2. שיטת ״מקל וגזר״

מדינת חוק או מדינת שוד?

השקפתו של שר החוץ האמריקני דאלס על השימוש הראוי בהיתרי יצוא של נשק אמריקני כמכשיר השפעה על מדיניותה של ישראל בוטאה ב-1 בפברואר 1955 במסמך, שהבהיר כי האמריקנים עיכבו מכירת פריטי נשק לישראל עקב פעולות הגמול שביצעה, וכן עקב יחסה הבלתי-ידידותי של ישראל כלפי מנגנון המשקיפים של או״ם במחצית הראשונה של 1954, בימי ממשלת שרת. אולם בחודשים האחרונים שלפני פברואר 1955 התמתנה המדיניות הישראלית, ניכר שיתוף-פעולה ישראלי רב יותר עם מנגנון או״ם ופחת מספר פעולות הגמול. במסמך האמריקני הובעה הבנה לקשייו העצומים של ראש הממשלה הישראלי בחתירתו למיתון מדיניות הביטחון עקב הלחץ המופעל עליו מצד ה״אקטיביסטים״. דאלס גם היה מודע, שלחץ זה גבר עקב הידיעות על הקמת ברית בגדד, שמשמעותה הייתה מתן נשק למדינה ערבית וחתימת חוזה ביטחון מערבי עמה. לקראת הבחירות הכלליות בישראל, שעמדו להתקיים בקיץ, העריך דאלס כי הקיצונים שם יתחזקו, אלא אם כן יוכלו המתונים להצביע על הישגים פרי מדיניותם במישור הקשרים עם ארה״ב; התחזקות הקיצונים עלולה לסכן את מדיניות ארה״ב באזור עקב הגברת המתיחות בגבולות. המסמך קבע, כי אחד האמצעים לחיזוק המתונים בישראל הוא אישור סלקטיבי של בקשות רכש של ישראל לצורך חיזוקה ההגנתי, ופירט את סוגי הנשק שאותם בלבד יש למכור לישראל.[1]

שר החוץ האמריקני הביע באוזני שגריר ישראל בארה״ב אבא אבן הערכה למדיניות ההתאפקות הצבאית של ממשלת ישראל בחודשים האחרונים נוכח התגרויות הערבים בגבולות. הוא לא גילה לאבן, שהאמריקנים תוהים שמא יזמו המצרים פשיטות מצומצמות לתוך ישראל בסוף 1954 ובראשית 1955 כתגובה על הפעלת חוליית חבלה ישראלית של יחידה 131, הכפופה לאגף המודיעין של צה״ל, לביצוע פיצוצים והצתות במצרים ביולי 1954 - כל אלה לפני פעולת הגמול הישראלית הגדולה בעזה (מבצע ״חץ שחור״ ב-28.2.1955). דאלס אמר לאבן, שהוא מסכים כי ההתאפקות הישראלית לא תוכל להתמיד לנצח אם ישראל לא תיווכח כי היא משתלמת מדינית וביטחונית.[2] השקפת עוזר שה״ח האמריקני ג׳ורג׳ אַלֶן - ויש להניח שגם של דאלס עצמו - הייתה שעל ארה״ב לסייע למתונים בישראל בשיטת ״גזר״, לא רק בשיטת ״מקל״. ההנחה כי ארה״ב תתגמל את ישראל בכמויות מוגבלות של נשק על הימנעות מפעולות גמול הייתה מונחת ביסוד מדיניות הרכש של משה שרת.

אפשר שתחילה לא ראו חלק מהדיפלומטים האמריקנים סכנה מיוחדת בשובו של בן-גוריון לממשלה כשר הביטחון בפברואר 1955, מכיוון שבא תחת פנחס לבון, אשר יחד עם כל הממסד הצבאי גילם איום על מדיניותו המתונה של שרת. זאת, למרות שהאמריקנים חשדו בבן-גוריון, כי בכוונה תחילה הציב בתפקיד שר ביטחון את לבון - לקראת פרישתו לשדה בוקר - על-מנת שיוכל לחזור לשלטון לאחר שהלה יחולל שערוריה כלשהי.[3] מכל מקום, הם היו מודעים לכך, ששרת עלול לאבד את השלטון, אשר יחזור לידי בן-גוריון, וכן היו ידועים להם הקרע שבין לבון לצמרת צה״ל וקרבת בן-גוריון למנהיגות הצבא. מצד אחר, ייתכן שההתנגשויות בין שרת לממסד הצבאי בימי לבון כשר הביטחון, למן מבצעי החבלה בקהיר ובאלכסנדריה ועד חטיפת מטוס סורי על-ידי ישראל בדצמבר אותה שנה, הבליטו בעיקר את הצורך של שרת להיפטר מלבון. סמוך להתפטרות לבון עמד ראש הממשלה שרת בנאום בכנסת על החלופה שלפניה ניצבת ישראל: להיות ״מדינת חוק או מדינת שוד״.[4] האמריקנים, שעקבו אחר ה״דיכוטומיה״ בממשלת ישראל, לא כללו בצד המנוגד לשרת את בן-גוריון אלא את לבון ואת הצבא.[5]

האמריקנים: האם שרת חזק דיו?

