מבוא

ישראל שיצאה ממלחמת העצמאות הייתה מדינה קטנה, שנזקקה לסיוע יומיומי מארה״ב לעצם קיומה, אולם לעומת שכנותיה הערביות, שטרם התעוררו מתרדמת המזרח, הייתה רבת עוצמה ושופעת דינמיות. העלייה ההמונית הייתה כרוכה בסבל רב לעולים ולוותיקים כאחד ואף הכבידה על עצם הספקת המזון לאוכלוסייה, אולם בעיני הערבים היו העולים, שחלק מהם התנחלו על אדמותיהם-הם מדורי דורות, כובשים ושודדים עתירי כוח. מחנות הפליטים הפלסטינים הקיפו את גבולות היבשה של ישראל, אך בעיקר רב מספרם ברצועת עזה (להלן: רצ״ע), שנשארה בידי מצרים כשטח כבוש, ובגדה המערבית, שהייתה בשליטת ממלכת ירדן וסופחה אליה בשנת 1950. הפליטים, שנתמכו בידי סוכנות הסעד והתעסוקה של או״ם (ססו״ת), סברו תחילה, שמצב עקירותם זמני. החלטות עצרת או״ם, שחייבו את ישראל להחזירם, מילאו את לבם תקוות שיבה. משנואשו מישועת או״ם תלו תקוותיהם בסֶבֶב מלחמה שני, שבסופו יחזירו המדינות הערביות את פלסטין לבניהָ. כאשר נכזבו כל התקוות הללו, הגבירו הפליטים את הסתננויותיהם לשטח ישראל. תחילה נשאו ההסתננויות אופי לא-אלים לחלוטין. כפריים ערביים, שאיבדו את משקיהם והיו לחסרי-כל, חמקו אל כפריהם הנטושים לקצור את תבואתם שנותרה בשדות ולאסוף פירות מבוסתניהם, או ניסו להתאחד עם בני משפחותיהם שנשארו בארץ.

צה״ל נקט אמצעים קשים וברוטליים נגד הסתננות זו, שכן ממשלת ישראל חששה שמא תוצף המדינה הצעירה במאות אלפי הפלסטינים השואפים לחזור ממרחק לא-רב איש לביתו, לכפרו, לעירו. הפליטים שהסתננו חזרה אל מעבר לגבול נורו בלילות. מוקשים שהוטמנו בשבילי גישה קטלו בהם או ריסקו גפיהם.

ההשקפה הדומיננטית של מערכת הביטחון בישראל לגבי העולם הערבי שמסביב לא בוטאה בבהירות בשנות המדינה הראשונות. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, שב והכריז על שאיפת ישראל לשלום ואין מקום לפקפק בכנות דבריו, אולם שאיפה זו נשארה ערטילאית ולא שימשה קו מנחה מובנה להתנהגות בתוך המדינה ולאורך גבולותיה. ובעוד בן-גוריון משמיע הצהרות על תקוות ישראל לשלום, הסביר אלוף משה דיין ב-1950 - אז היה מפקד פיקוד דרום - כי הטיפול בערביי ישראל צריך להישָתֵת על ההנחה, שבעתיד יסיקו מדינות ערב, כי עליהן ליישב את הפליטים בתחומיהן ואז, מתוך הסכם, יתבצע טרנספר של ערביי ישראל, אשר יצטרפו אל אחיהם ויתיישבו באחת ממדינות ערב המרוחקות מישראל.[1]

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הניח לאלוף משה דיין להתמודד בסוגיה זו עם שר החוץ משה שרת, שחָלק מכל-וכל על מדיניות של ציפייה לטרנספר, ואת הוויכוח עם שרת ניהל דיין במוסד מפלגתי - מזכירות מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא״י) - שם, כאשר נטל רשות דיבור, הסיר במחווה של זלזול את דרגותיו לעיני הנוכחים. עקרונית, תמך גם שרת בכל ניסיון להעביר מישראל ערבים שירצו בכך, למשל, לקרקעות שניסו שליחים מישראל להשיג לתכלית זו באמריקה הדרומית.[2] אך הוא התנגד לניהול מדיניות מנקודת מוצא הגורסת, כי שִבְתם של הערבים, שנותרו בישראל, ארעית. במהלך הוויכוח הטיח שרת בדיין שאלה: היש לדאוג לחינוך ילדי הערבים במדינה - או שמא ישבו הללו באפס מעשה עד שיואילו מדינות ערב להוציאם ולקלטם בשטחיהן? דיין לא נתבהל. אין להעניק זכויות אזרח לערבים במדינת ישראל, אמר.[3] בן-גוריון לא הרחיק כל כך בהתבטאויותיו.

שתי מחלוקות עקרוניות: חוקה וגבולות

הניגוד בין שתי התפישׂות המדיניות - של בן-גוריון ושל שרת - ביחס לערביי ישראל היה רכיב חשוב בהשקפתם הכוללת על אושיות המדינה שאך זה קמה. בן-גוריון ושרת היו חלוקים ביניהם בסוגיה עקרונית: היש לעצב את המדינה כיישות פוליטית בעלת צביון מוגדר? החילוק נתגלע, קודם כל, בפרשת כינון חוקה לישראל. בן-גוריון התנגד לניסוח חוקה ואילו שרת דגל בחוקה בלהט, בראותו בה מכשיר מעצב מבחינה חינוכית-מוסרית.[4] היה ברור, שמדינת חוקה תתחייב להתייחס לערביי ישראל כאל אזרחים שווים במעלה יותר משתתחייב מדינה, שענייניה נחתכים על-פי אילוצי יומיום דוחקים.

אבל המחלוקת נתנה אותותיה גם בסוגיה עקרונית נוספת - ביחס לגבולותיה הטריטוריאליים של ישראל, שנקבעו במוצהר כזמניים בלבד עם חתימת הסכמי שביתת-הנשק (ש״ן) עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון במהלך שנת 1949. משה שרת חתר לקיים את הסכמי ש״ן, כדי לייצב בדרך זו בתודעת הערבים, היהודים והמעצמות, את הגבולות כמות-שהם כגבולות קבע, תוך ניסיון להגיע במשך הזמן לפתרון בעיות טריטוריאליות, שהסכמי ש״ן הניחון תלויות ועומדות. מאמציו היו מופנים, למשל, לחלוקת האזורים המפורזים בין ישראל וסוריה, כדי להפוך את הגבול ביניהן לקבוע ומוכר.[5]

הניסיון לייצב את המצב בגבולות, בעזרת או״ם, עמד במרכז מאמציו של שרת. דווקא משום שהעריך, כי השלום אינו קרוב, תבע שלא להחמיץ שום הזדמנות למיתון הסכסוך ולהגעה ליישוב מחלוקות מקומיות, תוך שימוש לויאלי במנגנון משקיפי או״ם וּוַעדות ש״ן, שהיו אז כלים יחידים להסדרת בעיות שוטפות בגבולות.

ניגודי התפישׂות לגבי הצורך במתינות וביציבות, בתוך גבולותיה של ישראל ומעבר להם, השתקפו גם ביחס לאו״ם ולמעצמות המערב, שהיו דומיננטיות במזרח התיכון בראשית שנות ה-50. שרת ראה את מדינת ישראל מכה שורשים באסיה; בן-גוריון שאף לבנות גשר מעל לים התיכון, כלומר לבסס את מדינת היהודים כראש גשר של אירופה במזרח התיכון.[6] שרת, לשיטתו, ניסה להשתלב במגמה המדינית, שבלטה יותר ויותר במדיניות האמריקנית מאז תום מלחמת-עולם השנייה והקמת האו״ם ב-1945. זו הייתה מגמה אנטי-קולוניאלית מובהקת, שמַתוויה ביקשו לקיימה ולפלס לה נתיבות חרף אילוצי ״המלחמה הקרה״, שהעמידה את ארה״ב בחזית אחת עם המעצמות הקולוניאליות השוקעות של מערב-אירופה - בריטניה וצרפת. אכן, גם בבריטניה ובצרפת עצמן נתרקמו מגמות מדיניות אנטי-קולוניאליות, ובארה״ב גברו חילוקי דעות סביב מהות מדיניות החוץ, שיש לנקוט נוכח ״המלחמה הקרה״.

חלק מהמדינאים האמריקנים נטו לראות בכל מגמה עצמאית של אומות אסיה, שמיאנו להזדהות עם אחד ה״גושים״ - כהודו במנהיגות נהרו - מעין בגידה במערב. אבל מדינאים אמריקנים לא מעטים, בעיקר אישי ממשלת הנשיא דְווייט אייזנהאואר, החל מ-1953, נטו לגישה רתויה יותר כלפי ״העולם השלישי״. אמריקנים אלה סברו, שהפיתוח הכלכלי המקיף וטיפוח העצמאות של המושבות לשעבר, בד-בבד עם הגברת חשיבותו של או״ם, יחזקו בעקיפין את כוחה של ארה״ב יותר מאשר ניסיון לכפות ישירות הגדרה פרו-מערבית על עמי אסיה ואפריקה. בצד שותפותם בנאט״ו עם המעצמות האירופיות, טיפחו אפוא האמריקנים את קשריהם עם האסיינים ועודדו את תהליך הדה-קולוניזציה.

שתי האסכולות המדיניות בישראל, שהאישים הבולטים בעיצובן ובייצוגן היו משה שרת מזה ובן-גוריון ומשה דיין מזה, התייחסו אל הגורמים הבינלאומיים באופן, שתאם את האינטרסים המדיניים של ישראל כהבנתם. מאחר ששאף לשתול את ישראל כמדינה אסיינית במזרח התיכון, חתר שרת להקפדה, במידת האפשר, על אי-הזדהות ישראל עם אחד ה״גושים״. סיבה נוספת לחתירתו זו הייתה נעוצה בהנחה, שיחסים קורקטיים עם ה״גוש המזרחי״ יסייעו בפתיחת שערי מדינות מזרח-אירופה להגירת יהודים החוצה, בראש ובראשונה לישראל, או במניעת התנכלות ליהודים אזרחי מדינות אלה. עם זאת, כל ניסיון להבדיל בין שרת לבן-גוריון על-פי יחסם לשני הגושים היריבים נדון לכישלון. שניהם היו מדינאים מערביים בהשקפת עולמם, וב״מלחמה הקרה״, שהחריפה והלכה בייחוד מאז פרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950, נמצאה ישראל - באופן כללי - בגוש המערבי. מאמצי שרת, שלא להזדהות לגמרי עם המערב, נשחקו בשיא ״המלחמה הקרה״, בשנים 1951-1952.

בין סער ופרץ (בן-גוריון) למתינות, יציבות וחתירה לפשרה (שרת)

אולם בתוך המערב עצמו נקשרו שני המדינאים אל מגמות מדיניות מנוגדות. שרת שאף להשתלב במגמת הדה-קולוניזציה וטיפוח או״ם, שכאמור הייתה דומיננטית למדי בארה״ב, ואילו בן-גוריון היה נכון ומוכן לראות את ישראל כגשר לא רק מעל לים התיכון, אלא גם מעל לאוקיינוס האטלנטי - אם רק תעניק ארה״ב לישראל תפקיד של בעלת-ברית מוסמכת של המערב באזור. כיוון שנכזבה תוחלתו זו ביחס לארה״ב, שאף בן-גוריון לקבל מעמד זה מידי המעצמות האירופיות - בריטניה וצרפת. הללו רצו לשַמֵר את מעמדן הקולוניאלי-למחצה באזור, ובן-גוריון יעד לישראל תפקיד, שיאפשר את זיונה על-ידי שתיהן או על-ידי אחת מהן על רקע שאיפות הערבים במזרח התיכון ובצפון-אפריקה לעצמאות מוחלטת. כך נקשר סירובו של בן-גוריון לייצב את ישראל על יסודות טריטוריאליים וחוקתיים קבועים עם הסיכויים לשיפור מצבה כבעלת-ברית של המערב בכלל, או של בריטניה וצרפת בפרט. הפיתוח הכלכלי, המצריך יציבות וקביעוּת צבאיות ופוליטיות, דירבן את ארה״ב לחתור לפתרונות פוליטיים ולהסדרים, שלעתים היו על חשבונה של ישראל. שרת התנגד לוויתורים טריטוריאליים משמעותיים, שנדרשו מישראל, ולא אחת התריס בחריפות, שכם אחד עם בן-גוריון, נגד מדיניות ארה״ב. אף-על-פי-כן, מגמותיהם הבסיסיות של השניים היו מנוגדות:

סער ופרץ מזה;

יציבות, מתינות, וחתירה לפשרה מזה.

כדי להסביר כיצד פעלו שתי המגמות המדיניות בצמרת השלטון בישראל בשנות ה-50, יחולק ספר זה לשלושה:

בחלק הראשון יוסבר כיצד ניסתה כל אסכולה לפתור את השאלה החיונית והכאובה של הספקת נשק חדיש לישראל;

בשני יוסברו הגישות המנוגדות של המעצמות כלפי הסתכסכות המערב עם מנהיג מצרים גמאל עבדול נאצר בשאלת תעלת סואץ ב-1956;

בשלישי יתוארו המהלכים המדיניים-דיפלומטיים סביב מלחמת 1956 - ״מבצע סיני-קדש״ בפי הישראלים ו״מלחמת סואץ״ בפי המשתתפים הצרפתים והבריטים - ותוצאותיה.

על התקופה הנדונה נכתבו ספרים ומחקרים ובהם שלא התעלמו מן הקונפליקט בין שרת לבן-גוריון.[7] דומני, כי ספרי זה מוסיף ומעלה תרומה כפולה:

ראשית, הוא מקביל את המחלוקת בן-גוריון-שרת ביחס לערבים למחלוקתם ביחס למעצמות;

שנית, הוא מושתת הן על מקורות רשמיים מגנזך המדינה הישראלי והן על תיקי ישראל מהשנים 1957-1955, שבארכיון הלאומי האמריקני. נעלה מכל ספק, שנקודת התצפית האמריקנית חיונית להבנת מגמותיהם המדיניות הסותרות של דוד בן-גוריון ומשה שרת.

הערות: