הסברה

סוגיית ההסברה היא אחד הנושאים המטרידים ביותר את הציבור בישראל מאז ראשית ימי המדינה ועד היום. העניין אינו רק השימוש המושכל באמצעי ההסברה השונים אלא מקומה של ההסברה וחשיבותה כאחד המכשירים של מדיניות החוץ. השאלה המתעוררת היא אם המדיניות מדברת בעד עצמה או אם יש צורך לסייע לה גם בעזרת אמצעים טכניים מגוונים לפני העשייה המדינית, תוך כדי העשייה, או לאחריה.

משה שרת, הן כשר חוץ והן כראש ממשלה, הדגיש את עבודת ההסברה הדגשה רבה וראה בה מכשיר רב חשיבות בעבודה המדינית. הדבר נבע מהכרתו שדעת קהל אוהדת לישראל היא תנאי הכרחי לשמירת ביטחונה של המדינה.[[i]] בהתנגדותו, למשל, לפעולות התגמול של צה"ל בשנות החמישים, ציין גם את השיקול של הנזק ההסברתי שייגרם לישראל בעטיין. מכל מקום, שרת תבע תמיד ששיקולים הסברתיים יילקחו בחשבון בקביעת צורת פעולות התגמול הצבאיות, כשלא היה מהן מנוס.[ [[ii]הוא טען ש"כל מבצע (צבאי) מצדנו מחייב הכנה יסודית של דעת הקהל״,[[iii]] שכן ״גם העמקת האהדה הבינלאומית אלינו אף היא מגורמי הביטחון״.[[iv]] בזמן פעולת התגמול בכנרת (1955) שהה שרת בארצות הברית. אחר כך קבל שלא הייתה הכנה מוקדמת של דעת הקהל לקראת מבצע צבאי זה בגלל שלא נמסרה לו הודעה מוקדמת על הפעולה הצפויה.[[v]] גם אבא אבן, שהיה אז שגריר בארצות הברית, אישר שמבצע כנרת נעשה ללא הכנה מוקדמת של דעת הקהל.[vi] פעמים אחדות ניסה שרת ליצור ״לשון משותפת ביחסי פנים ובהסברה כלפי חוץ״ בין צמרת משרד הביטחון וצה״ל לבין צמרת משרד החוץ[[vii]] אך בהצלחה זעומה. ייתכן שהסיבה לכך הייתה העובדה שדוד בן-גוריון - לפי עדות גולדה מאיר - לא ייחס חשיבות להסברה וגם לא לדיפלומטיה ולדעת הקהל.[[viii]]

במשרד החוץ עצמו נוהלה עבודת ההסברה בדרג הגבוה ביותר. שרת עצמו והמנכ״ל עסקו, למשל, בתכנון מבצע הסברה מיוחד בעקבות הפשיטה על קיביה ״לשם החזרת מלחמה שערה והעתקת המוקד מהתגוננות והצטדקות להתקפה והרשעה״.[[ix]] אומנם הוא התנגד לפעולה אך משזו בוצעה רצה שדעת הקהל בעולם תבין את מניעיה, תצדיק את ישראל ותגנה את ארצות ערב התוקפניות. לקראת פעולת התגמול בעזה עסק בתכנון עבודת הסברה מקדימה והכנת הנציגויות לצפוי (סוף פברואר 1955).[[x]] תוכניותיו נשתבשו בגלל הודעה מטעה של דובר צה״ל. שרת טיפל בהדרכת הנציגויות, כשהכיוון ההסברתי שנקט בו היה הרשעת מצרים.[[xi]] גם לקראת מבצע ניצנה הכין מראש (נובמבר 1955) חומר רקע הסברתי.[[xii]] בכלל גילה שרת רגישות רבה לצורכי ההסברה של הנציגויות,[[xiii]] ורצה שלא תיתפסנה מופתעות ובלתי מוכנות לרגל ההתרחשויות המדיניות והצבאיות שישראל נסחפה לתוכן. כך שלח לנציגויות מברקי תדרוך והסברה על תוכנית המים של ישראל,[[xiv]] על משפטי פראג[[xv]] ועל הטבח במעלה עקרבים.[[xvi]] לפני הפנייה שנערכה לאו״ם בעניין תלונה ישראלית על ירדן עסק שרת ב״הכנות של תיאום והסברה״ עם מנכ״ל המשרד.[[xvii]] בעקבות עסקת הנשק הצ'כית הציע שרת בממשלה לתכנן ״קווי הסברה פומבית״ בנוסף לתביעות שתוצגנה לארצות הברית בעניין זה.[[xviii]] במשרד החוץ ניהל דיון בו נבחנה הצלחת התעמולה של נאצר ומצבה של ישראל בדעת הקהל בעולם.[[xix]] כאשר חזר ממסעו לז׳נבה, שב נפגש עם ארבעת שרי החוץ של המעצמות, ערך התייעצות עם צמרת המשרד. ״טיכסנו עצה כיצד לא לרופף את מתח התעמולה לאחר המאמץ האדיר שנעשה בז'נבה״.[[xx]] גם באיוש משרות בתחום ההסברה עסק שרת בעצמו.[[xxi]]

חשיבות מיוחדת ייחס שרת, בטבע הדברים, לעבודת ההסברה שישראל הייתה צריכה לנהל בארצות הברית, שהייתה חזיתה העיקרית בתחום זה, וכן גם בגלל התעמולה הערבית שם. דיונים בנושא זה קיים עם מנהיגים ואורחים מארצות הברית ועם פקידים ישראלים. הוא שמע דברי ביקורת על ליקויים והאזין להצעות.[[xxii]] שרת סבר שאומנם נעשתה עבודה רבה ״איך אין דאגה מקפת, אין תכנון מרכזי, אין איש בעל יכולת שישמש עמוד התווך לבניין (עבודת ההסברה בארצות-הברית) כולו״.[[xxiii]] גם עבודת ההסברה הישראלית בארצות אחרות עניינה את שרת. כך עודד אפילו ירחון בסן פאולו, שיצא לאור ביוזמה מקומית ושנחשב בעיניו ״כלי יקר להסברה ישראלית״.[[xxiv]] שרת שהיה איש הסברה מובהק ומעולה לא הסתפק רק בהפעלת אנשיו בארץ ובחוץ לארץ ובתדרוכם, אלא לא החמיץ אף הזדמנות לפעול בעצמו כמסביר עמדותיה של ישראל. הוא הרבה לארח בביתו אורחים מחוץ לארץ. סעודות אלו הפכו בדרך כלל לדיונים מדיניים-הסברתיים בהם הרביץ באורחיו את טיעוניה של ישראל. מלאכה זו עשה בהנאה מתוך הכרה עצמית של מיומנותו וכישרונותיו בתחום זה.[[xxv]] בסכמו את ביקורו בבורמה (ספטמבר 1956) הבליט בין היתר את החשיבות ההסברתית של פעולתו שם וזאת כבר לאחר שהתפטר מן הממשלה.[[xxvi]] גם ביקורו באוסטרליה (מאי 1957) היה בעיקרו מבצע הסברתי רציני ומקיף.[[xxvii]] קריאת דפי יומנו על תכני הרצאותיו במסע זה, חשובה לכל מי שמתעניין בעבודת הסברה, ובעיקר לעובדי משרד החוץ.

שרת היה ער גם לצורכי הסברת פנים והרבה לעסוק גם בכך, בייחוד בתקופת כהונתו כראש ממשלה.[[xxviii]] הוא אף סבר שצריך להקים משרד הסברה עצמאי ובראשי שר, מנכ"ל ומנגנון מתאים, כדי להתגבר על ההזנחה בתחום זה.[[xxix]] אך בתקופה יותר מאוחרת, לאחר התפטרותו מן הממשלה, סירב לקבל את הצעת בן-גוריון, שהועברה אליו בעקיפין, שיחזור לממשלה כשר החינוך וש״יוכל לכלול במשרד החינוך את כל תחום ההסברה בארץ ובעולם״.[[xxx]] שרת התנגד לכך לא מתוך זלזול בחשיבות ההסברה, אלא משום שלא הסכים להוסיף ולעבוד במחיצתו של בן-גוריון.

[---]

אמצעי התקשורת

משה שרת השכיל מאוד להשתמש בעיתונות לצרכיו שלו, כמו גם לצורכי ההסברה הכלליים של מדינת ישראל, בארץ ובחוץ לארץ. קשה למצוא לו אח ורע בתחום זה בין מדינאיה של ישראל. בייחוד כיום כאשר דומה שהיוצרות התהפכו ומדינאים רבים משמשים את אמצעי התקשורת, במקום להפך. נקל לשער כיצד היה שרת משתמש בטלוויזיה לו אמצעי תקשורת זה היה קיים בארץ כבר בימיו. את תשומת הלב שהעניק שרת לעיתונות, כאחד האמצעים המעצבים את דעת הקהל, צריך להבין על רקע תפישתו - שהוסברה לעיל - שדעת קהל מבינה, ואם אפשר גם אוהדת, היא תנאי חשוב לביצוע מדיניות ממשלת ישראל. הרבה עוגמת נפש נגרמה לו כאשר נאלץ להיאבק על כך בממשלה כנגד כמה מעמיתיו שלא גילו רגישות דומה. תכונתו זו התבטאה בתשומת הלב שהעניק לעיתונות הן כאשר נאלץ לנקוט מדיניות תגובתית והן כאשר יזם פעולה מסוימת שמטרתה הייתה לרכוש דעה קהל מוכנה מראש ואוהדת. שרת הרבה ליזום מגעים עם עיתונאים ולתדרכם, הן בעצמו והן באמצעות התייעצויות קבועות ותדרוך קצין העיתונות של משרד החוץ בד בבד וסמוך לנקיטת יוזמה מדינית כלשהי. אין ספק ששרת העריך מאוד את תפקיד קצין העיתונות והשתמש בו למשימות מדיניות והסברתיות ולא להדלפות מזיקות, או להפצת סיפורים אישיים להאדרת שמו כפי שהיו נוהגים, אולי, פחותים ממנו. דוגמאות מתחום פעילות זה פזורות למכביר ביומנו. יספיק אם נזכיר אחדות. אחר פעולת התגמול בקיביה (אוקטובר 1953) מיהר שרת לתדרך את קצין העיתונות של משרד החוץ כדי שהלה יזין את העיתונאים בגרסה המתאימה. כך עשה גם כשנודעו תוצאות משפטי פראג (נובמבר 1953).[[xxxi]] כאשר צה״ל נכנס לאזור המפורז בניצנה (20 בספטמבר 9551) הכין שרת בעצמו מראש הודעה לעיתונות.[[xxxii]] כך תודרך קצין העיתונות של משרד החוץ לפני פניית ישראל למועצת הביטחון, או כאשר המצב הביטחוני לאורך רצועת עזה הלך והידרדר (יוני 9551). שרת אף הציע מדיניות ברורה של ייזום פרסומים בעיתונות במקרה של פעולות תגמול צבאיות כדי למנוע מצב לפיו תיגרר ישראל לתגובות הסברתיות במקום להיות יוזמתן.[[xxxiii]] ואומנם לגבי מבצע ניצנה (ספטמבר 1955) - עקירת המוצבים המצרים והחזרת המצב באזור המפורז שם לתקנו - השתבח שרת על שהדבר הושג ״לא על ידי פעולה צבאית תוקפנית אלא אך ורק על ידי יצירת עובדות שקטות וטיעון דיפלומטי נבון מלווה בפרסום יעיל״.[[xxxiv]]

שרת ייחס חשיבות רבה גם לתדרוך העיתונות הישראלית ולא רק הזרה, בהבינו שיש לכך חשיבות לא רק כלפי הציבור הישראלי אלא גם משום שעיתונות זו היא מקור לעיתונאים הזרים הנמצאים בארץ והשואבים ממנה מידע לצורך שיגור כתבותיהם לחוץ לארץ. חולשה מיוחדת הייתה לו לעיתון "דבר", אך הוא הרבה להקדיש תשומת לב גם ל"מעריב", ל"ג׳רוזלם פוסט" ול"הארץ". שרת הקדיש זמן רב לעריכה מפורטת של נאומיו או של כתבות שהיה מעוניין שיתפרסמו בדייקנות.[[xxxv]] גם לאמצעי התקשורת העולמיים הפנה שרת תשומת לב רבה. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בקשריו עמם לכל אורך נסיעתו לפריז ולז׳נבה (אוקטובר 1955) וכעת פגישותיו עם שרי החוץ של ארבע המעצמות.[[xxxvi]] גם אבא אבן אישר שנסיעת שרת לז׳נבה נועדה, בין היתר, לעבודת הסברה בכלי התקשורת ובדעת הקהל העולמית.[[xxxvii]] הצורך באווירה אוהדת באמצעי התקשורת נחשב בעיניו חלק בלתי נפרד מן המאמץ המדיני עצמו. אבא אבן היה שותף לתחושה דומה בדבר החשיבות הרבה של כלי התקשורת ההמוניים ואומנם פעל בתחום זה כשהיה שר החוץ. הדוגמה הבולטת ביותר מזמן כהונתו הייתה עבודת ההסברה והעיתונות המוקדמת שנערכה לקראת ועידת ז׳נבה שזומנה בדצמבר 1973, אחר מלחמת יום הכיפורים.[[xxxviii]]

רעה חולה אחרת שישראל סובלת ממנה בתחום זה היא פיצול הרשויות העוסקות בקשרים עם נציגי העיתונות בכלל, והכתבים הזרים בפרט. ליד משרד ראש הממשלה קיימת לשכת העיתונות הממשלתית. במערכת הביטחון פועל דובר צה"ל ואת משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה מייצגים דוברים נפרדים. חוסר תיאום בין כל הגורמים האלה עלול לגרום תקלות חמורות. שרת ניסה בזמנו להביא לידי תיאום בין משרד החוץ לבין הצבא לגבי תדרוך העיתונות. לדעתו "מתחייב ריסון הצבא מלתדרך את העיתונות תדרוך מדיני". הוא ידע שפירוש הדבר היווצרות סכסוך חדש בינו לבין מערכת הביטחון. ניסיונותיו לא עלו יפה.[[xxxix]] המצב האידיאלי היה מחייב איחוד כל הרשויות האלה ויצירת מצב שיאפשר לגוף מאוחד זה גישה למידע מוסמך שניתן יהיה למסרו לנציגי אמצעי התקשורת במרב המהירות. תנאי להצלחת מאמץ כזה הוא הבנה מצד השרים המופקדים על התחומים המעניינים מבחינה עיתונאית שגם התקשורת העולמית היא חזית חיונית שבה נאלצת ישראל להיאבק ולשאוף להצלחה.