ב. חקירת הוועדה

לאחר שהות בת ימים ספורים בלונדון הגיעה ועדת אונסקו״פ באמצע יוני 1947 לארץ ישראל. עם הגיעה היא נתקלה באווירה המיוחדת ששררה אז בארץ: בקרב הערבים הלך רוח של אדישות ושל אי שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי, עם הציונים וכמובן עם הוועדה; בקרב היישוב היהודי הלך רוח משונה ומלא סתירות: מצד אחד אווירה של ציפייה והרגשה של שעה הרת עולם, מצד שני ביטויי ספקנות וחוסר אמון ביכולתה של הוועדה לשנות את מהלך המאורעות. מעל כל אלה עמדה המציאות הארצישראלית: עוצר, מעצרים, הגבלות תנועה, עלייה בלתי לגלית, גירוש מעפילים וטרור.

את חקירת הוועדה יש לחלק לשני חלקים: שמיעת העדויות וטיעוני הצדדים וסיורים בארץ ישראל ובמחנות העקורים. הופעת הצדדים בפני הוועדה הייתה רחוקה מאיזון ומסימטריה. למעשה שמעה הוועדה כהלכה רק את הצד הציוני ולא קיבלה מושג מלא לא מהצד הערבי ולא משליטי ארץ ישראל - הבריטים.

פרשת הופעתה של בריטניה בפני ועדת אונסקו׳׳פ מלמדת רבות על כיווני המחשבה במנהל הבריטי בארץ ישראל ובלונדון בשלהי תקופת המנדט. עוד לפני בוא הוועדה לארץ הודיע שר המושבות קריץ ׳־ג׳ונס לציונים, כי בריטניה לא תציע כל הצעות מדיניות לוועדה, וכל שתעשה הוא למסור דין וחשבון אובייקטיבי על פרשת ניהול המנדט וניסיונותיה להביא את הצדדים ליידי הסכמה.²¹ מנהלי המשא ומתן הבריטים פירשו הנחיה זו כלשונה וכרוחה. העדות הבריטית בפני הוועדה הייתה מפורטת, עובדתית ועניינית, תוך הימנעות מהעלאת נושאים מעוררי מחלוקת.²² העדויות הבלתי רשמיות היו, ככל הנראה, סטריליות פחות, אך אין לנו פרטים עליהן, לבד מהפגישה הפרטית שקיים הנציב העליון עם חברי הוועדה. באותה פגישה הדגיש סר אלן קנינגהם, כי אין בידיו סמכות לחוות דעה על פתרונות לשאלת ארץ ישראל, אך הנימה הכללית של דבריו הייתה כי המצב בארץ חמור ומסוכן וכי המוצא היחיד הוא מתן עצמאות לשני העמים החיים בה.²³

הרושם הכללי שקיבלו חברי הוועדה ממשאם ומתנם עם הבריטים היה שלילי ומאכזב. למעשה, נוצר משבר אמון בין הוועדה לבין האדמיניסטרציה הבריטית. כדי לישר את ההדורים הוזעק בחופזה לארץ ישראל עוזר שר המושבות, טרפורד סמית²⁴ אך בואו המאוחר לא שינה דבר. משהתכנסה הוועדה לישיבתה הראשונה בג׳נבה כדי לסכם אח מסקנותיה, שררה בין חבריה תמימות דעים מלאה כמעט, כי מבין כל הצדדים לסכסוך, בריטניה הסבירה את עצמה פחות מכל, וכי בעניינים מסוימים, דוגמת פרשת השיחות המדיניות וההצעות שנדונו בלונדון בקיץ 1946 ובחורף 1947, חסר לוועדה אפילו המידע המינימלי. כדי לתקן את המעוות הציע יושב ראש הוועדה לזמן לג׳נבה נציג בריטי לשם מתן מידע על שאלות שיתעוררו במהלך גיבוש ההמלצות. הצעה זו נדחתה על ידי רוב חברי הוועדה שטענו, ובדין, "כי הזמנת בריטניה יש בה משום יחס של איפה ואיפה כלפי הצדדים האחרים".²⁵ את ההתנגדות הנמרצת ביותר לשמיעה נוספת של הבריטים הביעו בתוך הוועדה דווקא נציגי אוסטרליה וקנדה, והם עשו זאת, אל נכון, מתוך ידיעה טובה של רצון הממשלה הבריטית. ואכן, בדיון שהתקיים בלונדון באמצע יולי החליטו הבריטים להמשיך ולשמור על העמדה הנייטרלית כלפי הוועדה ולא לשלוח נציג לג׳נבה. הנימוק היה כי נוכחות נציג בריטי בשלב גיבוש המסקנות תאלץ את בריטניה להתייחס לכל הצעת פתרון שתעלה הוועדה ותחייב אותה מראש לגבי פתרונות אלה.²⁶ עמדה זו תאמה את הלך הרוח הדומיננטי במשרד החוץ הבריטי במהלך 1947 ו-1948, שהתמצה ברצון להסתלק מהר בכל האפשר מענייני ארץ ישראל; תוך מעורבות מינימלית בכל הסדר מדיני שיוצע.

הערבים, כזכור, הודיעו על החרמת הוועדה. מצב זה הטריד מאוד את חברי אונסקו״פ. על הפרק לא עמד לא הרצון לקיים למראית עין לפחות חקירה אובייקטיבית ולתת הזדמנות שווה לשני הצדדים לשטוח את טענותיהם, אלא גם החשש כי כל החלטה שתתקבל בהיעדר הערבים תהיה לקויה מבחינת סמכותה המוסרית. משום כך הקדישה הוועדה חלק לא מבוטל מישיבותיה הפנימיות הסגורות למציאת הסדר שיאפשר לערבים להופיע בפניה. הפתרון שנמצא, לאחר יגיעה רבה שיגעו בעיקר נציגי הודו ויוגוסלביה ששמו עצמם מליצי יושר לערבים, היה שאת הצד הערבי ייצגו מדינות ערב החברות בליגה הערבית.²⁷

הפגישה עם נציגי מדינות הליגה הערבית נערכה בעיר הקיט הלבנונית צופאר - הרחק ממרכזי הפעילות המדינית של העולם הערבי ובמיוחד הרחק מקהיר, מקום מושבו של המופתי הירושלמי; אף על פי כן נכחה בצופאר משלחת מכובדת של הוועד הערבי העליון, אשר השגיחה על צעדיהם של דוברי מדינות הליגה.²⁸

הופעתם של הערבים בצופאר דמתה מאוד להופעות מדינות ערב בזירה הבינלאומית בשנים 1947-1945. הם הציגו עמדה אחידה ולא מתפשרת: אחידה - מאחר שכל הניסיונות של חברי אונסקו״פ לגלות גוון שונה או הבדל בניסוחי הדוברים השונים עלו בתוהו; לא מתפשרת - משום שהערבים חזרו שוב ושוב, ובתקיפות, על דרישתם להקים כארץ ישראל מדינה ריבונית ערבית וליהודים לא הציעו יותר מזכויות אזרח ואוטונומיה דתית ותרבותית.

העמדה המונוליטית והלשון התקיפה שנקטו הדוברים הערבים לא הטעו את חברי הוועדה. במהלך שהותם בלבנון הייתה להם הזדמנות לעמוד מקרוב על הפסיפס המגוון של מפלגות ודעות הקיימות בארץ זו בשאלת ארץ ישראל^.29 גם הפגישה עם המלך עבדאללה, שעליה אדון להלן, לימדה אותם פרק בהליכות הדיפלומטיה הערבית. המסקנות שהוציאו חברי הוועדה מן הפגישות עם הערבים היו, ככל הנראה, כי מאחורי החזות הנוקשה מתרוצצות מגמות שונות וכי קיימת גם נכונות לפשרה; וגם אם יעמדו הערבים על דעתם עד הסוף, אין בכוחם המדיני או הצבאי לסכל ולמנוע פתרון של פשרה, מה גם שהמדינה הערבית היחידה שלה כוח צבאי ראוי לשמו - עבר הירדן - היא המתונה ביותר והנכונה ביותר להגיע להסדר עם הציונים.³⁰ מבין כל הצדדים, הציגו הציונים את עמדתם בצורה המפורטת והמאורגנת ביותר. בקווים כלליים אפשר לחלק את הטיעון הציוני בפני ועדת אונסקו״פ לחמישה נושאים:

1. טענת הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות של היהודים בארץ ישראל.

2. כושר הקליטה הכלכלי של הארץ.

3. השאלה הערבית.

4. השאלה היהודית.

5. הצעת הפתרון הציוני.

תביעת הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות של היהודים בארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד חוט השדרה של הטיעון הציוני בפני כל הוועדות והגופים שבחנו את שאלת ארץ ישראל. כך היה בהופעה הציונית בפני הוועדה המלכותית (ועדת פיל), בפני הוועדה האנגלו־אמריקנית ומעל לכל - בעצרת המיוחדת שבחרה את ועדת אונסקו״פ. קו הטיעון המשפטי לא נעדר גם מההופעה הציונית בפני ועדת אונסקו״פ, ובפרט לאחר שהציונים הבחינו, שבקרב חברי הוועדה מספר ניכר של בעלי הכשרה במשפט הבינלאומי. לוועדה הוגש תזכיר למדני ומפורט, שבדק בקפידה את סעיפי המנדט ופסק, כי בריטניה הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה להקים בית לאומי בארץ ישראל. גם עדויותיהם של הדוברים הציונים, ובמיוחד זו של בן גוריון, היו משופעות באזכורים של סעיפי המנדט והפרתם על ידי בריטניה; עם זאת, בניגוד להופעתם באו״ם, לא דרשו הפעם הציונים את מילוים ושמירתם של תנאי המנדט, אלא קבעו בפסקנות, כי המנדט הבריטי על ארץ ישראל איננו ניתן לתיקון וחידוש, ודרשו להעניק ריבונות מלאה לישוב היהודי בארץ ישראל.³¹

נושא שני בארגומנטציה הציונית היה הפרכת הטענה בדבר כושר הקליטה הכלכלי המוגבל של ארץ ישראל. טענה זו ימיה כמעט כימי המנדט הבריטי, והיא נקבעה במסמרות ב״ספר הלבן״ של 1922 . מאז לא חדלו הציונים לנסות ולערערה, גם לאחר שהיה ברור לכל, ובמיוחד בעקבות פרסום הספר הלבן של 1933 , כי אין היא אלא כיסוי להתנגדות הפוליטית של הבריטים והערבים להתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל. ההסתערות הציונית נגד מכשול זה הגיעה לשיאה בפרשת העדויות בפני הוועדה האנגלו־אמריקנית של שנת 1946. אז השקיעו הציונים מאמץ ניכר בהסברת התכניות הכלכליות וההתיישבותיות של ההסתדרות הציונית, אך בלי שהייתה לכך השפעה של חברי הוועדה. עם בואה של ועדת אונסקו״פ הבחין שרתוק, כי אין בין חבריה אנשים הבקיאים במיוחד בענייני חברה וכלכלה. עם זאת, לא ראו את עצמם הציונים פטורים מלהתייחס לנושא זה, אם כי הוא תפס מקום פחות חשוב בפרשת העדויות לעומת 1946. אז – כעתה – הטיעון המרכזי של הציונים היה, כי כושר הקליטה של ארץ ישראל הוא נתון דינמי, ההולך ומשתנה תוך

פיתוחה של הארץ, וככל שתגבר העלייה יתרחב גם כושרה של הארץ לקלוט עולים נוספים ותגדל רווחתם של כלל התושבים.³² כפי שנראה להלן, ההסברים הציוניים הניחו את דעתם של אנשי הוועדה רק בחלקם.

״השאלה הערבית״ תפסה מקום נכבד במהלך הדיונים הרשמיים והלא רשמיים של הציונים עם הוועדה. אין ספק שהחלטתם של ערביי ארץ ישראל להחרים את הוועדה הביאה לכך, שחבריה ראו עצמם מחויבים לבחון בקפדנות את ההיבט הערבי של השאלה הארצישראלית וכמו לשמש פה לערבים הנעדרים. הוועדה ביקשה מהנציגים הציונים תשובות ברורות לגבי עתידם של ערביי ארץ ישראל במסגרת הפתרונות השונים שעלו על הפרק, ולגבי מעמדה של המדינה היהודית, אם תקום, בקרב מדינות המזרח התיכון. התשובות הציוניות היו שגרתיות ועיקרן היה, כי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מהווה גורם מסייע ומפתח הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות המזרח התיכון בכללו, וכי קיומן של מסגרות ריבוניות ערביות סביב לארץ ישראל משמש ערובה לזכויות האזרחיות והדתיות של הערבים במדינה היהודית ומתן פורקן לשאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל.³³ הסברים אלה לא הניחו את דעתם של חברי הוועדה. נראה היה להם כי הציונים מתעלמים מ״השאלה הערבית״.³⁴

לאמיתו של דבר, הציונים באו לוועדת אונסקו״פ בתכנית מגובשת בשאלה הערבית. תכנית זו הייתה מהדורה נוספת של ״חלק וצרף״, דהיינו חלוקת ארץ ישראל המערבית לשני חלקים - יהודי וערבי - וצירוף החלק הערבי לממלכתו של עבדאללה. תכנית זו הוצעה למלך בקיץ 1946 וזכתה אז בהסכמתו.³⁵ לקראת בוא ועדת אונסקו״פ חידשו הציונים את המגעים עם עבדאללה. ברשותנו רק מידע חלקי על שיחות אלה, וגם לא ברור לחלוטין המשקל הציבורי של האישים הערבים שנשאו ונתנו עם הציונים. מכל מקום, לשיחות היו תוצאות חיוביות, ובידינו כמה טיוטות הסכם או חוזה שעתיד היה להיחתם בין המדינה הציונית לבין ירדן. עיקרן - חלוקת ארץ ישראל המערבית וצירוף החלקים-הערביים לממלכתו של עבדאללה.³⁶ משיקולים טקטיים העדיפו הציונים שפרטי התכנית יובאו לידיעת חברי אונסקו״פ מפיו של המלך עצמו: היה להם יסוד להניח כי בפגישה עם המלך תשמע הוועדה ממנו דברים ברורים בזכות ה״חלק וצרף״.³⁷ אלא שמהלך הדברים היה שונה, והפגישה עם עבדאללה הייתה כישלון מוחלט. ראשית, לפגישה לא היה כל מעמד רשמי; לקחו בה חלק רק אחדים מחברי הוועדה, ומליאת הוועדה סירבה לשמוע דין וחשבון על הדיון; שנית, משתתפי הפגישה, ובתוכם יושב ראש הוועדה, התרשמו באורח שלילי מאישיותו של עבדאללה; ושלישית, חברי הוועדה באו במבוכה מן הפער שהתגלה בין דברי המלך בחלק הפומבי של הפגישה לבין דבריו בחלק הסגור. בפומבי הוא דיבר ברוח העמדה הערבית הכללית ונימת דבריו הייתה אף קיצונית מהמקובל: ביחידות היו דבריו פייסניים יותר, אך תשובותיו לשאלות חברי הוועדה היו חמקניות ולא מחייבות. את רעיון ה״חלק וצרף״ לא הזכיר אף ברמז.³⁸

פרשת עבדאללה עוררה רוגז ואכזבה בקרב הציונים. בין היתר נשמעה גם הצעה להפסיק את ההקצבה הכספית שהעניקה קופת הנהלת הסוכנות היהודית למלך זה שנים אחדות.³⁹ לאמיתו של דבר לא היה לציונים מקום לרגוז אלא על עצמם. הם עשו כמה טעויות חמורות בפרשה זו: הם הניחו עניין כה חשוב באופן בלעדי בידיו של עבדאללה, תוך התעלמות מקשייו של המלך, שנאלץ לנווט את דרכו בזהירות ובערמומיות בין התחייבויותיו הפן ערביות לבין שאיפותיו הנסתרות בארץ ישראל ויחסיו עם היהודים. כן לא לקחו בחשבון את חוסר ניסיונם של אנשי אונסקו״פ בנבכי הדיפלומטיה המזרחית ולא שיערו, כי אלה יפרשו את הדברים המתחמקים והסותרים של עבדאללה כחוסר מהימנות.

הקשר בין מצוקת היהודים בגולה לבין בעיית ארץ ישראל היה אחת מאבני היסוד של הטיעון הציוני מאז מלחמת העולם השנייה. בתחום זה הבינו הציונים שהרבצת תורה שבעל פה בוועדה תהיה חסרת תועלת ועלולה גם להתפרש כתעמולה גרידא, ושהשיעור הטוב ביותר לחברי אונסקו״פ בתחום זה הוא להפגישם עם המציאות בארץ ובמחנות העקורים.

ה-Desideratum הציוני, שאלת התביעות הציוניות שיש לבוא אתן לוועדת אונסקו״פ, היה כמובן החלק החשוב ביותר בהופעה הציונית בפני הוועדה והחלק שהצריך התייעצות קודמת וקבלת הכרעות. הדיון התחדש בהנהלת הסוכנות ב-18 ביוני 1947, יומיים לאחר שהציונים החלו במתן עדותם בפני הוועדה.⁴⁰ לאמיתו של דבר, לא היה זה דיון מעמיק אלא ישיבה לבירור עמדות ולקבלת החלטות. הנהלת הסוכנות הייתה גוף מצומצם למדי שישבו בו שליחי מפלגות ולהם השקפות ברורות וידועות. היא לא הייתה הפורום המתאים לליבון שאלות ולשכנוע הדדי, מה גם שהוועדה עמדה בפתח והזמן דחק.  לא פחות נוסחות והצעות החלטה נדונו בהנהלה. בהצבעה התברר כי אין בהנהלה תמיכה בהמשך משטר המנדט או באיזור צורה של נאמנות. היחיד שהציע פתרון כזה היה משה סנה, אך הוא נשאר בודד בהצבעה. קבוצה מצומצמת מבין חברי ההנהלה ביקשה להופיע בדרישה להקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ ישראל בלבד;⁴¹ הרוב סבר שיש אמנם לחזור ולהעלות את הדרישה למדינה יהודית בתחומי ארץ ישראל המערבית כולה, אך בעת ובעונה אחת יש לנקוט יזמה פעילה לפתרון של פשרה, דהיינו - הקמת מדינה בת קיימא בחלק של ארץ ישראל.⁴²

בפרספקטיבה היסטורית, החלטת ההנהלה מהווה שלב נוסף באימוץ רעיון החלוקה כמדיניות הרשמית של ההסתדרות הציונית, תהליך שהחל למעשה בעת ההופעה בפני הוועדה האנגלו־אמריקנית. מבחנה של החלטה זו היה כמובן ביישומה ובפירוש שייתנו מנהלי המשא ומתן להנחיה ״לנקוט יזמה פעילה״. בן גוריון, שהיה הדובר הראשי של הציונים ומודע יותר מכולם לצורך לשמור על החישוקים הרופפים של הקואליציה הסוכנותית, התייחס לניסוח החדש־כאילו לא היה. בעדותו חזר על העמדה שהציג בפני הוועדה האנגלו־אמריקנית ובשיחות שקיים עם ממשלת בריטניה בלונדון בחורף 1947, דהיינו - דרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המערבית, תוך נכונות לדון בהקמת מדינה בחלק מארץ ישראל בלבד, אם הצעה כזו תוגש לציונים. הוא לא סטה מעמדה זו גם כשחברי הוועדה לחצו עליו, ורק בשיחות פרטיות עם חברי אונסקו״פ תמך באופן פעיל וביזמתו בחלוקה.⁴³ וייצמן, לעומתו, שהיה משוחרר משיקולים של פוליטיקה פנימית, השתמש בהזדמנות שניתנה לו להופיע בפני הוועדה וטען בחום ובהתלהבות בעד חלוקה.⁴⁴

שרתוק, שסיכם את ההופעה הציונית בפני הוועדה, היה, כהרגלו, זהיר ובורר בניסוחיו. המלה ״חלוקה״ לא עלתה על דל שפתיו, אך הוא הדגיש חזור והדגש את הצורך במעמד ריבוני מלא למדינה היהודית,⁴⁵ דרישה שממילא אינה יכולה לבוא לידי מימוש במלוא שטחה של ארץ ישראל.

לעובדה שהציונים לא דיברו דברים ברורים, שלמעשה רמזו יותר משדיברו ושהיו הבדלי דגשים בין הדוברים השונים, הייתה השפעה מנוגדת על חברי הוועדה. מחד גיסא, המסר העיקרי של הציונים אכן הובן. הוועדה הסיקה כי עיקר מעייניהם של הציונים הוא במעמד ריבוני, אפילו יהיה הדבר כרוך בצמצום השטח שעליו יחול מעמד זה, או כהגדרתו הקולעת של אחד מפקידי הוועדה: ״מדינה עצמאית - יהא המחיר אשר יהא.״⁴⁶ מאידך גיסא, העובדה כי הציונים לא הגישו תכניות מפורטות, שנמנעו מלשרטט גבולות או להציע פתרונות קונקרטיים הותירה את המלאכה לוועדה, ובסופו של דבר נאלצו הציונים להסכים לכמה פתרונות, כמו ״האיחוד הכלכלי״, המעמד המיוחד של ירושלים וכיוצא באלה, שלא נצפו מראש. רק לאחר סיום העדויות, כאשר התבררו כמה מכיווני המחשבה של הוועדה, ובייחוד נטייתה לצמצם בשטח המדינה היהודית, התעורר שרתוק לסכנה זאת, במכתב ארוך ומיוסר אל גולדה מאירסון הוא הודה למעשה, כי הקו המדיני שהציג בפני הוועדה היה חד צדדי ומוטעה, וכי מוטב היה לו שטח בפניה מגוון רחב יותר של אפשרויות פתרון.⁴⁷ במכתב אחר, שהריץ אל יושב ראש הוועדה, ניסה לתקן את המעוות והטעים כי הסוכנות היהודית תיאות לקבל פתרון של חלוקה, רק אם זו תבטיח מרחבים נאותים לפיתוח ולקליטת עלייה.⁴⁸

חברי ועדת אונסקו״פ היו מדינאים ואנשי מנהל מנוסים, פרוזאים כלשהו, ולהוציא את נציגי אורוגוואי וגואטמלה, לא נטו להתרשמות שטחית וסנטימנטלית. למרות זאת ייחסו הציונים משקל רב לסיור הוועדה בארץ והכינו אותו בקפידה. גם הבריטים עשו מאמצים רבים בתחום זה, אך כל השתדלותם לערוך את הסיור בצורה ״מאוזנת״, להציג לוועדה את היישוב היהודי והקהילה הערבית כשתי משוואות שוות ערך, רק הבליטה את הפערים בין שתי הקהילות בארץ ישראל.

שני רשמים עיקריים התגבשו בקרב חברי הוועדה במהלך הסיור.⁴⁹ הראשון היה קיומו של פער גדול בין היישוב היהודי לקהילה הערבית בארץ ישראל. הישוב הצטייר להם כקהילה אירופית, מודרנית, דינמית, בעלת יכולת קיום והתפתחות ובעלת בשלות מלאה לקיום ריבוני עצמאי, ובשתי מלים: מדינה בהתהוותה.⁵⁰

המסקנה שהסיקו הייתה חד משמעית: אין להעלות על הדעת לכפות על קהילה זו איזושהי צורה של פיקוח, מנדט או משטר נאמנות,⁵¹ או, בהתבטאותו החותכת של הנציג הפרואני גרסיה סלזר - אחד המעמיקים והמפוכחים שבין חברי הוועדה - שטען כי היישוב היהודי מהווה ממילא ישות מדינית על כל מאפייניה, וכל שנותר עוד לעשות הוא להעניק סנקציה חוקית למעמדו הריבוני.⁵²

הרושם השני שנשאו אתם חברי הוועדה מהסיור בארץ היה זה של קיום זיקה הדוקה בין הישוב בארץ ישראל לבין שארית הפליטה. כמעט לא הייתה שיחה או פגישה שבה לא נתקלו חברי הוועדה במציאות של קליטת עלייה. ההתרשמות הכללית הייתה רבת פנים: של קליטה והשתרשות העולים בארץ, של טרנספורמציה מדהימה שעובר הפליט היהודי הגלותי בעקבות קליטתו ביישוב, ובעת ובעונה אחת  של מצוקה נפשית של העולים בשל ניתוקם מבני משפחתם שעדיין נותרו באירופה: לצד אלה מאבק בלתי פוסק לעלייה ותחושה עמוקה של היישוב הארצישראלי שהוא וגולת אירופה אינם אלא הוויה מדינית וחברתית אחת.

רושם זה התחזק בעקבות פרשת אניית המעפילים ״אקסודוס״ וסיורם של חברי הוועדה במחנות העקורים. בואה של האנייה לחיפה, ההתנגשות עם הצבא הבריטי וגירושה לאירופה, אלה אירעו בעיצומן של חקירות הוועדה. לאירועים הייתה תהודה עצומה בדעת הקהל בארץ ישראל ובעולם, וזו לא פסחה גם על חברי הוועדה.⁵³ לשאלה אם תיאמו הציונים את בואה של האנייה למועד חקירת הוועדה לא ניתן להשיב תשובה חד משמעית. החומר הארכיוני אינו מעיד על כך. מתוך פרשיות העפלה אחרות, ובכלל זה פרשת ה״פאנים״ בדצמבר 1947 , וגם מתוך עדויות מאוחרות של אנשי ״המוסד לעלייה״, מתברר שהתיאום בין אנשי המוסד, שניהל את כל מבצעי ההעפלה, לבין הנהלת הסוכנות היה רופף ביותר או שלא היה קיים כלל. מטעמים של שמירת סודיות, מהרצון שלא לערב את הסוכנות היהודית בפעולות שנחשבו כלא חוקיות, ואולי גם מתוך תחרות סמויה בין שתי רשויות אלה, ניהל המוסד את מבצעיו תוך עצמאות גמורה.⁵⁴ עם זאת, ברור כי במקרה של ״אקסודוס״ נעשו מאמצים להחיש את הפלגת האנייה, למרות התנאים הלא נוחים במיוחד שאף סיכנו את ביטחון כלי השיט, ושהתכונה לקראת עימות עם הבריטים היתה גדולה מבעבר.⁵⁵ בחשבון אחרון, שאלות אלה אינן מהותיות. לענייננו חשוב רק, שכל הפרשה התחוללה קבל עם ולנגד עיניהם של חברי הוועדה, ושהשפעתה עליהם הייתה גדולה ביותר.⁵⁶

את הצד היהודי בסיורי הוועדה השלים הביקור במחנות העקורים באירופה. כזכור, הוויכוח הראשון בנושא זה התנהל עוד במהלך העצרת המיוחדת ובסופו נקבע בכתב הסמכות של הוועדה, כי היא תוכל לנהל את חקירותיה גם מחוץ לארץ ישראל. עם תחילת העבודה השתדלו הציונים שחבריה יבקרו במחנות העצורים בעתלית ובקפריסין, אך הרוב הגדול של החברים דחה את הרעיון. לאחר תום שמיעת העדויות בארץ ישראל, כאשר התכנסה הוועדה בג׳נבה, כבר היה הרוב הגדול של הוועדה משוכנע בקשר שבין שאלת ארץ ישראל לבין שאלת העקורים, וההחלטה לבקר במחנות התקבלה ללא קושי.⁵⁷

הציונים הכינו את הביקור במחנות בקפידה. שני פקידים בכירים של הסוכנות - גדעון רפאל ושלום אדלר־רודל, המנוסים והמעורים בענייני שארית הפליטה - נשלחו למחנות עוד בראשית יולי 1947 להכין את הקרקע. תיאום הפעולה במחנות לא היה עניין פשוט. הפוליטיקה הפנימית במחנות העקורים הייתה מורכבת ומסובכת. אמנם הציונים היו שם גורם פעיל ומאורגן היטב, אך בשום פנים ואופן לא הגורם היחיד. לצדם פעלו גם ארגונים לא ציוניים, וגם בתוך המחנה הציוני נודעה השפעה רבה למפלגות האופוזיציה. כללית היו במחנות יסודות פורקי עול ולא מעט דמורליזציה: הנהגה מקובלת בעלת מרות לא הייתה, והורגשה פעולה עצמאית חזקה.⁵⁸ דאגה לא פחותה הסבה עמדתן של כמה מהקהילות היהודיות במרכז אירופה. בכמה ארצות (הונגריה הייתה הדוגמה המובהקת לכך) הייתה ההשפעה הציונית זעומה, ומעמדן של האורתודוכסיה והרפורמה היה איתן. חששם של הציונים מפני פעולה מתבדלת ודרישה לפתרון לא ציוני במחנות ובארצות אלה היה לו על מה לסמוך.

חרף נסיבות אלה רשמו לעצמם הציונים כמה הצלחות חשובות. ראשית, עלה בידם למנוע פניות מתבדלות אל הוועדה, וכל התזכירים ששוגרו אליה בג׳נבה היו מנוסחים בלשון ציונית וחזרו שוב ושוב על הדרישה לפתרון מהיר של בעיית העקורים בדרך של פתיחת שערי ארץ ישראל.⁵⁹

שנית, הם הצליחו לכנס בפעם הראשונה(וגם היחידה) כינוס של כמעט כל נציגי מחנות העקורים ולתאם אתם את ההופעה בפני ועדת האו״ם כך, שאנשי האו״ם יבואו במגע בלתי אמצעי עם יושבי המחנות עצמם, ללא תיווך מנהיגים, ועדות או ממונים.⁶⁰

סיורם של אנשי האו״ם במחנות ארך שבוע ימים. הוועדה ביקרה בשבעה מחנות. נפגשה עם המושלים הצבאיים של אזורי הכיבוש ועם פקידים בכירים במנגנון הממשל הצבאי שטיפלו בעקורים. היא ראיינה 42 עקורים, שנבחרו באקראי כדי למנוע תדרוך או הכוונה. השאלות היו מפורטות, דקדקניות ולא הותירו מקום לדו־משמעויות.⁶¹ בסיכום החקירה יכלו חברי הוועדה לקבוע, כי צירוף של כמה גורמים - מאורעות השואה, אבדן האמון בדו קיום יהודי גויי באירופה ומחוצה לה, היעדר אפשרויות הגירה אחרות וחינוך ותעמולה ציונית מתמשכת - כל אלה יצרו דחף המוני, כמעט טוטלי, להגירה לארץ ישראל, וכי יש לראות בדחף זה ״לכל הפחות גורם במכלול הבעיה הארצישראלית.״⁶² הציונים שעקבו מקרוב אחרי הסיור במחנות ועמדו על הלכי הרוח בוועדה, סיכמו את הביקור כ״הצלחה יוצאת מן הכלל״.