תקציר

נושא העבודה הוא משנתו של משה שרת ויחסו לשאלת היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל (להלן: א״י), בתקופה שבין שנת 1918 לבין 1939.

המחקר מתייחס גם לאותם גורמים אשר עיצבו את השקפתו של משה שרת ביחס לשאלה הערבית.

העבודה מבוססת על דיסציפלינות מחקריות שונות: ההיסטוריה היהודית, תולדות התנועה הציונית, היסטוריה כללית, תולדות המזרח התיכון וכלכלה מדינית.

החומר המחקרי, עליו מבוססת העבודה, מורכב ממקורות ראשונים: ארכיונים, יומנים, ספרי זיכרונות, קטעי עיתונות וראיונות אישיים. בנוסף, מבוסס המחקר על עבודות שונות העוסקות בנושא.

ישנן סיבות רבות לעיון נפרד במשנתו הערבית של משה שרת. הוא היה בין המנהיגים הציוניים כמעט היחידי אשר בא בשלב מוקדם בחייו במגע ישיר עם החברה הערבית. יחד עם זאת, לא רק שהתחבט בנושא יחסי יהודים וערבים בא"י, אלא גם גיבש לעצמו השקפה ברורה ביחס לשאלה הערבית וניסה ליישם את משנתו הלכה למעשה. המחקר עשוי לסייע בהבנת אחת האלטרנטיבות המדיניות בתוך התנועה הציונית ביחס לבעיה הערבית.

גורמים רבים עיצבו את השקפתו של שרת בנושא הערבים.

א) אביו יעקב שרתוק,

ב) פרק הזמן ששרת ומשפחתו חיו בכפר הערבי עין סיניה,

ג) ארגון של בוגרי הגימנסיה "הרצליה": "ההסתדרות המצומצמת",

ד) תקופת הלימודים בלונדון, במסגרת ה"לונדון סקול אוף אקונומיקס".

גורמים אלה היו מרכזיים בעיצוב משנתו של משה שרת.

שלושה שלבים היו בגיבוש השקפתו של משה שרת.

השלב הראשון, המתחיל בשנת 1918, עם כניסתו של שרת ל-"ועד הצירים״.

השלב השני, קשור לתקופה בה שרת פעל על יד חיים ארלוזורוב במחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית בין השנים 1931 ל-1933.

השלב השלישי, בו אנו יכולים להבחין בהשקפתו המגובשת של שרת, מתחיל עם כניסתו לתפקיד כראש המחלקה המדינית, לאחר רצח ארלוזורוב, ומסתיים בשנת 1939.

בין הממצאים המרכזיים במחקר אנו יכולים להצביע על השקפתו הציונית-ההומניסטית המעשית של יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, אשר השפיע על האחרון מבחינת יצירה של תשתית ערכית. יעקב שרתוק, להבדיל מאישים רבים בני העלייה השנייה, לא היה סוציאליסט אלא היה בעל גישה קונסטרוקטיביסטית-ציונית. אותה השקפה באה לביטוי בהשתייכותו לאנשי ביל"ו, ביחסו למפעל הציוני ולאוכלוסייה הערבית. היה זה יעקב שרתוק שהעביר את כל משפחתו לכפר הערבי עין-סיניה, מתוך ראייה שהאוכלוסייה הערבית בא״י היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהנוף האנושי של הארץ.

ממצא חשוב נוסף קשור לפרק הזמן בו חיה משפחת שרתוק בכפר הערבי עין סיניה. שם בנתה המשפחה את ביתה לאחר עלייתה לארץ בשנת 1906. החיים בסביבה ערבית, בניסיון לבנות מערכת יחסים עם האוכלוסייה הערבית, תוך התמודדות עם השוני התרבותי והחברתי, הפכו לחוויה עשירה עבור משפחתו של משה שרת ולו עצמו.

יחד עם התקופה בעין סיניה אפשר להצביע על הארגון ״ההסתדרות המצומצמת". עם בוגרי הגימנסיה "הרצליה", פעל שרת למען הקמתה ופעולתה של ״ההסתדרות המצומצמת". במסגרת זאת השתתפו שרת וחבריו בפעם הראשונה בדיונים ביחס לשאלה הערבית. באותו מקום, על יסוד הרצון לשרת את האינטרסים של היישוב ושל העם היהודי, נקבעה חלוקה בין אלה שהלכו להתיישבות ובין אלה שהלכו לעבודה מדינית. משה שרת היה בקבוצה השנייה. הוא קיבל על עצמו את המסלול המדיני תוך התייחסות למציאות ערבית.

ממצא מרכזי נוסף הוא תקופת הלימודים בלונדון. ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" נתקל משה שרת במסגרת לימודית מיוחדת אשר הוקמה ביוזמתם של אישים כגון סידני ווב, ממייסדי החברה הפביאנית באנגליה. הכיוון הרעיוני שאפיין את ה"לונדון סקול אוף אקונומיקס" היה שאיפתו ליצור מגע יותר קרוב למציאות לעומת האוניברסיטאות הוותיקות. במסגרת זו למדו ונפגשו מנהיגים לעתיד, בני עמים שונים. כאן לימדו מרצים אשר היו קשורים למפלגת העבודה הבריטית או לחוגים קרובים לאגודה הפביאנית.

ממצאים מרכזיים נוספים קשורים לחלק השני של המחקר.

בחלק זה ייעשה ניסיון לנתח את יחסו של משה שרת לשאלה הערבית. בשנות העשרים, בדיון שהתנהל ב"אחדות העבודה" ביחס לבעיה הערבית, נקט שרת עמדה עצמאית. מול הטענה של חלק מחבריו שיש להבין את הבעיה הערבית מאספקט מעמדי, כפי שאמר דוד בן-גוריון למשל, טען שרת שאין הבדל בין אפנדים לפועלים בהתנגדותם לתנועה הציונית. בהשפעת עבודתו ב"ועד הצירים" ועל פי ניסיונו האישי טען שיש רק דרך אחת לתנועה ציונית מול ההתנגדות הערבית - עלייה, הגנה והתיישבות. יחד עם זאת, כבר אז, תוך הבנת הרצון של יהודים וערבים לחיות באותה ארץ, ניסה להרהר באפשרויות שיש לתנועה הציונית להגיע להסדר עם הקהילה הערבית, תוך ניסיון לתרום במשותף למודרניזציה של האזור כולו. שרת הבחין באותה תקופה בקיומם של "יסודות ריאקציוניים", אשר לפי דעתו היו מעוניינים לשמור על קיפאונה של החברה הערבית תוך שיתוף פעולה עם חלק מבעלי האינטרסים הקולוניאליים.

בשנת 1931 נקרא על-ידי חיים ארלוזורוב לשמש מזכיר המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית. במסגרת תפקיד זה לקח חלק מרכזי במשא-ומתן שהתנהל עם אישיים ערביים לצדו של ארלוזורוב, אשר יזם באותה תקופה שורה של מגעים עם נציגים ערביים.

בשנת 1931 העמיד ארלוזורוב במרכז מפא"י את מינויו של משה שרת למזכיר המחלקה המדינית כאחד התנאים לקבלת ניהול הענייניים המדיניים של ההסתדרות הציונית. דרישותיו של ארלוזורוב היו מבוססות על רצונו לפעול עם אדם קרוב להשקפתו.

בין השנים 93111933-, שנים בהם עמד ארלוזורוב בראש המחלקה המדינית, נקבע קו ברור ביחס לפעולה המדינית ובעיקר בתחום הערבי. שרת לא רק פעל לצדו של ארלוזורוב תוך תמיכה בהשקפותיו, אלא גם ניסה על פי ניסיונו וגישתו לחזק את אותן השקפות. באותה תקופה נעשה מאמץ גדול על ידי המחלקה המדינית למען לחזק את היישוב היהודי, תוך ניסיון להעמיק את שיתוף פעולה עם הצד הערבי. ארלוזורוב, ושרת בעקבותיו, היו מעוניינים לקדם את המגעים בין שתי הקהילות למען למנוע התפרצות אלימה. מחשבתם הייתה ששיתוף הפעולה הכלכלי יכול לקדם את המודרניזציה של האזור כולו ושל א״י בפרט. מדיניות זאת באה לביטוי במגעים שהתנהלו עם אותם נציגים ערביים, אשר לפי הערכתה של המחלקה המדינית, פעלו מתוך גישה קונסטרוקטיבית.

לאחר רצח ארלוזורוב, בשנת 9331, קיבל משה שרת על עצמו את האחריות על המחלקה המדינית. בתפקיד זה פעל עד הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. בתקופה זאת אנו יכולים להבחין בניסיונו של משה שרת לקדם את הנושא הערבי על יסוד השקפתו המגובשת. הניתוח שלנו מתייחס לתקופה המסתיימת בשנת 1939. בפרק זמן זה אנו בודקים את יחסו של שרת לשלוש בעיות מרכזיות:

א) המאבק בין המגמות השונות במחנה הפלסטינאי,

ב) המחלוקת מסביב למסקנות "ועדת פיל",

ג) נושא ההתיישבות.

בחודש אוגוסט 1936, בעקבות המהומות אשר פרצו באפריל 1936 (ראשית המרד הערבי), פרסם המלך אדוארד את כתב המינוי הרשמי של "ועדת פיל". בוועד הערבי העליון (הוע״ע), הגוף אשר ייצג את ערביי א"י, התגלו חילוקי דעות חריפים בין הקבוצות השונות ביחס לשאלה: האם יש להחרים את העבודה של ״ועדת פיל" או לא. יש להניח שחילוקי דעות אלה היו ביטוי לניגודים אשר היו קיימים עוד מקודם בעיקר בין משפחת אל-חוסייני ומשפחת אל-נשאשיבי. לאחר שהוחלט לבטל את החרם, הודיע הוע״ע שלא יאפשר לאיש לבוא באופן עצמאי לוועדה וללא הסכמתו.

דו"ח "ועדת פיל" פורסם רשמית ביולי 1937. במסקנות הוועדה דובר על חלוקת א״י למדינה יהודית ולמדינה ערבית אשר תתאחד עם עבר-הירדן. הוועדה גם המליצה שמספר אזורים יישארו תחת ניהול בריטי. הרעיון הבסיסי של הוועדה היה לשמור על שלמותה של א״י תוך כדי הבחנה בין שתי יחידות לאומיות אשר יכולות לתת ביטוי לשאיפות הריבונות של שני העמים, תוך שמירה על אחדות כלכלית. הוגה רעיון החלוקה ואיש מרכזי בוועדה היה פרופ׳ רג׳ינאלד קופלנד, בעל הקתדרה להיסטוריה קולוניאלית באוקספורד.

שרת הפך במשך הזמן לאחד התומכים העיקרים במסקנות הוועדה, אותן ראה כיסוד למשא-ומתן עם הצד הערבי. הוא סבר שעל יסוד מסקנות הוועדה ניתן לבנות את הארץ, במאמץ משותף של שני העמים. שרת לא הסכים לפסק-הדין של ועדת פיל אשר אמר שהמנדט נכשל. הוא טען שהכישלון היה של אלה אשר היו צריכים לקדם את המנדט, קרי: המינהל הבריטי בארץ. לפי דעתו הפקידות הבריטית לא גילתה שום כישרון למען לעודד את הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם היהודי. המינהל הבריטי התעניין רק בערבים הקיצוניים אשר לא גילו שום יוזמה בונה ושללו כל הסדר שלום.

מסקנות ועדת פיל עוררו מחלוקת קשה בתוך התנועה הציונית. שרת, בדומה לאישים רבים בתנועה הציונית, טען שיש להילחם למען לשנות את הגבולות אשר הציעה הוועדה עבור המדינה היהודית. עבור שרת היה חיוני שעל אף הצמצום של גבולות הבית הלאומי, השטח אשר נועד ליהודים יבטיח שלושה תנאים:

א) ביטחון מבחינה אסטרטגית,

ב) בסיס למבנה של כלכלה מתפתחת,

ג) אפשרויות עלייה מתמדת וקליטה עבור חלק גדול מהעם היהודי.

שרת גינה בצורה קשה את אותם יהודים, ציונים ולא ציונים, אשר במקום לנסות לשפר את הצעותיה של ועדת פיל פעלו למען ביטולן. לפי דעתו יהודים אלה לא הבינו שהגשמת מסקנותיה של ועדת פיל הייתה הזדמנות היסטורית. הן היו יכולות להציל את הרעיון של הבית הלאומי ולתרום להתפתחותו תוך כדי הסכמה ושיתוף פעולה עם הצד הערבי. לדעתו נוצרה חזית משותפת של מנהיגים יהודים באמריקה, אנגליה וא"י אשר חיבלה במצב החדש שנוצר עם פרסום מסקנות הוועדה. שרת סבר שקו זה חיזק את עמדתם של הקיצונים בקהילה הערבית על חשבון המתונים.

בתקופה בה עמד משה שרת בראש המחלקה המדינית, הושקע מאמץ רב בנושא ההתיישבות תוך מתן ביטוי לדאגה לעתידה המדיני של א״י. במצב שנוצר סבר שרת שיש מקום מרכזי למעשה ההתיישבותי, גם כחלק מהמאבק המדיני, וגם בחלק מבניית הארץ. יחד עם זאת טען, שבמידת האפשר, המעשה ההתיישבותי חייב להתבצע בתיאום עם אותו צד ערבי אשר יהיה מוכן להשלים עם המפעל הציוני. למדיניות זאת היה ביטוי מעשי. דוגמה לכך: המשא-ומתן שניהל שרת עם ראש ממשלת לבנון, ערב עלייתם על הקרקע של יישובים בגבול הצפוני, בשנת 1938.

שרת הקדים להבין את מקורותיה ושורשיה של השאלה הערבית. על יחסו לערבים השפיעה שורה של גורמים אשר עיצבו את השקפותיו. יחד עם זאת גישתו לנושא התגבשה במשך השנים תוך כדי ביצוע של תפקידים שונים, גם בתנועה הציונית וגם ביישוב.

שרת ביסס את השקפתו על שלוש נקודות עיקריות:

א) קיומו של העם היהודי וזכותו לריבונות מדינית;

ב) הצורך של המדינה היהודית להשתלב במציאות של עמי המזרח התיכון;

ג) מדינה עצמאית וריבונית תתקיים רק על קרקע מוגדרת, בגבולות מוכרים שיתנו ביטחון ליושבים בה.

שרת האמין באפשרות שהמדינה היהודית לא זו בלבד שלא תעמוד למכשול הקיום הערבי אלא גם תתרום למודרניזציה ולקידום האזור כולו. כבר בתקופה מוקדמת בחייו היה שרת מודע לאפשרות שעלייה בעלת היקף רחב והתיישבות יהודית בא״י הם תהליכים אשר יכולים ליצור התנגדות מצד האוכלוסייה הערבית. אולם הוא סבר שהצורה בה יתבצעו אותם תהליכי עלייה והתיישבות תקבע את צורת התגובה הערבית, גם בא"י וגם במרחב הערבי. לפי דעתו עמדו בפני בוני המדיניות הציונית שתי אפשרויות:

לקבל את ההתנגדות הערבית כגזירת גורל

או לנסות ליצור מציאות חדשה באזור.

מצב חדש זה לא רק היה משרת את המטרות של התנועה הציונית אלא גם היה יכול לעודד תהליכי מודרניזציה בא״י ובאזור כולו.