חלק שני - יחסו של משה שרת לשאלה הערבית

 פרק 6: כניסתו של משה שרת למחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית

בפרק זה נתייחס למספר נושאים:

כניסתו של משה שרת למחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית ולפעילותו בתחום הערבי, בתקופה בה חיים ארלוזורוב היה ראש המחלקה.

ברצוננו גם לברר את המניעים של חיים ארלוזורוב למען גיוסו של משה שרת בתקופה שהראשון דורש ממפלגתו, מפא"י, "לקבוע קו מדיני" בבנייה של הפעולה הערבית.[1]

6.1. הניסיון להעמיד את הנושא הערבי על יסודות חדשים

חיים ארלוזורוב קיבל את הניהול של המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית באוגוסט 1931. בתקופה זאת חלו מספר שינויים חשובים במערכת הפוליטית של ההסתדרות הציונית. באותה שנה הודח חיים וייצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית; בפעם הראשונה קיבל על עצמו נציג תנועת הפועלים לעמוד בראש המחלקה המדינית ומרכז הפעילות הציונית עבר מלונדון לירושלים. במקום וייצמן נבחר נחום סוקולוב אשר לא נהנה מיוקרתו של וייצמן בעיקר בעיני הממשל הבריטי. בלונדון, במקביל לירושלים, המשיכה לפעול המחלקה המדינית תחת ניהולו של זליג ברודצקי.[2] על אף שהשפעתו של וייצמן ירדה כתוצאה מהדחתו, הוא ראה בארלוזורוב ביטוי להמשך מדיניותו. בקונגרס בו הודח וייצמן, האחרון נתן ביטוי פומבי להזדהותו עם ארלוזורוב בטיעון שהאחרון הוא הנציג של "הציונות האמיתית והטהורה".[3]

ארלוזורוב אשר בין היתר התבסס על כוחה של תנועת הפועלים בא"י, היה בעל תכונות מיוחדות לעומת חבריו לתנועה. יחד עם קשרים עמוקים לארץ מימי העלייה השלישית הוא היה בעל השכלה אירופית רחבה וניסיון פוליטי מיוחד כתוצאה מהשתתפותו במערכות מדיניות, גם במסגרת ההנהלה הציונית וגם כנציג היישוב בפורומים שונים.[4]

אחד התנאים אשר העמיד ארלוזורוב במרכז מפא״י לקבלת ניהול המחלקה המדינית היה מינויו של משה שרת למזכיר המחלקה.[5] ארלוזורוב הזכיר לחבריו במפא"י, שגיוסו של משה שרת:

"הייתה דרישה קטגורית מהרגע הראשון".[6]

דרישותיו של ארלוזורוב היו מבוססות על: "החשש שלו מפני בדידות"[7] ורצונו לפעול על יד אדם קרוב להשקפותיו אשר יעמוד לצדו במערכות הפוליטיות שעמדו בפניו במסגרת תפקידו החדש.

משה שרת היה מאז חזרתו מלימודיו באנגליה, בשנת 1925, עורך "דבר" באנגלית וחבר מערכת באותו עיתון. מינויו של שרת כמזכיר המחלקה המדינית היה גורם להעברתו מתפקידיו ב"דבר״. ברל כצנלסון, אשר הייתה לו השפעה גדולה על שרת[8] וניסה לקדמו במערכת הפנים מפלגתית, התנגד בכל תוקף לגיוסו של שרת למחלקה המדינית.[9]כצנלסון חשש שניתוקו של שרת מהמערכת הארץ-ישראלית תזיק להתפתחותו האישית. יחד עם זאת היה לכצנלסון עניין מיוחד בהכשרת קבוצת צעירים לעבודה במפלגה.[10]

בדיון מיוחד שהתייחס לנושא: גיוסו של משה שרת למחלקה המדינית, אשר התקיים במרכז מפא"י ב-2/10/31, העמידו גם ארלוזורוב וגם כצנלסון, את נימוקיהם בעד ונגד מינויו של שרת. באותו דיון טען ארלוזורוב שזאת הייתה ההזדמנות החשובה עבור מפא"י להפגין את רצונה לשאת באחריות של הפעולה הציונית ולשם כך גיוסו של משה שרת חיוני. ארלוזורוב אמר תוך התייחסות לתפקיד אשר הוצע לשרת:

"בשבילי ברור שמשה שרת אינו הולך להיות פקיד בסוכנות. כולנו מבינים שמשה שרת לא היה מסכים לכך, וגם בסוכנות מביטים על המינוי הזה כעל מינוי "פרלמנטרי" לעזרה בכל העבודה הקשורה במחלקה הפוליטית. אני זקוק לא לפקידוּת, כי אם לשותפות בעבודה... אם לא אקבל את השותף לעבודה... לא אוכל לקחת בידי את האיניציאטיבה לבניין שום דבר מאותם הדברים הגדולים בפעולה הפוליטית, שצריכים להיבנות לפי הבנתנו".[11]

באותו דיון תוך התייחסות לחשיבות הפעולה הערבית טען ארלוזורוב:

"אלה אשר טיפלו עד עתה והיו בתוך הפעולה הערבית חיכו שמפא"י תעמיד אותה על יסודות חדשים. הדגשתי גם בפני האנשים האלה שאנו נכנסים לפעולה כזאת ומביטים עליה כעל טַבּוּלָה רָזָה. הודעתי שאנו נכין פרוגרמה חדשה לפעולה הערבית ולפיה נפעל. בינתיים נותקו הקשרים הישנים שהיו קיימים, הפעולה בלשכה אינה מסודרת ואני איני מספיק אפילו להכין את הפרוגרמה הזו. וזה בזמן שההתפתחות בקרב הערבים הגיעה לידי נקודת מפנה המרשה לנו לפעול גם במובן הפוליטי וגם במובן הכלכלי".[12]

לאחר שציין שורה של תופעות חדשות אשר התרחשו בקרב הערבים שאל ארלוזורוב:

"האם נוכל באמת להגיד שבשביל פעולה כזו יש לנו עוד מועמדים מלבד משה שרת?"[13]

אליהו גולומב, חברו של שרת מימי הגימנסיה, ואחד האישים הקרובים לארלוזורוב,[14] שבימים ההם מילא תפקידים מרכזיים בנושא ההגנה, תמך בעמדתו של האחרון, וטען ש:

"... ביחס לפעולה הערבית נראה לי, שדווקא ע"י כניסת משה שרת לעבודה המעשית... תהיה זאת ההזדמנות הראשונה לפעולה ערבית רצינית".[15]

גם דוד בן-גוריון תמך בעמדתו של ארלוזורוב כשאמר ש:

״דבר גדול אני רואה בפעולה הערבית... ולא ייתכן שנוותר על כוחו של משה שרתוק בפעולה הזאת, אשר לא רבים כמוהו יודעים את השאלה ומתאימים לעבודה".[16]

משה שרת, אשר היה חצוי בין רצונו לקבל את התפקיד ונאמנותו לברל כצנלסון[17] עשה כל מאמץ לא לפגוע באחרון, יחד עם זאת לא התנגד באופן ברור לקבלת התפקיד. בסופו של דבר קיבל שרת על עצמו את הדין ובאוקטובר 1931 נתמנה כמזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות.[18] ברל בכצנלסון היה היחיד שהצביע נגד הצטרפו תו של שרת לצוות של ארלוזורוב.[19]

את צעדיו הראשונים במחלקה המדינית הקדיש שרת לפעולה בתחום הערבי לפי ציפיותיו של ארלוזורוב. מהר מאוד הפך לדמות מרכזית בתחום הזה; בין היתר הודות

לשליטתו בשפה הערבית,

ניסיונו האישי בא"י,

ידיעותיו על הנעשה בעולם ובעיקר באנגליה

והזדהותו עם הקו המדיני של ארלוזורוב.

פעולתו של שרת באה לביטוי בעיצוב המדיניות כלפי הנושא הערבי. הוא הצליח לארגן

שירות ידיעות, במטרה להבין את המתרחש בצד הערבי ואת תגובותיו ביחס לפעילות הציונית;

פעולות הסברה,

ארגון של מפגשים עם אישים ערבים בא"י ובארצות השכנות וכו'.

פעילויות אלה היו תשובה לדרישות רבים למען גיבוש המדיניות של התנועה הציונית והיישוב ביחס למחנה הערבי.

יש להניח שבכל הפעולות האלה היה ביטוי לא רק לשיתוף הפעולה בין ארלוזורוב ושרת, אלא גם הפגנת הזדהות אשר הייתה קיימת בין שני האישים מבחינת השקפת עולמם.[20]

עד רצח ארלוזורוב במחצית 1933, פעלו שני האישים בשיתוף פעולה מלא. ארלוזורוב ושרת החלו בבנייה של האגף הערבי במחלקה המדינית, תוך יצירה של יוזמות חדשות בנושא הערבי. יוזמות אלה, יחד עם הניסיונות של ארלוזורוב ושל שרת לבנות מדיניות ביחס לשאלה הערבית, יהיו הנושאים של הפרק הבא.

6.2. שיתוף פעולה בין ארלוזורוב ושרת בניסיון לבנות את הנושא הערבי

עם כניסתו לתפקיד כראש המחלקה המדינית ניסה ארלוזורוב להקים צוות מתוך המחלקה אשר יטפל בנושא הערבי.[21] בצוות הזה היו: משה שרת בראש, ויחד איתו יוסף חסון ואהרון חיים כהן אשר עבד במשך כמה שנים בנושא הערבי כמומחה לענייני עבר-הירדן וערביי א״י. ארלוזורוב ניסה לשלב אנשים צעירים כגון שרת (שהיה אז בן 37) עם אישים בעלי ניסיון בנושא, כשברצונו של הראשון היה לבנות עבודה מסודרת, שיטתית ומתוכננת.[22]

מסיבות שונות בעיקר טכניות-כספיות יצא הניסיון לגייס כוח אדם רציני לנושא ערבי לפועל רק לאחר מותו הטרגי של ארלוזורוב.

יחד עם שרת היה אליהו אפשטיין (אילת) בין האישים הראשונים שגייס ארלוזורוב לאגף הערבי של המחלקה המדינית. הוא היה חבר מפלגת הפועל הצעיר ועבד תקופה מסוימת בעבר-הירדן וחי בקרבת שבטי בדווים של אותו אזור.[23]

בשנה שארלוזורוב ושרת נכנסו ולמחלקה המדינית, 1931, החל אפשטיין את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות. הם פנו אליו בבקשה לכתוב רשימות מביירות אל המחלקה המדינית על המתרחש בלבנון ובסוריה. בתמורה לדיווחים של אפשטיין עשו במחלקה המדינית מאמצים רבים כדי לעזור לו מבחינה כספית.[24] ארלוזורוב ושרת ראו בפעולה של אפשטיין עניין חיובי ביותר ועל אף המחסור בכסף הסכימו לתת לו תמורה כספית עבור עבודתו.

בספרו, שיבת-ציון וערב, מוסר אילת על כתב המינוי שקיבל כשבין היתר נאמר:

"במסגרת התקציב המצומצם מאוד, אשר כידוע לך עומד לרשותי, לא יכולתי להוציא לפועל בשלמותה את התוכנית שעליה דיברנו. אולם למרות כל הקשיים הכרוכים בדבר לא רציתי בשום אופן לעזוב את הניסיון לבנות התחלת עבודה בסוריה בקשר עם שהותו של אחד מאנשינו המסורים והנאמנים. מה שיכולתי, איפוא, לעשות הוא להקציב לך 3 (שלוש) לא״י לחודש באופן קבוע מחוץ להוצאות הנסיעה בשליחות מיוחדת".[25]

הדיווחים של אפשטיין היו על לבנון ותושביה, על אישים שונים ומפלגות. בשלב יותר מאוחר טיפל גם במגעים פוליטיים שונים. במשך השנים הפך אפשטיין לאחד האנשים המרכזיים במחלקה המדינית של הסוכנות ושל שירות החוץ לאחר הקמת המדינה. מעמדו התבסס בעיקר לאחר שובו מלימודיו בביירות. בתקופה זאת כבר עמד שרת בראש המחלקה המדינית, לאחר רצח ארלוזורוב.

במשך התקופה בה עבד שרת יחד עם ארלוזורוב הם גייסו אישים נוספים לנושא הערבי. מיכאל אסף, עיתונאי, מומחה לנושאים ערבים אשר הכיר את שרת עוד ממערכת עיתון "דבר״, שיתף פעולה בתחום שלו בתקופה הראשונה לכהונת ארלוזורוב גם בדיווחים וגם על ידי הצעות שונות, למען להגביר את הפעולה הערבית.[26]

אישים נוספים כגון אליהו ששון וראובן זסלני (שילוח) גויסו לנושא הערבי רק במחצית 1933, לאחר רצח ארלוזורוב.[27] במשך השנים מילאו שניהם, יחד עם אישים נוספים, תפקידים מרכזיים בעיצוב המדיניות הציונית ביחס לשאלה הערבית.[28]

בתקופתו של ארלוזורוב, ולפי יוזמתו של שרת, פורסמה שורה של פרסומים בערבית כחומר תעמולה לערבי הארץ ולארצות הערביות השונות.[29]

6.3. פגישות עם אישים ערבים

מתוך מחשבה שיש לבנות פעולה ערבית חדשה, מתוכננת ובעלת תוכן שונה, דרש ארלוזורוב ליצור מפגש ישיר עם המנהיגות הערבית. בנושא זה שיתף פעולה באופן מלא משה שרת, בניסיון לנצל את כישוריו של האחרון.[30]

בפגישותיהם עם אישים ערבים גם מא״י וגם מהארצות הערביות השכנות, הציגו ארלוזורוב ושרת את השקפותיהם בנושא הערבי. השקפתם הייתה זהה ושני האישים לא רק הפגינו הזדהות ביניהם כלפי הדוברים הערבים, אלא גם במסגרות המצומצמות יותר בתנועה הציונית וגם במפלגה פעלו בשם אותם עקרונות.[31]

מייד עם כניסתו לתפקיד כראש המחלקה המדינית, באוגוסט 1931, הסביר ארלוזורוב את עקרונותיה של המחלקה המדינית אשר אושרו בקונגרס הציוני ה-17:

"ההנהלה תאחז באמצעים נמרצים בשטח הכלכלי, החברתי והפוליטי בכדי להביא לידי יחסי שלום והתקרבות בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, על בסיס העיקרון הקובע כי שני העמים לא ישתררו זה על זה, ויהיה כוחו המספרי של כל עם ועם מה שיהיה״.[32]

על בסיס רעיונות אלה האמינו ארלוזורוב ושרת שיש לחתור לשלום בין שני העמים במחשבה שאין העלייה היהודית הופכת לאיום על ההתפתחות של האוכלוסייה הערבית. הם סברו שמתוך "ריאליזם פוליטי וכלכלי״ האוכלוסייה הערבית תשלים עם ההתפתחות של היישוב היהודי. בפני הדוברים הערבים טענו ארלוזורוב ושרת שלתועלת עניינם של שני העמים חייבים לקבל את עקרונות התוכנית שהם הציעו.

מעניין לציין שחילופי אישים שהיו במחלקה המדינית עם כניסתם של ארלוזורוב ושרת לתפקידם יחד עם פרסום התוכניות המדיניות שלהם, עוררו הדים רבים בציבור הערבי. נאום ארלוזורוב במסיבת עיתונאים, באוקטובר 1931, נתפרסם בהרחבה בעיתונות הערבית ועוררה תגובות רבות ושונות.[33]

ארלוזורוב הסביר לחבריו במרכז מפא״י בשנת 1932 שלמען הצלחתה של המדיניות הציונית יש לבנות תוכנית פיתוח לכל תושבי א"י, גם ליהודים וגם לערבים. ארלוזורוב טען ש:

״שום פוליטיקה שלנו לא תצליח ושום התקדמות שלנו לא תהיה אם זה לא ילווה בהתפתחות המוני תושבים בארץ. עלינו איפוא לנסח את הפוליטיקה שלנו בתור פוליטיקה ארצית... המפלגה יכולה וצריכה לצאת מן הסבך ולהתוות לה דרך לקראת פיתוח והתקדמות של כל השכבות בארץ. מי שבטוח מביא ברכה לכל הארץ על כל תושביה איננו צריך לפחד מהדרך של הפוליטיקה הארצית".[34]

ארלוזורוב בנה תוכנית קונסטרוקטיבית על בסיס מספר עקרונות:

רפורמה בחלוקת הקרקעות, בכוונה להגדיל את כמות הקרקעות של היהודים ולשפר את רמת החיים של הפלחים,

שינוי שיטת המיסוי, תוך רצון לשפר את רמת השירותים לכל תושבי הארץ,

הגברת שיתוף הפעולה בין מערכות החינוך.

רעיונות אלה היו מבוססים על ההנחה שפיתרון הניגוד בין יהודים וערבים רק יכול לבוא בחשבון על יסוד מודרניזציה של כלל המשק בארץ. ארלוזורוב ושרת חשבו על הצורך בתיאום ושילוב ההתפתחות של שתי הקהילות, במחשבה שזאת האפשרות להתגבר על ניגודים ואף ליצור אינטרסים משותפים.

חשוב לציין שבשלב מסוים היה ארלוזורוב מוכן לנקוט במדיניות חריפה וקיצונית במחשבה שיש להינתק מאנגליה ולהקים שלטון מיעוט יהודי בא"י. הוא טען, תוך ניתוח של המציאות של אותם הימים, ששלטון מיעוט הוא חיוני למען ליצור בסיס להסכם עם חלק מהמנהיגות הערבית.[35]

ארלוזורוב כתב את הדברים בתחושה שמתקרבת תקופה אשר בה יחולו שינויים עמוקים גם בא"י, גם בעולם וגם ביחס לעם היהודי. כביטוי להערכותיו חיבר את התוכנית המהפכנית שלו בניסיון לחפש פתרונות בלתי-שגרתיים. ביסודה של תוכנית זו הונח הרעיון של קפיצת-דרך מהפכנית, שבזמן קצר ניתן להשיג חלק מהמטרות המדיניות. חשוב לציין שמול השאלה מה היחס של הערבים לתוכניותיו, תשובתו הברורה הייתה שאי אפשר לבצע את תוכניותיו בלי שיתוף פעולה מלא עם גורמים ערבים מסוימים.[36]

חלק ממחשבותיו של ארלוזורוב נוסחו במכתבים אל חיים וייצמן או במחברות הפרטיות. משה שרת היה שותף מלא לרעיונות אלה, אפילו הנועזים והסודיים ביותר.[37]

גם במישור האופרטיבי היו שרת וארלוזורוב תמימי דעים. הם עודדו את הקמתם של ארגונים פוליטיים, מקצועיים, תרבותיים וחברתיים אשר עשויים היו לקרב את שתי הקהילות. בשורה של פגישות עם אישים ערבים עלתה הדאגה ליצור ארגונים אשר יהיו אלטרנטיבה למופתי, ויעודדו את הכוחות המתונים.[38]

בתקופה שפעלו יחד, נפגשו ארלוזורוב ושרת עם שורה של אישים ערבים בעלי עמדות והשקפות שונות. בפגישות אלו נתנו ביטוי לרעיונותיהם, בחיפוש של שותפים במחנה הערבי.

עם ראג׳ב ביי נשאשיבי נפגשו מספר פעמים. הנושאים אשר נידונו בשיחות היו בחירות לעיריית ירושלים ולעיריות אחרות, המועצה המחוקקת וקבלת עובדים יהודים לעבודה בעיריית ירושלים. ארלוזורוב ושרת ערכו יחד גם שורה של פגישות עם אנשי מפלגת האסתקלל, ביניהם עוני עבד אל האדי אשר השאיר עליהם רושם עמוק.[39] בפגישות דובר על כוונותיהם של היהודים ושל הערבים, כשבקשתם של ארלוזורוב ושל שרת הייתה שעל הערבים להשלים עם המציאות לקבל את היישוב היהודי כעובדה אם ברצונם למנוע מלחמה בין שתי הקהילות וליצור תהליך חדש באזור.[40] ארלוזורוב ושרת נפגשו גם עם ג'ורג' אנטוניוס ועם חסן צדקי דג'אני, איש קרוב לנשאשיבים, אשר נרצח ב-1938 בזמן "המרד הערבי״.

מעניין לתאר במיוחד את המגעים שהתקיימו עם מתנגדי המופתי מתוך האוכלוסייה הערבית בארץ. ביניהם אפשר להצביע על השיחות עם עבד אל קאדיר שיבל אשר התעניין ברעיונות הכלכליים של ארלוזורוב ושרת ודן עם האחרון על האפשרות של שיתוף פעולה בין חקלאים יהודים וערבים.[41] מפגשים נוספים התקיימו עם סעיד פהום מנצרת אשר דן עם שרת על הקמתה של מפלגה בעלת רעיונות מנוגדים לאלה של המופתי ועל תוכניות פיתוח משותפות של יהודים וערבים.[42] בשיחות אלה הדגיש שרת במיוחד את הצורך בפיתוחה של פעולה

משותפת בין יהודים וערבים אשר תהיה מבוססת על אינטרסים של שני הצדדים הנוגעים לערבים לא פחות מאשר ליהודים. סעיד פהום הסכים שהפעולה צריכה להתבסס על שורה של נושאים:

א) חזית משותפת יהודית ערבית כלפי הממשלה למען להשיג הנחות במיסים ובמימוש של חוקים רצויים,

ב) הבטחת חלקם של יהודים וערבים בפקידות הממשלתית,

ג) הקמת בנק חקלאי,

ד) עידוד התיישבות יהודית באזור נצרת וסביבותיה.

תגובתו של שרת להצעותיו של פהום הייתה שהמחלקה המדינית לומדת ברצינות את כל הנושא ואת רעיונותיו. שיחות בעלות תוכן דומה התנהלו עם אישים נוספים כגון סלים עות׳מן ועלי עודה, מוכתרים מכפרים בגליל אשר ציינו את החיוב בפעולה המדינית של ארלוזורוב ושל שרת המקבלת, בין היתר, ביטוי בפרסומים של המחלקה המדינית.[43]

6.4. יוזמות בארצות הערביות השכנות

בנוסף לפגישות עם אישים ערבים מא״י, עודדו ארלוזורוב ושרת וחיפשו את המגעים עם הארצות הערביות השכנות. קשרים אלה עשויים היו להרחיב את הפעילות הכלכלית, להשפיע לטובה על היחסים בין יהודים וערבים בא״י ולתרום להשתלבות עם המרחב הערבי.[44]

ארלוזורוב ושרת יזמו פעולה שיטתית ומתוכננת עם הארצות הערביות כשחלק מהמגעים התנהלו בגלוי וחלק לא.

בשלב הראשון של המגעים נעשה ניסיון ללמוד את הבעיות בפגישה עם המנהיגים השונים.

בשלב השני היה ניסיון ליצירת יחסים חדשים בין יהודים וערבים.

ארלוזורוב האמין שיכול להיעזר בזרם מסוים של המערכת הפוליטית האנגלית, כדי לבנות את הקשרים.[45] עליית הנאצים לשלטון גרמה לזעזוע באנגליה ולפי דעתו חשוב היה לנצל את המצב למען לבנות כיוון חדש למדיניות הבריטית במזרח.[46]

ארלוזורוב פנה בינואר 1933 לויקטור יעקובסון, נציג ההסתדרות הציונית בפני חבר הלאומים, שהתפנה מעבודתו. הוא מונה כשליח של א"י בכמה בירות ערביות, בניסיון ללמוד את הנעשה באותן ארצות וליצור מערכת חדשה של קשרים עם המנהיגים הערבים.[47]

בשלב ראשון נעשה ניסיון לבדוק את האפשרויות של קשרים עם לבנון וסוריה. המחשבה הייתה, שקרבתה של לבנון למערב והרמה התרבותית של הלבנונים תקרב אותם לפיתוח המגעים עם התנועה הציונית. בשלב שני תוכננה יוזמה מדינית במצרים, מתוך הערכה שזאת מדינה מוסלמית במצב יותר מתקדם מבחינה תרבותית ותעשייתית מיתר המדינות באזור. ההנחה הייתה שהאינטרסים הבסיסיים של לבנון ומצרים יקשרו אותן עם הכלכלה היהודית בא"י. לכן ניתן היה לראות בשתי מדינות אלה גורם ראשון למען יצירה של שותפות יהודית-ערבית. חשוב לציין שעוד בסוף 1931 יזמו ארלוזורוב ושרת שורה של מגעים עם אישים מצריים כגון עבאס חילמי ועוד. במגעים אלה דובר על אפשרויות שונות לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני.[48]

ארלוזורוב העריך שהעלייה היהודית מגרמניה שתבוא כתוצאה מעלייתם של הנאצים לשלטון, עשויה לעודד הזרמה של הון יהודי לארצות ערביות כלבנון, סוריה ועבר-הירדן. המחלקה המדינית, בראשותו של ארלוזורוב, נתנה תמיכה לניסיונו של וייצמן לכוון סוחרים ותעשיינים יהודים למען לרכוש קרקעות בסוריה, קרוב לאזור הכינרת, בניסיון לעודד יהודים להתיישב באותם אזורים.[49]

יעקובסון פגש נוצרים ומוסלמים. בין הראשונים היו נשיא לבנון דבה, ראש הממשלה לשעבר אל-חורי ופטריארכים מרונים. בין המוסלמים היו סעיד אל-חוסייני מירושלים והלבנוני ריאד אל-צולח. הוא גם נפגש עם דיפלומטים צרפתים ובריטים.[50]

 השליחות של יעקובסון נמשכה כמעט שלושה חודשים. בסופה, לאחר קיום שורה של מגעים עם אישים שונים הייתה הערכה אופטימית. הערכות אלה עודדו את ארלוזורוב לצאת לגרמניה בכוונה לזרז את העלייה היהודית. נעשה ניסיון לקבוע הסדרים שונים ביחס להוצאת יהודים והונם בכוונה ליישב חלק מהם בארצות הערביות. במחצית 1933, עם חזרתו מגרמניה, נרצח ארלוזורוב. חלק מהיוזמות של המחלקה המדינית איבדו עתה כל תנופה.[51]

6.5. הדיון על המועצה המחוקקת

בהקשר להשקפתם הכוללת יש לראות את יחסם של ארלוזורוב ושרת לנושא המועצה המחוקקת.

יש להניח שבעיית השלטון העצמי בא"י תפשה מקום נכבד בתוכניותיה של התנועה הציונית בכלל ושל תנועת הפועלים בפרט[52]. אחת השאלות הקשות הייתה באיזו מידה קיום והתפתחות של "שלטון עצמי בא״י יהיה מכשול או מנוף להגשמת מטרות הציונות״.[53] עם בואו לארץ של הנציב ארתור ווקופ, לקראת סוף 1931, התחדש הדיון מסביב לנושא המועצה המחוקקת. הנושא עמד על הפרק עוד בראשית המשטר המנדטורי בתחילת שנות העשרים.[54]מספר חודשים אחר הגעתו לארץ העלה הנציב ווקופ את נושא המועצה המחוקקת בפני חיים ארלוזורוב. תשובת האחרון הייתה מבוססת על תוכנית מפא״י ועל רעיונותיו-שלו, להתחיל בפיתוח החיים הדמוקרטיים בארץ מלמטה, כשלפי דעתו הבעיה העיקרית הקיימת הייתה בעיית העיריות. ארלוזורוב ניסח תוכנית שלמה של "התפתחות הדרגתית, תוך הקמת עיריות מסודרות, שיתוף שני הלאומים בוועדות ממשלתיות משותפות". רק עם השלמתו של תהליך זה, יש להגיע לגיבוש של המועצה המחוקקת. ארלוזורוב הניח כהנחת יסוד קיום של תקופת-הכנה בת מספר שנים לקראת קיומה של המועצה. במשך אותה תקופה צריך לקום הסכם על יסוד של "מודוס ויוונדי" בין יהודים לערבים, כשברור שרק על יסוד הסכם זה תקום המועצה.[55] יש להגיח שארלוזורוב ראה את הקמתה של המועצה המחוקקת בהקשר הכללי של השקפותיו בדבר פיתוחן הכלכלי של שתי הקהילות כתנאי לכל הסדר מדיני. בדיון אשר התקיים לאחר מותו של ארלוזורוב, הודה משה שרת בפומבי בהזדהותו עם אותם רעיונות, אשר לפי דעתו היו מבוססים על נימוקים טקטיים ועקרוניים כאחד. בהסבירו את השקפותיו של ארלוזורוב טען שרת:

״ארלוזורוב עשה גם כל שאפשר היה לעשות כדי לדחות את קצב ההתפתחות, שבה היה בדעתו של הנציב ללכת. ארלוזורוב הוא שהפנה את תשומת לב הנציב לעובדה, שהעיריות בארץ עוד אינן עומדות על המדרגה שהן צריכות לעמוד עליה״.[56]

לאחר 1933 עלה הנושא מחדש במספר הזדמנויות, ויש להניח ששרת קיבל את דעותיו של ארלוזורוב בעניין המועצה המחוקקת. שרת בדומה לארלוזורוב, דחה את הרעיון מתוך מחשבה שבעיית השתתפותם של היהודים במועצה המחוקקת קשורה לתוכנית כוללת, כשהמועצה היא שלב באותה תוכנית. באותה תקופה דרש שרת שוויון מוחלט, כיוון שאין היהודים יכולים להסכים להשתתפות במועצה המחוקקת במעמד של מיעוט. הנימוקים להתנגדות שרת היו שונים. ביניהם אפשר אפשר לציין:

א) אי הסכמה לגוף בו היהודים יהיו במעמד של מיעוט, כשלא קובע מספר היהודים הנמצאים בארץ אלא הקשר ההיסטורי של העם היהודי לא״י, כפי שנאמר בכתב המנדט,

ב) כיוון שהערבים לא קיבלו את המנדט, בכוונתם להשתמש במועצה המחוקקת למען לפגוע במנדט. לכן יכולה להיות הסכמה על המועצה, בין היתר, רק אם הערבים מקבלים תוכן המנדט,

ג) סכנה שהמועצה תהפוך למסגרת של לחצים לגבי הנציב, מצד הערבים,

ד) פחד שהמועצה תהפוך לבמה לתעמולה הערבית, כי עצם קיומה מגביר את הניגודים בין יהודים וערבים במקום לקרב את שתי הקהילות.[57]

בסופו של דבר ירד הנושא, בין היתר כתוצאה מהמאורעות של שנת 1936.[58]

6.6. התיישבות יהודית בעבר-הירדן

נושא חשוב אשר נתן ביטוי לקו המדיני שקבע ארלוזורוב בתחום הערבי המאפיין את היוזמות של המחלקה המדינית באותה תקופה היה הניסיון ליצירת התיישבות יהודית בעבר-הירדן.[59] לשרת היה חלק מרכזי במימוש אותן יוזמות מדיניות.

הרעיון שעמד במרכז היוזמה היה קשור לאפשרויות של הרחבת ההתיישבות היהודית החדשה וגם למחשבה שיש ליצור קשר בין התפתחות המשק היהודי והתחזקותו של המשק הערבי.[60] ארלוזורוב ראה בעבר-הירדן חלק מא"י המנדטורית, אשר יש ליזום בה פעולה למען פיתוח כלכלי. לפי דעתו של ארלוזורוב:

"כיווננו היסודי צריך להיות כלילת עבר-הירדן בתוך מסגרת הפעולה הכלכלית בארץ-ישראל. זה יכול להתבטא גם בנדידה חופשית של הערבים מהמערב אל המזרח, וגם בפעולה כלכלית יישובית מצדנו בעבר-הירדן".[61]

במחצית 1931 התברר שבין ראשי השבטים בעבר-הירדן יש המעוניינים לבוא בקשרים עם ההסתדרות הציונית מתוך כוונה למסור להחכרה שטחים למען התיישבות יהודית. נכונותם של ראשי השבטים למסור חלק מרכושם הייתה קשורה לכמה סיבות:

א) שנות בצורת אשר חוללו מחסור ורעב בקרב הבדואים והאוכלוסייה החקלאית,

ב) מחירן הנמוך של הקרקעות כתוצאה ממדיניותו של עבדאללה, אשר חילק שטחי קרקע כמעט חינם למען לעודד הגירה וגרם בפעולה זאת ירידת מחירן,

ג) המצב הפרימיטיבי של החקלאות בעבר-הירדן אשר לא אפשר יצירה של הון שיושקע בפיתוח הקרקעות.[62]

יש להניח שסיבות אלה הביאו את ראשי השבטים, בעלי הקרקעות, להכרה שרק הון מבחוץ, בנוסף להכנסת שיטות עיבוד חדשות, יתנו את האפשרויות לשינוי המצב.[63]

באותה תקופה התברר שגם האמיר עבדאללה היה מעוניין לקחת חלק ביוזמות אלה.[64] בשיחות שונות העלו ארלוזורוב ושרת את האפשרות להקים מפעלים כלכליים בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה בעבר-הירדן.[65]

מתוך הכרה בקשיים שבביצוע התוכנית טען ארלוזורוב שיש לקיים את המגעים בצורה שקטה, בלי להפוך את העניין לנושא של תעמולה ציונית. גם ארלוזורוב וגם שרת ביקרו בעבר-הירדן כאורחים של אישים שונים, כולל האמיר עבדאללה.

במשא-ומתן שהתנהל עם ראשי השבטים דובר גם על שותפות יהודית ערבית לניצול הקרקעות וגם על בנייה של יישוב יהודי גדול אשר יהפוך במשך הזמן ליחידה המסוגלת להתקיים בכוחות עצמה. הייתה אמונה שפיתוח הקשרים בעבר הירדן ישפיע על המצב בא״י המערבית.[66]

יחד עם זאת חשוב לציין, שתוך כדי קיום המגעים הודה ארלוזורוב בהיעדר הון למען השקעות מתאימות. בהסבירו את המכשולים במשא-ומתן אמר:

"כיוון שחוסר אמצעים כובל את ידינו ואין אנו יכולים ליטול עלינו שום התחייבות רצינית, אנו משחקים בדרך כלל משחק של דחיות ושהיות... אנו מוסיפים לטפח את הקשרים האישיים שבינינו, ובו בזמן אנו משתדלים לנצל את מצבם של בני שיחתנו. מחמת המצוקה הם מעוניינים בסיום מהיר ומוצלח של המשא-ומתן, כדי להגיע לתנאים פוליטיים ופסיכולוגיים נוחים ככל האפשר״.[67]

יחד עם הקשיים הכלכליים נתקל המשא-ומתן בעבר-הירדן בקשיים בתוך התנועה הציונית. בזמן שארלוזורוב ושרת נהלו את המגעים החשאיים, ניהלו שני חברי הנהלת הסוכנות, עמנואל ניומן והשל פרבשטיין משא-ומתן מקביל עם האמיר עבדאללה, אשר רצה לקבל כספים למען השקעות בקרקעותיו. בסופו של דבר הביאו המגעים לחתימת הסכם אשר אושר בהנהלה הציונית.[68]

ארלוזורוב ושרת התנגדו בכל תוקף לאותם מגעים עם האמיר, אשר נהלו ניומן ופרבשטיין. הסיבות היו רבות:

א) הייתה הערכה שהכוח הרציני נמצא בידי ראשי השבטים,

ב) המשא-ומתן החשאי שהתנהל עם ראשי השבטים מצדם של ארלוזורוב ושרת ללא פרסום ותעמולה, מנע כל מעורבות ערבית שעלולה הייתה לפגוע במגעים ובעסקות,

ג) אי פרסום המגעים גרם לכך שהנציב העליון לא הפך לגורם מפריע,

ד) היה קיים חשש שהכספים היהודיים שקיבל עבדאללה יושקעו על ידי האחרון במאבקו נגד אבן סעוד, אשר לפי דעתו של ארלוזורוב:

"שמר עד עתה על מרחק ידוע כלפי היהודים, לא הצהיר שום דבר שאפשר לפרש אותו כהתקפה".[69]

יש להניח שגם ארלוזורוב וגם שרת ניסו למנוע כל מעורבות של המחלקה המדינית בנושאים הקשורים למחלוקת הפנים ערבית, דוגמת המאבק בין עבדאללה ואבן סעוד. בנוסף אפשר לציין שכבר בתקופה זאת הייתה לאנשי המחלקה המדינית הערכה ברורה על כל המתרחש מבחינה פוליטית מצדו של אבן סעוד. הערכות אלה היו תוצאת המפגשים של אנשי המחלקה המדינית, ובעיקר ארלוזורוב ושרת, עם סט. ג׳ון פילבי, יועצו הבכיר של אבן סעוד.[70]

ההסכם עם האמיר עבדאללה עורר בעיות רבות, אשר פגעו במשא-ומתן שניהלו אנשי המחלקה המדינית. ידיעות רבות על ההסכם שנחתם עם עבדאללה התפרסמו בעיתונות הערבית בא״י ומחוצה לה. חוגים ערבים שונים, ובעיקר המקורבים למופתי, התחילו להשמיע את מחאתם. משלחות ערביות שונות באו לעבדאללה והציעו לו לרכוש ממנו את אדמותיו.[71]

על אף הקשיים המרובים המשיכה המחלקה המדינית בתמיכתו הפעילה של וייצמן, בטיפול בקשרים עם ראשי השבטים, בכוונה להגיע איתם להבנה על יסוד של הסכמים כלכליים. באפריל 1933 התקיימה פגישה חשובה במסגרת אותם מגעים. במפגש זה לקחו חלק ראשי התנועה הערבית בעבר-הירדן, חברי הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי.

בצד הערבי השתתפו

שיח' מת׳קאל פחה אל-פאזי, ראש שבט בני-צחר וחבר לשעבר במועצה המחוקקת בעבר-הירדן,

ראשד פחה אל-בזאעי, חבר המועצה המחוקקת ושיח' בהר עג׳לון,

מטרי פחה זוריקת, נשיא העדה הנוצרית במחוז אל-כרך וגם חבר המועצה המחוקקת,

סלאם פחה אבו אל-עג׳ם, שיח' במחוז אל-בלקא,

שמס אד-דין ביי סאמי, מנהיג צ׳רקסי

ומוחמד אבו חאלד מרבת-עמון.

מהצד היהודי השתתפו חיים וייצמן, ארלוזורוב, עמנואל ניומן, ד״ר הקסטר מטעם הנהלת הסוכנות היהודית, יצחק בן-צבי ואברהם אלמליח מהוועד הלאומי, אברהם שפירא איש השומר, משה שרת וא. ח. כהן.[72]

ארלוזורוב טען בראשית הפגישה, שעתיד הארץ קשור בעבודה המשותפת של שני העמים. הדוברים הערבים, ובראשם מת'קאל פחה, הביעו את תקוותם כי הפגישה תאפשר ברית בין שני העמים. כל יתר הדוברים הערבים הביעו תקוות דומות והצטרפו בדבריהם לדוברים קודמים.

וייצמן התייחס באותה פגישה בהערכה רבה לעבודתה של המחלקה המדינית. הודות לפעילותה התקיימה הפגישה כהמשך למגעים קודמים. הוא גם הזכיר את המשא-ומתן עם פייצל בסוף מלחמת העולם הראשונה. וייצמן התייחס גם לאפשרויות הרבות לשיתוף פעולה כלכלי, אשר יהיו לפי דעתו לתועלת שני העמים. כולם היו בדעה שנקודה מרכזית במגעים בין יהודים וערבים צריכות להיות התוכניות לפיתוח כלכלי של האזור.[73]

בסופו של דבר היוזמות בעבר-הירדן נכשלו. הן עשויות היו להיות נקודת מפנה ביחסים בין יהודים וערבים ויכלו להשפיע על הנעשה בצד המערבי של א"י. הכישלון קשור לשורה של גורמים:

המאבק הפנים ערבי,

ההתנגדות הבריטית,

אי קיום של הון יהודי למען אותן השקעות, וכו׳.

אולם כגורם מרכזי יש לראות את רצח ארלוזורוב, אשר גרם לשינוי חשוב ולמפנה במפה הפוליטית של ההנהלה הציונית. באחד הדיונים על נושא עבר-הירדן, בעת ניתוח המכשולים הרבים בהם נתקלה המחלקה המדינית, טען משה שרת:

״ההיסטוריה בכלל אינה הגשמת תוכניות. היא: ניצול הזדמנויות או החמצתן".[74]

שרת רמז כאן על הקשיים הרבים אשר עמדו מול היוזמות של ארלוזורוב ואנשי המחלקה המדינית. שרת אשר היה בין התומכים המרכזיים של היוזמה בעבר-הירדן, יחד עם ארלוזורוב, החל להרהר בנושא כבר באפריל 1933. על יסוד הכרתו בקשיים הרבים והיכולת המצומצמת של ההנהלה הציונית באותה תקופה. סיבות רבות גרמו לכך שהמחלקה המדינית תבדוק מחדש את הקשרים עם הנכבדים בעבר-הירדן:

א) התבררה חולשתם של המנהיגים מבחינת השפעתם על דעת הקהל בעבר-הירדן,

ב) האפשרות להשפיע על עמדתם של הנכבדים ביחס להתיישבות היהודית בכלל הייתה מוגבלת,

ג) האפשרויות הכלכליות המצומצמות של ההסתדרות הציונית.

כבר במחצית 1933 הוחלט במחלקה המדינית לצמצם את הפעילות בעבר-הירדן, תוך שמירת הקשרים עם מספר מצומצם מאוד של השיח׳ים. התברר שאין בכוחה של המחלקה המדינית, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה כלכלית, להשפיע על הנעשה בעבר-הירדן. בישיבה במרכז מפא"י ב-28-29 יולי 1933, חודש לאחר מותו של ארלוזורוב, אמר משה שרת:

״אנו נדחפנו לתפקיד שאיננו לפי כוחותינו ולא נוכל להחזיק בו מעמד... למעשה הוכרחנו לנהל עניינים פוליטיים של ארץ אחרת. עבר-הירדן הינה עכשו בכל זאת ארץ שכנה, יש לה ממשלה משלה... יש בה אוכלוסין שכבות סוציאליות שונות, יש שם התרוצצות כוחות פנימית, ואנו עוררנו ודרבנּו את ההתרוצצות. אנו נתבעים עכשו לתמיכה כספית ולאחריות על חלק ידוע של האוכלוסין. אם, למשל הצד שכנגד מארגן ועידה, צריכים אנו להתערב ולהגיד מה אנו רוצים. זה בהחלט לא לפי כוחותינו הפוליטיים והכספיים ולא לפי תפיסתנו את הרמה המוסרית שממנה צריכה להתנהל הפוליטיקה הציונית. עבר-הירדן תובע את חדירתנו מההתפתחות הכלכלית. אבל בנסיבות שתביעה זו מוצגת מתגייסים כוחות לפעולה נגדנו, ועל המציאות הכלכלית שהיא בעדנו נוצרת מציאות פוליטית נגדנו... אשר לקשרים שיצרנו בעבר-הירדן, ודאי איני שש לנתקם, אם כי יכול להיות שקשרים ידועים ינותקו ואין להתפעל מזה...".[75]

יש להניח, שניתוחו של שרת היה קשור למצב שנוצר לאחר חתימת ההסכם עם עבדאללה וחששותיו בקשר למעורבות של התנועה הציונית בנעשה בעולם הערבי (המאבק בין אבן סעוד ועבדאללה).[76] יחד עם זאת הוא לקח בחשבון את ההתנגדות הבריטית וגם את המצב הפוליטי החדש שנוצר בתנועה הציונית לאחר רצח ארלוזורוב. כל זה על אף ששרת טען:

"כי המדיניות הייתה משתנה גם לולא רצח ארלוזורוב".[77]

בדיון זה דיבר שרת על קווי הפעולה הערבית של המחלקה המדינית, תוך מחשבה שיש לבנות:

״פעולות ממשיות, קטנות וגדולות, הדורשות עקשנות וזהירות, ויכולות להצטרף לדבר-מה ממשי״.[78]

כוונתו של משה שרת הייתה לפעולות של ההסתדרות, מפעלים כלכלים, וכו׳. שרת גם ציין את חשיבות הרחבת הפעולה ההסברתית בקרב האוכלוסייה הערבית ובארצות הערביות ומתן חשיבות להופעתו של עיתון ערבי.[79]

במשך שנתיים פעל משה שרת על יד ארלוזורוב במסגרת המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית, תוך הזדהות ונאמנות לרעיונות של האיש אשר לחם למען מינויו במחלקה המדינית. בתקופתו של ארלוזורוב התגבשה שורה של יוזמות פוליטיות בתחום הערבי. יש להניח שעם רצח ארלוזורוב חלק מן היוזמות נפגעו.

משה שרת קיבל על עצמו את התפקיד שמילא ארלוזורוב כמנהל המחלקה המדינית. במדיניות שגיבש החל מאותם הימים אפשר לראות ביטוי של הזדהות רעיונית עם ארלוזורוב וגם המשך למדיניותו של האחרון.

ארלוזורוב היה בין הראשונים ביישוב ובתנועה הציונית אשר הכירו בבעיות היכולות להתפתח כתוצאה מהמפגש בין שתי הקהילות. יחד עם זאת הבין שבצורה בה יתפתח המפעל הציוני יוכל להציג אפשרויות רבות לשיתוף פעולה בין שני העמים.[80] דרישתו של ארלוזורוב לגייס את משה שרת לעבודה במחלקה המדינית הייתה ביטוי לרצונו של הראשון לנצל את ידיעותיו והבנתו של שרת ביחס למציאות הערבית. בין השנים 1931-1933 היה ארלוזורוב זה שקבע את הקו של המחלקה המדינית. באותו זמן פעל שרת לצדו וחיזק מדיניות זאת אשר הייתה שונה מהקו אשר גיבש חלק מאנשי תנועת העבודה, כגון בן-גוריון או טבנקין.

שרת ניסה להמשיך בקו הפעולה המדינית של ארלוזורוב. מסקנותיו האופרטיביות היו:

צורך בפיתוח וחיזוק של היישוב היהודי על ידי עלייה,

בנייה וחיזוק של כוח המגן

והמשך ברכישת קרקעות.

יחד עם זאת, ניסה לקדם את המגעים בין שתי הקהילות למען למנוע התפרצות אלימה. כל זאת מתוך מחשבה ששיתוף פעולה כלכלי יקדם את המודרניזציה של האזור. בדומה לארלוזורוב סבר שרת, שלמען להשיג את המטרות יש לקיים מגעים עם אישים מרכזיים בצד הערבי בכלל, ומנהיגים פלשתינאים בפרט.

לאחר רצח ארלוזורוב, הייתה לשרת הזדמנות לתת ביטוי מעשי לקו המשותף שלו ושל ארלוזורוב. בפרק הבא ננתח את מדיניותו של שרת, בקונסטלציה החדשה שנוצרה לאחר 1933.

הערות: