- פרק 5: שנות העשרים - ראשית הפעילות הפוליטית של משה שרת
מזהה  341
שם הספר  786 יחסו של שרת לשאלה הערבית
מספר פרק  11
שם הפרק  - פרק 5: שנות העשרים - ראשית הפעילות הפוליטית של משה שרת

חלק שני - יחסו של משה שרת לשאלה הערבית

  

פרק 5: שנות העשרים - ראשית הפעילות הפוליטית של משה שרת


עם סיום מלחמת העולם הראשונה חזר שרת לא"י והשתתף בהקמתה של תנועת - "אחדות העבודה". בשנים 1919-1920 עבד במזכירות "ועד הצירים" שהייתה הנציגות של ההנהלה הציונית בירושלים. באותה תקופה פרסם שורה של סקירות ב"קונטרס", העיתון של "אחדות העבודה" בחתימה מ. בן-קדם. בשנת 1921 נסע לאנגליה ללימודים שנמשכו עד 1925. באותה תקופה השתלב בפעילות של ההנהלה הציונית בלונדון ושמר על קשר הדוק עם חבריו לתנועה בארץ.

 

5.1. הוויכוח על השאלה הערבית במסגרת תנועת "אחדות העבודה"

 

בשנת 1919, קמה תנועת "אחדות העבודה" כתוצאה של איחוד בין מפלגת "פועלי-ציון" והחוגים הבלתי מפלגתיים.[1] בתהליך הקמתה של "אחדות העבודה" השתתפו אישים כגון בן-גוריון, ברל כצנלסון ובן צבי, אשר בשנים הבאות יעמדו במרכז האירועים בתנועה הציונית וביישוב. משה שרת יחד עם קבוצת חברים מתוך "ההסתדרות המצומצמת" כגון אליהו גולומב, דב הוז ואחרים הצטרפו אל "אחדות העבודה". הצטרפותם לא באה רק מתוך הזדהות רעיונית ופוליטית אלא ובעיקר תוך מחשבה ש"אחדות העבודה" תהיה המסגרת אשר תעמוד בראש המאבקים של היישוב ושל התנועה הציונית באותן השנים.[2]

בשנות העשרים המוקדמות תפס הדיון ביחס לשאלת היחסים בין יהודים וערבים בא"י, מקום מרכזי במסגרת תנועת "אחדות העבודה". למעשה הוויכוחים וההתלבטויות היו המשך של הדיונים שהתקיימו עוד בשלבים הראשונים של הגשמת מפעל ההתיישבות בא"י.[3]

האירועים שהתרחשו באזור ובעולם מבחינה מדינית אחרי מלחמת העולם הראשונה החריפו ונתנו ממד חדש לוויכוחים השונים מסביב לנושא הקשור ליחסים בין יהודים וערבים. תוך כדי דיונים ומאבק על הנושא "כיבוש העבודה" בתקופת העלייה השנייה ואחריה, גיבשו החוגים השונים שיצרו את תנועת "אחדות העבודה" דפוסי התייחסות גם לשאלה ערבית.[4] מכיוון שדגלו בהשקפה סוציאליסטית ובסולידריות בין פועלים של כל הארצות, ניסו חלק מחוגי "אחדות העבודה" להוכיח לאחרים ולעצמם שבניית הבית הלאומי לעם היהודי לא תפגע בזכויות של העם הערבי.[5]

ההתפרצויות האלימות של הערבים נגד היהודים בשנות 1920-1921 על אף שגרמו להחרפת הוויכוח מסביב לשאלה הערבית ב"אחדות העבודה", לא הייתה להן השפעה גדולה על האמונה בדבר האפשרות של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. על רקע האירועים באותן השנים חיפש חלק מחוגי "אחדות העבודה" שכבה, בקרב האוכלוסייה הערבית, אשר תהיה מעוניינת, לפי מושגי ״אחדות העבודה״. בפיתוח הארץ. המחשבה הייתה שאיכרים ופועלים לא יתמכו בשאיפות של קבוצות השליטים, אשר היו מעוניינים לפגוע ביחסים בין יהודים וערבים. מבחינה אידיאולוגית היה ניסיון להפריד בין השכבות השונות באוכלוסייה הערבית ולבנות דרך לשיתוף פעולה עם מעמד הפועלים. בדיונים העקרוניים עלתה השקפה "סוציאליסטית קונסטרוקטיבית": על בסיס אותה השקפה חיפש חלק מאנשי "אחדות העבודה" דרכים לשיתוף פעולה עם מעמד העובדים.[6] הרעיון המרכזי היה שבתוקף מעמדה האובייקטיבי והאינטרסים שלה לא תלך שכבת הפועלים אחרי שאיפות הלאומיות של קבוצות השליטים: "האפנדים".[7]

על בסיס המחשבות האלה בתחום האידיאולוגי, ניסח דוד בן-גוריון לקראת הוועידה השנייה של "אחדות העבודה" שורה של הצעות ביחס לשאלת היחסים בין יהודים וערבים.[8] בן-גוריון טען שיש לקבוע:

"יחסי-חברים בין העובדים העבריים והמוני העמלים הערבים על יסוד פעולה משותפת כלכלית, מדינית ותרבותית״.[9]

בהמשך הציע בן-גוריון כמה דרכים מעשיות למען לממש אותן שאיפות של שיתוף פעולה. ניתוחו בדבר הצורך של העמלים הערבים להשתחרר מהניצול של "האפנדים" המנצלים, כדי לבסס את שיתוף הפעולה עם הפועלים היהודים, לא היה הניתוח היחידי שנשמע באותן השנים מפיו של בן-גוריון, ביחס לשאלה הערבית.[10] בן-גוריון ניסה להתמודד עם בעיה זו מייד לאחר עלייתו לארץ ונזקק למושגים לאומיים ומעמדיים. היה קשר בין מידת ההזדקקות למושגים משני התחומים לבין המסגרת אליה היו מכוונים.[11] בשנת 1921, כדובר המרכזי במסגרת "אחדות העבודה", הדגיש את המושגים המעמדיים ביחסים בין היהודים והערבים. תוך שימוש בנוסחאות אלה פרסם שורה של הצעות אשר עמדו באותה שנה במרכז הדיונים ב"אחדות העבודה".[12]

 

5.2. תגובת משה שרת ביחס להצעות של דוד בן-גוריון בשנות העשרים

 

משה שרת בעת ישיבתו בלונדון במשך לימודיו ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס"[13] הקדיש את זמנו כאמור לא רק לפעילות לימודית אלא גם היה מעורב בנעשה במסגרות השונות של התנועה הציונית.[14] בין היתר בחר להגיב בלונדון על דברי דוד בן-גוריון בנושא יחסי יהודים וערבים. דברי שרת באותן השנים פותחים איפוא את הפולמוס רב השנים שהתנהל בינו ובין חברו לתנועה דוד בן-גוריון. במכתב אישי ששלח לבן-גוריון ב-24/9/1921 מגלה שרת לא רק את חילוקי הדעות שלו עם דוד בן-גוריון אלא מסביר חלק של משנתו ביחס לשאלה הערבית.[15] כתב שרת:

"... הדברים שאמרת וכתבת בדבר שיתוף-פעולה היהודי הערבי הם טובים אולי כהחלטה להלכה בחו״ל, אך בארץ-ישראל ובפיך נשמעים מוזרים ובלתי מובנים... לפלחים תסדר מטבחים קואופראטיביים? תערוך להם הרצאות? מדוע אותו שיתוף פעולה לא היה עד עכשיו? למען אשליה עצמית עשינו את העניין, ועושים אותו קל ופשוט. מה הבדל בין אפנדים והמוני עמלים? עוד אין דרך - ומי יודע אם ישנה כזאת - יש בינתיים רק דרך אחת: עלייה, התבצרות והגנה".[16]

אם ננתח את הדברים באותו מכתב, אפשר לציין שבתנאים הקיימים לא ראה שרת סיכוי ליצור את אותו שיתוף הפעולה בין פועלים יהודים וערבים כפי שהציע בן-גוריון, מפני שעדיין אין הצדדים בשלים. שרת גם לא קיבל את המחשבה של בן-גוריון שהאפנדים, המנצלים את מעמד העובדים הערבים, הם העומדים כמכשול מול האפשרויות לשיתוף הפעולה בין יהודים וערבים. לפי דעתו של משה שרת מול הרצון ליצור יחסי שכנות עם הערבים, קיימים גורמים המשפיעים על האוכלוסייה הערבית וקובעים את צורת היחסים שלה עם היהודים. שרת שאל:

"... ויחסי שכנות טובים בין הקבוצות והכפרים הערבים - מה יחולל פתאום את הפלא הזה? מדוע לא היה הדבר עד עתה, ואיך יקום ויהיה עכשו? האומנם די, כי נבוא בדברים? ודברי מי ימצאו מסילות יותר - דברינו אנחנו, הזרים והשנואים... או דברי המוכתר והשיח' היושבים בתוך עמם והשולטים במכשירים כבירים כאלה, כמו אינסטינקטים, הגזע והלאום, כוח השפה, קדושת המסורת, תוקף האינרציה...?[17]

שרת לא רק דחה את הניסיון של בן-גוריון להפריד בין האיכרים הערבים והאפנדים, אלא החליט גם לשלול את הצעותיו במישור האידיאולוגי והאופרטיבי, תוך מתן משקל (מצדו של שרת) למסקנות מעשיות.[18]

השאלה המרכזית אותה הפנה שרת לבן-גוריון הייתה:

״האומנם די כי נבוא בדברים?"[19]

ותשובתו (של שרת) הייתה:

״הדרך היחידה לעת עתה... עלייה, התבצרות והגנה".[20]

כדי להבהיר את עמדתו של משה שרת ביחס לשאלה הערבית, עלינו לנתח את הדברים על רקע המציאות הקונקרטית אשר איתה ניסו להתמודד שרת ובן-גוריון, כל אחד לפי דרכו. שרת היה מודע לעובדה שמאחורי הניתוח המעמדי של בן-גוריון עמד הניסיון של האחרון לסתור השקפות אחרות בתוך "אחדות העבודה" אשר ניסו לראות את בעיית היחסים בין יהודים וערבים במונחים לאומיים.[21] יחד עם זאת היה שרת ער לעובדה שבדברי בן-גוריון היה ביטוי להתקפה ברורה נגד "הפייצלים ושאר האפנדים האימפריאליסטים" כגון האמיר פייצל בן חוסיין אשר באותן השנים חתם על הסכם עם חיים וייצמן בתמיכת לורד בלפור ונציגים נוספים של משרד החוץ הבריטי.[22]

משה שרת לא קיבל את ההתקפות נגד "האפנדים המנצלים וכוהני-דת" אשר בשיתוף פעולה עם האימפריאליזם מנצלים את מעמד העובדים הערבי, כדברי בן-גוריון. ההסבר לאי ההסכמה המעשית של משה שרת נמצא במעורבות הפעילה שהייתה לו בשנים ההן, יחד עם אישים כגון חיים וייצמן, בהכנה של שורת הסכמים בין יהודים וערבים, בחוויותיו האישיות בתוך החברה הערבית עוד בתקופת נעוריו[23] ובניסיון שלו בלונדון, מקום בו נתגלתה בפניו מערכת מושגים מדיניים וחברתיים חדשה.[24]

 

5.3. פעילותו של משה שרת במסגרת ועד הצירים

 

עלינו לזכור שעם סיום מלחמת העולם הראשונה החל משה שרת לפעול במסגרת ועד הצירים. כאיש אשר השכיל להכיר את החברה הערבית קיבל על עצמו את כל הנושא הקשור לרכישת קרקעות ומגעים עם החברה הערבית. במסגרת זו לקח חלק פעיל ומרכזי בניסוחם של הסכמים שנחתמו בין נציגי התנועה הציונית ואישים ערבים שונים.

בראשית 1919 נחתם הסכם בין חיים וייצמן בשם התנועה הציונית, לבין האמיר פייצל בשם התנועה הלאומית הערבית. שני המנהיגים הוכרו כמנהיגי שתי התנועות הלאומיות ובשמן חתמו על הסכם למען שיתוף פעולה בין שתי התנועות הלאומיות. בהסכם דובר על הכרה הדדית ומימוש של תוכניות לרפורמות כלכליות במזרח התיכון וכן צוין:

"שההנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף הפעולה האמיתי ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ-ישראל".[25]

הסכם פייצל-וייצמן היה ציון מרכזי במסגרת שורת מגעים שהחלו להתקיים בין נציגי ההסתדרות הציונית ונציגים ערבים כבר בראשית 1918, לאחר "הכרזת בלפור". מגעים אלה נעשו בתמיכה ובעידוד פעיל של לורד בלפור ויועציו במשרד החוץ הבריטי, כגון מארק סייקס ואורמסבי-גור.[26]

לפי תפיסתו של חיים וייצמן היה פייצל:

"המנהיג הערבי היחידי שהשפעתו הגיעה אל מעבר לתחום ארצו".[27]

בדעה אחת עם לורד בלפור פנה חיים וייצמן לאמיר פייצל בן חוסיין מתוך הערכה למעמדו וסמכותו באותה שעה בעיני התנועה הלאומית הערבית וקשריו עם הממשל הבריטי.[28] וייצמן היה משוכנע שפייצל הוא האיש בעל הסגולות המתאימות למען יצירת שיתוף הפעולה הדרוש בין שתי התנועות הלאומיות.[29] וייצמן האמין, שעל יסוד שיתוף הפעולה עם תנועה לאומית ערבית רחבה הדוגלת ברצון לעצמאות יחד עם שאיפות לשינויים חברתיים בכיוון של מודרניזציה, יש סיכוי שהתנועה הציונית תוכל להגשים את שאיפותיה תוך הסכמה עם הסביבה הערבית.[30]

עלינו לזכור שבאותה תקופה ראו חלק מהאישים הפלשתינאים את עצמם קשורים:לסוריה הדרומית, כל עוד שהאמיר פייצל שלט בדמשק.[31] היו קבוצות מסוימות גם בסוריה ובא״י אשר פעלו ליצירת שיתוף פעולה עם נציגי התנועה הציונית.[32] במשך שנת 1920 האמיר פייצל עדיין שליט בסוריה, נעשתה עבודת הכנה לגיבוש ומימוש של שורה של הסכמים על בסיס שיתוף הפעולה שנוצר עם הסכם פייצל-וייצמן. משה שרת, כאיש ועד הצירים, ועוזרו של יהושע חנקין, היה הממונה על הקשרים עם הנציגים הערבים ולקח חלק פעיל בהכנת ההסכמים.[33]

כדוגמה לחוזים אלה עלינו לציין את החוזה שנחתם ב-26/3/1920 בין יהושע חנקין כבא-כוח ההסתדרות הציונית ואישים שונים, כגון נג'יב צפיר, יוסף מאד׳ן, רשיד כרם, נג׳יב האשם ואנטון שחאדה, כנציגי הסיעה הלאומית בסוריה ובלבנון. בהסכמים דובר על זכותה של ההסתדרות הציונית לבנות בא"י בית לעם היהודי על יסוד של הגירה המונית של היהודים מכל הארצות תוך השגה של יתרונות פוליטיים וכלכליים, הדרושים להבטחת ההתפתחות השקטה והחופשית של הבית הלאומי. כתמורה התחייבה ההסתדרות הציונית לבוא לעזרתן של ממשלות סוריה ולבנון לשם פיתוח ארצותיהן. בהסכמים דובר על תנועת אוכלוסייה תוך מתן עזרה ותמריצים כלכליים. ביסודו של דבר דובר על מתן סוריה למוסלמים, לבנון לנוצרים וא״י ליהודים.[34]

משה שרת פעל באותן השנים לצדו של וייצמן. הוא ידע שלבן-גוריון הייתה דעה שלילית ביחס למגעים עם "אפנדים אשר נתמכים על ידי האימפריאליזם", כדברי בן-גוריון. אך איתם ניסה חיים וייצמן להגיע למשא-ומתן ולהסכם.[35]פייצל הובס ללא קשר עם ההסכם שחתם עם וייצמן. אולם עבור שרת המחלוקת בינו ובין בן-גוריון נשארה פתוחה.

 

5.4. דעתו של משה שרת על המפעל ההתיישבותי והנושא הערבי

 

רעיונותיו של שרת בתקופה זאת לא רק התייחסו לשאלה עם מי יש לנהל משא-ומתן, אלא חרגו מעבר לנקודה זאת. יסוד השקפתו של שרת היה שיש לבנות את המפעל הציוני בא"י בשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי עם הכוחות הפועלים באזור, תוך מחשבה שהפעולה הציונית תשתלב עם תהליכי המודרניזציה. עלינו לשים לב שבאותה תקופה, כאשר שרת דחה את ההסברים המעמדיים של בן-גוריון, טען שמפעל התיישבותי יכול לשרת את עמי האזור תוך יצירת קשר עם השואפים למודרניזציה. בדברים שאמר באנגליה בשנת 1921, במסגרת כינוס של מפלגת "פועלי ציון", ביטא משה שרת את מחשבותיו על התוכן החברתי של תנועת ההתיישבות ושל המפעל הציוני אשר באו במגע עם האוכלוסייה הערבית:

"... השאלה היהודית אינה שאלת לחץ פוליטי ולאומי בלבד. זוהי שאלת עצם הקיום הלאומי. זוהי גם פרובלמה חברתית. שאלה זו נובעת מתוך צרכיו החברתיים של העם העברי... אשר לוחם על זכותו לעבודה. כי מהם הנדודים של המוני היהודים בעשרות השנים האחרונות אם לא תנועת חיפוש העבודה. ומתוך התנועה הזאת צמח הרעיון כי לא מושבות חדשות דרושות לנו, אלא מולדת חדשה אחת... לא רק חברה חדשה צריכה להיווצר בארץ, אלא חברה מחודשת, בנויה על אושיות החירות והצדק החברתי. תנועת העבודה הבין לאומית הכירה עוד לפני שנים, כי אין לתנועת ההתיישבות היהודית בא״י דבר עם הפוליטיקה הקולוניאלית הרגילה. אנו היהודים - אין לנו מולדת השואפת לכבוש מושבות.. לא חומרים לחרושתנו ולא שווקים לתעשייתנו רוצים אנו למצוא. שאיפתנו היא לנצל את החומרים הגולמיים ואת המקורות הטבעיים בארץ עצמה ולהניח בה את היסוד לחיים כלכליים חדשים".[36]

במקום אחר ניסה משה שרת להסביר שלמפעל ההתיישבות אין צורך בנישולם של ערבים, אדרבא, הוא יכול להביא קִדמה לאזור כולו:

"... אנו באים אל הארץ בשיטות עבודה חדישות, בתרבות חדשה, בכישרונות טכניים... אנו באים במושגים של תנאי חיים יותר טובים, על שכר יותר גבוה ועל תנאים חברתיים מתוקנים. איך יוכל הפועל המקבל שכר גבוה להתחרות בערבי המקבל שכר נמוך? בענייננו הוא להשביח את תנאי חייהם של הפועלים והאיכרים הערבים והוא הדבר הגורם לסכסוכים בינינו לבין בעלי-הקרקעות והקפיטליסטים הערבים. הנה משום מה מסיתים האדונים האלה - בתמיכת היסודות הריאקציוניים שבהנהגה הבריטית ובעזרת האימפריאליזם הצרפתי - את ההמון לפרעות בנו וטורחים להטביע את מפעלנו ההתיישבותי בדם".[37]

עלינו לציין שכבר ב-1921 ניתח משה שרת בצורה שונה מאשר חלק מחבריו ב"אחדות העבודה" את בעיית היחסים בין היהודים והערבים. הוא לא נקט במונחים המעמדיים השגורים ודחה כל מחשבה אשר ניסתה להצביע על הפער הבין מעמדי בחברה הערבית. יחד עם זאת הביא בחשבון שהקִדמה שמביא המפעל ההתיישבותי למזרח יכולה לעורר את ההתנגדות של "היסודות הריאקציוניים". לפי דעתו, אלה היו מעוניינים לשמור על קיפאונה של החברה הערבית תוך שיתוף פעולה עם חלק מהאינטרסים הקולוניאליים.[38] באותה תקופה הבדיל שרת בין התמיכה של לורד בלפור ובין מה שהוא קרא ״הפוליטיקה הקולוניאלית הרגילה״.[39] משה שרת ידע על התמיכה שנתן לורד בלפור לחיים וייצמן במשא-ומתן עם האמיר פייצל.[40]

בשנות העשרים המוקדמות היה המפעל הציוני בראשית דרכו בא״י. משה שרת ידע על המגמות השונות המצויות הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי. הוא פעל כבר אז לבניית המפעל הציוני תוך התייחסות לנעשה בצד הערבי. שרת השכיל להבין, על פי דרכו, שבתנאים אשר היו קיימים בא"י בשנות העשרים אין התנועה הציונית יכולה להגיע להסדר עם מעמד העובדים הערבי. יחד עם זאת האמין שיש לקבוע סדר עדיפויות למפעל הציוני: "עלייה, התיישבות והגנה" כדבריו. אולם המיוחד בהשקפתו של שרת נמצא במחשבה שאת היסודות הנ"ל של המפעל הציוני יש לבסס תוך התייחסות פרגמטית לנעשה בקהילה הערבית כולה. יש להניח שעל שרת השפיעו האירועים אשר התרחשו בשנות 1921-1920 בא"י.[41] אולם להבדיל מחלק מאנשי "אחדות העבודה" דחה כל אפשרות של יצירת הסכם רק עם הפועלים הערבים. בסיכומו של העניין אפשר לציין שרעיונותיו של שרת היו מבוססים על ניסיונו האישי אשר עליו כבר דובר קודם. ניסיון זה השפיע עליו והעמיד אותו במקום מיוחד לא רק בין חבריו ב"אחדות העבודה" אלא קרוב לאישים מרכזים בתנועה הציונית, כגון ארלוזורוב ווייצמן אשר בשנים הבאות יעשו כל מאמץ למען צירופו של משה שרת למערכות המדיניות ובעיקר לכל הנוגע לשאלה הערבית.[42]

 

הערות:



[1] על תהליך הקמתה של תנועת אחדות העבודה ראה: גורני יוסף, אחדות העבודה, שם. וגם שפירא יונתן, אחדות העבודה ההיסטורית, תל-אביב, 1975 (להלך שפירא, אחדות).

[2] ראה פרק שלישי בעבודה.

[3] על הנושא ראה: גורני יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל-אביב, 1985 (להלן: גורני, השאלה הערבית). בארי אליעזר, שם. ראה גם: כהן אהרון, ישראל והעולם הערבי, מרחביה, 1964 (להלן: כהן, ישראל והעולם הערבי).

[4] שפירא אניטה, המאבק הנכזב, תל-אביב, 1977 (להלן: שפירא, המאבק).

[5] גורני, אחדות העבודה, שם, עמ׳ 133.

[6] גורני, השאלה הערבית, שם.

[7] שם, שם.

[8] ראה: קונטרס, צ"א, כ"ט אב תרפ״א.

[9] שם, שם.

[10] ראה: טבת שבתי, בן-גוריון וערבי ארץ-ישראל, ירושלים, 1985 (להלן: טבת, בן-גוריון) עמ' 148. של אותו חוקר ראה: בן-גוריון והשאלה הערבית, בתוך קתדרה 43, מרץ 1987.

[11] שם, שם.

[12] אין הסכמה בין החוקרים ביחס לפרשנות על דברי בן-גוריון. ראה שוני בין גורני, השאלה הערבית, וטבת בספרו על בן-גוריון וערבי ארץ-ישראל.

[13] ראה פרק רביעי בעבודה.

[14] שם, שם.

[15] החוקרים השונים נתנו למכתב של משה שרת פרשנות מסוימת, ראה למשל גורני, שם, שם ושפר שם, שם. בעבודה הנוכחים יש ניסיון לתת לנושא פרשנות נוספת.

[16] מכתבו של שרת מתאריך 24/9/1921, נמצא בארכיון העבודה, חטיבה 104/IV, תיק בן-גוריון, 6"ג.

[17] שם, שם.

[18] יש להניח שעמדתו של שרת באה לביטוי במסגרת של תנועת "אחדות העבודה" ולא נשאר רק במישור של היחסים האישים בינו לבין בן-גוריון.

[19] שם, שם.

[20] שם, שם.

[21] על הדיון במסגרת ״אחדות העבודה״ ראה: גורני, שם, שם. גם טבת, בן-גוריון והשאלה הערבית, שם, שם.

[22] ראה: טבת שבתי, קנאת דוד, כרך ב', ירושלים, 1980, עמ׳ 96 (להלן: טבת, קנאת דוד).

[23] ראה פרק שני בעבודה.

[24] ראה פרק שלישי בעבודה.

[25] הסכם פייצל-וייצמן, ראה: מרחביה, ח׳, הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, אחיאסף, ירושלים, 1943, תעודה מ"ס 247. משה שרת עצמו העיד על אהדתו של פייצל כלפי התנועה הציונית. על כך ראה: שרת, יומן מדיני, שם, ד', עמ׳ 48.

[26] ראה: אהרון כהן, שם, עמ׳ 134. ראה גם: נמרוד יורם, מפגש בצומת, אורנים, תשמ"ה, עמ' 6.

[27] וייצמן חיים, מסה ומעש, תל-אביב, 1962, עמ' 231 (להלן: וייצמן, מסה ומעש).

[28] פייצל בן חוסיין נחשב באותם הימים לדובר הראשי של התנועה הלאומית הערבית בוועידת השלום.

[29] ראה: וייצמן ח., מסה ומעש, שם.

[30] יש להניח שרעיונותיו של וייצמן היו מבוססים על המחשבה, כי אחרי המלחמה,תקום מדינה ערבית אשר יסודותיה יהיו מבוססים על המשולש ריאד-דמשק-בגדאד. תמורת העזרה היהודית למען פיתוחה של אותה מדינה, חשב וייצמן, יתמכו ויאפשרו הערבים לתנועה הציונית, לבנות את הבית הלאומי ליהודים בא"י. רעיונות אלו באו לביטוי גם בהסכם פייצל-וייצמן וגם במגעים שקיים חיים וייצמן עם נציגי משרד החוץ הבריטי. על כך ראה מכתבו של חיים וייצמן אל לורד בלפור מיום 30/5/1918, בתוך חיים וייצמן,איגרות, כרך שמיני, ירושלים, 1977, עמ' 240-233 (להלן: וייצמן, איגרות).

[31] ראה: פורת יהושע, צמיחה, עמ' 99-56.

[32] ראה למשל את דברי המשלחת הסורית לוועידת השלום. אחד הדוברים ציין:

"היורשה לנו לומר מילה אחת בנוגע לא"י, אעפ"י שנושא זה, כפי שאומרים, הוא מכאיב? אין להתווכח על כך: א"י היא החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה לעצמם. סבלנו יותר מדי פורענויות הדומות לפורענויותיהם, מכדי שלא לפתוח לפניהם לרווחה את שערי א״י. כל אלה מביניהם הסובלים בארצות נסוגות יתקבלו בברכה. יתיישבו נא בא"י, אולם בא"י אוטונומית הקשורה עם סוריה ע"י הקשר של פדראציה בלבד. אם הם יהוו שם רוב, הם יהיו המושלים. ואם יהיו במיעוט, הם יהיו מיוצגים בממשלה באופן יחסי למספרם״.

מתוך מרחביהתעודות, תעודה מ״ס 239.

[33] ראה: שרת, יומן מדיני, א׳, שם, עמ׳ 65-64.

[34] כל ההסכמים בערבית, צרפתית ועברית באצ״מ, תיקים L 18/119/4, ו-L 18/119/3/.

[35] על חילוקי הדעות בין בן-גוריון לוייצמן ראה: טבת, קנאת דוד, שם.

[36] הנאום בלונדון נמצא בארכיון עבודה, חטיבה 104, תיק שרת.

[37] שם, שם.

[38] מעניין לציין ששרת כבר בשנות העשרים המוקדמות הסביר במקומות שונים איך המדיניות של הרברט סמואל מחזקת את האינטרסים של הקיצונים בתוך המחנה הפלסטינאי. על כך ראה דוחות ומכתבים של שרת משנת 1921 בארכיון עבודה, חטיבה 104, IV, תיק שרת; ובארכיון ההגנה, תיק שרת.

[39] שם, שם.

[40] ראה: וייצמן, איגרות, שם.

[41] ראה תיאור שרת של האירועים ביפו ב-1920, תחת השם מ. בן-קדם, קונטרס כ"ט, עמ' 11-14.

[42] בהמשך העבודה עוד ידובר על שיתוף הפעולה בין ארלוזורוב, וייצמן ושרת. אולם בשלב זה רצוי לציין, שכבר בשנות העשרים המוקדמות שרת היה שותף למגעים אשר קיים חיים וייצמן עם אישים ערבים שונים, כל זה נוסף לנאמר כבר בפרק הזה ביחס לפעילותו של שרת במסגרת ועד הצירים. על הנושא של שיתוף בין שרת לוייצמן בשנות העשרים ראה: במכתב לברל כצנלסון של ה-20/11/1921 מספר שרת על מ"מ שמנהל וייצמן, באותם הימים, עם הנציגים הערבים בלונדון. על אף שאין שרת מפרט, רומז שמדובר על נציגי פייצל. שרת לא השתתף באופן פעיל באותם מגעים, אולם ויצמן שיתף אותו בעניין. ראה: אצ"מ תיק S 25/66.

העתקת קישור