מכשירי עזר למדיניות חוץ

מערכת היחסים הבינלאומית והקשרים הדיפלומטיים בין ארצות אינה מצומצמת רק למגעים בנושאים מדיניים. כל תחומי החיים יכולים להיכלל בהם, וככל שרשת קשרים זו מסועפת יותר, כך גם מתהדקים יותר היחסים שבין אומות ועמים. בין תחומים אלה אפשר למנות, בין היתר, יחסי מסחר וכלכלה, פיתוח תנועת תיירות, קשרים בין צבאות, יחסים בין מפלגות בעלות אידיאולוגיות דומות, קשרים בין מוסדות אקדמיים ומחקריים. כמעט שאין גבול לאפשרויות. גם מדינת ישראל השקיעה, מימיה הראשונים, מאמצים לגוון את מערכת קשרי החוץ שלה ולחפש מכשירים נוספים שיהיה בהם כדי לקדם את המטרות המדיניות. למאמצים אלה נרתמו גם גופים ממלכתיים, ציבוריים ואפילו פרטיים מלבד משרד החוץ, אם כי הדבר לא היה חסר בעיות. משרד החוץ ראה עצמו, בייחוד בתקופת משה שרת, כמי שמופקד על מכלול הקשרים הבינלאומיים של ישראל ולא ראה בעין יפה פיתוח מערכת קשרים מקבילה ללא פיקוחו והכוונתו או, לפחות, ללא תיאום עמו.

אחד האמצעים ששרת ייחס להם חשיבות כמכשיר עזר למדיניות החוץ היה טיפוח קשרי תרבות. הוא היה מעוניין בטיפוח קשרים כאלה בייחוד עם ארצות אירופה, הן כמכשיר מדיני והסברתי העשוי להביא את דברה של ישראל לציבורי עילית בארצות אלה והן משום שהאמין שיחסים כאלה עשויים לשמש מגן בפני שקיעה של הציבור הישראלי בלבנטיניות של ארצות המזרח התיכון השכנות. אחד הגורמים לנטייתו זו הייתה, ללא ספק, העובדה ששרת עצמו היה איש תרבות ובעל השכלה יהודית וכללית רחבה. התעניינותו הקיפה את כל תחומי האמנות והתרבות, כולל אפילו מוסיקה חדישה. הוא האמין בערך ההסברתי שבהצגת האתוס התרבותי של ישראל לא רק כארץ בעלת מורשת תרבותית עתיקת יומין, אלא גם כמקום בו מתפתחת והולכת יצירה חדשה. לצורך עידוד פעולות אלה הקים שרת במשרד החוץ מחלקה מיוחדת לקשרי תרבות ומדע ואף הקדיש מזמנו לעבודתה, גם כשהיה ראש ממשלה.[[i]] חשיבות מיוחדת ייחס לטיפוח קשרי תרבות עם הקהילות היהודיות בגולה, כפי שעוד יוזכר בנפרד להלן. בטפחו את קשרי התרבות כמכשיר של מדיניות החוץ וכחלק מן המערכת המקפת של יחסי חוץ (ובדומה לכך פיתוח מכשירי עזר אחרים לקידום מטרות הדיפלומטיה הלאומית), ראה שרת לנגד עיניו דוגמאות שהציבו מדינות אחרות: אנגליה, ארצית הברית, איטליה, גרמניה ועוד, שפיתחו מערכות משוכללות ורבות רושם של הצגת תרבותן והפצתה בארצות אחרות: ספריות, כיתות ללימוד שפות, מרכזי תרבות וחדרי קריאה, הקרנת סרטים, ארגון תערוכות, הבאת להקות תיאטרון, ריקוד, מוסיקה ועוד. גם ישראל צעדה במרוצת השנים צעדים מרשימים בכיוון זה מאז ההתחלות הצנועות שנעשו בימי שרת. הסכמי תרבות נחתמו עם ארצות רבות ופעולות מגוונות מכל הסוגים נעשו בארצות שונות. כלפי יבשת אמריקה הלטינית נעשה מאמץ מיוחד בדמות הקמת המכון האיברי.[[ii]]

עד היום לא נעשה ניסיון לסקור את הפעולות הללו באורח מדעי שיטתי, להעריך את מה שהושקע בהן, לקבוע את חשיבותן, ולנסות לגבש מסקנות אם אומנם יש בטיפוח קשרים בינלאומיים בתחומי התרבות והאמנות כדי לקדם גם אינטרסים מדיניים ולעודד גילוי רצון טוב כלפי ישראל בקרב ציבורים בעלי חשיבות בעולם. יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן והבדיקה אינה כה קלה כפי שאפשר לחשוב במבט ראשון. כצעד ראשון מתחייב ניסיון להגדיר את מהותה של "התרבות הישראלית" ואחר כך להגדיר באלו תחומים כוחה של ישראל גדול וכדאי לה לנסות ולפתח מערכת בינלאומית. בחברה פתוחה וחופשית אין זו משימה קלה, כלל ועיקר. האם משרד החוץ צריך דווקא, כפי שסבר שרת, להיות הגוף המופקד על טיפוח קשרי תרבות עם מדינות אחרות, או האם צריך לערב בכך מוסדות, ארגונים ואישים מתחומי פעילות אחרים בהכוונתו ובפיקוחו של המשרד? נושאים אלה כדאי שייבדקו על ידי ועדה ממלכתית שחבריה יהיו בקיאים בנושא.

תחום פעילות אחר, כמכשיר עזר לקידום מטרות מדיניות החוץ של ישראל, הוא המערכת המסועפת מאוד של סיוע טכני, חקלאי ואחר שישראל הגישה - וממשיכה להגיש - לארצות מתפתחות רבות באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ואגן הים התיכון. הגשת סיוע חוץ, כאמצעי להשגת מטרות מדיניות, מקובל גם על ארצות אחרות אלא שלישראל נודע ייחוד מסוים. תקופת הפריחה העיקרית של פעולה זו, שהעסיקה מאוד את משרד החוץ הישראלי, וגורמים רבים אחרים בארץ, הייתה בשנות השישים, אך ההתחלה נעשתה בימי כהונתו של משה שרת.

נראה שזכות ראשונים בהעלאת הרעיון שישראל תגיש סיוע לארץ אחרת וההתחלות למעשה בעניין זה שייכות לדוד הכהן, קרובו וידידו של משה שרת, שהיה ציר ישראל הראשון בבורמה (מדצמבר 1953 ועד מאי (1955. פרשת היחסים הקרובים שהלכו והתרקמו בין ישראל לבורמה בתקופת שירותו של דוד הכהן ברנגון מתוארים על ידי שרת בספרו על ביקורו בישראל של או-נו, ראש ממשלת בורמה דאז, מ-27 במאי ועד 14 ביוני 1955.[[iii]] בין שתי המדינות נרקמו תוכניות מסועפות לסיוע טכני בתחומים שונים ומגוונים. ב-11 במרס 1956 חזר דוד הכהן מביקור בבורמה (הוא כבר לא שירת שם כציר) כשבאמתחתו הסכם לשיתוף פעולה בין שתי הארצות. היה זה חוזה לשיתוף פעולה חקלאי ותעשייתי הראשון מסוגו שישראל חתמה מעודה, שהפך דגם להסכמים רבים עם ארצות אחרות, בייחוד בשנות השישים. סיוע זה היה אחד המכשירים המדיניים והדיפלומטיים שבעזרתם ניסתה ישראל להרחיב את רשת קשריה בקרב מדינות ״העולם השלישי״, להפיג את הבדידות ולפרוץ את המצור המדיני שמדינות ערב הטילו עליה. שרת ראה בכך תרומה להשתלבות ישראל באסיה, לביצור מעמדה הבינלאומי ותועלת כלכלית למשק הישראלי.[[iv]] ישראל שאפה גם להפיק תועלת כלכלית והסברתית בארצות המערב בכלל ובארצות הברית בפרט מפעולות הסיוע שלה בארצות המתפתחות.[[v]] אין ספק שמלבד המטרות המדיניות והכלכליות שתוכניות הסיוע הטכני היו צריכות לשרת היה בהן גם אלמנט אלטרואיסטי ואידיאליסטי אמיתי שמצא ביטוי ברצונה של ישראל לחלוק עם מדינות מתפתחות אחרות את הניסיון שרכשה בעצמה בתחומי פיתוח שונים ושלא על מנת לקבל פרס.

לזכותו של שרת ייאמר שהוא הכיר במגבלותיה של ישראל ואמר בעניין זה דברים מפורטים לסוציאליסט צעיר מחוף הזהב (גאנה) - האורח הראשון מאפריקה שבא לבקרו כ-9 באוגוסט 1955: ״הזהרתיו מאשליות שמקורן בהפרזת יכולתנו אבל הבטחתי מלוא-חופניים אהדה ורצון טוב״.[[vi]] בתום סיורו בבורמה (28 בספטמבר 1956) רשם ביומנו כמה מרשמיו הנוקבים על ההסתייגות שגילה שם כלפי ישראל כמגישת סיוע. הוא מצא שהסתייגויות אלה אינן נובעות ״מהיסוסים מדיניים אלא משיקולים ומתגובות הכרוכים באופיינו אנו כשותפים. יש בדרך כלל מידה מסוימת של אי-אמון כלפי כל זר הנותנת אותותיה גם ביחסים איתנו. הפגישה בין המומחים, השליחים והמארחים שלנו לבין עמיתיהם הבורמנים, תוך התבלטות יתרונם המקצועי המיוחד או התרבותי הכללי של אנשינו, מעוררת גירויים לא נוחים ויש שאנו מקוממים נגד עצמנו במו ידינו על ידי התמקחות על תנאים הנראים בעיני הצד שכנגד כדקדוקי עניות או כצרות-עין או - מה שיותר גרוע - על ידי הרושם כי אנו מנסים לנצל עסקה זו או הסדר זה לבצענו״.[[vii]] בשנים שבאו לאחר מכן נוכחה ישראל עד כמה נכונה הייתה קביעתו זו של שרת.