1. השתלבות אקטיבית בגוש המערבי

צה״ל בין האישים ובין הגושים

דוד בן-גוריון ומשה שרת היו חלוקים לא אחת בשאלת התפקיד שאמור צה״ל למלא ביחסים שבין המעצמות ולגבי הדרך להשגת נשק לחימושו. עוד ב-1950, כאשר פנה או״ם - למעשה, ארה״ב - אל המדינות החברות בארגון בבקשת סיוע בצורת משלוח יחידות צבא לקוריאה, הכריעה ממשלת ישראל - על-פי עצת שרת ובניגוד להצעת בן-גוריון - להימנע משיגור יחידה צבאית ולהסתפק במשלוח ציוד רפואי. הנשיא דאז חיים וייצמן, שיש אומרים כי באופן חריג נכח בישיבה מכרעת זו של הממשלה, התנגד בתוקף ליציאת יחידת צה״ל לעזרת המערב בקוריאה וביקש לשמור במידת האפשר על מדיניות האי-הזדהות - מדיניות שננקטה רשמית עם קום המדינה, ששתי מעצמות-העל סייעו בהקמתה. נימוקיו של בן-גוריון כללו, לבד מעמידה לימין או״ם, גם הנחה כי השתתפות במלחמת קוריאה תחזק את מעמדה של ישראל הן בקרב אומות העולם, הן בקרב יהודי התפוצות, אך בעיקר כלפי הערבים. בן-גוריון הרהר גם באפשרויות מרחיקות לכת יותר. לשגריר ארה״ב בישראל ג׳יימס מקדונלד הציע בן-גוריון ב-1950 חימוש צבא בן רבע מיליון חיילים, כלומר את צה״ל המורחב, והעמדתו לרשות המערב. זמן קצר לאחר שבן-גוריון הרהר כך בקול רם, בא טדי קולק, ציר ישראל בארה״ב, לתקן את הרושם. בן-גוריון - אמר קולק לאנשי משרד החוץ האמריקני (להלן: מחמ״ד [״מחלקת המדינה״]) - אינו יכול להעמיד את צה״ל לרשות המערב.[1]

חששותיו של שרת בסוגיה זו התעוררו, בין היתר, נוכח התהום שפערה ״המלחמה הקרה״ בין שתי מפלגות הפועלים הגדולות בישראל - מפא״י ומפ״ם. הקצונה יוצאת הפלמ״ח, שנותרה בצה״ל, לא ששה להסכים לשימוש בצה״ל, שלא למטרה ישירה של הגנת המדינה.[2] בנוסף לכך חש שרת בסכנה שבהשתתפות צה״ל במלחמה שאינה מלחמת מגן. זו - חשב - עלולה להדביק את צה״ל באופי הרפתקני ומיליטריסטי.[3] שילוב החשש מ״הרפתקנות״ הצבא עם הסתייגות מעצם מעורבות צבאית אקטיבית במלחמה לימין המערב היה אבן-פינה בתפישת שרת את צה״ל ואופיו. השקפתם של בן-גוריון וכמה מתומכיו הצעירים בממסד הביטחוני הישראלי הייתה שונה ואף מנוגדת.

כבר בהתכנסות שגרירי ישראל, שנערכה ביולי 1950, כלומר ממש בעת הוויכוח על שיגור יחידה צבאית לקוריאה, הסביר בן-גוריון כי רק עובדות של כוח קובעות במדיניות.[4] ואילו משה דיין, שהבהיר באותו מעמד, כי ישראל צריכה לעמוד הכן לניצול הזדמנות לכבוש את יתרת א״י המערבית, חשב לחמש את צה״ל באמצעות השתלבות בתוכנית ההגנה המערבית לאזור. כאשר שלחה בריטניה בפברואר 1951 את הגנרל וויליאם רוברטסון, על-מנת שיגשש בעניין הקמת פיקוד מערבי במזה״ת, הציע דיין להנהגת מפא״י לראות את צה״ל כקטר ברכבת הצבאית של המערב באזור.[5] שבוע לפני הפגישה של בן-גוריון עם גנרל רוברטסון, התרשמו הבריטים מן ההסלמה הפתאומית באלימות הישראלית כלפי כפריים נתיני ירדן, וכשהתקבלו במשרד החוץ הבריטי (להלן: ״פורֵין אופיס״) דיווחים על פעולות אלימות אלה, פירשו שם את שינוי המדיניות כלפי ירדן בתחושה של הישראלים, שהבריטים מחפשים את קרבתם ומעוניינים בצבאם; עם זאת ציינו, שבחוגי הצבא הישראלי אין התלהבות לשיתוף-פעולה עם הבריטים.

דגם ניו-זילנד של בן-גוריון

שליחות הגנרל הבריטי רוברטסון בפברואר 1951 הקיפה מספר בירות במזרח התיכון. מישראל רצו הבריטים לקבל, במקרה של מלחמה, את כל הכבישים, הנמלים ושדות התעופה, אך בן-גוריון הבהיר, כי ישראל אינה דומה למצרים או לארץ ערבית אחרת ותבע מהבריטים לראותה כמדינה בעלת מעמד כניו-זילנד, שהיא חוליה בחבר העמים הבריטי.

גנרל רוברטסון דיבר על שיתוף-פעולה באחסנה, בייצור, בהרחבת דרכים ונמלים ובהשגת חומרי גלם בסיסיים, ונראה ששר החוץ הישראלי היה מעוניין מאוד דווקא בפרטים אלה. שרת הדגיש - לדעתו של רוברטסון שלא לצורך - את ההפגנות וההתנגדות בישראל לעצם בואו של גנרל בריטי, בעוד שבן-גוריון פטר התנגדות זו כחסרת ערך.[6] הוא רצה בתפקיד צבאי אקטיבי לישראל וביחס אליה כאל בעלת-ברית, ואפשר שמשום כך התאכזב כאשר גנרל רוברטסון לא נעתר להצעת שיתוף-פעולה צבאי ישיר ומקיף עם ישראל. כה עמוקה הייתה אכזבת בן-גוריון עד שערב מבצע סיני איזכר אותה בשיחתו עם שגריר בריטניה בישראל.[7] חשדנותו של בן-גוריון בבריטים, שבשיחות עם רוברטסון התאפיינה באי-תגובה על בקשות בריטניה מישראל להתיר מעבר מטוסים בריטיים לירדן בשמיה, נתחזקה מאוד בעקבות שיחות אלה דווקא משום שהציע בהן שיתוף-פעולה הדוק עם הבריטים.

הבעיה שלפניה ניצבים הבריטים - הסביר רוברטסון בכנות לבן-גוריון - היא אי-האפשרות להניח לישראלים לשלוח צבא לפעולה בשטחיהן של מדינות ערביות.[8]

במהלך 1951 חזר בן-גוריון באוזני האמריקנים על הצעתו לחמש את צה״ל במסגרת הגנת האזור כנגד בריה״מ, בהדגישו כי ישראל ותורכיה הן ארצות האזור היחידות, שהמערב יכול לסמוך עליהן. אומנם, בחלק מהפגישות נהג בן-גוריון זהירות במידת שיתוף-הפעולה שהציע, והוסיף כי את צה״ל יהיה אפשר להפעיל רק בתוך גבולות ישראל.[9]

ממשלת ישראל הייתה ערה לניסיון המערב, ובמיוחד למגמת בריטניה, לגבש ב-1951 תוכנית הגנה למזרח התיכון, (MEC - andMiddle East Comm) והשתדלה לנצל התעוררות זו לצרכיה הביטחוניים.[10], בן-גוריון הציע את הצעותיו המרחיקות-לכת הללו חרף החשדות שהביע לגבי הבריטים (בעיקר כל עוד ניהל ארנסט בווין את מדיניות החוץ הבריטית) ולא אחת התנגד בנוקשות לכל רעיון בדבר מתן בסיסים לבריטים, או אף לשילוב ישראל בתוכנית הגנה למזה״ת, שבאותם ימים הייתה נתונה בסמכות בריטית. גם האמריקנים לא נלהבו לשלב את ישראל בתוכניות ההגנה של המערב. הם סברו, כי מבחינת מעצמות המערב מוטב שישראל תימָנע מנקיטת צעדים, שיעצימו את התקריות בגבולותיה עם הערבים.[11] שר ההגנה של ארה״ב ראה את תרומתה של ישראל בפסיביות במישור המלחמתי, בעוד שדיין, כאמור לעיל, חתר להזדיינות בסיוע המערב במסגרת תוכניות ההגנה שלו מול בריה״מ, על מנת לכבוש את חלקי הארץ שנותרו בידי הערבים, בעיקר במזרח.

חזון הזדהות המערב עם ישראל רחק ממימוש - ובינתיים חששו מאוד בצה״ל מהיענות לפנייה האמריקנית לשגר לישראל משלחת בדיקה צבאית, שכרכה התקשרות ישראלית עם הבריטים בחשיפת סודותיה הצבאיים של ישראל לפניהם. ייתכן, שסירוב האמריקנים להסכים לביקור ראש מחלקת ההדרכה בצה״ל, חיים לסקוב, בארה״ב, נבע מההסתייגויות מאותה פנייה.[12]

בן-גוריון: קשר עם המערב בציפייה לשיפור גבולות

בעלות ווינסטון צ׳רצ׳יל לשלטון בבריטניה באוקטובר 1951 סבר בן-גוריון, כי הדבר פותח לפני ישראל אפשרויות לשיתוף-פעולה עם הבריטים. הוא קיווה, שיהיה אפשר להתגבר על בעיית חשיפתם של סודות צבאיים ישראליים אם את התשתית לשדות התעופה ולנמלים יבנו המעצמות, ואילו את הנשק תקנה ישראל בעצמה, תוך שמירת סודותיו. מכל מקום, בן-גוריון, בדומה לדיין, קשר את הסיוע הצבאי של המערב באקטיביזם צבאי ישראלי. הבעיה לדידו לא הייתה כיצד להישמר מפני התקפה ערבית, אלא כיצד לנצלה, כשתבוא, לשיפורי גבולות. הוא ציפה שהמערב לא יתייחס לישראל כאל אחת ממדינות ערב, ובראשית 1952 הסביר לבריטים כי ישראל היא מדינה מערבית.[13] היו בריטים שקלטו את המסר. הנספח הצבאי הבריטי בישראל העריך, כי בעיות בתפקוד הצבא הישראלי, הנובעות ממיעוט אימון ומהיעדר ניסיון, יוקלו מאוד הודות למצב המתיחות המתמיד בגבול, שיעניק לצה״ל אותם מתח קבע והתנסות מעשית, שהיו בשעתם נחלת הגייסות הבריטיים וההודיים בגבולה הצפוני של הודו. אף-על-פי-כן, למרות ביקורה של משלחת צבאית בריטית בספטמבר 1952 בישראל, לא התגברו שתי הארצות על החשדות ההדדיים, שנבעו מקשרי הבריטים עם הערבים.[14] באוקטובר קָבל שרת באוזני הנרי בַּיירוֹד, עוזר שר-החוץ (״מזכיר המדינה״) האמריקני, על שהבריטים מוכרים מטוסי ״מטאור״ למדינות האזור ומפרים בכך את האיזון הצבאי בין ישראל לערבים, ממריצים את מירוץ החימוש באזור ומכבידים על המשק הישראלי. ביירוד גילה לשרת, שהאמריקנים הועמדו בעניין זה בפני עובדה.[15]

הערכת בן-גוריון את צ׳רצ׳יל כמגלם מדיניות מערבית, הרואה בישראל את ״הגורם החשוב ביותר במזרח התיכון״, קיבלה חיזוק בנאומו של ראש הממשלה הבריטי ב-12 במאי 1953. בן-גוריון אף ראה להעתיק חלק גדול מנאום זה ביומנו. צ׳רצ׳יל שיבח את הצבא הישראלי ״הטוב ביותר בלבנט ״ וקבע, כי הרס הבסיס הצבאי הבריטי בסואץ, או הרס מדינת ישראל, יהיו אסון כבד למזרח התיכון. במחלקת המזה״ת של הפורין אופיס היו שפירשו את הנאום כעידוד מטעם ראש הממשלה הבריטי ל״התפשטות הציונית״.[16]

בראשית 1953, כאשר המירה ממשלה רפובליקנית בראשות אייזנהאואר את הממשלה הדמוקרטית בארה״ב, גיבשו האמריקנים תוכנית משלהם להגנת המזה״ת: ״הפיקוד המזרח תיכוני״ שנקראה MEDO

(Middle East Defense Organization), ובמסגרת זאת חזו את התקשרותם עם מצרים שלאחר הפיכת ״הקצינים החופשיים״. מצרים זו הייתה מסוכסכת עם הבריטים, ששלטו בתעלת סואץ וקיימו לאורכה בסיסים צבאיים. הבריטים לא אבו לפנות את הבסיסים האלו כדרישת המצרים, ואילו האמריקנים כפו עליהם להידבר עם המצרים במגמה להביא לידי פינוי זה. במאי 1953, בביקורו במזה״ת, הודיע שר החוץ האמריקני ג׳ון פוֹסְטֶר דַאלֶס לבן-גוריון, כי צ׳רצ׳יל עתיד לנטוש, אם גם שלא מרצון, את הבסיסים שלאורך התעלה. בתשובה הזהיר בן-גוריון את דאלס מפני צעד זה כמעשה מדיני מוטעה, שיוליך לנפילת הבסיס המערבי לידי ״הקומוניסטים״.[17]

לקראת אותו ביקור של שר החוץ האמריקני הסביר בן-גוריון, שערכה הפוליטי של ישראל מזערי לעומת זה של הערבים, אך ערכה הצבאי לגבי המערב במזרח התיכון עצום. כיוון שחשש מ״אנגליה של אידן״, שלל בן-גוריון מתן בסיסים למעצמה זו, אך הביע דעתו כי כל מדינת ישראל היא בסיס לאמריקנים - במידה שתקבל חיזוק צבאי. ישראל אינה מעוניינת להשתלב בהגנת האזור, שכן ״ישראל אינה מדינה של המזה״ת אלא של המערב״, ועל כן על המערב לשלבה בנפרד, אולי עם נאט״ו.[18]

מראשית 1953 חתרה הממשלה הרפובליקנית לסילוק המעצמות הקולוניאליות האירופיות מן המזרח התיכון, או לפחות להחלשת השפעתן שם, שכן ראתה בהן גורמים המפריעים לארה״ב לבסס את מעמדה באזור. אומנם גם בתקופה זו, ואף לפניה, פעלו האמריקנים, בהסתייעם בנימוק אידיאולוגי של התנגדות לקולוניאליזם, לערעור ההשפעה הבריטית במוקדים חשובים באזור, כגון לגבי חלקן של חברות נפט בריטיות בנפט האיראני ולגבי מאחזים בריטיים בחצי-האי ערב. אבל מעת שקמה ממשלה רפובליקנית בארה״ב גברה ההתנגדות האמריקנית האקטיבית להשפעה הבריטית במזה״ת עד שצ׳רצ׳יל תבע מארה״ב ב-1953 הודאה בדומיננטיות בריטית במזרח התיכון - תמורת תמיכתו בה בקוריאה ובאירופה.[19]

הנרי ביירוד, מהפקידים מעצבי-המדיניות במחמ״ד עוד בתקופת הממשלה הדמוקרטית, שימש עתה כעוזרו של דאלס לענייני המזה״ת. הוא סבר שגם ישראל מצטיירת בעיני הערבים כחלק מן המעצמות הקולוניאליות וכבסיס שלהן, וכיוון שמדינה זו נהנית מסיוע כלכלי נכבד מארה״ב, עלולה ארה״ב להיות מוכתמת כקולוניאליסטית אף היא. הערבים - אמר - אינם לגמרי בלתי-צודקים בהצביעם על הצבא הגדול והחזק של ישראל, המושתת על האמצעים הכלכליים שארה״ב מעמידה לרשותה; הוא אף העז להביע לפני הישראלים דעתו, שצבאם גדול מדי. הממשלה הרפובליקנית קיבלה במידה רבה גרסה זו, שטענה כי ישראל, כבריטניה וצרפת, ״מעכירה״ את היחסים בין ארה״ב והערבים. מסקנתם של האמריקנים הייתה אפוא שיש לשנות את המדיניות כלפי ישראל  אפילו עשוי הדבר ״לפגוע קשות בישראל״.[20]

שרת: אי-התקשרות פורמלית עם המערב

שר החוץ משה שרת נקט גישה זהירה מאוד לגבי שותפות ישראלית אפשרית בתוכניות ההגנה המערביות באזור הן בשל חשש להרגיז את הסובייטים, המחזיקים בבני ערובה יהודים רבים, והן בשל היחסים בין יהודים לערבים במזה״ת, שאינם מאפשרים קשירתם בתוכנית הגנה משותפת. אומנם, מדי פעם הבהיר שרת, כי אם האמריקנים מחמשים את הערבים, בוודאי שהם צריכים לספק נשק גם לישראל. ברוח זו פעלה ישראל לסיכול כל מתן נשק אמריקני למצרים במסגרת תוכנית שעמדה על סף מימוש עוד בשלהי ימי ממשלת הדמוקרטים.[21]

באור אחר יש לראות את הודעתו של בן-גוריון לשגריר ארה״ב בישראל ב-20 בפברואר 1953, שישראל יכולה לאמן ולהעמיד לרשות המערב 200,000 או אף 250,000 חיילים, כלומר את כל צה״ל על מילואיו. לנוכח הפוטנציאל הצבאי הגדול שהציג, תמה בן-גוריון על המערב שאינו מושיט סיוע צבאי לישראל, בהצביעו על האפשרויות השונות הפתוחות לפניו: הראשונה היא להשיג שלום עם מצרים, ובכך לאפשר התארגנות האזור להגנה משותפת. אם לא - אמר - אפשר לכלול כל ארץ בנפרד בתוכנית הגנה זו, או לארגן את האזור בלי השתתפות הערבים תוך הסתמכות על תורכיה וישראל.[22]

ואילו שרת, בין שעמדתו נבעה מחשש המרצת בריה״מ לפעול נגד ישראל במישור הצבאי והמדיני בעזרת מדינות ערב, ובין מתקווה שבריה״מ תרכך את מדיניותה כלפי ישראל, לאחר שניתקה עמה את הקשרים הדיפלומטיים בפברואר 1951, המשיך בקו זהיר של אי-התקשרות פורמלית עם המערב. את המו״מ עם הסובייטים לחידוש הקשרים הדיפלומטיים לאחר מות סטלין במארס 1953 ניהל ללא היוועצות בארה״ב.[23] הוא הניח, שארה״ב גם היא אינה מעוניינת בהתקשרות פורמלית עם ישראל, שתקומם נגדה את כל הערבים באזור.

כאשר פרש בן-גוריון בסוף 1953 לשדה בוקר, היה נהיר לישראלים, כי הממשלה הנוכחית בארה״ב רחוקה מראות בצה״ל מאחז צבאי מערבי באזור, וכי האמריקנים מנהלים מדיניות הרואה בעיראק מזה ובמצרים מזה מוקדים להרחבת ההשפעה המערבית. האמריקנים הפעילו השפעתם לביטול משלוחי נשק מבריטניה וצרפת לישראל לאחר מבצע קיביה באוקטובר 1953, ערב פרישת בן-גוריון מהממשלה לשדה בוקר, אבל לא מנעו משלוחים אלה כליל. ביוני 1954 הסכים דאלס עקרונית, שקנדה תמכור לישראל מטוסי סילון מסוג ״86-F״ (״סייבר״) אך המכירה לא התבצעה. עם עיראק סיכמו האמריקנים על סיוע בנשק ב-1954 ותכננו את הצטרפותה לברית עם תורכיה, ואחר׳כך עם פקיסטן ואירן. ברית זו, שנתכוננה בפברואר 1955 ונקראה ״ברית בגדד״, נעשתה מוקד של אינטרס בריטי יותר מאשר אמריקני. בניגוד לבריטים, שהתמקדו בעיראק, נטו האמריקנים לרכוש את אהדתה של מצרים בראשות נאצר, וכפי שכבר צוין לעיל סייעו לה בהשגת הסכם פינוי אזור התעלה ובסיסי הצבא הבריטי משם.

במשך כל התקופה הזו רוסן מירוץ החימוש בין הערבים והישראלים במזה״ת במידה ניכרת על-ידי שלוש המעצמות המערביות, שהצהירו ב-1950 על אחריותן לשלום המזה״ת וכוננו בחשאי ועדה לתיאום מכירות הנשק לאזור זה (eaccn - Near East Arms Coordinating Committee), אבל מן הצד הצרפתי הדליפו לישראל מידע על הדיונים בוועדה זו, ובתמורה סיפקה ישראל לצרפתים מידע על הנשק שמוכרות ארה״ב ובריטניה באזור. צרפת גם מכרה לישראל נשק באורח בלתי-תלוי בפעילותה הצבאית של זו כלפי שכנותיה.[24]

הערות: