3. הסתמכות על צרפת: ברית המקופחים

נוכח ברית בגדד

ככל שהתברר כי ארה״ב ובריטניה לא יספקו נשק לישראל ולא יכרתו עמה חוזה ביטחון, אשר יסייע לה לאלתר במימוש מדיניות גמול נרחבת נגד הערבים, כן נטתה ישראל להתקשרות עם צרפת. האינטרסים של צרפת בקיום מעמדה כמעצמה במזרח התיכון ובפיתוח תעשיית הנשק שלה דחקו בה למכור נשק לכל דיכפין באזור זה. צרפת חתרה לשמר בידיה מונופולין מסורתי בתחום הספקת נשק לסוריה וללבנון, תוך חדירה לשוקי ישראל ומצרים - והצליחה בכך במידה רבה. שורש ההתנגדות הבריטית למכירות נשק צרפתי היה נעוץ בעיקר בתחרות על שוקי המזה״ת, בעוד שהאמריקנים התנגדו למירוץ חימוש באזור. ההתנגדות הזהה לברית בגדד, שהייתה מדיניות רשמית הן של צרפת והן של ישראל, קירבה את השתיים זו אל זו.[1]

גרשון אבנר, יועץ מדיני לשגרירות הישראלית בבריטניה ומחסידי שרת, הביע דעתו, כי על לישראל להיסמך על משענת הקנה הרצוץ - צרפת[2] - אבל צרפת קָרבה אל ישראל גם משום שהגיבה על מבצע עזה בשונה לגמרי משהגיבו עליה ארה״ב ובריטניה. ישראל - הוסבר בעיתונות הצרפתית - חשה בדידות בעקבות חתימת ברית בגדד, ומשום כך נאלצת לנקוט התגוננות פעילה.[3]

כאשר ביקש דיין ב-16 ביוני 1955 אישור לביצוע פעולת גמול נגד הסורים, הורה לו בן-גוריון שלא לעשות זאת, מפני שהסורים בני חסותם של הצרפתים, וסוריה המאחז היחיד שנותר להם במזרח התיכון. כעבור חודש ביקש ראש הממשלה שרת עצמו מהרמטכ״ל לבצע פעולת גמול קטנה בגבול הסורי, ודיין סירב, למעשה.[4]

באותו זמן מכרה צרפת נשק גם למצרים וגם לישראל. משרד הביטחון הישראלי, שניהל את המו״מ על הרכש מצרפת תוך עקיפת משרד החוץ, ידע על עסקת הנשק הצרפתית-מצרית אך לא מיחה נגדה. שרת התנגד בחריפות הן לעקיפת משרד החוץ וראש הממשלה על-ידי משרד הביטחון והן להשלמה עם מכירת נשק צרפתי למצרים. אכן, התנגדותו כוּוְנה לא לרכש נשק חיוני מן הצרפתים, אלא לאוריינטציה מדינית פרו-צרפתית.

אולם תוכניותיהם של בן-גוריון ודיין לכיבוש דרום לבנון ולהשלטת המַרוֹנים שם, כדי שיהיו לבעלי-ברית לישראל,[5] עלתה בקנה אחד עם האוריינטציה הפרו-צרפתית שלהם. האמריקנים, לעומת זאת, ראו בצרפת מעצמה שוקעת המטפחת נוסטלגיה קולוניאלית והעריכו, כי במגמותיהם לחידוש השפעתם בסוריה ולהתחזקותם בלבנון רק משניאים הצרפתים את המערב על הסורים ועל הערבים בכללותם, ומשרתים בכך ישירות את הרוסים.[6]

צרפת נחשבה אז כה בלתי-מהימנה בעיני האמריקנים עד שלא נעתרו לפניית הבריטים ליידע את הצרפתים בפרשת תוכנית ״אלפא״, ונזהרו מאוד במסירת מידע להם בנושאי ברית בגדד וחימוש מדינות המזרח התיכון.[7] הניגודים בין ארה״ב  לצרפת, שצצו עקב המשך השליטה הצרפתית בצפון-אפריקה ומכירות נשק צרפתי במזה״ת, היו חריפים. באמצע 1955 קיימה ארה״ב שיח עם המצרים על הנעשה בצפון אפריקה ונרתעה בבירור מלחשוף לפני הצרפתים את תוכניותיה להסדר הסכסוך היהודי-ערבי. הבריטים, שביקשו למנוע שיבוש קשריהם עם צרפת, נקטו עמדת ביניים: הם תבעו מהאמריקנים לגלות לצרפתים, שבועיים מראש, את כוונתו של דאלס להתוות באוגוסט 1955, בנאום פומבי, את קווי ההסדר למזרח התיכון; ולא - איימו - יאשימו את האמריקנים באי-היוועצות בצרפת, בעלת-בריתם בנאט״ו.[8]

קשרים ביטחוניים מתהדקים

באוגוסט 1955, בעוד האמריקנים משדלים את המצרים להימנע מעסקת הנשק עם צ׳כוסלובקיה (כלומר עם בריה״מ), רמזו הצרפתים לישראלים, כי לא יתנגדו אם תתקוף ישראל את המִצרים במְצרי טיראן, כדי להסיר את המצור הימי המצרי שם, שחסם את נמל אילת. גם הפעם ציינו האמריקנים, שהמדיניות הצרפתית משרתת את הרוסים.[9] לאחר שעסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-מצרית הייתה לעובדה, נפתח שלב חדש ומכריע בקשרי הרכש של ישראל עם צרפת.

בעודם נוהגים מתינות יחסית כלפי הסורים בשל התחשבותם בצרפת, כיוונו בן-גוריון ודיין את עיקר מחץ צה״ל כלפי נאצר. כיוון שמצרים שלאחר מבצע-עזה ארגנה את הפידאיון ללוחמת גרילה נגד ישראל, לא היה אפשר לחלוק על מדיניות זו. שרת, שייסר את עצמו על האישור שנתן בשלהי פברואר 1955 למבצע עזה, שבו נהרגו עשרות חיילים מצריים,[10] סבר שפעולה זו מוכיחה את חוסר יעילותם של מעשי התגובה החריפים. בעובדה, המצרים הגבירו את חדירותיהם הרצחניות מרצ״ע אל תוך שטח ישראל, לא להיפך. שרת, כפי שכבר צוין לעיל, הדף בממשלה את הצעות בן-גוריון ודיין לכבוש את רצ״ע ולגרש את פליטיה לירדן, ולבטל את הסכם ש״ן הישראלי-מצרי. שנאתו של בן-גוריון את נאצר באותו שלב גברה עד כדי כך, שאת אזכוריו אותו ליווה בכינויי גנאי אפילו בישיבות פנימיות מצומצמות, אבל גם בפומבי טען, ש״כדור יכול לגמור את שלטונו של נאצר[11] ראש ״המוסד״ איסר הראל הביע באותם ימים תמיהה מדוע אין בן-גוריון חושב מי יבוא תחת נאצר, ומכאן ברי שהיה שותף לשרת ולרבים מן המדינאים האמריקנים בהערכה מאוזנת יותר של המנהיג המצרי.

נשק בעבור מה?

ההבדל בין אסכולת שרת לאסכולת בן-גוריון ודיין לא ניתן למיצוי כאוריינטציה על צרפת, או על בריטניה, או על אמריקה כמקור להשגת נשק. עוד בפברואר 1954 כתב אחד מנאמני שרת, השגריר בצרפת יעקב צור, ביומנו, כי אפשר שנוכח הבעיות שלפניהן עומדת צרפת בצפון אפריקה תגבר בממשלתה רוח של פייסנות כלפי מדינות ערב, אך אפשר גם להיפך, ולפיכך יש לדון עמה על אספקת נשק בקנה-מידה נרחב. הוא פרט לפני ראשי השלטון שם על מיתר הניגוד שבינם לבין נאצר בצפון-אפריקה ואף עקף את משרד החוץ הצרפתי בקידום חוזי רכש. הקשרים הביטחוניים של ישראל עם צרפת נתהדקו בימי שרת הן בתחום האטום, כשצרפת קנתה ממנה פטנט להפקת מים כבדים, והן בתחום הדיפלומטיה והרכש, וכל זאת בהנהלת יעקב צור, שגריר ישראל בפריס. משה שרת הוא שהשיג את ההסכמה הצרפתית הראשונה למכור לישראל מטוסי ״מיסטר״ מסוג ״4-א״ לאחר שנחתמו העסקה המצרית-צ׳כוסלובקית בספטמבר 1955. בנוסף, המשיכה ההתנגדות המשותפת לברית בגדד, ששרת חזר לבטאה בינואר 1956, לקרב את שתי הארצות זו אל זו.[12]

שרת היה נכון להיעזר בכל מדינה, וכמובן גם בצרפת, כדי להשיג נשק לישראל, במיוחד לאחר עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-מצרית. ההקשר של קבלת הנשק, לא עצם השגתו, הוא שהפריד בין שתי האסכולות המדיניות בישראל.

הערות: