ג. גיבוש ההמלצות של ועדת אונסקו״פ

ב-28 ביולי 1947 הגיעה ועדת אונסקו״פ לשווייץ וקבעה את מושבה באולמיו הריקים והמפוארים של ארמון חבר הלאומים בג׳נבה. ב-31 באוגוסט, -11:55 בלילה, דקות ספורות לפני תום המועד שקצבה לה עצרת האו״ם, חתם הנציג האחרון של הוועדה על טופס הדין וחשבון שיוגש לאו״ם. תמה ונשלמה עבודת החקירה.

השאלה כיצד הגיעה הוועדה למסקנותיה, מה היו המניעים ומה היה התהליך של גיבוש המסקנות היא קשה ומסובכת ביותר. ראשית, חסר לנו בסיס תיאורטי למחקר. אנשי מדע המדינה טרם טיפלו בסוגייה של ועדות חקירה בינלאומיות ודרכי פעולתן, ועדיין יש מקום לחקור מהי הדינמיקה הקבוצתית הפועלת בגופים כגון אלה. שנית, המקורות לוקים בחסר, ובמיוחד חסר חומר על השלב הראשוני של הדיונים הפנימיים, שהתנהל בצורה לא פורמלית, וכל שאנו יודעים עליו בא מרשימות קצרות שערכו נציגי אורוגוואי וגואטמלה שהגיעו לידי הציונים. שלישית, קיים לא מעט בלבול מושגים. במהלך עיצוב מסקנות הוועדה נזרקו לחלל האוויר מושגים רבים: חלוקה, פדרציה, קונפדרציה, מדינה דו־לאומית וכיוצא באלה. אין ספק שהמשמעות המדויקת של מושגים אלה לא הייתה נהירה אפילו למי שהשתמשו בהם בזמנו, ותכופות אירע שמושג אחד שימש לתיאור מציאות שונה לחלוטין בפי דוברים שונים. למרות קשיים אלה ניתן להגיע

לתיאור מניח את הדעת של גיבוש מסקנות הוועדה. אפשר להבחין בתהליך זה בארבעה גורמים עיקריים:

 1. השקפות ועמדות שהביאו אתם חברי הוועדה:

 2. השפעת העדויות והסיורים על הוועדה:

 3. השפעה או היעדר השפעה של המעצמות הגדולות:

 4. עיצוב המסקנות תוך משא ומתן בתוך הוועדה וניסוחן הסופי.

עוד קודם שדרכה רגלם בארץ ישראל ניתן היה להבחין בין חברי הוועדה בשלוש קבוצות נפרדות: קבוצה פרו ציונית, קבוצה פרו ערבית וקבוצה לא מוגדרת. בקבוצה הפרו ציונית נכללו נציגי אורוגוואי וגואטמלה. תמיכתם בעניין הציוני הייתה ספונטנית, אמוציונלית ונבעה ככל הנראה מזיהוי המאבק בארץ ישראל עם נסיבות ומאורעות פוליטיים בארצותיהם שלהם, שבהם לקחו חלק פעיל.⁶³ לא הייתה להם דעה מוצקה לגבי הפתרון המדיני הרצוי לארץ ישראל. הם שינו את דעתם במהלך הדיונים כמה פעמים, ובסופו של דבר היו נכונים לסמוך את ידיהם על כל הצעה, ובלבד שתהיה לרצון לציונים. בקבוצה הפרו־ערבית נכללו נציגי אירן והודו. תמיכתם בערבים לא הייתה עניין שברגש או בהתרשמות, כי אם מחויבות פוליטית שלא ניתנה לערעור, ומקרהו של הנציג האירני יוכיח: איש זה היה מן השקולים והמנוסים שבין חברי הוועדה; במהלך החקירה גילה פתיחות והתעניינות, ולו היה חופשי במעשיו היה, מן הסתם, מצטרף למצדדי החלוקה.⁶⁴ אולם משהגיעו רגעי ההכרעה, חזקו עליו הוראות שולחיו, והוא הצטרף לתומכי הפתרון הפרו־ערבי. בתווך נותרה קבוצה גדולה והטרוגנית: שני נציגים מהגוש המזרחי, שני נציגים מחבר העמים הבריטי, שניים ממערב אירופה ונציג פרו. כל אחד מהם בא לארץ ישראל בדעה משלו, אולם במהלך העדויות והדיונים הם היו פתוחים לשכנוע, קשובים לעדויות ונכונים להתמקח ולהתפשר כדי להגיע להחלטה מוסכמת. זו הייתה הקבוצה המובילה באונסקו״פ - לב הוועדה וסמכותה המוסרית.

ואכן, המגע עם המציאות הארצישראלית ושמיעת העדויות, דהיינו - שמיעת הצד הציוני, שהרי שאר הצדדים לא הציגו עמדה בצורה אפקטיבית - השפיעו על מסקנות חברי הוועדה. כבר ראינו את המשקל המכריע שהיה למגע עם המציאות בארץ ולחיזיון של ההעפלה. הביקור במחנות העקורים מיצה את הנקודה היהודית עד תום, ואפילו אותם חברים בוועדה, שעדיין פקפקו באשר לזיקה של מצוקת היהודים לבעיה הארצישראלית, כמו נציגי שבדיה ואוסטרליה, חזרו מהסיור משוכנעים בכנות הדרישה הציונית לפינוי המחנות ולעלייה גדולה.⁶⁵ גם ההחלטה הציונית לרכז את חלק הארי של העדויות במיתקפה דרך הגשמת המנדט על ידי בריטניה, הוכחה כמוצדקת. עוד בשלב מוקדם של הדיונים בג׳נבה מצאו עצמם החברים - כמעט ללא יוצא מן הכלל - תמימי דעים, שאין להמשיך בשלטון של מנדט או נאמנות ושיש להעניק עצמאות לשני העמים החיים בארץ ישראל.⁶⁶ חברי הוועדה נימקו מסקנה זו בשתי צורות שונות. מחד גיסא טען הנציג הפרואני, כי משטר המנדט מיצה את עצמו ושלמעשה הבית הלאומי שהובטח במנדט כבר עומד על תלו.⁶⁷ מאידך גיסא טענו חברים אחרים בוועדה - ההולנדי, השבדי, הקנדי וכמובן נציגי גואטמלה ואורוגוואי - שבריטניה מעלה בתפקידה וכי יש לשים קץ לשלטונה בארץ ישראל.⁶⁸

גם הפרק הכלכלי חברתי בעדות הציונית תרם לעיצוב מסקנות הוועדה. כאמור, היו לציונים ספקות, אם ועדת אונסקו״פ מוכשרת בכלל לעסוק בהיבט זה של הבעיה הארצישראלית. למרות זאת, הצווח הכלכלי של הסוכנות היהודית הרצה את משנתו בפני הוועדה, אם גם לא באותו פירוט כמו בפני הוועדה האנגלו אמריקנית. בדיעבד התברר כי הנושא הכלכלי הפך לשאלת מפתח בגיבוש הפתרון. הדמות המרכזית בוועדה בתחום זה היה הנציג הקנדי, רנד, שעוד בשלב מוקדם לחקירת הוועדה החל לפתח את מה שנראה לו כנוסחה היחידה לפתרון שאלת ארץ ישראל, כלומר, חתירה להפרדה מדינית רבה ככל האפשר בין היהודים והערבים אך תוך שיתוף פעולה כלכלי הדוק מרבי בין שני העמים.⁶⁹ רעיון ״האיחוד הכלכלי״ של רנד היה, במידה רבה, אימוץ של הטיעון הכלכלי הציוני, שכל כולו נועד להמחיש את היותה של ארץ ישראל יחידה כלכלית אחת, ואת חשיבותם של יחסי הגומלין בין המשק הערבי והיהודי כמנוף לקיום יחד יהודי ערבי. אלא שהטיעון הציוני היה מיועד לארץ ישראל המערבית כולה, ועתה מצאו עצמם הציונים בג׳נבה נכווים באשם שלהם: הם עמדו לקבל את התכנית הכלכלית מבית מדרשם, אך במסגרת של שתי רשויות מדיניות נפרדות. פירושו של דבר היה, כי המדינה היהודית שתקום אמנם תיהנה מכל הסממנים של ריבונות מדינית, אך תהיה חסרת עצמאות כלכלית: היא לא תוכל לקבוע את תקציבה, להנפיק מטבע או להוציא אל הפועל תכניות פיתוח ממלה. דוד הורוביץ, הנציג הכלכלי הבכיר של הציונים, הבין את הסכנות שבתכנית רנד, ובשלבים האחרונים של עבודת הוועדה בג׳נבה פעל למען הגבלת ״האיחוד הכלכלי״ לתחומים של איחוד מכס ומפעלי תחבורה משותפים בלבד.⁷⁰ אלא שפעולתו של הורוביץ באה באיחור, ו״האיחוד הכלכלי״ שהתגבש במסקנות הסופיות של הוועדה היה רחב למדי ותאם את כיוון המחשבה של רנד.

מה שהבדיל את ועדת אונסקו״פ מוועדת החקירה האנגלו־אמריקנית היא האוטונומיה והעצמאות הרבה בחקירה ובחיבור הדין וחשבון שלה. חששם של הציונים, כי הוועדה תהיה נתונה למרותן של המעצמות הגדולות וכי חבריה יעשו את מצוות שולחיהם בארצות הברית, בבריטניה ובברית המועצות⁷¹ - לא התאמת. במהלך החקירה כולה חזרו הנציגים והדגישו, לא בלי שמץ של גאווה, את עובדת אי תלותם ואת אחריותם הבלעדית בפני ארגון האו״ם ששלחם.⁷² ואכן, לחברי הוועדה היה בהחלט יסוד להיות שבעי רצון על ששמרו על עצמאותם. העובדה שהיו אחראים פורמלית כלפי האו״ם, יחד עם סגולותיהם האישיות, תרמו ללא ספק תרומה חשובה לכך; אולם בעיקרו של דבר, מה שאפשר להם עצמאות כה רבה הייתה העמדה הפסיבית של המעצמות הגדולות, עמדה שראשיתה במהלך דיוני העצרת המיוחדת, ואשר לא השתנתה גם בעת דיוני אונסקו״פ.

כבר עמדתי על התנהגותם הנייטרלית של הבריטים, שבאמצע 1947 כוונו כל מאמציהם להתרחק במידת האפשר מארץ ישראל ומבעיותיה. הציונים, כמובן, לא עיכלו התנהגות בריטית זו, וסברו שידה הארוכה של בריטניה בוחשת בקדרה. הם נרגעו רק לאחר ששיגרו בתחילת אוגוסט שליח מיוחד ללונדון, את אבא אבן, שחזר בטוח ומאושש ודיווח כי ועדת אונסקו״פ אינה נתונה למרות בריטית.⁷³

אין בידינו ראיות על קשריה של ברית המועצות עם נציגי הגוש המזרחי בוועדה, אולם העובדה, כי שתי המדינות המזרח אירופיות מצאו את עצמן לבסוף במחנות נפרדים בהצבעה על מסקנות הוועדה, מדברת בעד עצמה. בכל זאת נראה, שלשתי מדינות אלה היה יסוד משותף - התנגדות חסרת פשרות לאיזושהי צורה של המשך שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ואפשר שזו הייתה ההנחיה היחידה שקיבלו משולחיהם.

גם האמריקנים הניחו את אנשי אונסקו״פ לנפשם, אבל רק לאחר ששקלו ברצינות להשפיע על הוועדה. העמדה הפסיבית שנקטה ארצות הברית במהלך העצרת המיוחדת הקשתה על חלקים מסוימים במחלקת המדינה ועל משלחתה של ארצות הברית לאו״ם. לאחר תום העצרת דרש נציג ארצות הברית באו״ם, וורן אוסטין, לנטוש עמדה זו, לגבש תכנית אמריקנית לגבי ארץ ישראל ולדאוג שזו תאומץ באמצעות השפעה על ועדת אונסקו״פ, ולאחר מכן - על עצרת האו״ם. התכנית המדינית שביקש לאמץ דיברה על מתן עצמאות לארץ ישראל והקמת מדינה אחת - ״לא יהודית ולא ערבית״ - בשטחה.⁷⁴ הצעתו של אוסטין זכתה לתשומת לב במחלקת המדינה, ואף מזכיר המדינה מרשל היה מוכן לדון בה, אולם באמצע יוני 1947 חזר בו מרשל מהסכמתו והסביר, כי מאחר שהוועדה החליטה לנסוע ישירות לארץ ישראל ולא לקיים פגישות מקדימות בארצות הברית, אין טעם להפעיל עליה לחץ אמריקני. זה נועד במקורו, הסביר, לנטרל לחצים מקבילים של הציונים האמריקנים, ונסיעת הוועדה מבטלת צורך זה.⁷⁵

עמדתן של המעצמות הותירה אפוא את הוועדה לנפשה, כאשר רק הציונים משגיחים מקרוב על צעדיה. אפשר להבחין בשלושה שלבים במהלך חיבור מסקנות הוועדה. בשלב הראשון החליפו חברי הוועדה דעות, כשכל אחד הציג את מסקנותיו האישיות; בשלב השני התפצלו חברי הוועדה לשני מחנות: מחנה הפדרליסטים ומחנה מצדדי החלוקה. עקרונות הפתרון של שני הצדדים לבשו צורה ברורה ונדונו בעיות מיוחדות כגון ״האיחוד הכלכלי״, גבולות החלוקה, המקומות הקדושים וכיוצא באלה; בשלב השלישי העלו חברי הוועדה את מסקנותיהם על הכתב, תוך שינויים ותיקונים אחרונים.

מיד לאחר שהגיעה הוועדה לג׳נבה הציגו בפניה שלושה נציגים - השבדי, ההודי והיוגוסלבי - שלוש תכניות ערוכות ומוכנות לפתרון שאלת ארץ ישראל. מליאת הוועדה, שעיינה בתכניות, הגיעה למסקנה, כי נקודות המחלוקת הן כה רבות, עד שלא יהיה מנוס מלפתוח בדיון כולל בין החברים כדי להגיע לפתרון מוסכם. הדיון שהתנהל במהלך השבוע הראשון של חודש אוגוסט 1947 היה רחב וממצה, והיות שלא היה רשמי ומחייב, היה גלוי לב. מתוך שלל ההצעות והרעיונות שהועלו אפשר היה להבחין בשלוש עובדות יסוד בעלות משמעות: אין בוועדה כל תמיכה ברעיון קיצוני, דהיינו לדרישות המרביות של הערבים או היהודים. להוציא הרהור חולף של הנציג הקנדי, חברי הוועדה תמימי דעים בדבר הצורך להעניק שלטון עצמי ליהודים ולערבים ושוללים כל משטר של תלות; חוץ מקבוצה קטנה אך מגובשת, המורכבת מנציגי הודו, אירן ויוגוסלביה, התומכת במתן עצמאות לארץ ישראל כמדינה אחת בעלת רוב ערבי דומיננטי ומיעוט יהודי מוגן, רוב חברי הוועדה מבקשים למצוא ביטוי מוחשי יותר של עצמאות יהודית בארץ ישראל.⁷⁶

לאחר הפסקה בת שבוע, שבהלכה ביקרו חברי אונסקו״פ במחנות העקורים, התחדשו ישיבות הוועדה. גם עתה הן היו לא פורמליות, ללא רישום פרוטוקול, אך האווירה הייתה מעשית ותכליתית יותר, וניכר בעליל כי קוצר הזמן וההכרח להכריע החלו מעיקים על חברי הוועדה. בשלב זה התגבשו בבירור שני מחנות: מחנה הפדרליסטים - נציגי הודו, אירן ויוגוסלביה, ומחנה מצדדי החלוקה בן שמונה מדינות. המלט שחיבר את מצדדי החלוקה היה רעיון ״האיחוד הכלכלי״, פרי רעיונו של הנציג הקנדי רנד, שהסתייע במומחה הכלכלי של הוועדה, ג׳ון רידמן. הארגומנטציה של רנד הציגה את הנוסחה של ״חלוקה + איחוד כלכלי״ כשלב ביניים שאינו מגיע לדרגת איחוד מדיני מלא, מעין קונפדרציה בין שתי מדינות.⁷⁷ נוסחה זו אפשרה גם למהססים, דוגמת נציגי פרו, הולנד וצ׳כוסלובקיה, לעכל את רעיון החלוקה, או כפי ששכנע את עצמו נציג צ׳כוסלובקיה: ״למעשה, אין הבדל בין שתי התכניות.״⁷⁸

אימוץ רעיון החלוקה פתח בדרך הטבע שקלא וטריא ממושך וקשה על שרטוט הגבולות. עניין זה העסיק את הוועדה יותר מכל וכמובן הדאיג את הציונים. איש המפתח בוועדה לעניין זה היה עוזר הנציג השבדי פאול מוהן, ״שיותר מכל אדם אחר תיחם את גבולות המדינה העברית העתידה.״⁷⁹ כבסיס לדיון שימשו חומר בכתב ומפות שסיפקו הבריטים, ובמיוחד התזכיר Partition Palestine, a Study of, שנמסר לוועדה עוד בהיותה בארץ ישראל, ובו פורטו בצורה השוואתית תכניות שונות לחלוקה שהכינו בזמנים שונים הבריטים והציונים.⁸⁰ העקרונות שהנחו את חברי הוועדה היו: הבטחת יכולת קיום לשתי המדינות יחד עם רזרבואר לפיתוח והתיישבות: אי יצירת רוב ערבי במדינה היהודית; הבטחת מוצא לים למדינה הערבית; והבטחת האינטרסים של הקהיליה הבינלאומית במקומות הקדושים. מובן שלאור התנאים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים של ארץ ישראל, הבטחת עקרונות אלה כולם או מקצתם חייבה פתרון בלתי שגרתי.

לאחר כמה ימים של דיונים התברר שחילוקי הדעות גדולים. כדי להחיש את הדיון התפצלה הוועדה לשלוש ועדות משנה: הראשונה דנה בנושא הגבולות, העלייה והקרקעות; השנייה עסקה בעיבוד החוקה של המדינה העתידה לקום; ואילו השלישית הייתה מורכבת מנציגים המצדדים בפתרון הפדרלי ועסקה בעיבוד סופי של הצעת הפדרציה.

אין בידינו פרטים על עבודתן של ועדות משנה אלה, שבסופו של דבר עיצבו את הנוסח הסופי של הדין וחשבון של הוועדה: לעניין ־הגבולות ידוע רק כי הציונים השקיעו מאמצים לרוב, בכתב ובעל פה, אך הסיבה לכך הייתה כפולה: הפעם, בניגוד לדיונים על ״האיחוד הכלכלי״, לא נזקקו לעזרתם כמומחים, וכך נשללה מהם הגישה לפרטי הדברים, שהיא ערובה להשפעה אפקטיבית. שנית, עוד בשלבים הראשונים של הדיונים בג׳נבה הועמדו הציונים בפני הדילמה של שטח או ריבונות, כאשר ניתן להם להבין כי עליהם לבחור בין ריבונות מלאה בשטח מצומצם לבין שטח נרחב עם הגבלות בריבונות. הצגת דברים זו לא שיקפה נכונה את הלך הרוחות בוועדה, שפסלה מלכתחילה כל פתרון של נאמנות, מנדט או ריבונות מוגבלת: היא נועדה, ככל הנראה, לרכך את עמדת הציונים בדיונים על גבולות המדינה היהודית, מטרה שהושגה, בחלקה לפחות.⁸¹

הציונים ניהלו מערכה מסועפת נגד צמצום השטח, ובמהלכה הוזעק לג׳נבה חבר הוועדה האנגלו־אמריקנית לשעבר, ריצ׳רד קרוסמן, שהופגש עם חברי הוועדה. הטיעון המרכזי של הציונים היה, כי צמצום השטח לא יקטין את המיעוט הערבי במדינה היהודית, משום שהשטחים שנועדו לניתוק מהמדינה - הגליל, ובמיוחד הנגב - הם מעוטי אוכלוסין וחיוניים ליהודים כמאגר להתפתחות. אלא שמסיבה זו או אחרת נעדר ממד השכנוע מדברי הציונים, ומסקנתם של רוב חברי הוועדה הייתה, כי הציונים מעוניינים בעיקר בריבונות ויהיו מוכנים להתפשר בשל כך על שטח.⁸²

חילוקי הדעות בקרב הוועדה בשאלת הגבולות נמשכו למעשה עד הרגע האחרון וסיפקו מנה גדושה של מתח לכל המעורבים. לשם הקיצור אציין, כי באחד השלבים כבר הסכימו הציונים שיוגשו למליאת הוועדה שלוש תכניות טריטוריאליות שונות, אך במחשבה שנייה הם סמכו את ידם על תכנית פשרה, ששללה מהיהודים את מרבית הגליל אך העניקה להם את הנגב - ובלבד שמצדדי החלוקה יופיעו בפני האו״ם עם הצעה אחת.⁸³ מתווה הגבולות שיצא מתחת ידה של הוועדה אכן היה לא שגרתי. ארץ ישראל חולקה לשש יחידות גיאוגרפיות, שלוש ערביות ושלוש יהודיות: יחידות אלה חוברו זו לזו בנקודות מפגש (שכונו בפי בני התקופה Kiss points). הן היו אמורות להבטיח את הרציפות הטריטוריאלית של שתי המדינות. פתרון זה לא היה לו אח בהיסטוריה האנושית והוא כמובן יצא מן ההנחה שבין שתי המדינות ישררו יחסי שלום ושיתוף פעולה.

חיבור הדין וחשבון הסופי היה פרשה ארוכה ומתישה. היא נפתחה בהרצאות מפורטות של חברי הוועדה על מסקנותיהם בעניין ארץ ישראל. בעיקרו של דבר הייתה זו חזרה על דברים שנאמרו כבר יותר מפעם אחת בישיבות הלא רשמיות, והדברים נועדו בעיקר לשם הפרוטוקול. לאחר מכן חובר הדין וחשבון. מזכירות הוועדה הכינה טיוטה מבעוד יום, וזאת אושרה, סעיף אחר סעיף  על ידי חברי הוועדה, בשינויי סגנון וניסוח לא משמעותיים. רק בנושא אחד התעורר ויכוח של ממש, והוא עניין סעיף XII של ההמלצות הכלליות של הוועדה. לשון הסעיף קבעה כי ״למעלה מכל ספק הוא שכל פתרון לארץ ישראל לא יוכל להיחשב כפתרון הבעיה היהודית בכללותה.״⁸⁴ סעיף זה היה תולדה של גישתה השכלתנית מעשית של הוועדה, אשר ביקשה בכל מחיר להימנע מקביעות בעלות אופי דקלרטיבי ואידיאולוגי ואשר שאפה לעגן את הצעת הפתרון שלה בתנאי המציאות. עניין כושר הקליטה הכלכלי של ארץ ישראל ויכולת הקיום שלה העסיקו רבות את הוועדה, ויש לראות את סעיף XII כביטוי לספקות שהיו לחבריה בתחום זה, וכרצון לתחום את הצעת הפתרון שלהם ליושבים בעין בארץ ישראל ולנמצאים במחנות העקורים באירופה ולהם בלבד, מתוך התעלמות מהזיקה של יהודי התפוצות לארץ ישראל.⁸⁵ שני התומכים המובהקים של הציונים, נציגי אורוגוואי וגואטמלה רשמו בפרוטוקול את הסתייגותם מקביעה זו.

דקות ספורות לפני חצות, ב-31 באוגוסט 1947, סיימו חברי אונסקו"פ את עבודתם וחתמו על המלצותיהם. שלושה חלקים היו להמלצות הוועדה: (1) המלצות שהתקבלו פה אחד; (2) המלצות הרוב - חלוקה עם איחוד כלכלי;(3) המלצות המיעוט - הקמת מדינה פדרלית.

ההמלצות שהתקבלו פה אחד היו, למעשה, שורה של עקרונות שהדריכו את חברי הוועדה במשך כל תקופת חיבור הדין וחשבון. עיקרן היה: סיום המנדט הבריטי, מתן עצמאות לארץ ישראל במועד מוקדם ככל האפשר, פיקוח של האו״ם על תהליך העצמאות והעלאת שארית הפליטה היהודית מהמחנות באירופה. המלצת הרוב דיברה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - ערבית ויהודית, הקשורות זו בזו ב״איחוד כלכלי״. המלצת המיעוט דיברה על שלטון פדרלי בארץ ישראל, דהיינו הקמת מדינה אחת המורכבת משתי פרובינציות, בעלת מערכת שלטון סבוכה ומשופעת בבלמים ובאיזונים, שנועדו להבטיח את זכויות המיעוט היהודי, אך הותירו לבסוף את הריבונות הממשית בידי הרוב הערבי. יחסי הכוחות בהצבעה היו: שבע מדינות (הולנד, שבדיה, צ׳כוסלובקיה, קנדה, פרו, גואטמלה ואורוגוואי) בעד חלוקה, שלוש (הודו, אירן ויוגוסלביה) בעד פדרציה ומדינה אחת (אוסטרליה) נמנעה.

בדיעבד חשוב להדגיש, שכאשר נודע בארץ ישראל על החלטת עצרת האו״ם לשגר לארץ ועדת חקירה היו התגובות בציבור, בעיתונות ובקרב המנהיגות הציונית ספקניות ואפילו לגלגניות. הדעה הכללית ראתה בשיגור הוועדה ובחקירתה עת שלב כתהליך הארוך של התחמקות ודחייה, ולכל היותר - כך הייתה הדעה הכללית - תוציא הוועדה מתחת ידיה שורה של המלצות לא מחייבות ולא ישימות^.86 סיום החקירה, העובדה שהוועדה הצליחה ברובה הגדול להתלכד סביב הצעת פתרון אחת, ושהצעה זו נראתה על פניה סבירה וישימה, הפתיעה את כל אלה שעסקו בשאלת ארץ ישראל.

להמלצות ועדת אונסקו״פ היו שלוש תוצאות עיקריות: הן הגבירו את בידודם של הערבים באו״ם; הן תרמו לתהליך האינטגרציה בתוך המחנה הציוני וקידמו בצעד נוסף אח ההתלכדות סביב מדיניות החלוקה: הן זירזו את תהליך הפקעת שאלת ארץ ישראל מידי המעצמות והעמיקו את המחויבות והמעורבות של האו"ם בסוגייה זו.

התגובה הערבית לדין וחשבון של אונסקו"פ הייתה שלילית באופן מוחלט. המלצות הוועדה תוארו באבסורדיות, לא צודקות, לא מעשיות ומתעלמות מהדרישות הערביות הבסיסיות.⁸⁷ הפסילה הערבית לא הבחינה בין המלצות הרוב והמיעוט. בחשבון אחרון, עמדתם של הערבים מנעה מהם כל אפשרות לנקוט מדיניות קונסטרוקטיבית, כל עוד עניין ארץ ישראל התגלגל באו״ם וסביב החלטות האו״ם.

בצד הציוני התקבלו המלצות הוועדה ברצון. הוועד הפועל הציוני, שהתכנס במקביל לישיבות הסיום של אונסקו״פ, סיים את מושבו בהחלטה שתיארה את החלטת הוועדה כ״מאמץ רציני להגיע לפתרון בר ביצוע של בעיית ארץ ישראל.״ ההחלטה ציינה בסיפוק את ההיבטים החיוביים שבדין וחשבון ובמיוחד את ההמלצה להקים בקרוב מדינה יהודית, ורשמה כמה הסתייגויות ביחס לגבולות החלוקה. החלטה זו זכתה לרוב גדול במליאת הוועד הפועל, ורק אנשי השומר הצעיר, התנועה לאחדות העבודה והרביזיוניסטים התנגדו לה.⁸⁸ חשובה יותר מהתפלגות הקולות בהצבעה הייתה נימת הדברים שבוויכוח. הרוח הכללית של הדברים, לרבות בקרב מפלגות האופוזיציה, הייתה כי המלצות הוועדה הן המיטב שאפשר להגיע אליו בנסיבות הקיימות וכי יש בהן, אם לא פתרון לבעיית ארץ ישראל, אזי לפחות בסיס למשא ומתן.⁸⁹את הטרנספורמציה העמוקה ביותר עברה מפלגת השומר הצעיר. במהלך החקירה של ועדת אונסקו״פ בארץ

עשתה מפלגה זו מאמצים ניכרים לשכנע את חברי הוועדה, במיוחד את המזרח אירופים שבהם, בנוסחה המדינית של הקמת מדינה דו לאומית. אין ספק שהמלצות המיעוט בוועדה נשאו לא במעט את חותם הניסוחים וההנמקות של אנשי השומר הצעיר. אולם כאשר באו אנשי השומר הצעיר לבדוק את המלצות המיעוט, הם נוכחו כי מנסחי ההצעה נטלו מהם הרבה מהפרזיאולוגיה, אך התוכן הממשי נותר אנטי יהודי, והם לא היו מוכנים לסמוך ידיהם על המלצה, ״שתחת הכסות של דו לאומיות [...] דנה אותנו למיעוט נצחי תחת שלטון ערבי.״⁹⁰ בהיעדר מוצא אחר שמו אנשי לאחדות העבודה והשומר הצעיר את יהבם על המלצת החלוקה, כשהם מדגישים את סעיף ״האיחוד הכלכלי״ בהמלצות הרוב כמסגרת לשיתוף פעולה ערבי־יהודי וכעין תחליף לרעיון המדינה הדו לאומית.⁹¹ מכאן ואילך תמך השמאל הציוני למעשה, אם כי לא להלכה, במדיניות החלוקה וליווה את המאבק הדיפלומטי באו״ם בלויאליות ראויה לציון. המלצות אונסקו״פ, אפשר לומר, סיימו אח הוויכוח הפנימי בתוך התנועה הציונית על האסטרטגיה המדינית ה״גבוהה״.

החשיבות העיקרית של מסקנות הוועדה הייתה בכך, שהיא נתנה גושפנקה החלטית וסופית למקומו המרכזי של ארגון האו״ם בפתרון שאלת ארץ ישראל. כזכור, העברת עניין ארץ ישראל לאו״ם בתחילת 1947 הפתיעה את המעצמות הגדולות. תגובתן הייתה של הימנעות ממעורבות פעילה והתכנסות לעמדה של ציפייה. לחלל הריק נכנסו המדינות הקטנות והבינוניות. מדינות אלה, בין אם השתתפו בוועדת אונסקו״פ ובין אם רק תמכו בהמלצותיה, התערבו בבעיית ארץ ישראל לא בתוקף האינטרסים הפרקטיקולריים שלהן, אלא כחברות הארגון הבינלאומי. כשסיימה הוועדה את עבודתה וניסחה ברוב דעות החלטה שנראתה בת ביצוע, שוב אי אפשר היה להניחה הצדה. היא הפכה לציר המרכזי של הדיון באו״ם, לנוסחה שהתלכדו סביבה לבסוף רוב חברות הארגון ושתי המעצמות הגדולות. אמת, כמה פרטים בהמלצות הוועדה שונו, הגבולות תוקנו, תחילה מתוך הסכם, ולאחר מכן בעקבות הקרבות בארץ ישראל: ״האיחוד הכלכלי״ נפל, משום שלא נוצר מצע לשיתוף ערבי יהודי, אך הרעיון המרכזי של ההמלצה - חלוקת ארץ ישראל המערבית בין הערבים והיהודים נותר עומד על כנו, וזה היה עיקרה של המלצת ועדת אונסקו״פ.