עם זאת, ייתכן שהיו בשגרירות ארה״ב בישראל אנשים שהושפעו מדיווחיהם של חסידי בן-גוריון ודיין במערכת השלטון. טדי קולק הציג בשיחותיו בשגרירות ארה״ב בתל-אביב את דיין כמי שלא ידע מאומה על ״עסק הביש״, למרות שהיה רמטכ״ל באותו זמן. כנגד קיצוניותו של לבון, הדגיש קולק את נכונותו של בן-גוריון לשמש שר ביטחון תחת ראש הממשלה שרת.[6] לבון הוא שהצטייר כקיצוני בעיני אישי השגרירות האמריקנית. נוכח חילופי לבון בבן-גוריון, שבאו בפתאומיות, אין במסמכים האמריקניים שהותרו לעיון זכר לחששות עקב חזרתו של בן-גוריון למשרד הביטחון. אולם האמריקנים היו מודעים, כמובן, ליריבות הממושכת שבין שרת לבן-גוריון וּתפשוהָ כהמשך העימות שניטש בשעתו בין האסכולות המדיניות של חיים וייצמן מזה ובן-גוריון מזה; הם הבחינו בין ימי מלחמה, שבהם נדרשה לישראלים מנהיגות התנופה הסוחפת של בן-גוריון, לבין ימי שלום, שבהם מתחייבת מדיניות הדרגתית של הנחת לבנה-לבנה ונדרשת נכונות לפשרות במנהיגות מעין אלה שגילם שרת. לפי הערכת האמריקנים, נתמכה קיצוניות לבון, לפחות במידה מסוימת, על-ידי בן-גוריון, שכן דוּוַח להם על הפגישות השכיחות של אישי הממסד הביטחוני עמו במחצית הראשונה של 1954 - מאחורי גבו של ראש הממשלה שרת. האמריקנים תהו האם שרת איש חזק די צורכה של התמודדות בבן-גוריון.[7]

לאמריקנים היו אפוא סיבות לחשוש משובו של בן-גוריון. מצד שני, מכוח הקנאות האנטי-קומוניסטית, שאפיינה את האידיאולוגיה של הממשלה הרפובליקנית, תפשו האמריקנים את בן-גוריון כפרו-מערבי יותר משרת וראו בהצטרפותו לממשלה ערובה כנגד נטיות ניטרליסטיות, העלולות להתפתח בישראל.[8]

אבל פרו-מערביות לא הייתה מודד עיקרי בעיני האמריקנים. שרת ובן-גוריון כאחד הצטיירו בעיניהם מתונים, יחסית, לעומת מנחם בגין, מנהיג ״חירות״ הימנית, שקרא בנאומיו לאסירת מלחמת מֶנע נגד הערבים, בברית עם צרפת - עובדה שהשגרירות האמריקנית ראתה לדווחה בפרטות למחמ״ד.[9] שני מנהיגי מפא״י, בן-גוריון ושרת, הצטיירו כמתונים יחסית אף לעומת דַבָּרי מפלגת ״אחדות העבודה״ השמאלית, והסיכויים שהקיצונים שמחוץ למפא״י יתחזקו בבחירות העתידות להיערך בקיץ 1955 נראו ודאיים.[10]

עוללות מבצע עזה

הערכות אלה השתנו כבר בראשית מרס. האמריקנים ייחסו לשובו של בן-גוריון לממשלה ולמשרד הביטחון את מבצע עזה, שנערך כגמול

על מעשי רצח בתוך ישראל,

על תליות שניים מנאשמי מבצעי החבלה הישראליים במצרים

ועל חדירת חוליית המודיעין המצרי למתקן ישראלי סודי באזור נס-ציונה.

בפעולת גמול זו נהרגו 40 חיילים מצרים.

באותם ימים נרצחו אחותו של מאיר הרציון, מבחירי הלוחמים שביצעו את פעולות הגמול, וחברהּ, בעת שטיילו עמוק בשטח ירדן. בתגובת נקם חדרו מאיר הרציון עם כמה מחבריו לשטח ירדן ורצחו נערים בדווים.[11] תגובתו המתנכרת והחמקנית של שר הביטחון בן-גוריון, שלא שיתף פעולה במלוא יכולתו וסמכויותיו עם ראש הממשלה משה שרת, שתבע להעניש את האשמים, גרמה לאמריקנים להסיק מסקנות קודרות לגבי מדיניות שר הביטחון.[12]

באותם ימים היו האמריקנים והישראלים עסוקים באחד הניסיונות לקשירת משא-ומתן בין שרת לנאצר. ההכנות למו״מ זה נקטעו על-ידי שרת עקב הוצאת שני נידוני קהיר להורג, אבל חודשו ערב מבצע עזה. לשרת לא היה מידע ישיר על ״תוכנית אלפא״ - כלומר על הוויתורים הטריטוריאליים שתידרש ישראל לעשות בנגב במסגרת הסדר הסכסוך הישראלי-ערבי, שאותם שקלו האמריקנים יחד עם הבריטים באותם ימים ממש. הוא ניהל במגמה חיובית הן את השיחות על חלוקת מי הירדן עם אֶריק ג׳ונסטון, שליחו האישי של נשיא ארה״ב, והן את הגישושים להסדר עם נאצר - למרות שחש כי האמריקנים, ובוודאי הבריטים, יתמכו בדרישות הערבים לוויתורים טריטוריאליים ואחרים מצד ישראל.[13]

ערב מבצע עזה שיגר דאלס לשרת מסר, שאימץ ידיו להמשיך במדיניות ביטחון מתונה בגבול, והבהיר כי הוא שוקל הענקת ערובה אמריקנית לביטחון ישראל, אף שלא הבטיח ערובה שכזו. לגבי מתן הערובה היה שרת ספקני למדי וכל אותה עת ראה לצנן ולמתן הן את האופטימיות של השגריר אבא אבן והן את המחיר שהיה הלה מוכן לשלם עבור חוזה ביטחון עם ארה״ב. שכן שרת, הגם שבירך על כל אות שהעיד, כי ארה״ב שוקלת חוזה שכזה, הבהיר שאין בו כדי לשמש תחליף למאזן חימוש בין ישראל לערבים. שרת גם לא היה נכון להבטיח הימנעות כוללת מפעולות גמול תמורת חוזה ביטחון. יתר על כן, שרת הוא שיזם בסוף 1954 את מבצע הניסוי של העברת הספינה ״בת גלים״ בתעלת סואץ (מים סוף צפונה) ולאחר שהמצרים נהגו כלפיה באלימות, ביקש בינואר 1955 מהצבא תוכנית להעבירה אפילו בכוח הנשק לאילת, לאחר שייעשה ניסיון הידברות עם נאצר להעבירה בשלום. אבל הרמטכ״ל משה דיין התנגד לכך.[14]

על מידת הרצינות שייחס דאלס לבעיותיה המדיניות של ישראל אפשר ללמוד מן המחלוקת שנתגלעה בינו לבין הבריטים בשבועות שלפני מבצע עזה סביב ״תוכנית אלפא״. הוויתורים הטריטוריאליים שדרשו הבריטים מישראל בנגב - לפי תוכנית זאת - היו גדולים יותר מאלה שהגו האמריקנים; הבריטים סברו, שגם לאחר כל אלה, לרבות הסכמת ישראל לקלוט פליטים פלסטינים ולשלם פיצויים לפליטים שיישארו במקומותיהם, יתחייבו הערבים בהסדר שבו מדובר אך-ורק ב״אי-לוֹחֲמוּת״ בישראל.[15] דאלס, לעומת זאת, היה ממותן יותר בתביעת ויתורים מצד ישראל בנגב. הוא הטעים כי הקונגרס האמריקני לא יסכים למתן ערובת ביטחון אמריקנית לישראל ללא הסדר שלום, ורמז שאין הוא נכון לנהוג פייסנות כלפי הערבים על חשבון ישראל.[16]

באותה שעה היו האמריקנים נוקשים הרבה יותר מהבריטים במניעת נשק מישראל.[17]

לדעתו של הנרי ביירוד, שעתה כיהן כשגריר ארה״ב בקהיר, עשה מבצע עזה לאַל את מאמצי ארה״ב להשגת הסדר בין ישראל למצרים, ואילו לדעת השגריר הבריטי בקהיר נקטל המו״מ עם נאצר על הסדר עוד לפני מבצע זה - על-ידי ברית בגדד. מכל מקום, לאחר מבצע עזה היו הבריטים תמימי-דעים עם האמריקנים, שהתקפה ישראלית זו דחתה אפשרות של מו״מ בין מצרים לישראל. שתי המעצמות הסכימו ביניהן שלא לתת לישראלים דבר - לא ערובת ביטחון ולא נשק - עד שיושג הסדר עם המצרים, שתמורתו יהיה על ישראל לשלם מחיר גבוה.[18]

שגריר ארה״ב בישראל שלל הטלת סנקציות כלכליות על ישראל, שכן לדעתו יחזק הדבר את כוחם של הקיצוניים וִיתַגְבֵּר בקרב כלל הישראלים את תחושת ״בגב-אל״הקיר״, העזה בלאו-הכי. שרת - טען השגריר בדיווח למחמ״ד - נתון בלחץ אדיר מצד בן-גוריון ודעת הקהל הישראלית נוכח הסירוב הערבי לשלום, החרם הכלכלי, ההסגר הימי, הפשיטות הרצחניות לתוך שטחה וברית בגדד המחמשת את הערבים באין איזון שכנגד בחימוש ישראל. ישראל - העריך השגריר - שרויה במצב של ״חולה פסיכוטי״.

סנקציות אמריקניות בגין מבצע עזה לא הוטלו על ישראל, אך דאלס דיווח לאנשיו במחמ״ד, כי המבצע הסיר מעל סדר-היום מתן ערובת ביטחון אמריקנית לישראל.[19]

עסקת הנשק ״הצ׳כית״ כפרי ברית בגדד

גל נוסף של מעשי רצח, שהפעם בוצעו באישורו המלא של נאצר,[20] שטף יישובים ישראליים באזור גבול רצ״ע. לכאורה לא הפסיק מבצע עזה את הניסיונות להשגת הסדר. למרות החמרת המצב בגבול, פנו האמריקנים שוב אל המצרים ואל הישראלים בסוף מרס 1955 בעניין הסדר מדיני הדדי והמצרים השיבו באפריל, שהם נכונים לו גם עתה.[21] הבריטים טענו, שהמצרים גורסים הסדר כפוי, שייתן לירדן את הנגב מדרום לבאר-שבע יחד עם רצ״ע, ואילו ביירוד דיווח מקהיר לוושינגטון כי המצרים, אף שברי להם שישראל אינה מוותרת על הנגב, תובעים כי נושא זה יידון בשיחות ומתנגדים להקצאת פרוזדור מצרי-ירדני דרך הנגב בלבד. ביירוד הציג את שאיפת נאצר לקשר טריטוריאלי מצרי עם מדינות ערב דרך הנגב כמניע ראשי להסדר עם ישראל.[22]

נראה אפוא שהתזה המצרית, שנרקחה בשלב מאוחר יותר, שלפיה מבצע עזה בסוף פברואר 1955 הוא שגרם את הנסיגה המצרית ממהלך השלום והוליך לעסקת הנשק המצרית-צ׳כוסלובקית בספטמבר, מוטלת בספק. יש מקום לפקפק במרכזיותו של מבצע עזה כזָרָז הכנסת הסובייטים למזרח התיכון באמצעות עסקת נשק. עובדה היא, שבקשות מצרים לנשק מן הסובייטים הועלו כבר בימי הנשיא נַגיבּ; נאצר רק המשיך במאמצים אלה. יתר על כן, המו״מ המעשי עם משלחת צ׳כוסלובקית בקהיר החל בפברואר 1955, לפני פעולת עזה. הקמת ברית בגדד מילאה תפקיד חשוב בהחלטתו של נאצר על ״העסקה הצ׳כית״ כבמאמצים הישראליים להשגת נשק מאזן, שבאו בעקבותיה.[23]

נאצר תקף בחריפות את ברית בגדד, שאליה הצטרפו הבריטים, והללו נטו לעכב את המו״מ על ההסדר בין מצרים לישראל. הבריטים הדגישו את העובדה, שלא היה מענה מצרי לתביעות המערביות להפסיק את שיגור חוליות החבלה והרצח לישראל. הבריטים העריכו, כי נאצר רוצה בהסדר עם ישראל כדבר שיכשיר קבלת סיוע מהמערב, ויודע שהאמריקנים התנו את הסיוע למצרים ואת חימושה בנכונותה להסדר שכזה. בינואר 1955 אמר דאלס לאבן שהוא מרוצה מתגובתה הפומבית של ישראל נגד ברית בגדד, והביע ביטחונו כי הקרע שגורמת ישראל בליגה הערבית והפניית עיראק כלפי סכנת בריה״מ משרתים יפה את ישראל.[24] נוכח התנגדותו העזה של נאצר להקמת ברית בגדד בפברואר 1955, הודיע דאלס לבריטים, כי ברית זו מסכנת את ההסדר הישראלי-ערבי התלוי במצרים, ולפיכך התרה בהם לבל יפעלו לצירוף ארץ ערבית נוספת לברית זו. מכאן ואילך שררה מחלוקת חריפה סביב ברית בגדד בין האמריקנים לבריטים.[25] הללו פעלו לצירוף ארצות ערביות נוספות לברית, ואילו האמריקנים הצטננו והלכו ביחסם אליה ולא אבו לעמוד לימינו של ראש ממשלת עיראק נורי סעיד, אויבו של נאצר בעולם הערבי.

למעשה לא היו האמריקנים תמימי-דעים ביחס לברית בגדד. ראשי המטות המאוחדים היו קרובים בגישתם למדי לבריטים והמליצו שוב ושוב לפני ממשלת אייזנהאואר-דאלס להצטרף לברית, אולם הדרג המדיני דחה זאת.[26] בעניין ברית הגנה מערבית במזרח התיכון הייתה ארה״ב נכונה להשלים עם קשר מצרי רופף ובלתי-מחייב עם הסדר להגנת האזור, שנאצר יוכל להסכים לו, וכן עם מניעת הצטרפותן של מדינות ערביות אחרות לברית בגדד. הייתה בכך הסתגלות לתביעות נאצר ברוח הנייטרליזם, שעלתה בקנה אחד הן עם גישתה השלילית של הודו כלפי ברית בגדד והן עם חתירת ארה״ב להשפעה על מדינות אסיה, שהתרכזו באותה תקופה סביב ועידת עמי אסיה ואפריקה בבַנְדוּנְג (התכנסה באפריל 1955). גישה אנטי-קולוניאלית זו הדגישה שיתוף-פעולה עם ארצות אסיה במסגרת או״ם.

המדיניות האמריקנית באותה תקופה הייתה, כמובן, מדיניות מערבית, אך למרות המחלצות האנטי-קומוניסטיות שלבשה, נשאה אופי אנטי-בריטי ואנטי-צרפתי. באפריל 1955 חזר דאלס והזהיר את הבריטים לבל יעשו לצירוף ירדן לברית בגדד על-מנת שלא להרגיז את נאצר ועל-מנת שישראל לא תחוש מאוימת בהתקרב הברית, החמושה בנשק מערבי מתקדם, אל גבולה המזרחי.[27]

איתותי שווא של שרת לוושינגטון

עוד הבריטים והאמריקנים מחלקים את הנגב בתוכניותיהם להסדר ישראלי-מצרי, התברר להם שהישראלים, לרבות שרת, אינם נכונים לכך כלל. ההבדל בין שרת לבן-גוריון בעניין זה לא הפיח תקוות בלב האמריקנים. אבל היו הבדלים אחרים. שניים מנאמני שרת, גדעון רפאל ויעקב הרצוג - מבכירי משרד החוץ - נפגשו בשגרירות ארה״ב בתל-אביב עם אחד מאישי הסגל וגוללו ללא כחל-ושׂרק את מהות העימות שבין בן-גוריון לשרת: בן-גוריון טוען, שהלקח שלמדה ירדן מפעולות הגמול הישראליות בכפרים קיביה (15.10.1953) ונַחַלין (28.3.1954) הוא שהחזיר את השקט לגבול ולקח זה יש ליישם בגבול מצרים; את תגובת המעצמות אין להביא בחשבון, משום שארה״ב ובריטניה ניצבות לימין הערבים ממילא; פעולתן לשילוב הערבים בארגון הגנה מערבי באזור תגביר את זיונם של הערבים, עד שבתוך זמן קצר יעלו על צה״ל. נוכח העובדות הללו וההערכות שגיבש המודיעין של צה״ל סביבן, יש בפי שרת רק מענה קלוש: הבטחת דאלס לשקול את מצבה של ישראל. אנשי משרד החוץ הישראלי הדגישו באוזני בני-שיחם האמריקנים, כי בדיוני הממשלה מתחזקת והולכת ההערכה, שארה״ב החליטה להקריב את ישראל על מזבח תִגבוּר השפעתה בעולם הערבי.[28]

בדיוני ממשלת ישראל נחלקו בן-גוריון ושרת גם ביחס לנאצר.

שרת ותומכיו טענו, כי לאורך ימים נוח משטר נאצר לישראל מכל משטר צפוי אחר במצרים,

ואילו בן-גוריון ואסכולתו סברו, כי משטר חלש ורקוב במצרים עדיף לישראל; תקריות הגבול האחרונות חשפו את פגיעותו של נאצר, ופעולה צבאית מכרעת של ישראל עשויה למוטטו.

איום זה חיזק את דרישותיו של משה שרת מן האמריקנים לעשות להפסקת ירי מצרי על סיורי צה״ל בגבול ושיגור חוליות חבלה ורצח של ״פידאיון״ (מקריבי-עצמם) לתוך ישראל.[29]

אפשר ששרת היה נכון למַתָן התחייבות ישראלית, שלא לשנות את הגבולות, תמורת ערובת ביטחון אמריקנית, כתריס בפני בן-גוריון שבשלהי מרס 1955 הציע בממשלה לכבוש את רצ״ע.[30] התנאי שהתנה שרת היה, שארה״ב גם היא לא תדרוש שינוי גבולות לרעת ישראל, אבל בן-גוריון טען שערובת ביטחון אמריקנית לגבולות ישראל אינה חשובה; תביעת ישראל צריכה להיות ברית הגנה הדדית.[31] בן-גוריון היה נכון להצבת קצינים אמריקניים, שיסיירו בגבולות ויציעו הסדרי ביטחון, אך לא היה נכון להניח למשקיפי או״ם חופש פעולה או לכונן משמרות גבול משותפים עם מִצרים, וכן סירב להתקין קשר טלפוני בין אנשי הצבא הישראלים למצרים אם יופעל באמצעות מרכזיה טלפונית של או״ם. לבן-גוריון היה עניין במעורבות ארה״ב במסגרת שותפות צבאית נגד בריה״מ או נגד הערבים - לא במעורבותה כפרקליט או״ם.

שרת התקשה לשכנע את הישראלים בצדקת מדיניותו, במיוחד ביחס לאו״ם, משום שמועצת הביטחון, שמיהרה לגנות את ישראל לאחר מבצע עזה, התייחסה לפעולות הפידאיון ולירי הצבא המצרי בגבול בסלחנות יחסית,[32] וזאת למרות שהאמריקנים היו מודעים היטב למצב הפוליטי הפנימי ה״מסוכן״ בישראל, שעליו דיווחו להם אנשי משרד החוץ הישראלי בארץ ובארה״ב.[33]

ברית בגדד, כפי שכבר הובהר לעיל, לבשה מייד עם הקמתה אופי אנטי-ישראלי מובהק ומדיניותה הרשמית של ישראל, כפי שנוסחה בידי שרת, התנגדה לה בחריפות. כריתת הברית גרמה מפנה: פניות ישראל לגיבוש חוזה ביטחון ולרכש נשק לבשו מעתה אופי ברור ודוחק. שרת הסביר למעצמות, כי ישראל תדע להגן על עצמה:

״השאלה היא אם כדאי למעצמות להחדיר בנו את ההכרה של בדידות, המוליכה למסקנה כי עלינו לסמוך רק על עצמנו״.[34]

״מה יאמרו״ כנגד ״מה יעשו״ ?

״לסמוך רק על עצמנו״ - זו בדיוק הייתה מהות האידיאולוגיה המדינית של בן-גוריון. וכך אמר במסדר יום העצמאות תשט״ו באצטדיון רמת-גן (27.4.1955):

״נגיד לכל ידידינו, עמי אנגליה וצרפת, כי דורות של חלוצים עמלו על תקומת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו חירפו נפשם למות על עצמאותה - לא על-מנת שתהיה מדינת חסות. אנו עם קטן ומדינה מיצערה, אבל אנו שווי זכויות לכל עם ריבוני. אין לשום מדינה אחרת, קטנה או גדולה, הזכות להתערב בעניינינו. בארצנו אנו הכוח המכריע. יש רק עם אחד המוכן למסור נפשו על ארץ זו. לא עמי האמנה האטלנטית, לא עמי בנדונג, לא עמי ערב, אלא העם היהודי. ביום זה אנו מושיטים יד ליהושע בן-נון כובש הארץ היעודה, לדוד המלך שקם להילחם בגולית הענק, ליהודה המכבי, לכל הדורות שמתו על קידוש השם עד מורדי הגטאות. כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או״ם וחברותיה, אבל כל עוד לא נתקיימה נבואת ישעיהו ושכנינו זוממים לכלותנו, לא ייכון ביטחוננו אלא על כוחנו-אנו. האו״ם הוא לפי שעה אידיאל ומועצת הביטחון פועלת מתוך משׂוא פנים בולט, באשר הם חוששים להרגיז רודן פלוני או פחה פלמוני. בתחומנו הולכים ומתמידים מעשי רצח וחבלה ועלינו להפסיק אותם. ואל ניכבש על-ידי הפחדנות המדברת בשם תבונה כביכול: ״מה אנו ומה כוחנו?״ בזירה העולמית כוחנו קטן מאוד מאוד. פה, במדינת ישראל, אנחנו הכוח השליט והמכריע. הדאגה האמיתית והקשה שצריכה למלא לבנו הן לא ההצהרות של מדינאים זרים. לא בזירה העולמית אלא בפנים יֶחזק ישראל ויעמוד. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים״.[35]

