חלק ראשון: עיצוב השקפת עולמו של משה שרת
מבוא
בין המנהיגים שפעלו בראש הנהגת היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שייך משה שרת לקבוצה שקיבלה את הכינוי "הקבוצה הארץ-ישראלית".[1] כינוי זה לא בא כתוצאה מהעובדה שמנהיגים אלה נולדו בא״י, אלא מפני שהשנים המעצבות שלהם היו בארץ, בתקופה בה התרחשו התהליכים המוקדמים לקראת הקמתה של מדינת ישראל.
הגורמים אשר קבעו בהשקפת עולמה של קבוצה זו היו הבית, אישים פוליטיים מסוימים, מערכת החינוך הפורמלית, המסגרות החברתיות של בני גילם, עבודתם והמקצוע בו עסקו, וכו׳.
שרת נולד ברוסיה, אולם להבדיל מאישים אחרים לא הושפע מהשקפות פוליטיות אשר היו נחלת החברה הרוסית או הקהילה היהודית. תהליך ההכשרה הפוליטי של שרת, התהליך הפורמטיבי, היה כולו בא״י. תהליך זה התרחש בחברה בעלת מרכיבים שונים. אלה הן השנים בהן התפורר באופן סופי השלטון העותמאני, התרחשה מהפכת התורכים הצעירים, הופיעו הסימנים הראשונים של הסכסוך היהודי הערבי יחד עם סימנים אחרים אשר הצביעו על דו-קיום בין שתי הקהילות. זאת גם התקופה בה באו לביטוי השלבים הראשונים של הלאומיות הערבית בא"י על מרכיביה השונים.[2]
משה שרת פעל בין אנשי תנועת העבודה, חלקם בני העלייה השנייה, כגון בן-גוריון, טבנקין וברל כצנלסון. אולם עובדה זו אינה מעידה על דרך חינוכו. אין שרת מושפע ממושגים כגון מלחמת מעמדות, מהפכה סוציאליסטית וכו׳. חינוכו של משה שרת הוא חינוך של בן לאחד מאנשי ביל״ו, חניך גימנסיה "הרצליה", תלמיד באוניברסיטאות בקושטא ובלונדון.
כשאנו שואלים את עצמנו מי היו אותם אישים ומסגרות אשר קבעו בדרכו של משה שרת והשפיעו עליו לפני ובתוך התקופה בה פעל כחלק מהמערכת הפוליטית של היישוב,[3] נפתח בקביעותיו של שרת עצמו. משה שרת התייחס לשאלה זו, אף בתקופות בהן התרחשו סערות פוליטיות.
ביולי 1937, שכששרת עמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ובאותם הימים בהם דנה הנהלת היישוב על התגובה שיש לגבש ביחס לדוח של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל, שלח שרת מכתב לדוד בן-גוריון בו הסביר מי היו אותם אישים אשר עצבו את השקפת עולמו. כתב שרת:
"... פתחתי בציון האישים שלסמכותם המוסרית היה ערך בחיי:
הראשון מאלה היה אבי - האיש יעקב שרתוק - כי לא אבהותו כשלעצמה קבעה את ערכו בחיי אלא היותו יהודי גדול ומחנך בעל כוח השפעה מוסרית כביר. ...
השני בשורת הגורמים הרוחניים שעצבו את אופי חיי וקבעו את דרכי בחיים הייתה אותה התנועה שקמה בקרב קבוצה קטנה של גורמי הגימנסיה התל-אביבית בשנת תרע״ג (הכוונה לקבוצה הנקראת ההסתדרות המצומצמת, הערה שלי, ש.פ.) הרוח שצנפה אותנו, אשר נושאה העיקרי היה אליהו (גולומב)[4] ...
ההתחוללות השלישית של כוח מעצב ומעלה הייתה יצירת "אחדות העבודה" ותקופת הגבורה שלה. ההתחוללות הזאת ליבנה וחישלה אותי, סיימה את כיבושי בידי עצמי, הטילה עלי עול ברזל לכל ימי חיי... היא נתנה לי את ברל לכל חיי (הכוונה לברל כצנלסון, הערה שלי, ש.פ.)... היא גילתה לי את יצחק טבנקין בזוהרו...
הייתה עוד פגישה, קצרה ולוהטת, עם ארלוזורוב. אבל הוא לוּקח, ונשארה רק תביעתו הגדולה והאחריות הצורבת כלפי זכרו".[5]
על פי דרכו של שרת, אנו נתייחס באופן מפורט לאותם גורמים ואישים אשר השפיעו עליו: אביו, חבריו בגמנסיה "הרצליה", וכו'. אולם כשאנו מתמודדים עם השאלה הערבית ויחסו של שרת לנושא עלינו לקחת בחשבון עוד גורמים אשר קבעו את דרכו. לחלקם משה שרת עצמו, אולי, לא היה מודע, אולם במחקר ההיסטורי יש לקחת אותם בחשבון.
יש להניח שאחד הגורמים היה אותה תקופה בה חי עם משפחתו במשך שנתיים בכפר ערבי עין סיניה. לגורמי השפעה יש לצרף גם את תקופת הלימודים שלו בלונדון. אין לראות את הגורמים אשר עיצבו את דרכו של שרת באופן שווה. כל גורם או מסגרת קבעה בצורה אחרת בשלבים שונים בחייו. כמובן, הגורמים השונים השתלבו ביניהם. יחד עם זאת, עלינו לציין שישנו קושי להפריד בין השקפת עולמו הכוללת של שרת ויחסו לשאלה הערבית.
לפני שנתייחס לכל גורם במפורט, נצביע באופן כללי על מהות ההשפעה של כל אחד מהגורמים.
משה שרת הושפע מגישתו הציונית ההומניסטית של אביו יעקב שרתוק, אשר הגיע לארץ-ישראל פעמיים. אביו של משה שרת סבר, שעל העם היהודי לבנות בא"י חברה חדשה למען לפתור את בעיית היהודים. יחד עם זאת חשב שיש ליצור קשר בין היוזמה הפרטית וההתיישבות בתנאי שהיוזמה הפרטית תעמוד לרשות המפעל הציוני. הוא גם הבחין כבר בבואו לארץ בפעם הראשונה, כאיש תנועת ביל״ו, שקיימים גורמים שונים, כגון פקידות הברון רוטשילד, שרעיונותיהם מנוגדים לרעיונות שלו ושל חבריו בדבר בנייה של חברה יהודית חדשה והשתלבותה באזור בו קיימת אוכלוסייה ערבית. לפי גישתו ההומניסטית לא ראה יעקב שרתוק את החברה הערבית כמכשול למפעל הציוני כפי שתיאר אותו לעצמו. ההיפך, שרתוק דגל בהשתלבותם של היהודים במרחב הערבי תוך שמירה על תרבותם ועל הערכים הלאומיים שלהם. משה שרת קלט את המושגים האלה מאביו וכפי שנראה בהמשך, הם בא לביטוי בגיבוש השקפתו של משה שרת ביחס לשאלה הערבית. יחד עם זאת, היה זה יעקב שרתוק שהחליט להביא את כל משפחתו לחיות בכפר הערבי עין סיניה, לאחר שהגיע לארץ בפעם השנייה עם אשתו וילדיו וביניהם משה שרת. הסיבות לבחירתו של יעקב שרתוק היו סיבות מעשיות מאוד כגון חיפוש מקור לפרנסת המשפחה. אולם בימים שהמשפחה הייתה בעין סיניה לא רק באה לביטוי גישתו ההומניסטית של יעקב שרתוק כלפי השכנים הערבים. אלה היו הימים בהם למד משה שרת להכיר את החברה הערבית והשכיל להבין את המבנה המיוחד שלה. אולם מעל הכל, למד שהערבים הם חלק מהנוף האנושי של א"י, שאיתם ועל ידם חייבים היהודים לבנות את החברה החדשה שאביו חלם עליה.
כפי שעוד נראה בהמשך, הלך משה שרת עם משפחתו מעין סיניה לתל-אביב,. כאן נשלח ללמוד בגימנסיה "הרצליה". במוסד זה היה ליעקב שרתוק מעמד מיוחד כאחד מפעילי החינוך של היישוב. אולם לענייננו קשור במיוחד ייחודה של הגימנסיה "הרצליה", בצמיחת חוג חבריו של משה שרת, אשר איתם עשה את הצעדים הראשונים בפעילות הפוליטית שלו. עם חבריו, במסגרת הארגון "ההסתדרות המצומצמת״, דן על בעיות האזור. בהסתדרות המצומצמת נקבע שעל שרת ללכת ללימודים ולהכשיר את עצמו לפעילות מדינית תוך התייחסות למציאות הערבית. עם חבריו השתלב שרת בהקמתה של תנועת "אחדות העבודה" בשנת 1919. כאיש אשר עתיד למלא תפקידים מרכזיים בתנועה זאת, נשלח ללונדון ללמוד כלכלה ולימודי מדינה. הלימודים בלונדון נתנו לשרת שורה של מושגים חדשים. מושגים אלה הפכו לחלק מהותי ומרכזי בהשקפתו של שרת לא רק ביחס למפעל הציוני אלא גם בקשר לנושא הערבי.
הערות:
[1] גבריאל שפר, "הופעת 'אצולת השירות' ביישוב היהודי בארץ-ישראל - דרכם של משה שרת ורעיו לתנועת הפועלים״, מתוך:הציונות, מאסף ח׳, תשמ״ג, עמ׳ 149 (להלן: שפר, אצולה). ישראל קולת, "משה שרת, מדינאי ציוני בן הארץ״, בתפוצות הגולה,ירושלים, חורף תשל״ו 1975, שנה י״ז, חוברת 75/76, עמ׳ 91-97 (להלן: קולת).
[2] אליעזר בארי, ראשית הסכסוך היהודי ערבי, 1882- 1911, ספריית פועלים, תל-אביב, 1985 (להלן: בארי). ראה גם: פורת יהושע,צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, 1918-1929, ירושלים, 1971 (להלן: פורת, צמיחה) ראה גם:
N.J. MANDEL, THE ARAB AND ZIONISM BEFOR WORLD WAR 1, CALIFORNIA, 1976.
[3] יש לציין ששרת, אשר נולד בשנת 1894, גויס ל"ועד הצירים" בשנת 1918 כשהיה בן 24, עם סיום מלחמת העולם הראשונה.
[4] באותו מכתב מתייחס שרת גם ליעקב כבשנה ודב הוז, חבריו למחזור הראשון בגימנסיה "הרצליה" ובארגון ״ההסתדרות המצומצמת״.
[5] שרת משה, יומן מדיני, ב', תל-אביב, 1971, עמ׳ 238-237 (להלן: שרת, יומן מדיני, ב'). דבריו של שרת אושרו בראיונות שהמחבר קיים עם בני משפחת שרת: עם יעקב שרת, יוני 1986; דקלה גולומב, ספטמבר 1986; ציונה רבאו, נובמבר 1986.
