משרד החוץ והתפוצות

בעיית היחסים המיוחדים במינם שהתפתחו בין מדינת ישראל לבין גלויות ישראל למיניהן מלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה ואולי אף לפני כן. יחסים אלה מורכבים מאוד ופרובלמטיים, זיקה הדוקה, גילוי עזרה וסולידריות שאין דומה להם בעולם מזה, ומתיחות מסוימת במה שנוגע ליחסי ישראל ויהדות ״העולם החופשי״ ובייחוד זו שבארצות הברית מזה. מכלול יחסים שונה במקצת, אף שמקורו אחד - אחדות העם היהודי - שורר בין ישראל לבין קהילות ישראל בארצות המצוקה.

למשרד החוץ היה, מיום קום המדינה, מעמד מיוחד במערכת יחסים מורכבת זו. הדבר מצא את ביטויו בהשקפותיו של שר החוץ הראשון, משה שרת, ושל שרי החוץ שבאו אחריו, כמו גם באורח חייהם וצורת פעולתם של כל נציגי ישראל בחוץ לארץ, לדרגיהם השונים. מימיו הראשונים של שירות החוץ הישראלי הייתה מקובלת ההנחה ״כי כל שליח מיוחד וציר מוסמך של ישראל[[i]] ממלא תפקיד כפול. הוא ציר מוסמך למדינה אליה הוא מואמן - ושליח אל היהודים היושבים בה״.[[ii]] משה שרת ניסח עיקר חשוב זה בבהירות רבה כבר ב-20 ביוני 8194 כשכתב ליעקב צור והודיעו שימונה ציר ישראל באורוגואי וארגנטינה: ״שליחותך תהיה רשמית כלפי הממשלה או הממשלות אשר אליהן תוסמך. למעשה תהיה גם - ואולי בעיקר - ציר שלוח מישראל אל גלות דרום אמריקה".[[iii]] משה שרת סבר שמשרד החוץ רשאי ואף חייב לקיים קשרים מיוחדים עם הקהילות היהודיות בתפוצות, ולהדק את היחסים עמן הן למענה של ישראל הן למענן. הוא אף תבע זאת במפורש משגריריו ובדק את כישוריהם בתחום זה. ברור היה לו שלנציגויות המסמלות את ריבונות המדינה מעמד בכורה של מדריכות ומנחות לגבי הקהילות בכלל והארגונים הציוניים בפרט. זאת למרות קיומה של הסוכנות היהודית שיש לה רשת שליחים משלה בעולם. ליו״ר הנהלת הסוכנות היהודית, ברל לוקר, הסביר:

"בכל בירה שיש לנו נציגות בה הריהי עומדת בקשר אמיץ עם התנועה הציונית המקומית ועם חוגים יהודיים אחרים. מרכז הכובד מבחינת ההשפעה היהודית על השלטון נעוץ בארצות הברית. שם מקיים השגריר מגע קרוב וער ביותר עם המנהיגות היהודית ועושה הכול להפעיל השפעתה ולחצה כלפי השלטון. המועצה הציונית מסייעת לשגרירות לעורר תנועת מחאה ברחבי הארץ. גם באנגליה קיים מגע כזה ויש לייחס ליוזמתו של אליהו אילת את גילויי הדעת החשובים של (הארגונים היהודיים) בורד אוף דפיוטיס ושל אנגלו-ג'ואיש אסוסיאשן נגד הפורין אופיס (משרד החוץ הבריטי). בארצות אחרות אין ליהדות השפעה על השלטון ובמידה שיש ליהודים קשרים בעיתונות ובציבוריות בכלל חזקה על הנציגויות שהן מפעילות קשרים אלה".

שרת הציע ללוקר לשלוח הוראה להסתדרויות הציוניות, כי יעמדו בקשר עם נציגויות המדינה ויקבלו הדרכתן. ״מצדי הבטחתי לשלוח מברק חוזר לנציגויות להסתייע במלוא האפשרויות בעזרת הציבוריות היהודית והתנועה הציונית״.[[iv]] השקפתו זו של שרת נבעה מהכרתו שקיימת ״אחריות הדדית של המדינה לתפוצות והתפוצות למדינה והצגת המשימה לפני בוני המדינה לנטוע עמוק בתודעת העם היושב בציון והדור הצעיר המתחנך על ברכיו את תחושת ההשתייכות לעם המפוזר בעולם, הזיקה לתגבורת ולעזרה ממנו, החובה לדאוג להעשרת תוכן חייו והרמת קרנו״.[[v]]

שרת ערך על כך שורת התייעצויות עם כמה מבכירי משרד החוץ. הוא מצא ש"אין כל אחידות בין הנציגויות בטיפולן בבעיית היחסים עם הגולה. חסרה דריכות ואין דרבון מספיק מן המרכז".[[vi]] לצורך זה הרחיב את תחומי אחריות מחלקת ההסברה והטיל עליה גם את הטיפול בקשרי ישראל והתפוצות ובייחוד טיפוח קשרי תרבות עם הגולה. הוא סבר שמוטב שיחסים אלה ייעשו במסגרת מחלקת ההסברה ושלא תוקם מחלקה מיוחדת לקשרים עם הגולה. ״ראשית, כדי שלא ליצור בעיה לגבי הקשרים עם הסוכנות, שבעצם מכוונת פעולה זו לרשת את מקומה, וכן לא לעורר קנאה בחוגים יהודים מסוימים וגם בקרב ממשלות, פן משרד החוץ זומם לפלוש לתחומים לא לו ולהתערב בענייני פנים של קהילות יהודיות בנכר".[[vii]] אין זאת אומרת ששרת לא גרס שיתוף פעולה עם גופים אחרים לטיפול בענייני הגולה. להפך, ביוזמת משרד החוץ הוקמה ועדה משותפת עם הסוכנות היהודית לעידוד העלייה מארצות המערב.[[viii]] כך גם שוחח עם חברי ההנהלה הציונית בניו יורק על הפעולה המדינית למען ישראל מצד הציבור היהודי באמריקה.[[ix]]

כאשר יצא דוד הכהן לשמש ציר ישראל ברנגון תדרך אותו שרת בנושאים שונים, אך לא שכח להורות לו גם כללי התנהגות אפילו כלפי הקהילה היהודית הזעירה שבעיר זו.[[x]] החשיבות שייחס לקשרים עם הקהילות היהודיות גרמה לשרת להביע צערו על שנציגות ישראל ברומא הזניחה את הקהילה בגלל מחדלו של השגריר בתחום זה.[[xi]]

משרד החוץ לא היסס להתערב לטובתם של יהודים בארצות מצוקה וכך הגיב (מאי 1954) לידיעות על מעצרים ומשפטים שנערכו נגד יהודים ברומניה.[[xii]] התערבויות כאלה הפכו לנורמה מקובלת בדיפלומטיה הישראלית, ודומה שדבר זה מקובל כיום בין ממשלות העולם כתכונה המייחדת את מדינת ישראל יותר מאשר כל מדינה אחרת שיש לה תפוצה בארץ אחרת. יש אף ממשלות המסייעות לישראל במאבקים מסוג זה שהיא מנהלת לטובת יהודים נרדפים, שאינם אזרחים ישראלים. אין ספק שמבחינה יהודית וציונית זה הישג בעל חשיבות עצומה. בזמנו קיווה שרת, בעקבות דו״ח ששמע (4 ביולי 1955) מפי מנהל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, שחזר מסיור בארצות אירופה המזרחית, שניתן יהיה אפילו לטפח קשרים עם הקהילות היהודיות בארצות אלה.[[xiii]]

כאשר יצא מנהל מחלקת ההסברה של משרד החוץ לסיור בנציגויות ישראל במערב אירופה (פברואר 1955), דרש ממנו שרת שיקדיש זמן בכל מקום ללימוד מצבה התרבותי של הקהילה היהודית ומידת זיקתה הרוחנית והמעשית לישראל. ״סקר זה צריך לשמש יסוד לבירור יסודי בארץ וממנו תהיינה תוצאות להתקפה מרוכזת על (משרד) האוצר לשם השגת הקצבות ונספחי תרבות ולפעולה מתוכננת ומתואמת עם הסוכנות לשם השקעת מאמצים בחינוך העם וטיפוח הציונות הדועכת כיום״.[[xiv]]

אחת המסקנות העיקריות של סיור זה הייתה - ״הכורח בהגברת פעולתה התרבותית של המדינה בקרב קיבוצי היהודים על ידי מינוי נספחים תרבותיים בנציגויות ופיתוח פעולות תרבות רחבות מתוך מגע ישיר עם מוסדות וחוגים יהודיים ואגב תיאום או שיתוף עם הסוכנות היהודית". להלן המשיך שרת לפרט את התביעות הגוברות כלפי נציגויות ישראל ליטול חלק פעיל יותר בענייני הפצת תרבות ישראל וחינוך עברי בקהילות היהודיות, עקב חוסר היעילות, בזבוז, פיצול ואנדרלמוסיה ארגונית בכלל שפעולת הסוכנות היהודית לקתה בה.[[xv]]

בתקופה יותר מאוחרת (אוגוסט 1955) מינה משה שרת איש מיוחד, אברהם הרמן, כסגן מנכ"ל במשרד החוץ כדי שיטפל ביחסי המדינה עם התפוצות, אך כעבור זמן קצר הוחלט שהרמן ייבחר להנהלה הציונית "ויטפל שם באותו עניין, תוך הידוק אמיץ עם משרד החוץ".[[xvi]] רק בשנת תשל״ז הוקמה במשרד החוץ מחלקה מיוחדת לקשרים עם התפוצות, כנראה תוך התגברות על ההיסוסים שמנעו בזמנם בעד שרת מלהקים יחידה מיוחדת לעניין זה.

ביקורו של שרת באוסטרליה (מאי 1957), שעיקר תוכנו היה בעיניו ״טיפוח זיקתם הרוחנית (של היהודים) לישראל ועזרתם הממשית בקליטת אחיהם בתוכה״,[[xvii]] הביאה אותו גם למסקנה שבקשרי הנציגות הישראלית עם השלטונות יש לגרוס ממלכתיות ולא להיזקק לתיווכם של שתדלנים יהודים מקומיים. הוא הסתייג גם משתדלנותו של יהודי, חבר בית הנבחרים שם.[[xviii]] עוד גילה בנסיעתו זו את סלידתו מ״יורדים״ שנתקל בהם (באוסטרליה ובבנגקוק), ״המוציאים דיבת הארץ רעה כדי לחפות על בריחתם מהמערכה ומשמשים אבן נגף להסברה הציונית״.[[xix]]

שאלת הזיקה שבין ישראל, כמדינה ריבונית, לבין הקהילות היהודיות בעולם העסיקה באופן טבעי גם את שרי החוץ האחרים של ישראל, והדברים ידועים מן הפרסומים השונים.[[xx]]

למרות החשיבות שיוחסה מאז ומתמיד ליחסים עם התפוצות טרם ניסחו כיאות הוראות פעולה ברורות לפעולת נציגי ישראל בחוץ לארץ בקרב הקהילות היהודיות וצורת התיאום ושיתוף הפעולה עם הארגונים היהודיים והציוניים. עד כמה שידוע נערך ניסיון אחד לנסח תוכנית עבודה משותפת בקהילות היהודיות בחוץ לארץ בין ההנהלה הציונית לבין משרד החוץ. תוכנית עבודה זו עובדה על ידי ועדה משותפת לענייני הסברה ציונית שהוקמה ב-13 באוקטובר 1975. ב-1 בינואר 1976 הוגשה ליגאל אלון, סגן ראש הממשלה ושר החוץ ולאריה דולצ׳ין, היו״ר בפועל של הנהלת ההסתדרות הציונית.[[xxi]] התוכנית הצטמצמה רק בתחום ההסברה בענייני ציונות בעקבות המאבק שניהלו אז הערבים נגד הציונות. אולם גם הצעות שבתוכנית מצומצמת זו לא הוגשמו.