אידיאולוגיה זו, שביטא בן-גוריון, התעצמה בעקבות התקשרות המערב עם ארץ ערבית ללא כל פיצוי גומלין לישראל. חילוקי הדעות בישראל לגבי הדרכים לטיפול בסכסוך הישראלי-ערבי התקשרו עם האוריינטציה הבינלאומית וגם עם היחס לברית בגדד. כשנה לאחר כינון הברית רמז שרת, שמשרד החוץ הוא שהתנגד להקמתה, לעומת גורמים אחרים בישראל שלא התייחסו אליה בשלילה; למעשה, גם במשרד החוץ התגבשו דעות שונות ביחס אליה.[36]

היו שקיוו, כי ארה״ב תצטרף לברית בגדד, שכן הקרע שהדבר יחולל בינה לבין מצרים וסוריה יציב אותה לימין ישראל. בן-גוריון טען באוזני השגריר האמריקני, כי אם תכרות ארה״ב ברית הגנה עם ישראל, יחדלו הערבים מחלום על חיסולה ויהיו נכונים להתארגן נגד בריה״מ. יתר על כן, בשיחתו זו קבע בן-גוריון, כי אינו שולל חוזים דומים של ארה״ב, שייעשו עם מדינות ערב.[37]

שרת: עם ארה״ב, לא נגד בריה״מ

מדוע לא התנגד בן-גוריון לברית בגדד?[38] ברית זו הייתה לצנינים בעיני נאצר, שהרי חיזקה את ידי ראש ממשלת עיראק נורי סעיד, יריבו בעולם הערבי. זאת ועוד, אילו הניחו האמריקנים יד חופשית לסעיד ולבריטים, שצידדו בתוכניתו, היו סוריה - ואולי גם ירדן - מצטרפות לעיראק ואפשר שהיו מממשות את רעיון ״הסהר הפורה״, שהיה מספק לישראל עילה לבצע שינויים בגבולותיה עם ירדן ועם סוריה. [39]

לעומת זאת, שרת, שרצה בחוזה ביטחון כפיצוי על התקשרויות המערב עם הערבים, ניסח אותו ללא זיקה כלשהי להגנת המזרח התיכון בפני הרוסים. הצעת שרת מאפריל 1955 כללה נכונות לחוזי אי-התקפה עם הערבים והתחייבות לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, וכן בקשה לנשק. דאלס השיב, שערובה ביטחונית לגבולותיה הקיימים של ישראל יכולה להיחשב כצעד של כפייה בעיני הערבים, וכן ציין כי ארה״ב עצמה טרם התקשרה עם ארץ ערבית כלשהי בחוזה ביטחון.

הצעת שרת, שלא נזקקה כלל ל״הגנת״ האזור בפני הקומוניזם, חשפה את ההבדל העקרוני שבין המטרות המדיניות של בן-גוריון למטרותיו-הוא.

שרת לא ביקש אלא אמצעים להתגוננות. מדיניותו עלתה בקנה אחד, ככל שהיה אפשר לצפות ממדינאי ישראלי בתקופה זו, עם מאמצי המערב לרכוש את תמיכת הערבים.[40] ואכן, האמריקנים חששו שאם תזוהה ישראל עם המערב, יהדוף הדבר את נאצר לעבר ניטרליזם ואפשר אף הרחק מעבר לכך.[41]

שרת היה נכון לצמצם זהות זו, אלא שחשד  ממש כבן-גוריון - שמא תנאיהן המתואמים של בריטניה וארה״ב פירושם ויתורים טריטוריאליים ישראליים. שרת לא בטח כלל בנכונות פירושם של אבא אבן וראובן שילוח, נציגי ישראל בארה״ב, כאילו כל שהאמריקנים רוצים לצורך חוזה ביטחון הוא הימנעות ישראל ממבצעי גמול ״מפוצצים״ - אף שהוא תמך בהימנעות זו הן לעצמה והן לשם טיפוח הקשרים עם ארה״ב; כמוהו כבן-גוריון תמה על האופטימיות ששררה בשגרירות ישראל בוושינגטון. הצהרת ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן, שחתימת חוזה ביטחון ישראלי-בריטי מותנית בהסדר ישראלי-ערבי, וחזרת הרולד מקמילן, שר החוץ הבריטי, על ניסוחו של דאלס לגבי התנאים המוקדמים לחתימת חוזה ביטחון, עוררו בלב שרת חשדות כבדים בדבר קיומה של תוכנית אמריקנית-בריטית משותפת להסדר כפוי.[42] למעשה, חשפו שרת ובן-גוריון את קיומה של תוכנית ״אלפא״ הגם שלא נקבו בשמה.[43]

