פרק 40 - הדחה מס' 6 - ניסיון שנכשל (עמ' 422, 423)
מזהה  323
שם הספר  1108 לבון - אנטי משיח - ביוגרפיה
מספר פרק  22
שם הפרק  פרק 40 - הדחה מס' 6 - ניסיון שנכשל (עמ' 422, 423)


 

אשכול וחבריו הוותיקים גולדה, ארן, שרת וצעירים יותר כמו פנחס ספיר, התנגדו לעצם העלאת הנושא של הקמת ועדת חקירה בפני ועידה מפלגתית, בנימוק שאין המפלגה מוסמכת להכריע בנושא ביטחוני וממלכתי מובהק, שכבר פסקה בו ועדת שרים. בוועידת המפלגה גם עמד על הפרק אישור הקמת המערך עם ״אחדות העבודה״.

(...)

שלמה צמח רשם ביומנו: ״בשנים האחרונות, לאחר שפצעהו בן-גוריון פצעים קשים״, נתעוררה בשרת ״עמידה על שלו בלא מורא שמא יבולע לו״. כך היה במרכז מפא״י שהדיח את לבון, וכך כשיצא בן-גוריון נגד אשכול. גם מכתבו האחרון של שרת, שכפר בזכותו של בן-גוריון לדבר בשם ״אמת ויושר ורגשי חברות״, העיד על ״עוז רוח״.[i] שרת היה חולה אנוש [סרטן ריאות]. הוא גייס את כוחותיו האחרונים. נסיעה לתל-אביב מבית-החולים ״הדסה״ בירושלים הייתה עבורו ״הרפתקה מטורפת כרוכה בכל מיני סיכונים״. ״לא היה ברור כמעט עד השעה האחרונה אם אסע [...] וכאשר נפל הפור עמדה לרשותי רק שעה אחת לרשום ראשי פרקים. החלק הראשון של הנאום הדהים והשרה מתיחות עליונה. השני עורר הפרעות וגירה מתיחות אספסופית בין קהל הצירים - מטומטמת ופועה. אף לרגע לא יצאתי מכלי ולא איבדתי את האיזון, אבל ההפרעות שיבשו במידת מה את מהלך הנאום״.[ii]

זה היה אחד הנאומים המזהירים שהושמעו אי פעם בישראל. בדיבור שוטף ורם, ללא הזדקקות לרשימות, מנה שרת תחילה את החובות והזכויות של בן-גוריון, כמנהיג שהוכתר על-ידי ההיסטוריה להקים את מדינת ישראל. בצד הזכות הגדולה היה גם עומס על האחד בדורו, ובן-גוריון לא עמד בו. ״ראשו הסתחרר בסחרור גבהים״. שרת דיבר על שיטת בן-גוריון לנקוט ״חצאי אמת״. הוא תבע מבן-גוריון להפסיק את עיקשותו, שהציבור סולד ממנה והעולם לועג לה. שום ממשלה דמוקרטית בשום ארץ מעולם לא הקימה ועדת חקירה משפטית לחקור את מעשי הממשלה הקודמת, מה גם שאין החוק הישראלי מאפשר הקמה של ועדת חקירה משפטית. הוא תבע להסיר את ה״דיבוק״ מסדר היום של המפלגה, לאשר את ה״מערך״ ולפנות לעתיד.[iii] בסיום נאומו נשקה גולדה על ראשו.

תביעת שרת הדהדה בכל הארץ. היא הייתה המשך לנאום ״הפחד והחשבון״ ערב הדחת לבון בפברואר 1961. לבון ותומכיו הזדהו עם נאום שרת, אך לא שבעו נחת מאשכול שהתגאה: ״אני האיש שפעל להדחת לבון״ במאמץ לפייס את בן-גוריון. כך נהגו גם תומכי אשכול. אהרון ידלין פנה אל בן גוריון והזכיר בדבריו את השם פנחס לבון. בתגובה לעצם אזכור השם פרצו קריאות סוערות: ״איזו השוואה!״ ״תתבייש לך!״ ״להבדיל!" וידלין השיב: ״בהחלט להבדיל״.[iv]



[i] שלמה צמח, פנקסי רשימות, עמ׳ 186.

[ii] גדעון רפאל לאשכול, 9.8.1965 א״ש.

[iii] דבר, מעריב, ידיעות אחרונות 18.2.1965.

[iv] מן היסוד 25.2.1965.

העתקת קישור