סגולות הדיפלומט הישראלי

קשה למצוא רשימה מפורטת יותר של התכונות שראוי לו לדיפלומט להתברך בהן, כדי להצליח במילוי תפקידו, מאשר הרשימה הקטלוגית המרשימה שערך ההיסטוריון והדיפלומט הארולד ניקולסון.[[i]] בפרק מאלף על ״הדיפלומט האידיאלי״ מסביר המחבר כל אחת מן התכונות הדרושות:

אמת וכנות (הכוונה לא רק להימנעות מהטעיה מכוונת, או חוסר הגינות הן במגעים עם הממשלה המארחת והן לגבי הממונים מבית, אלא גם להקפדה חמורה על גילוי האמת כולה); דייקנות; קור רוח; סבלנות; מזג טוב; ענווה; נאמנות; שכל ישר; ניסיון.

עוד מוסיף המחבר, כדברים מובנים מאליהם: אינטליגנציה; בקיאות; תפישה; תבונה; הכנסת אורחים; חן; חריצות; אומץ וטקט. הגדרות מתחכמות של תכונות הדיפלומט כמו זו של שגריו של מלך אנגליה ג׳יימס הראשון שהדיפלומט הוא "איש הגון הנשלח לחוץ לארץ כדי לשקר למען ארצו״, אינן מתאימות לרוחו של הציבור הישראלי, והיו נדחות על ידי רוב שרי החוץ שהיו לישראל ושראו במשרד החוץ מגזר חשוב בשירות הציבורי של המדינה ולא רק משרד של אנשים המבלים ב״מסיבות קוקטייל״.

במשה שרת עצמו התגלמו כמה וכמה מן התכונות שפורטו לעיל. ברור ששימש מופת אישי לעובדי משרד החוץ בתחומים רבים, אך בעיקר ברמתו התרבותית ובהשכלתו הכללית והיהודית, בהתנהגותו המוסרית בכלל ובענייני כספים בפרט, בחריצותו, בדייקנותו ועוד. הוא אף התגאה מאוד ברמתם המקצועית, התרבותית והאישית הגבוהה של עובדי משרד החוץ.[[ii]] השמירה על רמה גבוהה זו העסיקה אותו בהתמדה. עובדי משרד החוץ היו בעיניו עילית מכל הבחינות וישנו הרושם שבמשך שנים לא מעטות התייחס גם הציבור בארץ לעובדי משרד החוץ בצורה שהצדיקה רושם זה. זאת למרות העובדה שהיומן עצמו זרוע דוגמאות רבות המתארות כמה מראשי המשרד כאנשי מדון נוקשים ודי ערמומיים.

כאשר בא לפני שרת אדם שרצה להיכנס למשרד החוץ, תהה על קנקנו ביסודיות ולמרות שמצא אותו ״אדם בעל איכות, שפותיו - עברית, אידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית״, בכל זאת ציין בזהירות את התפקידים להם יתאים כדי שלא ייכשל בשליחות לארץ בלתי מתאימה לו.[[iii]] באורח דומה דן בגילוי לב גמור עם אליאס (אליהו) ששון, אחד ממקורביו וידידיו, על עתידו והסביר לו מדוע לא יוכל למלא מבוקשו ולשלחו כשגריר לברן. ״הסברתי לו מה פירוש אי-ידיעת גרמנית, בייחוד לגבי קשר עם קהילות ישראל".[[iv]] שרת לא היסס אף להתנגד למינויו של דב יוסף, חברו למפלגה ועמיתו, לנציגות בחוץ לארץ ״כי נציגות כלפי חוץ מחייבת חן אישי וכישרון לכבוש לבבות".[[v]] גם במקרה אחר, כאשר כבר לא היה שר חוץ, פסל מישהו למרות שהיה ״בלי ספק אדם כשר וישר ואזרח מועיל, אך לשירות החוץ לא יצלח בשום פנים" משום "שנתגלה כבטלן וכטרחן! מרבה דיבור, צורה גלותית, מיעוט שכלו משווע״.[[vi]]

בדרך כלל קלט שרת אנשים שבאו למשרד החוץ ממקומות שונים ללא חישובים מפלגתיים. זאת בנוסף לאלה שאותם הכיר מן המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא טען שמשרד החוץ הוקם ״לשירות הכלל ודביקות בשליחות האומה״ כולה, ושעליו לשמור על ״נאמנותו הנצחית למרות הלאומית העליונה״.[[vii]] עם זאת סביר להניח שרבים מעובדי המשרד, ובייחוד בין המקורבים אליו, היו גם קרובים לו בדעותיהם הפוליטיות (אפילו בעניינים פנים-מפלגתיים). ייתכן שאחת הסיבות לכך הייתה נאמנותם האישית לשר הממונה עליהם. אך בדרך כלל מן הראוי לציין שמשרד החוץ בתור שכזה לא היה מעורב בעניינים מפלגתיים, אם כי שרת עצמו לא נמנע לעתים מעירוב עוזריו הקרובים בענייניו המפלגתיים.[[viii]]

שרת קלט במשרד החוץ גם עולים חדשים. כמה מהם התמנו מייד למשרות בכירות. קרוב לוודאי שהדבר נבע מהכרתו שמשרד החוץ צריך לתרום את חלקו בקליטת עלייה כמו כל מגזר אחר בישראל, אלא שדבר זה היה לו מחיר. היו נציגים שכלל לא הספיקו להתערות בחיי המדינה, ומכאן שגם יכולתם לייצגה כהלכה בחוץ לארץ או להבין לאשורה את מדיניותה נפגמה. מברק תדרוך בלתי מוצלח, לדעתו, ששלח אחד ממנהלי המחלקות ושאושר על ידי המנכ״ל ועובד בכיר אחר (מוצא שלושתם מגרמניה ואפריקה הדרומית) גרם לו שירשום ביומנו את התגובה הבאה: ״שקעתי בהרהורים מרים מאוד על חוסר כל אפשרות לסמוך על אנגלו-סכסים וייקים שיידעו לתפוס בחוש את הקו המדיני שיש לנקוט״. וכאילו לאשר את ההנחה המונחת ביסוד אכזבתו מסופר שדווקא עובדת אחת, לא מן הבכירות באותו זמן, אך ״ישראלית״ מאוד ברקעה, ״היתה היחידה שהקשתה על הגיונו המדיני של המברק והעירה אוזן המנכ״ל כי אין הוא כשורה... אבל... (המנכ״ל) לא השגיח בערעור״.[[ix]]

בעיה זו של עובדי משרד החוץ שלא התערו היטב בארץ בלטה עוד יותר כאשר, עקב המתיחות שנוצרה בין צה״ל לבין משרד החוץ (תקופת ״פרשת לבון״ 1955), התעורר שרת לפעולת הסברה של אנשי משרד החוץ בצה״ל, אך ״הצרה היא כי כה מעטים הם אנשי משרד החוץ המסוגלים לעשות רושם על קצינים".[[x]] דברים אלה נאמרו על עובדי משרד החוץ שרבים מהם הצטיינו ברמת תרבותם, בידיעת שפות ונחשבו כדיפלומטים למופת, אלא שהייתה להם לרועץ העובדה שעל השכבה החברתית המובילה והמרכזית בישראל, בייחוד בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה נמנו, בראש ובראשונה, אלה שלחמו למענה בשדות הקרב והגיעו לדרגות בכירות. לא כל בכירי משרד החוץ באותן שנים היו ביניהם. שורשיהם בארץ לא היו עמוקים ורקעם הישראלי היה קלוש.[[xi]]

בשנים האחרונות השתנה, באורח טבעי, נופו האנושי של משרד החוץ. ״דור המייסדים״ פוחת והולך. במקומם עולה בהתמדה מספרם של ילידי הארץ שכל חינוכם והשכלתם נקנו כאן. דומה שרובם נופלים מקודמיהם ברמתם התרבותית הכללית, בידיעת שפות ובשאר תכונות שנחשבו חשובות מאוד בעיני משה שרת כתנאי לייצוג דיפלומטי נאות. לעומת זאת, יתרונם הוא בכך שהם ישראלים ״אותנטיים׳ שגדלו בארץ, שירתו בצה"ל (ואולי חלקם ממשיכים אפילו לשרת במילואים) ומהווים חתך נאמץ יותר, לטוב ולרע, של אוכלוסיית ישראל. עם זאת אין משרד החוץ פטור מן הדאגה שהטרידה גם את שרת. כאשר המשרד הפסיד כמה מטובי אנשיו. דהיינו, ש״כושר המחשבה של צמרת משרד החוץ הולך ומידלדל״.[[xii]]

שרת דרש מעובדי משרד החוץ, וגם מבנות זוגם, רמה גבוהה של התנהגות אישית נאותה, בייחוד כאשר נתקלו בבעיות של שחיתות בארצות שירותם.[ [[xiii]פעם חש עצמו נפגע כאשר נציג ישראלי בכיר לא גילה גאווה לאומית והתרפס בפני איש שיחו.[[xiv]] עם זאת לא סלד שרת משמיעת דברי רכילות, ״קצה עניינים שמאחורי הקלעים״, כלשונו, שבא לספר לו מזכירו האישי של שר אחר בממשלה ששרת ראה בו יריב.[61] או כאשר עובד בנציגות מסוימת הלך רכיל באוזניו על השגריר הממונה עליו.[[xv]] לא צריך, אולי, להאשים את שרת, כשהיה ראש ממשלה שנאבק על מעמדו, על שנזקק גם לאמצעי כזה. אפשר להוסיף להצדקתו שכאשר אותו רכלן, שגילה חוסר נאמנות לשר הממונה עליו, בא לשרת בתקופה יותר מאוחרת כדי לבקשו להתקבל לשירות החוץ, לא היסס שרת - שהכיר בטיבם של אנשים - להסביר לו מה הקושי שבדבר...[[xvi]]

יחס השר לעובדי המשרד

יחסו של משה שרת לעובדי משרד החוץ היה אישי מאוד, משפחתי ואבהי.[[xvii]] ספק אם היה אי פעם שר בישראל שראה בעובדי משרדו משהו מעין ״משפחה״ מורחבת כפי שראה זאת שרת. הוא הקדיש מזמנו ליישוב סכסוכים בין עובדי המשרד, טיפל בבעיות אישיות שונות, השתתף בשמחות משפחתיות ואף אירח לא פעם בביתו את עובדי המשרד ובני משפחותיהם ערב צאתם לשירות בחוץ לארץ או כשבאו ארצה לביקור ממקומות שירותם. היו אף כאלה ששוכנו בביתו. שרת נהג להשתתף במסיבות שאנשי משרד החוץ ערכו בבתיהם ונענה להזמנות לסעוד על שולחנם. שרת לא חסך שבחים מעובדיו שעבודתם הפיקה ממנו רצון, הכיר בכישרונותיהם וסייע בקידומם. במיוחד שיבח את אלה שהעלו בפניו רעיונות מדיניים מקוריים ביודעו שאין דבר העשוי לעודד ציבור עובדים יותר מן ההכרה שהממונה עליהם מוקיר את עבודתם. שבחים כאלה לעובדי משרד החוץ פיזר גם בנאום ההתפטרות שלו בכנסת ב-18 ביוני 1956.[[xviii]] בתשומת לבו האישית הזאת זכו עובדים ותיקים כחדשים, בכירים כזוטרים. אם כי מאליו יובן שהיו כאלה שנחשבו מקורבים יותר אליו ואחרים פחות, משה שרת היה גאה מאוד על משרד החוץ ועובדיו וציין ש״עם כל חולשותיו והביקורת הנמתחת עליו לתיאבון - ירבו משרדים כמותו! אווירתו בפנים נקייה. רוחו טובה, יש בו מספר אנשים מעולים ושוררת בקרבו חברות. כל הנכסים האלה קשורים בי. אני שגייסתי וקירבתי רוב האנשים, הם חברי וידידי, הם הסכינו לעבוד עמדי ולקבל הדרכתי״.[[xix]]

יחסו למשרד היה סנטימנטלי, כמעט על סף ההגזמה (אפילו על התה שהוגש לו בלשכתו כתב ש״רק במשרר החוץ מגישים כמוהו״!). הוא ציין בגאווה שבמשרדו קיימת ״הרגשת בית וגם זריזות ויעילות במהלך העבודה״.[][xx] זאת בנוסף לחיסכון ולצניעות הנהוגים בו והמשתקפים גם בביתנים הצנועים של המשרד בהשוואה, למשל, לפאר של בניין הוועד הפועל של ההסתדרות.[[xxi]] בקצרה, משרד החוץ נראה בעיניו כבעל ייחוד מסוים מאוד.[[xxii]]

״אין משרד במדינה - אולי זולת משרד העבודה - שבו מרוכזים העובדים במידה כזו מסביב לשר כשם שמרוכזים עובדי משרד החוץ סביבי... במשרד החוץ קשורים כה רבים מהעובדים האחראים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, עם השר בקשרי ידידות אישית, אמיצים ביותר, פרי יחסים של שנים רבות. אופי כזה של יחסים אישיים אינו קיים כלל במשרד העבודה - ואילו במשרדים אחרים אין לו זכר והוא אינו עולה על דעת איש. ויש עוד סימן מובהק אחד לייחוד היחסים אצלנו - יחסי הידידות האישית, הנפשית, בין אשת השר לבין נשותיהם של רוב העובדים האחראים״.[[xxiii]]

גולדה מאיר התרשמה מיחסי שרת עם עובדי משרד החוץ, כאשר העביר לה את המשרד. בזיכרונותיה רשמה:

״טיפוסי היה הדבר לשרת שהוא ידע על המשרד שלו הכול עד לפרטי-פרטים, לרבות השם, המצב המשפחתי והבעיות האישיות של כל מי שעבד שם. הוא ידע אפילו את שמות ילדיהם של כל העובדים״.[[xxiv]]

כשעמד על סף התפטרותו מן הממשלה כתב שרת:

״רק דבר אחד מטרידני ברצינות - עתידו של משרד החוץ. כשראיתי היום את הצמרת כולה, שאלתי את עצמי: התחזיק מעמד? היישמר נכס יקר זה, בניין מפואר זה, אשר כמה עמלתי על הקמתו וגיבושו ואשר מרוכז סביבי?״.[[xxv]]

אין ספק שנגרמה לו קורת רוח כאשר אחד העוברים הבכירים של המשרד, אליאס ששון, שהיה אז שגריר ברומא. אמר לו כי ״הסתלקותו תביא לידי התפוררות שירות החוץ, אשר רוב אנשיו ומיטב אנשיו נזעקו לקריאתי והריהם קשורים קשר אמיץ ואישי ביותר איתי״.[[xxvi]] ולהלן: ״ראיתי את משרד החוץ, יציר רוחי ובית חיי, נחרב ומתפורר״.[[xxvii]]

בנאום הפרידה שנשא באוזני עובדי המשרד ב-18 ביוני 1956 סיכם את יחסו האישי למשרד:

״אשר בניתי וטיפחתי בעזרת חברים כה רבים ואשר הפך לי למפעל חיים. משרד זה נתברך ביציבות - לא נתחלפו בו גם השר העומד בראשו גם המנכ״ל המשמש לו עמוד התווך - ולכן היה גידולו תקין, ללא הפרעות וזעזועים. זהו משרד יחיד במינו עוד מבחינה אחת והיא שחבר עובדיו מרוכז לא רק בקרייה אלא גם מפוזר על פני תבל רבה״.

אחר-כך הוסיף שמשרד זה "הצטיין ביחסם האישי של עובדיו אל השר וביחסו האישי של השר לכל אלה שעבדו איתו ובמחיצתו - משטר יחסים נפלא אשר לנצח אהיה אסיר תודה עליו״.[[xxviii]] בנאומו בכנסת באותו יום אמר:

״אני מאחל לכל שר חוץ בישראל, ולכל שר בכלל, חבר עובדים כזה שהיו לי הזכות והסיפוק לעבוד איתו יחד בכותלי משרד החוץ בבירה, ולנצח על עבודתו ברחבי תבל - מבחינת השכלתו, תבונתו המדינית, רמתו התרבותית והמוסרית, ניקיון דעתו וכפיו, כושר עבודתו, חוש המשמעת הממלכתית שלו, מסירותו לתפקיד ונאמנותו לישראל ולעם היהודי. יש לי אולי כמה סיבות להצטער על שאני נאלץ לפרוש ממשמרתי, אך שום דבר אינו גורם לי יותר צער מפרידתי מעל סגל יקר זה שהתקשרתי אליו בכל נימי נפשי״.[[xxix]]

למקרא כל הדברים האלה, אין תימה ששרת נפגע מאוד ממה שנראה לו כהתנכרות מצד עובדים בכירים אחדים שמיהרו ״להסתגל" לשרת החוץ שהחליפה אותו ושקשריהם איתו - אחרי שהתפטר - נעשו פחות אינטנסיביים מכפי שקיווה שיהיו. משרד החוץ לא התפורר, כפי שחשש השגריר ברומא, אך נראה שנפגעה מידת האינטימיות ששררה בו בימי היווסדו. הייתה לו זכות ראשונים שהבאים אחריו, שירשו משרד קיים, לא יכלו לקיימה בידם.

לגולדה מאיר היו קשיי הסתגלות בבואה למשרד החוץ, בייחוד בחודשים הראשונים. האווירה ששררה בו, הסגנון וגם סוג האנשים שפגשה במשרד לא היו לרוחה. זאת למרות שכבר מילאה תפקיד דיפלומטי - אם כי לזמן קצר - כנציגת ישראל הראשונה במוסקבה. "רבים מן השגרירים והפקידים הבכירים קיבלו את חינוכם באוניברסיטאות בריטיות, וסוג החכמנות האינטלקטואלית המיוחד להם, ששרת התפעל ממנו כל כך, לא תמיד היו לרוחי". גולדה מאיר ציינה שלמרות זאת התרגלה היא לאנשי המשרד והללו התרגלו אליה ״ועלי לומר שבסך הכל עבדנו יפה מאוד ביחד״.[[xxx]]

אבא אבן, בהחליפו את גולדה מאיר כשר חוץ, הרגיש מייד בתפקידו החדש כבתוך שלו. הוא הכיר רבים מאוד מעובדי המשרד הן מן הימים שמלפני קום המדינה והן מתקופת שירותו הממושכת בראש נציגויות ישראל באו"ם ובוושינגטון. גם הוא כמשה שרת, חש רגש של הערכה רבה לדיפלומטים הבכירים שעבדו במחיצתו, לכישרונותיהם ולסגולותיהם האינטלקטואליות,[[xxxi]] אם כי קרוב לוודאי שהבדלי המזג האישי בינו לבין שרת מנעו היווצרות אותה אווירה אינטימית, חמה ומשפחתית שאפיינה את שנותיו הראשונות של משרד החוץ. אין לנו עדויות בכתב על יחסם של שרי חוץ אחרים לחבר עובדי המשרד, אך סביר להניח שהאווירה מימי הבראשית. כפי שתוארה לעיל, לא נשמרה.

חשוב לציין שכל שר (וכל ראש יחידה מנהלית בכלל), אם ניחן בכושר מנהיגות ובתכונות אישיות מתאימות, יכול תמיד לגבש סביבו חבר עובדים טובים ולזכות בנאמנותם, גם אם לא זכה להקים בעצמו אותו משרד. שרת מצדו הגזים בהתייחסו למשרד החוץ יחס כה אישי. אחר לכתו היה על העובדים לעבוד עם שר אחר. ההתרחקות המסוימת ממנו היה תהליך טבעי שלא היה צריך להפתיעו. נאמנותם המוחלטת של העובדים צריכה להינתן למדינה, לממשלתה החוקית ולמשרד בו שירתו. והרי זו הייתה תמצית הרוח ששרת עצמו החדיר בקרב עובדי שירות החוץ.

עובדי שירות החוץ והכשרתם

טיב הייצוג הדיפלומטי של כל מדינה נקבע לפי רמת חבר העובדים של משרד החוץ שלה. דבר זה נפוץ שבעתיים כלפי מדינה קטנה כישראל, שבעיותיה הבינלאומיות מחייבות אותה לפרוש רשת רחבה מאוד של נציגויות ברחבי תבל, הרבה מעבר למה שנוהגות מדינות דומות לה בגודלן או במספר אוכלוסיהן. מסיבה זו חייבת ישראל, אולי יותר מאשר מדינות אחרות, להקפיד על מינוי נציגים מעולים בחוץ לארץ ולהציב ב״חלונות הראווה״ שלה שם את המיטב שניתן למצוא.

משה שרת התערב ישירות במינוי נציגי ישראל, בדרגים השונים, ולאו דווקא הבכירים בלבד, לנציגויות ישראל בחוץ לארץ. אחת הבעיות שהעסיקה אותו הייתה הצורך למצוא איזון בין התאמת העובד לתפקיד המיועד לו בחוץ לארץ לבין הדאגה שהמשרד הראשי בירושלים לא יאבד את טובי אנשיו על ידי שיגורם לשירות בחוץ.[[xxxii]]

שרת לא היה ״מכני״ בגישתו לבעיות איוש משרות, אלא גילה גם אנושיות רבה והתחשבות מופלגת ברגישויות אנשיו שאותם הכיר היטב, משאלותיהם ובעיותיהם האישיות. כל נציגות שונה מרעותה ולכל ארץ רצה למצוא את הנציג המתאים לה ביותר. שיבוץ אנשים לתפקידים כאלה אינה מלאכה קלה ושרת עסק בה בזהירות ובתשומת לב רבה. כאשר צריך היה לסרב לבקשתו של עובד לקבל מינוי מסוים עשה זאת תוך מתן הסברים מלאים מדוע אינו יכול להיענות בחיוב לבקשה. לא נתקלים ביומניו אפילו במקרה אחד בו שלח עובד לחוץ לארץ רק משים שרצה להרחיקו מעל פניו ומבלי להתחשב בצורכי הייצוג הדיפלומטי, העבודה המדינית באותו מקום ובכישורי העובד לאותו תפקיד. מן הבחינות האלה היו כל הנציגויות חשובות בעיניו במידה שווה, בין אם הייתה זו שגרירות ישראל בוושינגטון, הקונסוליה הכללית בניו יורק, השגרירות בפריז, השגרירות בטוקיו, נציגויות ישראל באמריקה הלטינית או בכל מקום אחר.[[xxxiii]] כאשר סבר שנעשה מינוי בלתי מתאים הצטער על כך מאוד.[[xxxiv]] האנשים שנשלחו לחוץ לארץ המשיכו ליהנות מתשומת לבו ומקשרים עמו גם במקומות שירותם.[[xxxv]]

המציאות הפוליטית-מפלגתית של ישראל כפתה על שר החוץ את הצורך להסכים לעתים למינויים פוליטיים במסגרת שירות החוץ, אם כי בעיקרון התנגד לכך מאוד:

"כל ההנחה כי סגל עובדי משרד החוץ הוא שעטנז של מפלגות אשר כל אחת זכאית לתבוע לעצמה חלק בו - מופרכת מעיקרה. הצלחנו לעצב את הסגל כחטיבה מלוכדת שאין בקרבה שום מחיצות בין חברי מפלגה זו או אחרת או בין חברי מפלגות בכלל לבין אלה שאינם חברים לשום מפלגה. המוצא המפלגתי וההשתייכות המפלגתית טושטשו כליל בתודעת האנשים והם רואים עצמם בראש וראשונה ובאחרית-הכול נושאי דבר המדינה וסרים למשמעת המשרד והשר העומד בראשו. עצם סיפוק תביעותיהן של המפלגות ל'מקומות' בסגל הורס רוח ממלכתית זו ומאיים לפורר את החטיבה שנתגבשה לפרודותיה המפלגתיות או המוצאיות. שיקול אחד לגבי ההרכב הראוי לתשומת-לב גם כשהוא פורץ את גדר האחידות ההכרחית הריהו דבר שיתופם של אנשים שומרי דת. תהליך טבעי של התלקטות אנשים לתוך כותלי המשרד בדרך סדירה של קבלת עובדים עלול להביא לידי הרכב מקרי מבחינת הדתיות, זאת אומרת לקיפוחם הגמור של אנשים מקיימי מצוות. זהו פשר מינויו של (ישעיהו) וולפסברג (הוא אביעד; מילא שליחויות דיפלומטיות שונות בשנותיה הראשונות של המדינה. מונה שגריר בשוויץ בשנת 1956. נפטר שם בשנת 5719) שלא בדרך ההעלאה מבפנים. שיקול אחר בדומה לו הכרוך בשיתופם של בני עדות המזרח. אף אלה מחייבים תשומת-לב מיוחדת ובמקרים מסוימים אף אפליה לטובה״.[[xxxvi]]

ואומנם משרד החוץ סבל, בדרך כלל, ממכת מינויים פוליטיים פחות מאשר משרדים ממשלתיים אחרים במדינה.

שרת רצה לחנך דור חדש של דיפלומטים ולהכשירם לתפקידם מן השלבים ההתחלתיים של השירות כדי להבטיח לשירות הדיפלומטי הישראלי עובדים מאיכות מעולה. הוא שהנהיג את השיטה של קבלת עובדים צעירים אחר בחינות כניסה קשות למדי. "מתמחים" אלה, או "צוערים" או "מתחנכים", כפי שנקראו על ידי שרת,[[xxxvii]] נבחרו אחר תהליך קשה של בחינות בכתב ובעל פה, בשיטה דומה לנהוג גם בשירותי חוץ אחרים. לבחינות אלה יכלו לגשת רק בעלי השכלה אקדמית מסוימת. המעטים שהצליחו בבחינות והתקבלו לעבודה במשרד החוץ חויבו עוד בשנתיים של ניסיון ורק אחר כך התקבלו למשרד כעובדי קבע ויכלו להישלח לתפקידם הראשון בחוץ לארץ.[[xxxviii]]

משה שרת לא הקים מחלקה מיוחדת להדרכה. מחלקה כזו, קטנה בהיקפה ומצומצמת בהיקף עבודתה, הוקמה רק בשנת תשכ״ה, שנים אחדות אחר שכבר התפטר מן הממשלה; אם כי ניסיון אחד, קצר ימים, להכשיר דיפלומטים נעשה על ידי שרת ואחרים כבר בשנת 1946, במסגרת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ששרת עמד בראשה. קורס זה נקרא בשם ״המוסד להשתלמות״ ולמדו בו עשרים וחמישה חניכים. לימודיו פסקו עם גבור המתיחות בארץ בסוף שנת [xxxix]].1947] לעומת זאת הקדיש שרת תשומת לב רבה להדרכה אישית שנתן לעובדים בדרגים שונים, לאו דווקא בכירים.

אחד מאמצעי ההדרכה ששרת השתמש בהם היה, כאמור, קיום קשרים ישירים עם עובדים שונים במשרד ובני משפחותיהם שיצאו לשירות בחוץ לארץ או שהגיעו לביקור, או של מנהלי מחלקות וחברי הנהלת המשרד שסיירו בנציגויות. פגישות אישיות כאלה סייעו לו לקיים קשר אישי עם מספר ניכר של עובדים ולהעניק להם הדרכה אישית והכוונה בעבודתם. לקשר אישי זה ייחס שרת חשיבות רבה.[[xl]] גם כשמילא את תפקיד ראש הממשלה התפנה, למרות טרדותיו הרבות, לפגישות עם מנהלי מחלקות במשרד החוץ.[[xli]] שרת דאג גם שהנציגים בחוץ לארץ יקבלו באורח שוטף חומר מן הארץ כדי שלא יינתקו מן הנעשה בה.[[xlii]] בתדרוכיו דאג שרת להחדיר בשגריריו את ההכרה בצורך של הממשלה להתחשב, בניהול מדיניותה, גם בבעיות פנים ולא רק בשיקולים של מדיניות חוץ, דבר שדיפלומטים החשופים ללחצי חוץ לא תמיד ערים לו.[[xliii]] יש להבליט עניין זה על רקע אירועי התקופה - פעולות התגמול של 1955. נציגי ישראל בחוץ לארץ היו מטרה לביקורת הבינלאומית הקשה שפעולות התגמול של צה״ל גררו ולא יכלו לחוש,כמו תושבי ישראל, בחריפות בעיות הביטחון ופגעי המחבלים. תפקידו של שר החוץ שרת, שבעצמו התנגד לרוב פעולות התגמול, היה לשמש מכשיר מאזן ומדריך בתחום זה וכך אכן עשה. בכלל, הקפיד שרת לשגר לנציגויות מברק תדרוך להסברת כל מצב מדיני שנוצר ודאג שיהיו מעודכנים בהתפתחויות המדיניות.[[xliv]]

משה שרת נהג גם להקפיד על רמת העברית בחומר הכתוב של משרד החוץ,[[xlv]] והרבה לתקן את השיבושים שנתקל בהם. גם בזאת ראה משימה הדרכתית. ידועה גם העובדה שבזמנו אולצו עובדי משרד החוץ לעברת את שמותיהם הלועזיים.