הבריטים חשדו בדאלס, כי ברמזים ״העבים״ שהשמיע בשיחתו עם אבא אבן סייע לישראלים לחשוף את קיומה של תוכנית ״אלפא״.[44] בפניותיו לאמריקנים ניסה שרת להסתמך על ההבדל הדק שמצא בין מכתביו של דאלס אליו לבין התבטאויותיו של אידן ביחס לחוזה הביטחון: דאלס הדגיש את השקט בגבולות ואת ההתקדמות להסדר כולל, בעוד שאידן דיבר על ערובה שתבוא רק לאחר ההסדר הכולל. לאמיתו של דבר, דאלס הבטיח לעמיתיו הבריטים כי חוזה ביטחון לא יִקְדַם להסדר. תגובות שרת ובן-גוריון היו שונות:

בן-גוריון קלט את הכדור שהטיל אידן לעברו ובנאום יום העצמאות תשט״ו, שצוטט לעיל, פיתח את התזה של הסתמכות ישראל על עצמה,

שעה שראש הממשלה שרת שילב בנאומיו תקיפות עם מתינות.[45]

בודד בממשלה כבמפלגה

שרת השתדל למנוע בעד החלטת שרי מפא״י בממשלה לבצע פעולת גמול נגד מצרים ב-18 במאי 1955, לאחר הֶרג שלושה קציני צה״ל בהתפוצצות ממוקש בגבול מצרים, בדעתו כי מעשה זה יאיין את סיכוייו האחרונים להשגת חוזה ביטחון וכן את סיכויי ההידברות עם נאצר. טדי קולק סיפר לאיש השגרירות האמריקנית על בדידותו של ראש ממשלתו במושב האחרון של ועדת החמישה של שרי מפא״י בממשלה (משה שרת, דוד בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן), שם הוחלט לבצע פעולת גמול זו. שרת הצביע יחיד נגד פעולת הגמול - ואחר-כך נמנע מהבאת ההחלטה להכרעת הממשלה. טדי קולק חשף לפני איש-שיחו האמריקני את חולשתו של שרת - כבר שלוש פעמים לפני-כן הכריע כראש ממשלה נגד חבריו במפא״י בהסתייעו לשם כך ברוב שהתגבש בממשלת הקואליציה שלו. טדי קולק, שלא היסס לספק לאמריקנים פרטים על סוג הפעולה הצבאית שנבחרה, כדי שלא ייפגעו בה מצרים רבים מדי, נקב ללא קושי והיסוס באוזני השגריר האמריקני באחת משלוש ההכרעות של שרת נגד רוב שרי מפלגתו-הוא: הם החליטו שישראל תכריז על ביטול הסכם ש״ן הישראלי-מצרי ואילו הוא שלל צעד זה בתוקף. טדי קולק הסביר לאמריקנים, שהבחירות הכלליות הממשמשות ובאות ועליית כוחם של האקטיביסטים בציבור הישראלי - בייחוד עליית כוחה של מפלגת ״אחדות העבודה״ בקרב הצעירים - מאלצות את שרי מפא״י לצדד בפעולות גמול גדולות. היועץ הפוליטי של שגרירות ארה״ב, שהשתתף בשיחה, סיכם בדוחו את המצב כך: במאבק בין שרת לבן-גוריון אין לאחרון דומיננטיות מוחלטת במפא״י או בממשלה.[46]

אף שהתקריות בגבול ישראל-מצרים לא פסקו, ניסה שרת להתקשר עם נאצר באמצעות ג׳ים אֶנְגְלטוֹן, איש הסי אי אי, על-מנת לחדש את המו״מ ביניהם, אך עד מהרה השיג, כי תיאום גובר והולך בין מחמ״ד לבריטים לא יאפשר מו״מ ללא הצעות-תכתיב לוויתור ישראלי על דרום הנגב. במאי 1955 עדיין התווכחו הבריטים והאמריקנים ביניהם על מידת הוויתורים שיש לדרוש מישראל בנגב. דאלס הסכים להציע העברת שני שטחים דמויי-משולשים בנגב הדרומי, שבסיסיהם בגבולות מזה ומזה - אחד לרשות מצרים ואחד לרשות ירדן - באופן שמפגש קודקודיהם יאפשר מעבר רצוף בין מצרים לירדן תוך ויתור ישראלי חשוב, אך קטן יחסית; הבריטים הציעו העברת ״משולש״ נוסף, גדול הרבה יותר, בנגב הצפוני, לידי מצרים ואילו דאלס טען, כי פירוש הדבר ביתורה של ישראל וכי ממשלת ישראל, יהדות ארה״ב וגם ממשלת ארה״ב לא יוכלו להסכים לכך.[47]

שגריר ארה״ב בישראל העריך, כי שרת רוצה בהסדר; כדיפלומט מנוסה ומוכשר מבין שרת יפה, כי ארה״ב לא תיתן לישראל את חוזה הביטחון המבוקש קודם להסדר ולא תשמיט מידיה אמצעי כה חשוב להשגתו, אבל, בדומה, גם לו, לשרת, נחוץ ״משהו ביד״ שיאפשר לו להוביל את עמיתיו בממשלה להסדר הכרוך בוויתורים. שרת - דיווח השגריר למחמ״ד - חושש פן ידיעת הערבים כי חוזה ביטחון יינתן לישראל רק לאחר הסדר תגביר את קשיחותם. השגריר דיווח גם את הצעות ישראל בעניין הפיצויים לפליטים והחזרת מספר לא גדול מביניהם, וכן קבע כי שום ממשלה בישראל לא תביא בחשבון ויתורים טריטוריאליים ללא הדדיות. עוד הדגיש השגריר, כי בן-גוריון, כמדינאי שקשר את עתידה של ישראל בפיתוח הנגב, לא יסכים לוויתורים טריטוריאליים דווקא שם. השגריר גם ציין, כי נוכח הבחירות הכלליות הקרֵבות בישראל לא יהין שום מנהיג ישראלי לוותר על שטחים כלשהם; גורל המו״מ עם מצרים תלוי במידה ניכרת בתוצאות הבחירות, מאחר שהצטרפות ״אחדות העבודה״ לקואליציה בראשות בן-גוריון תפחית מאוד את הסיכוי להסדר; הסיכוי יגבר אם בראש קואליציה של מפא״י עם ״הציונים הכלליים״ יעמוד שרת ולפיכך אין טעם להגיש תוכנית להסדר לפני הבחירות; די בלחץ על שרת להימנע מפעולות גמול, תוך מאמץ להגיע להשקטת הגבולות באמצעות או״ם.[48]

במאי 1955 שלל הרמטכ״ל משה דיין בתוקף את רעיון חוזה הביטחון בין ישראל לארה״ב, שכן צה״ל חזק מצבאות הערבים ממילא ויקיים עדיפות זאת גם בשנים הקרובות. דיין נקב במספר של 250,000 חיילים בצה״ל וטען כי מוטב שהמעצמות יניחו את ישראל ואת הערבים לנפשם. דיין לא היה משוכנע, שארה״ב רוצה לקרוע את הנגב מעל ישראל, אך טען שצריך לומר כי זו כוונתה, שכן רק באופן זה, ומכוח מדיניות גמול אלים על מעשי שוד ורצח, אפשר למשוך נוער להתיישבות ולחלוציות. השיטה שיש לנקוט היא נקמת דם, והידרדרות המצב בגבולות אינה צריכה להדאיג כלל, שכן הגאולה תבוא ממלחמה חדשה. דיין העיד, כי בן-גוריון  עצמו אמר

ש״כדאי לשלם לאיזה ערבי מיליון ל״י למען יתחיל במלחמה״.

שלילתו החריפה של דיין את חוזה הביטחון הקבילה לחיובו התקיף מצד שרת, אשר בתקופה של ברית בגדד לא נלהב לו כלל. בן-גוריון ביטא במאי 1955 מסרים אחרים משל דיין; הוא צידד בחוזה ביטחון עם ארה״ב.[49]

משלהי 1953 וגם במהלך 1955 התנהל במזה״ת, במקביל לגישושים סביב תוכנית ״אלפא״ של המעצמות המערביות, מו״מ נוסף - סביב תוכנית ג׳ונסטון לחלוקת מי הירדן, שכללה הצעה לעשיית הכנרת מאגר מים אזורי, שיתפקד בעזרת ״מפקח מים״ ניטרלי. פנחס לבון כבר הציע, ואריק ג׳ונסטון קיבל, שישראל תדרוש תמורת הסכמתה להצעה זו ערובה: הערבים לא יראו את המאגר בכנרת כעילה לפגיעה בשלמותה הטריטוריאלית בגבולות הקיימים - והדבר נראה לשרת כעמדה נכונה[50] נוכח השמועות על התוכנית הבריטית-אמריקנית לקיצוץ בגבולות ישראל.

בן-גוריון התנגד לעשיית הכנרת מאגר אזורי במסגרת תוכנית חלוקת המים. הוא צפה אפשרות, שאם תכבוש עיראק את סוריה, יכבוש צה״ל את רכס הרי גולן שמעל לכנרת ולפיכך לא היה לו עניין

״כי זרים יתרוצצו על חופי כנרת שעה שהוא מבצע את הכיבוש״.

המחלוקת הקשה בין בן-גוריון ורבים בצמרת מפא״י, לבין שרת, השתקפה בפתק שכתב שרת לזלמן ארן, אחד משרי מפא״י:

״אני נגד ויתורים לג׳ונסטון מעבר לגבול מסוים - אני עומד כל הזמן במערכה הזאת - אבל אם ישתלט הקו שלך, שהוא בעיני שלילי ועקר לחלוטין, אזי שר חוץ אחר יצטרך לבצע אותו. המוצא הוא כי ב״ג יחזור, על מנת להיות רה״מ ושה״ח, ואני אלך לשדה בוקר. אל תחשוב כי הדברים שכתבתי לך הם ׳מצב רוח׳. מהוועדה המדינית האחרונה [של מפא״י] התברר לי בהחלט, כי אינני מבטא את המפלגה - או המפלגה אינה מאחורַי - ואסור לי להיות שר החוץ בשמה, גם אסור לה לדרוש זאת ממני״.[51]

שרת תמך באיגום אזורי בכנרת ולימינו עמד פנחס ספיר, מנכ״ל משרד האוצר, שבמהות היה קרוב מאוד להשקפותיו. איגום אזורי בכנרת במסגרת תוכנית מים אמריקנית - סברו שניהם - יבטיח סיוע כספי נכבד להגשמת מפעל זה. שרת לא נרתע גם מפיקוח חיצוני על כמויות המים שיוקצו לישראל ולערבים.[52]

הערות: