית הגבולות, ״אשר לא נועדו להיות גבולות של קבע בכל המובנים״). ביירוד, שגריר ארה״ב בקהיר, גילה את אוזן הבריטים, שהוא חולק על מדיניות דאלס בעניין זה. בתמורה להסכמתם להודעה פומבית של דאלס על קווי ההסדר לסכסוך הערבי-ישראלי, תבעו הבריטים תמיכה אמריקנית קונקרטית יותר בברית בגדד ובנורי סעיד, בין היתר על-ידי מימון דולרי של רכש צבאי עיראקי מבריטניה. היה אפוא יסוד לתחושתו של שרת, שיש קשר בין תובענות הבריטים לוויתורים מישראל ובין שותפותם עם עיראק בברית בגדד.[1]

ואם לא הסדר - לפחות רגיעה. המעצמות ואו״ם ניסו להפיג את המתיחות בגבול ישראל מצרים. ראש משקיפי או״ם גנרל בֶּרְנְס (E.L.M. Burns) - איש צבא קנדי - הודיע לישראל על החלטת ממשלת מצרים ביולי 1955 להשקיט את הגבול. שרת הגיב בשדר לנאצר, שאם יקפיד על שקט בגבולות - לא תהיה תוקפנות ישראלית כלפיו,[2] אך ללא הועיל. בחודשים יוני-אוגוסט 1955 לא הגיעו המצרים והישראלים לכלל הסכם על אמצעי שמירת הגבול.

המנהיגים הישראלים היו תמימי-דעים בהתנגדותם לאחד מתנאי מצרים - הסגת כוחות משני עברי הגבול - אולם נחלקו בשתי סוגיות חשובות: בן-גוריון ודיין - נגד שרת - לא הסכימו לקיים סיורים משותפים עם המצרים לאורך הגבולות ושללו גם התקנת קשר טלפוני בין המפקדים בגזרות הגבול אם יעבור דרך מרכזיית או״ם; הם עמדו על קיום קשר ישיר. נוכח ירי מצרי על פטרולים ישראליים בקו הגבול, הרחיק שרת בראשית יוני 1955 עד איום על האמריקנים בכיבוש רצ״ע, ברומזו על מאבק פנימי הניטש בהנהגת ישראל בעניין זה, ואילו נאצר טען, כי ממילא אין רסן השלטון בישראל נתון בידי שרת, אלא בידי בן-גוריון-דיין, ולפיכך אין עם מי לדבר שם. נאצר ומחמוד פאוזי, שר החוץ שלו, לא נלהבו לשיחות בין ישראל למצרים בדרג מדיני גבוה - כהצעת שרת - שמא בן-גוריון הוא שבסופו של דבר ייצג בהן את ישראל. אדוארד לוֹסוֹן (Lawson), השגריר האמריקני בישראל, ביקש ממחמ״ד כי יוסבר לנאצר, שהתנהגותו הפרובוקטיבית ואי-נכונותו לשיחות בדרג מדיני על הרגעת הגבול רק תורמות לחיזוק האקטיביסטים בישראל.[3] ואכן, מייד אחר כך, כששרר שקט ברצ״ע במשך שבועיים, מיהר לוסון לבשר על התמתנות בישראל ועל אי-יכולת חוגי הצבא לעייל החלטה על ביצוע פעולת גמול, עם שהזהיר כי מאזן הכוחות בממשלת ישראל רופף ביותר. אפשר כי במידע זה טמון הסבר למאורע תמוה שחל באמצע יוני 1955, אז נגררו קצין או״ם וקצין מצרי מתוך מכוניתם על-ידי אנשי קיבוץ קציעות באזור המפורז של ניצנה.[4]

בחירות בסימן הקצנה

הבחירות בישראל ביולי 1955 עמדו בסימן הקצנה. הדבר השתקף בגידול כוחן של ״אחדות העבודה״ (מ-15 מושבים יחד עם מפ״ם ל-10 כמפלגה נפרדת עם 9 למפ״ם ו״חירות״ (מ-8 מושבים ל-15) בכנסת. בן-גוריון ושרת כאחד ראו להצהיר, כי ישראל תיאלץ להשתמש בכוח נגד מצרים אם לא תימצא דרך אחרת להבטחת שיט ישראלי חופשי במפרץ אילת. בן-גוריון ליווה את האיום בהגדרת נמל אילת כ״שער לאסיה״ - חזון שהיה רכיב רב-משמעות בראייתו את הנגב כמרכז הכובד של ההתפתחות הכלכלית והדמוגרפית של ישראל. בן-גוריון הבהיר בהצהרתו, כי ישראל לא תזדקק להחלטות מוסדות בינלאומיים כדי לפתוח לפניה את שוקי אסיה, אלא תעשה מלאכה זו בעצמה.[5] חוסר האמון של בן-גוריון באו״ם והדגשתו את הכוח, שבאמצעותו תבטיח ישראל את קשריה עם אסיה, נָגדו את הגישה המדינית של שרת ושל האמריקנים, שהביאו בחשבון את המציאות המדינית שהבשילה בעקבות ועידת עמי אסיה בבנדונג באפריל 1955 והבליטה את נאצר כשותף בכיר בהתלכדותם האנטי-קולוניאלית של עמי אסיה. 

האמריקנים, שראו באו״ם זירה מרכזית לשיתוף-פעולה עם אסיה המשתחררת, היו מודעים היטב למסר העיקרי של הבחירות בישראל. מפברואר עד יולי 1955 בלטה הנטייה להתחזקות ה״אקטיביסטים״ בתוך מפלגות כמפא״י ו״אחדות העבודה״ מה גם שלא היה שמץ ספק כי בן-גוריון הוא שיעמוד בראש הממשלה הבאה. לאחר הבחירות ניתחה השגרירות האמריקנית את תוצאותיהן ועמדה בתוך כך גם על התחזקותו הרבה של מנחם בגין בקרב מגזרים שלמים באוכלוסייה, בראש בראשונה בקרב עדות המזרח והגילאים הצעירים.

בסימן לוחמנות גוברת

הכפלת כוחה של ״חירות״ בכנסת שיקפה את קצהו החשוף של קרחון אקטיביזם חדש, שמרכיביו לא הסתפקו עוד בפשיטות גמול ותבעו כיבוש שטחים ושינוי הגבולות המדיניים של ישראל. תשע-עשיריות של קרחון זה היו חבויות במפלגות אחרות. יזהר הררי, חבר כנסת מטעם ״המפלגה הפרוגרסיבית״ המתונה, וגם אחרים קראו למעשה להרחבת הגבולות נוסח בגין, אך היו נכונים להמתין שנים מעטות עד הגשמת התוכנית. הצלחת בגין בבחירות 1955 הייתה בבחינת זרז, שהאיץ את תהליך ההקצנה בקרב שאר המפלגות, לרבות המתונות שבהן. בדיווחיה למחמ״ד העריכה השגרירות האמריקנית את מנהיג ״חירות״ מנחם בגין כנואם ״המזהיר״ ביותר בישראל.[6]

באווירה לוחמנית זו דרש בן-גוריון, עתה רוה״מ ושר הביטחון, ממשה שרת להסתגל כשר חוץ בממשלה החדשה למעמד של מסביר מדיניות הנקבעת על-ידי ראש הממשלה. שרת דחה דרישה זאת. המאבק בין שני האישים נמשך בתוך מוסדות מפא״י והוויכוח העיקרי שניטש ביניהם סב על פעולות הגמול. בן-גוריון ותומכיו בחו״ל, כגון יעקב בלאושטיין, בעל חברת נפט ומראשי ״הוועד היהודי האמריקני״, טענו כי הבלם הריאלי לקיצוניות הפוליטית בישראל טמון במדיניות גמול וביססו טענתם זו על שתי הנחות:  הערבים מבינים רק את שפח הכוח; הערבים אינם בעלי-ברית אמינים של המערב. על רקע זה חששו דאלס ואנשיו במחמ״ד מאוד, שמא מבקשים כמה מראשי היהודים בארה״ב - בעצה אחת עם בן-גוריון - לגרור את ארה״ב לימין ישראל נגד כל הערבים.[7]

עוד לפניי נאום דאלס ב-26 באוגוסט 1955 ביקש שרת מאבן, שלא ללחוץ באופן נמרץ מדי למימוש חוזה ביטחון אמריקני-ישראלי, שהרי מאחר שארה״ב לא התקשרה בברית עם שום מדינה ערבית, ברי כי לא תתקשר באופן זה עם ישראל. תקוות שהתעוררו באותם ימים בלב שרת לעליית יהודים מבריה״מ או מארצות הגוש המזרחי הגבירו את זהירותו מהתקשרות ממין זה.

זמן-מה באותו שלב היה בן-גוריון שותף לשרת בהערכת קלישות סיכוייו של החוזה המבוקש, אולם לכל אורך התקופה היה נמרץ משרת בביטויי החתירה לקראתו. בן-גוריון הציע לאמריקנים בסיסים, אף טען, שחוזה ביטחון שאינו קשור בברית הגנה נגד הקומוניזם לא ייתָפש כבעל-ערך בעיני האמריקנים ואין לו סיכוי רב.[8] חוסר האמון של בן-גוריון בשינוי לטובה במשטר הסובייטי גרם, בנוסף להשתתת מדיניות ישראל על המשך ״המלחמה הקרה״, גם להתנגדותו, עד סוף 1955, לגישושים ישראליים כלפי הרוסים; על כן לא חזה עלייה מבריה״מ ומגרורותיה המזרח אירופיות והעדיף על-פניה את העלייה מצפון אפריקה.[9]

נאום דאלס באוגוסט 1955 על ההסדר במזרח התיכון, ובייחוד הפִסקה בדבריו, שרמזה על ויתור ישראלי בנגב, החלישו את התקוות לחתימת חוזה ביטחון עם ארה״ב בטרם הסדר הסכסוך הישראלי-ערבי אפילו בלב אבא אבן וראובן שילוח, השגריר והציר הישראליים בוושינגטון.[10]

הערות: